מסכת שבת דף קיז' עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

במשנה הראשונה שבעמוד,

השורה השישית מראש העמוד, מצילין מזון,

שלוש שעודות,

הראוי לאדם לאדם,

הראוי לבהמה לבהמה.

למדנו כמה וכמה דברים שמותר להציל אם נפלה דלקה בשבת,

מותר להציל בפלילה דלקה,

כמו למשל כתבי הקודש,

ספר תורה, נביאים, כתובים.

הוסיפה כאן המשנה לומר שמותר להציל מהבדיקה גם מזון.

היינו,

אוכלים ומשכין.

כמה צריך, כמה מותר להציל?

אומרת המשנה, מצילין מזון, שלוש שעודות,

כי הרי לצורך שעודות השבת צריך שלוש שעודות בשבת.

אם כן, זה מה שצריך להציל.

הראוי לאדם, לאדם.

כלומר, כל אותם סוגי מאכלים ומשקיעים

שראויים לאדם, אז כמו שדיברנו, מצילין לצורך האדם.

שלוש שעודות זה מה שצריך לאכול באותו יום.

אבל הראוי לבהמה, לבהמה. מותר אף להציל מאכלים ומשקיעים,

אותם מאכלים ומשקיעים שראויים לבהמה.

כמה מאכלים ומשקיעים נתנה לא אמר כאן,

אבל

התנא שמח על הלומד שיבין

שמה שצריכה בהמה לאותו היום

זה מה שהתירו לו להציל לצורך הבהמה.

כיצד?

בא התנא ומסביר

מה זה שאמרנו מזון שלוש סעודות?

האם זה בכל זמן,

בכל עת מעיטות השבת, בזמן השבת מצילין,

או שזה תלוי מתי?

נפלה דלקה בלילי שבת, אומר התנא,

מצילין מזון שלוש סעודות.

האם הדלקה נפלה בליל שבת קודם הסעודה,

אם כן עדיין צריכו לאכול שלוש סעודות

במשך השבת, אז יציל מזון שלוש סעודות,

אבל בשחרית מצילין מזון שתי סעודות.

האם הדלקה נפלה בשחרית קודם שהוא שעד את סעודת השחרית,

אז נותר לו אם כן לאכול בשבת זו שתי סעודות,

וזה מה שמותר לו להציל.

ואם במנחה, אם הדלקה נפלה במנחה קודם, שאכל סעודה שלישית,

מזון, סעודה אחת,

אז התירו לו להציל מזון של סעודה אחת,

כי זה מה שהוא צריך לאכול

בסעודה שלישית.

רבי יוסי אומר,

לעולם מצילין מזון שלוש סעודות.

אז אומר רבי יוסי,

שגם אם הוא אכל

סעודה ראשונה,

סעודה שנייה,

ונותר לו לאכול רק סעודה שלישית,

התירו לו להציל

מזון בכמות של שלוש סעודות.

השאלה היא למה, מדוע באמת התירו לו.

אז רשי אומר,

הרי השבת למעשה זה יום שאוכלים בו שלוש סעודות.

בזה שהוא הולך ומציל אוכל מן הדליקה, הוא לא עושה שום איסור.

משום שהרי הוא מוציא את זה משם לחצר המעורבת, למקום

שמותר להוציא,

ובטלטול ודאי אוכל מותר, אוכל מותר בטלטול.

אז למה בכל זאת

לא הגבילו אותו?

זה רק מצד גזירה, אבל מצד הדין

מותר היה להציל אוכל,

באיזה כמות שתהיה,

שהרי אין פה איסור צלצול

ולא איסור הוצאה.

אז מאחר וכל האיסור הוא רק מצד גזירת רבנן,

אבל מעיקר הדין לא היה מקום לאסור.

לכן אומר רבי יוסי,

התירו לאדם להציל מזון של שלוש סעודות גם אם הוא מציל את זה במנחה קודם סעודה שלישית.

אחד מן הראשונים רוצה לטעון

שכל זה דווקא קודם שאכל סעודה שלישית.

אבל אם הוא כבר אכל סעודה שלישית,

פה ודאי יהיה אסור לו להציל.

משום שאז הוא מוכח

שהוא מציל לצורך

סעודת חול, וזה ודאי לא התירו לו.

כשהוא הולך ומציל

קודם סעודה שלישית,

אז ודאי שבכלל ההצלה זו הסעודה שהוא צריך לאכול כאן עכשיו בשבת,

סעודה שלישית.

ממילא התירו לו גם כמות גדולה יותר שיכולה להסביג שלוש סעודות.

אבל במקום שאין בכלל צורך, כי הוא כבר אכל סעודה שלישית,

אז ניכר ממעשה הצלתו של אותו אדם שכוונתו לצורך חול,

וזה ודאי לא התירו.

עד כאן המשנה.

שואלת הגמרא, מגדימי היתר הקטרח,

נא צילפה.

הרי הוא טורח בדבר היתר.

מותר לו גם בטלטול,

וגם למקום המותר בטלטול, החצר המעורבת.

אז מדוע שלא יתירו להציל אפילו יותר

משלוש סעודות?

אמר רבא, מתוך שהאדם מהול על ממונו,

נשאר את ליאת אל חבויה.

אז רבא אומר,

מאחר שהאדם מהול להציל את ממונו,

חששו חכמים

שאם לא יגבילו אותו בהצלה,

פעמים שהוא יבוא לכבות

את הדלקה, ישכח.

מרוב הבהילות,

החפזון,

ואי מנוחת הנפש שיש לו באותו זמן שיש בו איש, יש באמת עוד לקה,

ישכח שהיום שבת יבוא לכבות.

לכן הגבילו אותו ואמרו לו, דע לך,

זה מה שנתיר לך.

סלעו סעודות בלבד,

ולא יותר.

אם כן יוצא שהסברה של מתוך שהאדם בהול,

זו סברה שבגלל זה גרמו לו הגבלה,

ואמרו לו, לא,

אין לנו להתיר לך בגלל הסברה הזו שאתה בהול על ממונך.

ישנו איזשהו תוספות

בדף מ״ד,

ששם רואים סברה הפוכה.

שם כתוב שמצילים את המת בפני הדלקה.

אם חלילה אדם

נמצא באיזה בית,

כן,

ויש באותו בית מת, הוא לפתח נפלה דלקה בבית.

האם יהיה מותר לו להציל את המת בפני הדלקה,

או לא?

אומרת שם הגמרא,

מצילים את המת בפני הדלקה.

למה?

כי מתוך שבהול על מתו,

אם לא תתיר לו,

יבוא לכבות.

אז רואים שהסברה של הבהילות היא גורמת שחכמים התירו לו לטלטל ולהוציא.

והפך מכאן, מהסברה כאן,

שהסברה הזו שהאדם בהול

גורמת לאסור עליו שלא לעסוק בהצלה יותר מדי.

אז אומרים התוספות שם תירוץ

שיש הבדל בין הצער של אדם על ממונו לבין על מתו.

ממונו,

באמת,

יש לו צער, זה ברור,

אבל הצער הוא לא כזה גדול.

לכן, אם לא יתירו לו להציל אלא יגבילו אותו,

פה אכן נמנע, והוא לא יבוא לכבות.

אדרבה,

ישנו ביהילות, יש קצת ביהילות,

לכן אם נתיר לו לגמרי אז נשכח שהיום שבת זה יבוא לכבות.

אבל אם לא תתיר לו, אלא בהגבלה,

אז הוא לא יבוא לכבות.

כי הצער שלו על איבוד ומונו הוא לא כזה גדול כמו על מתו.

כאשר יש מת בבית

והדלקה מתפשטת ועלולה להגיע למקום המת, אדרבה,

הצער הגדול שלו להציל את מתו הוא כזה גדול שגם אם לא תתיר לו,

הוא יבוא לכבות.

לכן אמרו חכמים, עדיף שתציל, תעבור על איסור מוקצה

של לטלטל את המת,

מאשר ללכת ולכבות שזה כבר גובל במלאכה דאורייתא, באיסור דאורייתא.

יפה.

שואל אבייה את רבא.

אמר לאבייה,

שואל אותו אבייה את רבא,

אלא הדתניא,

אם אתה אומר

שכל העניין באיסור הצלה מפני הדלקה זה בגלל גזירה,

שמא יבוא לכבות,

אם כן, איך תפרש ברייתא?

ישנן ברייתא, האומרת,

נשברה לו חבית בראש גגו,

מה יהיה הדין אם לאדם

הייתה חבית בגג?

והחבית נשברה, והיין מתחיל

ליפול מן הגג לכיוון מטה, ללכת לאיבוד,

בקיצור,

וזה בשבת.

מה יעשה?

אומרת אברייתא, מביא כלי ומניח תחתיה.

מותר לו לקחת כלי

ולהניח מתחת החבית

כדי להציל את היין,

ובלבד

שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף.

אבל להביא עוד כלי

ולקלוט בה את הקילוח שנופל באוויר

לאחר שנשבח מן הגג, זה אסור לו.

והוא הדין שאסור לו להביא כלי נוסף ולצרף,

היינו להצמיד אותו לגג,

כדי לקבל דרך שם את

היין שזב מן החבית.

אם כן,

אתה רואה שאסור לו לאדם

להביא כלים יותר מאשר כלי אחד

כדי להציל את היין.

השאלה נשאלת, מה הבעיה?

מה האיסור שיש בלקלוט את הייל?

הטמא גזירא איכא.

למה גזרו? מה הגזירה שם?

עונה רבא,

מה הגזירה שם?

הטמנמי גזירא, שמא יביא כלי

דרך רשות הרבים.

חכמים אסרו

שיוסיף לעשות טרחה של להביא כלים נוספים,

בגלל שאם יתירו לו,

שמא ישכח שהיום שבת

ויאביא כלי דרך רשות הרבים.

אומר רשי

נפלה דלקה בלילי שבת קודם אכילה, רשי שבמשנה

שחרית קודם סעודה, לעולם הוא מציל.

אומר רשי, למה באמת לפי רבי יוסי הוא מציל לעולם מזון שלוש סעודות?

הואיל ויומא ברחהו ובהתר הטרח.

הרי היום הזה הוא בדיוק ראוי למזון שלוש סעודות.

וטרחתו היא מתר

לעם האדם בני טלטול נינו.

הרי אין פה מאיסור מוקצה,

שהרי זה אוכלים,

ולחצר המעורבת. וגם אין פה בעיה של ההוצאה,

כי הרי הוא מוציא את זה מן הבית לחצר שעה הצלה העירוב.

אם כן, מה אפילו טומא אבא שר אליהם?

מאחר וכן, הרי היה מותר מעיקר הדין אפילו יותר.

אי לאו משום גזירה, רק בגלל הגזירה.

מאחר וזה כל העניין גזירה,

אז אם הוא מטיל

אוכלים התירו לו לעולם שלוש סעודות,

כמו שביארנו, אם זה קודם סעודה שלישית,

מותר לו להתיר מזון שלוש סעודות, וכי זה מפרש בגמרא.

מיקדי בהתר הקטרח

חזו לטלטול ולחצר המעורבת,

כלומר מאחר וכל טרחתו היא בהתר.

כי הרי האוכלים מותרים לטלטול,

וגם הוא מטלטל את זה לאן? לחצר שיעשה לה עירוש, שזה מותר ביתר גמור.

ואם כן,

למה אסרו להציל אוכלים יותר ממזון שלוש סעודות? ועל זה התשובה,

מתוך שהאדם בהול על ממונו,

וישר את לילה, תכולי, בהצלה כולי. הי אומר רשי,

אם תתיר לו להתחיל בהצלה שיהיה יותר ממזון שלוש סעודות,

מתוך שהוא בהול,

מנשל שבת, הוא ישכח שהיום שבת,

ועט אינה מלך בויה,

והוא יכול מתוך שכחתו לכבות את הדלקה.

וכן לגבי חבית, אמרנו, שאם נשברה לו חבית בראש גגו,

לא יביא כלי נוסף מעבר לכלי הראשון,

ויקלוט כילוח הנופל מן האוויר ויצרף

סמוך לגג את הכלי כאל שאיבה,

אלא שאינו ראוי לשאוף.

כשאמר ויצרף, כוונתו שיהיה סמוך לגג,

זה נראה כאילו הוא שואב את היין מן הגג.

אמנם זה לא ראוי לשאוף משם,

שהגג חלק והיין אינו בגומה על מה שייך לשאוף,

אבל הדרך הייתה שמצרף כלי לגג, שיזום מן הגג לכלי,

והוא אוחז הכלי בידו, זה נראה כאילו הוא שואב את היין מן הגג,

ועטמא יגזירא היכא. למה שם אסרו?

כי אמן דמידא זה היתר ההוא, מאחר וזה עיקרו היתר,

עמי לא יקלוט ויצרם.

מדוע התאסרו לו להביא כלים נוספים על מנת לקלוט את היין מן האוויר,

או לצרף כלי לגג,

להצמידו לגג וכך לקלוט את היין?

על זה אמר לו רבא שהסיבה היא גזירה, שמא יביא כלי,

מתוך שהוא מחזר על כלים הרבה,

ישכח ויביא,

מתוך מרשות הרבים, דרך רשות הרבים.

נחזור לגמרא,

גופא

יושברה לו חבית בראש גגו,

מביא כלי ומניח תחתיה,

ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט,

כלי אחר ויצרף.

את זה כבר ביארנו.

מוסיפה ברייתא, נזדמן לו אורחים,

מביא כלי אחר וקולט,

כלי אחר ומצרף.

אבל מה יהיה הדין אם יש לו אורחים?

הוא צריך יין הרבה כדי שיספיק לכל האורחים שבאו אליו.

פה הוא יכול אכן

להביא גם כלים נוספים

על מנת

שיהיה לו כמה שיותר יין,

גם אם הוא קולט את זה מן האוויר באיזשהו כלי נוסף,

ואפילו יביא כלי נוסף ויצרף אותו לגג כדי לקבל את היין

מייד מן הגג,

מותר לו, כי זה לצורך האורחים.

אבל ולא יקלוט ואחר כך יזמין,

באופן שאין לו אורחים. אלא מה?

הוא רוצה שלא יאבד היין, אז הוא חושב,

הרי אם יש לי אורחים, יתירו לי,

אז אני עכשיו אזמין, תוך כדי שאני הולך

להציל את היין, אז אני אזמין אורחים.

אומרים לו, לא, זה אסור לך.

לא יקלוט ואחר כך יזמין את האורחים,

כי בשעה שהוא מביא את הכלים, עדיין אין לו אורחים, הוא לא צריך את היין לאורחים,

אלא יזמין ואחר כך יקלוט. זה כן מותר לו.

אם הוא יזמין קודם שיביא כלים,

ואז הוא הולך להביא את הכלים אחרי שהזמין,

זה מותר,

ואין מערימין מכך.

אבל אסור לו לעשות בעורמה, להביא אורחים שבאמת לא צריכים לשתות בכלל,

והם ישאירו את מה שהציל.

זה אסור.

רק אם אכן באמת האורחים הללו שהזמין,

ישתו את היין הזה שהוא מצילו.

זה היה מצילם לחפילה.

הוא מצילם, יש אורחים, ברור.

לא, אבל פה החידוש הוא שאפילו שלא היו לו מקודם אורחים,

אבל לפתע הוא רואה שנשברה לו החבית,

והיא, וזה עלול ללכת לאיבוד כל היין.

כל מה שהתירו לו לצורך עצמו זה כלי אחד,

שכלי הקיבולת

של הכלי הוא לא כזה גדול.

אז מה יעשה?

מה יעשה באמת במצב הזה?

אז התירו לו להזמין אורחים, אבל על מנת שישתו,

ואז יהיה לו אפשרות להביא כלים לאחר הזמנת האורחים.

אבל אם זה אורחים כאלה שלא ישתו,

ויודע מראש,

אז יוצא שכל כוונתו צריך להציל את היין בלבד,

ושזה יישאר אצלו. זה לא התירו לו.

בשם רבי יוסי בר יהודה אמרו מערימין.

אומר רבי יוסי בר יהודה,

חכמים התירו גם להערים.

לזמן אורחים שאינם צריכים לשתות

כדי להציל את היין שבחבית.

כי אומנם נכון שכוונתו להציל את היין,

אבל זה לא ניכר כל כך,

כי מי שרואה את זה חושב שזה לצורך האורחים.

לכן זה לא ניכר כל כך זילותא לשבת, זה לא ניכר כאילו זלזול בשבת.

אם כן רואים אנו מחלוקת

בין

התנא הראשון שבבריתא לבין רבי יוסי בר יהודה,

האם כדי להציל אדם את ממונו מותר לעשות לו בדרך הערמה או לא.

לדעת הנקם, התנא הראשון,

אסור לעשות בדרך של הערמה,

ולדעת רבי יוסי בר יהודה לצורך הצלת ממונו,

התירו גם בדרך של הערמה.

למעשה מצאנו בעיקרון הזה של הצלת ממון,

אם מותר לו להרים לצורך הצלת ממונו או לא,

זה כבר מצאנו בדומה לזה,

מחלוקת של תנאים

ששמם רבי אליעזר ורבי יהושע,

והם חלוקים בעניין שבדומה לזה.

למה בפלוגתא רבי אליעזר ורבי יהושע כמפלגה?

כלומר,

האם נוכל לומר שמחלוקתם של התנאים שבברייתא שלמדנו עתה,

זה למעשה תואם למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע,

שנלמד תכף בברייתא שהגמרא מביאה כאן.

דתניא,

הגמרא מביאה ברייתא, שנינו בברייתא,

אותו ואת בנו, שנפלו לבור,

רבי אליעזר אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו,

והשני עושה לו פרנסה במקומו בשביל שלא ימות.

רבי יהושע אומר מעליל את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו,

ומערים ומעלה את השני,

רצה זה שוחט, רצה זה שוחט.

אותו ואת בנו,

הרי אסור לשחוט

בהמה ובנה.

התורה אומרת, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.

מה יהיה הדין אם נפלו שניהם לבור,

גם הבהמה וגם הבן שלה.

זה היה ביום טוב.

עכשיו, אם הוא יעלה את האחד מן הבור,

יהיה אסור להעלות את השני,

שהרי השני זה לא לצורך

יום טוב.

אסור לו בין כך לשחוט את השני.

אם הוא רוצה באמת לאכול

את הבהמה שעלה הראשון, הוא יוכל לשחוט.

מעבר לזה לא.

אבל מה?

יש לו בעיה.

הוא חושש

שאולי

הבהמה שתישאר שם בבור עלולה למות.

רבי אליעזר אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו.

התירו לו להעלות רק את הבהמה הראשונה

על מנת

לשחוט אותה לצורך אכילה צעודת יום טוב.

אבל השני,

את הבהמה השנייה שנשארה בבור,

עושה לו פרנסה במקומו.

מביא לו לשם מזונות

בשביל שלא ימות.

אבל להעלות אותו מן הבור אסור לו,

כי זה טלטול שלא לצורך, כי הרי הוא לא צריך לשחוט אותו היום.

לא צריך וגם אסור לו,

כי הרי אותו בית בנו לא תשחטו ביום אחד.

רבי יהושע אומר,

מותר לו. מעלים את הראשון על מנת לשחטו ואינו שחטו.

בתחילה יעלה את הבהמה הראשונה על מנת לשחוט,

אבל בסוף לא ישחט.

אלא מה?

הוא מערים ומעלה את השני.

מה זה מערים?

יאמר,

לא, אולי הבהמה שיש למטה היא יותר טובה מזו שהעליתי.

אז בדרך של ההערמה הזו יוכל לעלות גם את הבהמה השנייה מן הבור,

ולבסוף כששניהם כאן, רצה זה שוחט,

רצה זה שוחט. כלומר, הוא בוחר לעצמו,

על פי הבנתו,

מה במה שהוא רוצה לשחוט עתה,

וזהו זה.

אבל על כל פנים, מה אתה רואה?

שרבי אליעזר ורבי יהושע חלוקים,

האם מותר להציל

ממונו בדרך של הערמה?

מצאנו לכאורה שרבי אליעזר אוסר,

הוא אומר, אין היתר,

תישאר הבהמה האחרת, השנייה,

בתוך הבור.

ורבי יהושע אומר, לא, בדרך של הערמה התירו, ולכן אני יכול להוציא גם את הבהמה השנייה מן הבור.

לכאורה זה תואם את מה שהזכרנו מקודם בבריתא הראשונה,

לגבי נשברה לו חבית בראש גגו,

האם מותר לו לזמן אורחים?

הגם שאין כוונתם לשתות מתו מהיין הזה.

וזה יהיה לו את ההיתר להציל את היין.

כשאומרת הגמרא ממאי,

נוחה הגמרא את זה. לא,

החלוקת של תנא קמה ורבי יוסי בר יהודה זה שונה ממחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע.

מאיפה אתה יודע לעשות את המחלוקת?

יש פה סברות לומר שזה שני דברים שונים.

דין מעט כאן לא קמה רבי אליעזר הטעם,

זה אפשר בפרנסה.

כל מה שרבי אליעזר סובר,

שלא התירו לו להעלות את הבהמה השנייה,

ייתכן שזה לא בגלל שהוא סובר שיש איסור הערמה לצורך הצלת ממונו.

לא.

אלא הוא סובר שאין פה עניין של הצלת ממונו. הוא יכול לתת מזונות בתוך הבור,

ומילא אין שום בעיה.

אבל הכא אבל לגבי חבית,

זה לא אפשר

אין לו אפשרות להציל את היין.

אם הוא לא יעשה בדרך של הערמה,

להביא אורחים,

לזמן אורחים,

אז כל היין ילך לאיבוד. פה יש פה עניין שלו הצלת ממונו.

פה לא, אולי גם רבי אליעזר יודע שמותר יהיה להרים ולהזמן אורחים,

ואפילו אם אינם צריכים לשתות.

ומוסיפה הגמרא, וגם דעת רבי יהושע לא ברורה שמה שהוא אומר כאן לגבי אותו,

ואין לו שנפלו לבור שמותר בה ערמה,

שהוא יתיר גם בעניין חבית.

עד כאן לא קם, אמר רבי יהושע, עתם,

משום דהי כצער בעל החיים.

גם אם אתה רואה ברבי יהושע שהוא סובר שהתירו להרים

ולהעלות את הבהמה השנייה מן הבור,

אולי רק שם הוא סובר שמותר להרים,

משום שיש צער בעל החיים לבהמה שבבור.

אבל,

הכא, דלה כצער בעל החיים, לא.

ייתכן אבל במקום של

נשברה חבית,

כל העניין הוא רק הצלת ממונו גרידא, אבל אין צער בעל החיים.

ייתכן שפה רבי יהושע לא יסבור שמותר יהיה להרים, אלא אז רבה, יסבור שאין מערימים.

אם כן, יוצא שאין קשר

בין

המחלוקת שנזכרה לגבי נשברה חבית בראש גגו,

לבין מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע באותו ואת בנו שנפלו לבור.

זה סברות שונות,

וניתן לחלק ביניהן.

אומר רש״י,

לא יקלוט ואחר כך יזמין אורחים.

זה בשעת קליטה לא מבעיה, אסור לו לקלוט

את היין לפני שהוא מזמין את האורחים,

כי הרי בשעה שהוא קולט, עדיין לא צריך את היין הזה שהוא קולט,

כי לצורכו די לו בכלי אחד.

אין מערימין וכך לזמן אורחים שאינם צריכים לשתות ויותירו, ואז יישאר לצורכו הוא.

שנפלו לבור ביום טוב,

ואין שניהם ראויים לשחיטה ביום אחד,

ואינו שוחטו,

שמוצא לו עלילה,

שמא חברו שמן ממנו.

כלומר, מפרש רק כאן לדעת רבי יהושע,

שהוא יעלה את הראשון לשוחטו,

אבל בסוף לא ישחט אותו,

בטענה שאולי חברו שמן ממנו לזה שבבור יותר טוב.

עד כאן לא כאמר רבי אליעזר,

דין מערימין,

אלא כמו שאמרנו,

בגלל שאין פה הצהרת ממונו, כי אפשר בפרנסה.

טוב, עד כאן דברי רשי שקשורים לסוגיה שלמדנו על עתה.

נחזור לגמרא שוב,

הגברת אביברייתא שמדברת בעניין הצהרת אוכלים מפני הדלקה.

תענו רבנן.

הציל פת נקייה, אין מציל פת הדראה.

פת הדראה מציל פת נקייה.

פת הדראה פירושו

פת שניטל ההדר ממנה.

פת שאינה נקייה.

במילים אחרות,

פת שהיא לא כל כך משובחת

כמו הפת הנקייה שנזכר ברשע של הדברים.

אז מה יהיה הדין אם הוא הציל פת נקייה לצורך שלוש עודות?

האם יוכל להציל

את הפת האחרת שאינה נקייה בטענה שהוא

מעדיף את הפת הזו שאינה נקייה?

לא, לא התירו לו. זו הצלה שלא לצורך.

מה יהיה הדין אבל אם פת הדראה,

כי הוא הציל פת הדראה, פת כזו שהיא לא נקייה,

הוא יכול להעדיף לאחר מכן פת נקייה,

ומציל גם פת נקייה.

ומצילין מיום הכיפורים לשבת,

אבל לא משבת ליום הכיפורים.

מה יהיה הדין אם יום הכיפורים יצא ביום שישי?

ונפלה דלקה ביום הכיפורים.

הוא רוצה להציל פת מן הדלקה,

שיהיה לו מה לאכול בשבת הסמוכה.

התירו לו.

אבל מאידך,

אם יום הכיפורים חל ביום ראשון,

רוצהו להציל,

אם נפלה דלקה בשבת, רוצהו להציל פת לצורך

לצורך שיהיה לו לאכול במוצאי יום הכיפורים,

זה אסור.

למה?

כי מאחר ובמוצאי יום הכיפורים יכול לצרוח קצת ולהכין לעצמו פת חדשה,

לא יתירו לו להציל

מן הדלקה בשבת לצורך מוצאי יום הכיפורים.

ואין צריך לומר משבת ליום טוב,

ולא משבת לשבת הבאה.

לא צריך לבוא ולומר שלהציל משבת ליום טוב, ודאי שאסור.

אם משבת ליום הכיפורים אסור,

אז ודאי שמשבת ליום טוב אסור.

ובוודאי שלא משבת לשבת הבאה.

אפילו שיודע הוא שלא יהיה לו פת באמצע השבוע להכין לשבת,

בכל זאת לא התירו לו להציל השבת הזו לצורך השבת הבאה.

אומר רשי,

הציל פת נקייה לשלוש עובדות,

לא יציל פת הדראה.

אומר רשי, מה זה פת הדראה?

פת

קבר שניטל הדרה.

כלומר, פת כזו,

שמעורב בזה כל מיני דברים

שהם גורמים, שהפת כנראה לא נטחנה בצורה נקייה,

הקמח לא נטחן בצורה נקייה.

לפי

שאין עורמה כשרה לומר פת הדראה נוחה לי. הוא לא יכול להערים ולומר שאין נוח לו יותר פת כזו שאינה נקייה.

אבל לא משבת ליום הכיפורים.

כגון אם חל יום הכיפורים באחד בשבת, היינו בראשון,

לא יציל משבת למוצאי יום הכיפורים.

דא לא אכיל עד לאורתא.

שהרי כל מה שהוא צריך לאכול זה רק במוצאי יום הכיפורים,

שהלילה הוא לאורתא לטרוח ולהייטה.

כשיגיע הלילה מוצאי יום הכיפורים,

שם כבר יוכל לטרוח ולהכין לצורך אותה סעודה של מוצאי יום הכיפורים.

ולכן לא התירו לו להציל משבת ליום הכיפורים.

ואין צורך לומר משבת ליום טוב,

שאז פשוט שיהיה אסור.

דא יכול להכין בו ביום, שהרי ביום טוב מותר לו להכין,

פת

לצורך אותו יום,

נחזור לגמרא, תנו רבנה

שכח פת בתנור

וקידס עליו היום

אצילין מזון שלוש סעודות,

ואומר לאחרים

בואו והצילו לכם,

וכשהוא רודה לא ירדה במרדה

אלא בסכין.

אם אדם שכח פת בתנור

ואין לו מה לאכול בשבת

קידס עליו היום, כלומר נכנסה השבת

אין לו עכשיו מה לאכול בשבת, זה בתוך התנור

מה הוא יעשה?

מותר לו להציל מתוך התנור מזון שלוש סעודות?

והוא אומר לאחרים, יכול לומר לאחרים, בואו ותצילו גם אתם.

כל אחד ייקח לעצמו מזון שלוש סעודות, כמות כזו

מתוך התנור שיספיק לכל אחד לשלוש סעודות.

אמנם יש איסור מדרבנן

של רדיית הפד בשבת, להוציא פד מתוך התנור בשבת,

זה איסור מדרבנן.

אבל

מאחר ואין לו מה לאכול בשבת,

התירו לו להוציא מזון

שלוש סעודות.

היינו, פת שיספיק לו לשלוש סעודות.

וכשהוא רודה,

לא ירדה במרדה.

כשהוא מוציא מהתנור,

לא יוצאים מן התנור בכלי הרגיל שרודים בו את הפת.

הפת,

בזמנם

היו מדביקים את הפת בכותל התנור,

הגחלים בשולי התנור, למטה.

החום שבהם היה גורם לאפיית הפת.

אז אסור לו לקחת את הכלי הרגיל שבו רודים את הפת.

אלא בסכין, ישנה מהדרך,

אלא יוריד את הפת על ידי סכין.

עיני,

על זה באה הגמרא ושואלת קושייה, האם כך הוא הדין?

ועתנא הדברה בישמעאל.

לא תעשה כל מלאכה

יצאת כעד סופר ורדיית הפת,

שהיא חוכמה ואינה מלאכה.

הגמרא סברה בקושייתה שאיסור

רדיית הפת זה איסור דאורייתא.

והרי ישנה ברייתא האומרת שזה רק מדרבנן.

מה הרעייה?

תנא דבר רבי ישמעאל.

כלומר, בבית המדרש של רבי ישמעאל הביאו מקור לזה בתורה.

כתוב בתורה בשמות כ',

לא תעשה כל מלאכה. בפרק כ' מחומש שמות נאמר,

לא תעשה כל מלאכה לגבי ענייני השבת.

מה משמע?

שהאיסור לעשות עם שבת זה רק דבר שהוא בגדר מלאכה.

אבל תקיעת שובר,

ורדיית הפת,

זה לא כלול בכלל איסור התורה,

שהרי זה לא מלאכה, זה חוכמה ואינה מלאכה.

אם כן, מה רואים?

שזה רק מדרבנן, כל איסור הרדיעה.

זה לא מדאורייתא מן התורה, זה לא מלאכה בכלל.

אז למה אם כן אסרו לרדות את הפת

במרדה לצורך

שלוש סעודות?

תרצת הגמרא,

כמה דאפשר לשנויה משננה.

נכון אמנם שיש איסור

רק מדרבנן לרדות במרדה,

אבל אם אפשר לשנות

ממה שהוא רגיל לעשות בחול,

יהיה ישנה, חייבו אותו לשנות,

גם אם זה רק ברבנן,

אבל לא יפריע לו אם הוא ירדה את זה בסכין ולא בכלי הרגיל.

אומר רשי,

מרדה כלי שרודין בו הפת,

מפרידים אותו מכותל התנור שנדבק בה,

לא ירדה אותו במרדה שהוא דרך חול.

אני חוזר לגמרא, כן?

אפשר שתראו את הגמרא, אמר רב חיסדא.

שורה רביעית

מתחילת השורות הרחבות.

אתם שומעים?

אמר רב חיסדא, לעולם ישכים אדם

להוצאת שבת,

שנאמר, והיה ביום השישי

והכינו את אשר יביאו לאלתר.

אדם צריך להשכים, לקום בבוקר מוקדם

על מנת

לכבד את השבת,

לטרוח ולהכין את כל צורכי השבת.

מהיכן לומד זאת רב חיסדא?

מצאנו בשמות פרק טז פסוק ה'

לגבי המן שהיה יורד לעם ישראל

והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו.

מה זה והכינו?

מה אשמח? מייד שיביאו,

יכינו לאלתר.

אם כן, מייד בבוקר,

שאז היו יורדים הרי ללקט את המן,

שנאמר וילקטו אותו בבוקר בבוקר,

מיד סמוך להבאה, והכינו,

היו מכינים אותו לשבת.

אם כן, מזה למדים אנו גם אנו,

שאנו מכילים את השבת,

צריכים להשתדל שזה יהיה מיד בבוקר,

ולא לאחר את זה

שיהיה בשעות המאוחרות יותר.

אמר רבי אבא, בשבת

חייב אדם לבצוע על שתי כיכרות.

אם כבר הזכרנו את עניין המן,

עניין החלת

הסעודות השבת,

אומר רבי אבא,

אדם צריך לדעת שהוא חייב לבצוע,

כלומר לברך ברכת המוציא על שתי כיכרות.

דכתיב

לחם משנה.

הלוא לגבי המן גם כן מצאנו

שכתוב ההיא ביום השישי,

לקטו לחם משנה.

היה מנה כפולה ביום שישי.

אם כן, זכר לעניין,

בוצעים על שתי כיכרות.

אמר רב אשי,

חזה לליל רב כהנא,

דנקה תרתי ובצע חדה.

רב אשי אומר, אני ראיתי את רב כהנא,

שכשהוא היה בא לברך המוציא בסעודות השבת,

היה אוכל שתי כיכרות.

היה בוצע בסוף רק אחת,

שהיה מברך, היה מחזיק שתי הכיכרות.

אבל לבצוע,

לפרוס, לקחת מן הפת,

רק כיכר אחת היה בוצע.

אמר לקטו קטין.

כהנא אומר, אתה יודע למה אני עושה כך,

שאני אומנם אוכל שתיים אבל בוצע רק אחת?

כתוב רק, כתוב, לקטו לחם משנה.

כך כתוב, נכון? והיא ביום השישי,

לקטו לחם משנה.

רק על לקיטת המת, שזה עניין האחיזה, כתוב לחם משנה.

אבל ביציעת הפת, על זה לא כתוב לחם משנה.

לכן לא צריך לבצוע את שתיהן.

רבי זרע והבצע כולה אשר רותה.

כשהוא היה בוצע מן הפת,

היה לוקח כמות כזו גדולה שיספיק לו לכל הסעודה.

למה?

לכבוד השבת, שנראה כאילו מחבב את סעודת השבת במה שהוא לוקח כמות שראויה

להאחל על ידו בכל הסעודה.

אמר לרב הינה לרב אשי

ואמיחזק רעבתנותה.

אומר לו רב הינה לרב אשי

אני לא מבין את רב זרע.

איך רב זרע בוצע כזו פרושה גדולה?

הרי זה נראה כרעבתנות, מה עם כל דרך ארץ?

יש עניין של דרך ארץ שלא יראה כרעבתן.

אמר לה, אז עונה לו רב אשי לרב הינה רב זירע,

אין פה בעיה אצלו של רעבתנותה,

למה?

כיוון דכל יום הלא עביד,

היינא הוא דכא עביד,

מאחר ובכל יום בימות החול הוא לא היה נוהג ככה, היה לוקח כמות

קטנה יותר.

רק עכשיו בשבת הוא עושה את זה. אה, ככה?

לא מחזיק רעבתנותה.

אז זה לא נראה רק רעבתנות,

משום שניכר זה לכבוד שבת.

רבי עמי ורבי אשי

כמיקלע לאוריבתא דא עירובה

שר ואילא ואילא ואילא ואילא ואילא ואילא ואיתעווית בה חדה מצווה

ואיתעווית בה מצווה אחרינה.

רבי עמי ורבי אשי, כשהיה מזדמן להם פת של עירובי חצרות,

הלא עושים עירובי חצרות בפת,

אני תכף אסביר מה זה,

אז היו פותחים,

פותחים את מציאת הפת בפת הזו.

היו מברכים על המוציא וגם בוצעים ממנה.

אומר, אמרו רבי עמי ורבי אסי,

הואיל ואיתעווית בהחד המצווה, מכיוון שכבר נעשתה מצווה אחת בפת הזו,

שזה עירובי חצרות,

אז תעשה בה מצווה נוספת

של ברכת המוציא.

מה זה עירובי חצרות?

כאשר ישנו חצר,

שיש הרבה בתים פתוחים לאותו חצר.

חכמים אמרו שאין לטלטל מן הבית לחצר,

משום שהבתים, כל אחד יש לו את הבית המיוחד לו,

ואילו החצר היא רשות אחת שמשותפת לכולם.

זה נראה כאילו מוציאים מרשות היחיד לרשות הרבים.

לכן,

אמרו חכמים,

צריך לעשות עירוב, ובזה יהיה מותר לטלטל לאותו חצר.

מה זה העירוב הזה?

גובים מכל בית ובית פת,

נותנים אותו באחד מן הבתים

השייך לאותו חצר,

ואז נחשב כאילו כולם דרים באותו הבית.

כי עיקר דירתו של אדם זה מהמקום שפיתו שם

וכשהם הלכו וברכו על זה

אז גם יש מפרשים שאכלו אותו, כמו שאמרתי.

אכלו ממנו בשבת.

גם אם נאכל ערוב בשבת מותר לטלטל בחצר

שהרי בבין השמשות

שהוא הזמן הקובע לכל ענייני השבת.

מאחר והותר לטלטל בחצר בבין השמשות מכוח הערוב שעדיין היה קיים,

הותר כל השבת, אפילו שתוך כדי השבת נאכל הערוב.

לא חייב, גם הרמה פוסקת כך

בסימן של צדק ד', שלא חייב אדם להשאיר

את הערוב לכל השבת.

אומר רשי

אומר רשי

ישכים אדם בערב שבת

לטרוח ולזמן הוצאת שבת

ויכינו את אשר יביאו לאלתר.

כן,

בשעת הבאה הכנה מיד שיביאו יכינו.

וההבאה בהשכמה היא

כשנאמר העניין של הבאת המן

ודאי זה היה בהשכמה דכתיב

וילקטו אותו בבוקר בבוקר

לבצוח ברכת המוציא

נא כיתרתה אוחזן בידו

לקטוקתי

למשמע אחיזה אבל בציעה לו כתיב משנה.

מצא לכולי שירותי

פרושה גדולה היה לוקח ודי לו בא לאותה סעודה ולכבוד שבת

ונראה כמחבב סעודת שבת

להתחזק ולאכול הרבה.

כי מה כללו? פעמים שערו בביתם

ופעמים בבית אחד משאר בני אדם.

אז כשהיה בביתם שרו, היו מהיינו ברכת המוציא

שהיא התחלת החילה,

שרו, מתחילים.

כיצד נפלת לכבל אלי שבת, אני חוזר לגמרא,

כיצד נפלת לכבל אלי שבת, זהו קטע מן המשנה שאם נפלת לכבל אלי שבת מצילין מזון שלוש סעודות

כי עדיין קודם, כשהתחיל קודם סעודת ליל שבת,

עדיין ראוי שיאכל שלוש סעודות בשבת.

לכן מצילין מזון שלוש סעודות.

תנו רבנן.

פה אנחנו נלמד כמה אדם חייב, כמה סעודות חייב אדם לאכול,

ושיש בזה דעות של תנאים.

תנו רבנן, בברייתם ובא המחלוקת כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת?

שלוש.

כמו שאכן למדנו כאן במשנה.

אבל רבי חידקה אומר ארבע.

רבי חידקה חולק וסובר שאדם צריך לאכול בשבת

ארבע סעודות.

ארבע סעודות.

אמנם שלוש סעודות חייב,

שהאחד תהיה בליל שבת והשנייה בשחרית והאחד במנחה,

על תסעודה רביעית הוא צריך לאכול מתי שהוא ירצה, יאכל אותה.

יקבע לו איזשהו זמן

שיאכל בתסעודה הרביעית.

אבל כמובן בתוך השבת.

אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו.

גם לדעת חכמים שאמרו שלוש וגם רבי חידקה

שניהם לומדים מפסוק אחד כל אחד לשיטתו האם שלוש או ארבע.

ויאמר משה איכלוהו היום

כי שבת היום להשם

היום לא תמצאוהו בשדה.

מצאנו בשמות טז פסוק כ'

בעניין המן שירד לישראל

כשהיו במדבר סיני.

בשבת לא ירד,

אבל ביום שישי ירד גם עבור השבת.

אז מה אומרת התורה? ויאמר משה איכלוהו היום.

פעם ראשונה נאמר היום.

היא שבת היום להשם.

פעם שנייה.

היום לא תמצאו בשדה. פעם שלישית.

מה זה שלוש פעמים היום?

רבי חידקה סבר,

הנה תלת היום

לבר מאורקע.

שלוש פעמים שכתוב כאן היום בפסוק,

זה מיותר.

ושמה נאמר

שלוש פעמים היום?

ללמד שצריך לאכול שלוש סעודות בשבת,

וזה חוץ מהסעודה שהוא אוכל בליל שבת.

נמצא אם כן שיש פה ארבע סעודות.

רבנן סברי בדה דאורתא.

לעומת זאת, חכמים שאומרים

שמה שנזכר כאן שלוש פעמים היום,

זה בא ללמד על מניין הסעודות, וזה כולל את סעודת ליל שבת.

נמצא

שבסך הכללי כל השבת יאכל,

ולא חייב יותר מאשר ג' סעודות.

אבל לדעת רבי חידקא,

שחייב לאכול שלוש חוץ מליל שבת,

נמצא שאוכלו בשבת זו ארבע סעודות.

יש שרצה לדייק מדברי רשי,

שחיוב השלוש סעודות הוא מן התורה,

שלא כדעת ראשונים אחרים,

שזה רק בגדר של אסמכתא, כלומר כל חיוב ג' סעודות זה מדרבנה לשיטתם.

מרשי משמע שזה מדאורייתא.

גם הנשים חייבות בג' סעודות.

זה לא משנה.

גם אם נאמר

שכל עניין

אכילת שלוש סעודות זה מדרבנן,

אבל אומרים הראשונים,

חייבים הם בשלוש סעודות

כאנשים,

כי הם גם היו באותו הנס של ירידת המן, גם הם נהנו מזה.

מה יהיה הדין

לשיטת חכמים, וכך נפסק להלכה, אגב,

ששלוש סעודות מחויב אדם לאכול?

זה הכול, לא צריך ארבע.

שלוש.

מה יהיה הדין אם הוא לא אכל סעודה אחת בליל שבת?

אז עדיין

יש לו אפשרות לאכול את שלוש הסעודות ביום השבת.

כך דעת הראש,

התוספות,

גם הרמ״ם מביא את זה להלכה בסימרת צ״א.

יש מחלוקת ראשונית, מה יהיה הדין אם הוא עושה שתי סעודות בשחרית,

עושה הפסקה ביניהם על ידי ברכת המזון.

האם זה ייחשב כשתי סעודות או לא?

לדעת התוספות,

זה לא ייחשב כשתי סעודות.

צריך שיהיה הפרש של זמן בין סעודה לסעודה.

לעומת זאת, יש מישהו אחר שסובר

שזה מספיק

שעל ידי שיפסיק בברכת המזון.

מתי יכול אדם לאכול את הסעודה השלישית?

אז הראש כותב

מזמן המנחה ואילך, לא קודם.

יש שחולקים עליו וסוברים שהוא יכול לאכול את סעודת השחרית

ולהפסיק

באמצע הסעודה ולברך בברכת המזון,

ושוב יחזור ויוכל.

זה יעלה לו כמו שתי סעודות, כמו שהזכרנו קודם.

משמע שזה יועיל לו גם לסעודה שלישית.

אבל כמובן שמאחר שזה

דעות בפוסקים,

לכן ראוי

שלא יאכל אדם אלא לאחר המנחה.

ממנחה ולאחר תפילת המנחה.

האם ניתן ושייך לקיים סעודת השבות בפירות

או כל מיני מזונות שמגישים לשולחן?

אז הרמב״ן מביא שזה מחלוקת ראשונים.

תוספות במסכת יומה אומר,

פירות ודאי שאי אפשר לקיים סעודות השבת.

במיני תרגימה, היינו, בכל מיני דברים שברכתם מזונות,

אולי אפשר.

הרי מצאנו לגבי מצוות אכילת י״ד סעודות בחג הסוכות

לדעת רבי אליעזר. ישנה דעה שזו דעת רבי אליעזר,

הסובר שחייב אדם לאכול במשך חג הסוכות י״ד סעודות,

שתי סעודות בכל יום.

טוב, שם יכול להשלים זאת במיני תרגימה.

כלומר,

בדברים שברכתם מורים למזונות,

כן.

יש אמנם דעה סוברת שלא שייך.

אי אפשר לצאת אפילו לא במיני

תרגימה כי הרי ללמדים המקור של שלוש סעודות בשבת נלמד מהמן

המן היפת

סעודה שלישית

יש דעות שמקלות בזה שאפשר להשלים סעודה שלישית בפירות ומינה תרגימה

שאר שתי הסעודות היינו של ליל שבת ושל שבת בבוקר

גם לשיטת אלה שהתירו בסעודה שלישית

אבל בשתי סעודות ראשונות

אין היתר

ולא יוצא בזה ידי חובה

יש מי שמחמיר ואומר שגם סעודה שלישית לא יוכל לצאת

אלא

בפת בלבד

כי הרי גם סעודה שלישית נלמדת מן המן

אם כן המן היה פת כמו שהזכרנו מקודם

להלכה

כמובן שמצווה מן המובחר לקיים גם סעודה שלישית בפת

אלא שאם קשה לו כי הוא שבע ביותר ולא יכול

יוכל לסמוך על אלה המקלים להסתפק במיני תרגימה או אפילו בפירות

תנן, נחזור לגמרא

שנינו במשנה במשנתנו נפלה דלקבל אלי שבת

מצילין מזון שלוש סעודות

מאי לאו דלא אכל

כשאמרה המשנה נפלה דלקבל אלי שבת מצילין מזון שלוש סעודות

האם לא מדובר במשנה במצב שעדיין לא אכל את סעודת אל שבת?

אם כן, מזה שאתה רואה שמצילין מזון רק לשלוש סעודות

רואים שחייב אדם לאכול רק שלוש ולא ארבע

אם כן המשנה שלנו סוברת כמו חכמים ולא כדעת רב חידקא

עונה הגמרא לא

דאכל?

דאכל?

מי אמר?

אולי מה שכתוב שעל סעודות מדובר שהוא כבר אכל ליל שבת

ובכל זאת צריך שלוש.

אם כן, ייתכן בהחלט שהמשנה סוברת

כדעת רבי חידקא

שזה ארבע סעודות.

מהבא הגמרא להוכיח הוכחה אחרת מן המשנה

שחרית מצילין מזון של שתי סעודות

מאי לאו דלא אכל?

האם לא מדובר במשנה באופן שהוא עדיין לא אכל את סעודת השחרית

ועל זה נאמר מזון של שתי סעודות? אם כן, אתה רואה

שרק שלוש סעודות חייב לאכול, ליל השבת ועוד שתי סעודות.

עונה הגמרא לא, זה אכל? אולי מדובר באופן שהוא כבר אכל את סעודת השחרית?

בכל זאת התירו לו שתי סעודות.

אז נמצא שזה כדעת רבי חידקא,

אז אומר שהאגם שאכל סעודת ליל שבת ושבת בבוקר,

עדיין מותר לו שתי סעודות

לצורך אכילתן בשבת. אם כן, נמצא שזה ארבע סעודות בשבת.

באה הגמרא וניסתה להוכיח הוכחה מהמשך המשנה.

במנחה,

מצילין מזון סעודה אחת.

מאי לאו דלא אכל?

האם לא מדובר במשנה שהוא לא אכל ועל זה הציל מזון סעודה אחת?

עונה הגמרא לא, זה אכל.

לא מדובר שהוא לא אכל סעודה שלישית,

ייתכן בהחלט שמדובר שהוא אכל,

ובכל זאת התירו לו להציל,

כי אז

נמצא שהמשנה כדעת רבי חידקא,

שמצילין מזון לעוד סעודה.

אומרת הגמרא, זה לא ייתכן.

לא ייתכן לפרש כך את המשנה שמדובר בכל אלו באופן שהוא כבר אכל.

מה המדיקה תנא ספא?

רבי יוסי אומר לעולם, מצילין מזון של סעודות

מכלל תנא קמא שלא הסביר עליהם.

כשהרבי יוסי בא וחולק על תנא קמא.

אין פה מחלוקת ביניהם לגבי הכמות,

כן? לגבי כמות הסעודות שצריך לאכול בשבת.

השאלה אם התירו לו שלוש סעודות

בכל זמן שהוא מציל בשעות השבת,

בכל שעה מהשעות שיש בשבת הוא יאכל להציל שלוש סעודות,

או שזה תלוי במצב שלו, אם זה לפני

סעודת ליל שבת או לפני סעודה שנייה או לפני סעודה שלישית.

מה זאת אומרת שהם מודים לו, לרבי יוסי, שבעיקרון

כל מה שהוא צריך לאכול זה שלוש סעודות,

רק שלדעתם

אם הוא כבר אכל את סעודת ליל שבת,

לא יצטרך להציל, אלא שתי סעודות.

אם כן, ברור הדבר מתוך הדברים הללו שהמשנה

אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי חידקא, אלא ודאי ברור הוא

הדבר שהמשנה היא לא כדעת רבי חידקא,

אלא כדעת חכמים

שלעולם

לא יציל,

לעולם אינו חייב בשבת, אלא מזון

שלוש סעודות בלבד.

אומר רשי,

תלתה היום

במניין שלוש סעודות בה,

לעולם מצילין מזון

שלוש סעודות.

מדלו אמר ארבע,

לדלד רבי חידקא,

כן?

נכלל,

דתנא כמה שלוש סעודות, דבי לא הפליגו, הלוא אין ביניהם מחלוקת

בין רבי יוסי

לחכמים בעניין הזה עם שלוש או ארבע,

אלא דתנא כמה סבר,

מה שעבר כבר, לא יציל.

רבי יוסי יציל,

זה כל המחלוקת, אבל במניין הסעודות

שצריך אדם לאכול בשבת,

זה כולם מודים

שזה בסך הכל שלוש סעודות,

ולא מעבר לזה.

ישנו התוספות

האומר שמזה שכתוב במנחה מצילין מזון סעודה אחת,

מה שזמן אכילת סעודה שלישית בשבת,

זה מן המנחה ולמעלה.

כמו שהזכרנו מקודם, לא כמו אותם אלה שהיו מחלקים את סעודת השחרית לשניים על ידי ההפסקה של ברכת המזון,

והתכוונו שהסעודה הראשונה תהיה לסעודת השחרית,

והאחרת, שאחר ברכת המזון תהיה לסעודה שלישית.

אומר התוספות, לא.

שום פנים ואופן לא לעשות כך,

כי הוא לא יעשה מזה חופץ סעודה שלישית, כי זה יכול לזה אחר המנחה.

ובנוסף, יש פה בעיה נוספת.

אם הוא עושה הפסקה על ידי ברכת המזון,

נמצא שהוא עובר על איסור ברכה שאינה צריכה?