מסכת שבת דף קטז' עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת,

דף קטז, לעמוד א',

שורה התשיעית מתחילת השורות הרחבות.

גופה,

הגיליונין וספרי מינין,

אין מצילין אותן מפני הדלקה.

הגמרא מביאה את הברייתא,

שנזכר חלק מדברי הברייתא הזו אתמול בשיעור.

הגמרא עתה באה לומר להביא את כל דברי הברייתא באופן מלא.

נזכר בברייתא בראשונה לגבי העניין הזה של האם מצילים

ומה מצילים מפני הדלקה.

אם נפלה דלקה בשבת,

אם מותר להציל,

הרי כתבי הקודש מצילין מפני הדלקה.

מה היה עדין אם זה גיליונים?

היינו אותו חלק חלק שנמצא מסביב הכתב

שבספר תורה.

והוא עדין

ספרי מינין.

אותם ספרים שכתבו אותם

יהודים שהשתמדו לעבודה זרה,

גם אם כתבו את זה בכתב השיעורית ובלשון הקודש,

אין מצילין אותן מפני הדלקה.

רבי יוסי אומר, קודר

בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן

והשיער שורפן.

רבי יוסי טוען

שאם

יש ספרים כאלה

וזה ביום חול,

יכול אפילו לשרוף, אבל לפני כן

יחתוך את הקלף באותם מקומות שמוזכר שם שם השם.

ואת אותם

מקומות שיש שם שהשם יגנוז

ושאר הספר יכולו לשרוף אפילו בידיים.

כמובן זה מתייחס לספרי מינין,

שלא רק שלא מצילין אותן על פני הדלקה אם נפלה הדלקה בשבת,

אלא מותר אפילו לשרוף אותן בידיים,

חוץ כמובן ממקום האזכרות שבהן.

אמר רב טרפון אקפח את בניים.

שהם יבואו לידי,

שאני אשרוף אותן ואת האזכרות שבהן.

דעת רב טרפון

אין הבדל

בין

אם זה המקומות שכתוב שם אזכרות, היינו שם השם,

לבין שאר הספר.

רב טרפון נשבע בחיי בניו,

שכביכול מוכן הוא לקבור את בניו

כדי להראות עד כמה ברור לו הדבר שבהלכה מותר לעשות זאת.

אז באו לומר שאם יבואו לידי אותם ספרי מינים, אומר רב טרפון,

אני אשרוף את אותם ספרים.

כמובן מדובר פה בספר תורה שכתבו מין.

אשרוף את אותו ספר תורה יחד עם האזכרות שבהן.

מדוע שאפילו אדם רודף אחריו להורגו ונחש רץ להקישו,

נכנס לבית עבודה זרה ואין נכנס לבתיהן של אלו.

כלומר,

אם יש מצב של סכנת נפשות,

שישנו מי שרודף אחריו להורגו,

או נחש

רץ אחריו על מנת להקישו,

מותר לאדם כדי להינצל להיכנס לבית עבודה זרה,

למקום כזה שיש שם עבודה זרה.

אבל אין לו להיכנס אפילו במצב של סכנת נפשות לבתיהן של אלו המינים,

היינו המשומדים, לעבודה זרה.

מדוע?

שהללו מכירים וחופרים,

והללו אין מכירים וכופרים.

אותם מינים משומדים,

יהודים שהשתמדו לעבודה זרה,

הרי בילדותם חינכו אותם

והכירו את הבורא יתברך, ובכל זאת כופרים בו.

אלא יותר גרועים

מהגויים שעובדים עבודה זרה,

שהרי אין מכירים וכופרים,

כך גדלו,

כך לימדו מאבותיהם.

לכן המינים יותר גרועים

מן הגויים שעובדי עבודה זרה.

ועליהן הכתוב אומר,

ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך.

על אותם מינים

אומר ישעיה בפרק נוזן

ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. כלומר, הם זוכרים ומכירים את הבורא,

אבל משליכים את כל הזיכרון הזה אחר הדלת,

היינו מזלזלים בזה וכופרים.

אמר רבי ישמעאל קל וחומר,

ומה לעשות שלום בין איש לאשתו?

אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים.

הלל הוא שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמיים

על אחת כמה וכמה.

רבי ישמעאל

לומד את הדבר מקל וחומר,

שאפילו את האזכרות

מותר לשרוף

יחד עם שאר הספר,

שהרי מצאנו

שכדי לעשות שלום בין איש לאשתו,

אם, לכן צריך להתרחק

מאותם רשעים

ואף להילחם ולהתקומם ולהיאבק בהם.

ועליהם אמר דוד,

הלא משנאיך אשם אשנא ובתקוממיך יתקוטט,

תכלית שנאה שנתים

לאויבים היו לי.

בתהילים קלט פסוקים כא וכב נאמרו אלו הפסוקים

שדוד המלך אומר על אותם אלה

שהם משנאי השם.

הלא משנאיך השם אשנא.

אני שונא

את אותם אלה שהם בגדר שונאי השם,

שהם עוברי עבירות ואינם חשים לכבוד בוראם.

ולא זה שאני שונא אותם,

אלא ובתקוממיך אתקוטט, אני מצטרף להתקוטט

יחד עם אלה שקמים כנגד שונאי השם.

ולא רק שאני מתקוטט,

אלא מגיע מצב שתכלית שנאה שנאתים עד של אויבים היו לי.

אפילו שזה מגיע למצב

שדעתם לא הורגני כאויב,

וזה כמובן נוצר כתוצאה מהיחס שנתתי להם לאותם שונאי השם,

שהלכתי והתקוטטתי עימם,

לא רק שנאתי אותם בליבי אלא גם התקוטטתי עימם.

עם כל זה נהגתי כך,

כיוון שאהבת השם

דורשת ממני לנהוג בדרך שכזו,

להרחיק את אלה

כמה שיותר, שלא חלילה יחטיאו את העם.

וכשם שאין מצילין אותן מפני הדלקה,

כך אין מצילין אותן

לא מן המפולת

ולא מן המים

ולא מדבר המאבדן.

כאן הגמרא חוזרת להביא את המשך דברי התנא הראשון,

שאמר שספרי מינים אין מצילין מפני הדלקה.

אומר התנא,

לא רק מפני הדלקה אין מצילין אותן,

אלא גם ביום חול,

אם יהיה מפולת

על אותם ספרים

או מים

נסחפים לכיוון אותם ספרים,

וכך יאבדו אותם ספרים,

או כל דבר אחר שיכול לאבד את הספרים הללו.

אדם

אין לו להציל אלא להניחם שיעבדו

על ידי כל אלה הדברים שמאבדים אותם.

מתוך דברי התנא הזה נראה

שהוא אינו מתיר ללכת ולשרוף אותם בידיים,

אלא רק

אם יש איזושהי סיבה

שעלולים הם להיאבד,

אין להצילם לא ביום חול ולא בשבת.

אבל לדעת רב טרפון, כמו שנזכר למעלה בתחילת הדברים,

סובר הוא שצריך אפילו לשורפם.

כל הוויכוח האם את האזכרות שבהן יגנוז ולא יהיה בכלל השרפה,

או שגם ישרוף את אותן האזכרות שבהן.

אומר רש״י,

קודר,

חותך חתיכות הקלף

מקום השם,

שאפילו רודף אדם להורגו על עצמו כמה.

כלומר, כוונתו היה לומר שגם אם חלילה

ייווצר מצב שהוא יהיה בסכנת נפשות,

רב טרפון עצמו,

בכל זאת

הוא יעדיף להיכנס לבית עבודה זרה,

ומותר להציל עצמו גם על ידי שייכנס לבית עבודה זרה,

ולא להיכנס לאותם

בתי המינים

שהללו נוכרים העובדים עבודה זרה אינם מכירים,

לא מכירים את הבורא,

שהרי בכך גדלו וכך לימדו מאבותם.

ואחר הדלת והמזוזה שם זיכרונך,

זיכרון הוא בידך ואינה שכחה לך,

אלא שהשלכת אותי

אחרי הדלת.

כך הם מצילים אותה.

נחזור לגמרא, באה מיניה

יוסף בר חנין מרבי אבאו

זו השורה השביעית מסוף העמוד

שאל אותו יוסף בר חנין את רבי אבאו

האנס ספרי דבי אבידן

מצילין אותה על פני הדלקה

או אין מצילין?

הספרים ספרי דבי אבידן זה סוג של ספרים שכתבו אותם המינים

ובזה יש להם

ויכוח עם עם ישראל.

היה להם קושיות,

טענות

נגד

היהדות,

נגד דעת החכמים, חכמי ישראל.

אם כן,

אותם ספרים

האם יצילו אותם מפני הדלקה

או שלא יצילו?

המקום שהיו שם מתווכחים, אותם מינים, זה היה נקרא באבידן.

לכן נשאלת השאלה האם הספרים

הללו שנמצאים שם

או שנכתבו שם

יצילו אותם מפני הדלקה או שלא יצילו מפני הדלקה?

אין ולאו ורעף יאבידיה.

אז רבי אבאו

לא השיב לו תשובה ברורה,

פעם אמר לו כן, פעם אמר לו לא,

התשובה הייתה רפויה בפיו.

לא היה לו דבר ברור לומר אם כן מצילין או אין מצילין.

השאלה הנשאלת,

מה פתאום יש מקום לומר שיצילו מפני הדלקה? הרי אם אפילו את הספרים,

ספרי תורה שכתבו במינים,

ראינו שאין מצילין מפני הדלקה,

לכו לעלמא.

אז למה שאת הספרים דבע אבידן,

שכל מה שכתוב שם זה ספרי הוויכוח שהתווכחו עם עם ישראל,

מדוע יש מקום לומר שיצילו מפני הדלקה?

אז אחד מן המפרשים אומר שבאותם ספרים גם כתוב את התשובות

שהשיבו חכמי ישראל כנגד אותן טענות

ואותן שאלות וקושיות של אותם מינים.

לכן יש מקום להסתפק, האם מצילים אותם,

כי נמצא שם גם תשובת חכמי ישראל באותם ספרים,

או מאחר ורוב הספר מורכב מדברי המינים,

לא יצילו מפני הדלקה.

רב לא אזיל לבעבידה,

וכל שכן

לבן נצרפה.

רב,

הוא היה אחד מהחכמים שהתנגד

ללכת

לאותו מקום,

גם אם היו לו תשובות להשיב כנגד טענותיהם של המינים שם,

לא רצה ללכת.

מדוע?

חשש הוא

שמא מתוך הוויכוח

יהרגו אותו.

מוסיפה הגמרא, וכל שכן לבן נצרפי.

כלומר,

כל שכן שהוא לא הלך לבית עבודה זרה שנקראת נצרפי.

שמואל לבן נצרפי לא אזיל,

לבעבידן אזיל.

שמואל, לעומת זאת,

לבית עבודה זרה אמנם לא היה הולך,

אבל לבעבידן היה הולך,

כי רעה הוא צורך בזה כדי לענות להם

ולהוכיח את טעותם.

לא, אין קול.

מוכרח, אם כן, גם מדברי רב וגם מהנהגתו של רב וגם מהנהגתו של שמואל,

שבית עבודה זרה זה חמור יותר להיכנס לשם מאשר ללכת לבעבידה.

מדוע זה כך?

נראה

בגלל הטעם הזה שאמרנו,

שהיה מקום לומר של בית אבידן זה קל יותר, כי סוף סוף

שם יהיה תועלת במה שייכנס שם חכם מחכמי ישראל

כדי להתווכח עמם ולהוכיח את טעותם.

אבל ודאי שללא סיבה,

אלא סתם להיכנס, גם אם זה לשם הצלת נפשות,

ראינו כבר קודם את דבר הרב טלפון,

שגם אם זה לצורך הצלת האדם עצמו,

לא ייכנס לבית המינים,

כי לא לצורך,

אין להיכנס, אין להתקרב בשום פנים ואופן,

אם זה לא לצורך

הצלת היהדות או הצלת כלל ישראל.

אבל

אם זה למען הצלת כלל ישראל,

גם אם נצרכים להגיע לפעמים למקומות כאלה,

שאינם,

ואין

שם דרך, שם לא פועלים למען היהדות, אלא אז רבא פועלים נגד היהדות,

אבל אם אפשר להציל וניתן להציל,

אז יש אפשרות שילך לשם.

אמרו לו לרבא, מי תמה לו עתיד לבי אבידן?

שאלו המינים את רבא,

אותם מישהו מדהים,

מדוע אתה לא מגיע לבי אבידן?

אמר לו, דיקלה פלניה איכה באורחה,

וקשה לי.

אז רבא עונה להם,

ישנו איזה דקל מסוים באמצע הדרך,

קשה לי ללכת שם,

משום שהשורשים מאותו דקל

בולטים כלפי מעלה בקרקע,

ויכול אני ליפול וחלילה להינזק.

כמובן, זו הייתה תחייה בעלמא.

הסיבה שהוא לא הלך לשם,

בגלל שהוא חשש שהם יהרגו אותו.

מי יקרה?

אז שואלים אותו אותם מינים,

אנחנו נעקור את הדקל כדי שתוכל לבוא לשם.

אז הוא עונה להם, דוכטה קשה לי,

עדיין קשה לי לעבור במקום הדקל,

כיוון שאם יקצצו אותו, יהיה שם גומה,

וחוששני ליפול שם.

על כל פנים, הוא השתמש

בכל מיני טענות, הגם שהן טענות שם, כלומר, לא אלו הסיבות האמיתיות,

אלא לא רצה להגיע לשם.

באבידן כאן בגמרא, שנזכר,

זה בדומה

למה שהיה בדור שלפני האחרון, דור ההשכלה,

שהיה להם שאלות וטענות

כנגד היהדות.

השאלה היא אם ניתן ללכת לשם כדי להתווכח עם המלאכים על טעותם.

מר בר יוסף אמר,

ענא מיניו ענא,

ולא מסתפילא מיניו.

זימנה חדה, עזיל,

באו לסכונה.

מר בר יוסף אמר, אני יכול ללכת,

כיוון שאני, מכירים אותי,

אני לא מפחד מהם.

לאחר מכן,

היה מעשה שהוא הלך פעם אחת לשם,

ורצו להורגו.

אם כן,

מוכח

שההנהגה הזו של רב

היא ההנהגה הנכונה,

משום שיש חשש גדול

שהם חשודים על הרציחה.

כשהם

רואים

שמשיבים כנגדם

ומוכיחים להם את טעותם,

חשש גדול הוא

שמא יבואו להורגו

כדי לא לבטל את

דרכם

המעוותת.

אמא שלום דביטוט רבי אליעזר,

אחטא את רבן גמליאל אבי.

מראה עכשיו מביאה מעשה על איזשהו מין

שנפגש עם אחד מן החכמים.

הייתה

אישה בשם אמא שלום,

שהיא הייתה אשתו של רבי אליעזר,

אלמעשה הייתה אחותו של רבי אל-גמליאל.

הווה הוא פילוסופה בשיביבוטה.

היה בשכנותם

איזשהו מין,

קראו לו ביוונית פילוסופה.

כביכול איש אוהב חוכמה,

מה שנקרא בלשוננו משכיל.

דאווה שקיל שמה דלא מקבל שוחדה.

הוא הוציא על עצמו שם

שכביכול אינו מקבל שוחד

מאותם אלה בעלי דינים שבאים לדון לפניו.

אף שהיה מקבל בסתר שוחד.

באו לאחורי בי,

רבי אל-גמליאל ואחותו,

אימה שלום, רצו ללעוג לו.

העיינלא שראגא דדאבא.

אז היא הביאה

בתור שוחד

מנורה מזהב

ואז הוא לקמא

ואז הלכו רבן גמליאל ואחותו לדון לפניו

כביכול

זה להראות עד כמה שקר הוא הדבר שאינו מקבל שוחד

אמרה לה

בעינא דניפלגלי בניכסי דבנאשי

אז אמה שלום אומרת לאותו מין

לאותו שופט משכיל

אני רוצה שרבי גמליאל אחי יחלוק עמי

וייתן לי

חלק מנכסי אבינו שנפטר

אמרנו פלוגו

אז אותו שופט משכיל

הפילוסוף

אמר להם תחלקו בנכסים כמובן תנו לה את החלקה בנכסים

אמר לה כתבלן במקום בירת הלוטירות

אז אומר לו רבי גמליאל לאותו שופט

הרי כתוב לנו בתורה הקדושה שבמקום שיש בן

אין זכות של ירושה לבת

אמר להם מן יומא דגיליתול מארחון

התנת לי תורייתא דמשה

ותיאבת ספרה אחריתי

אז המזכיר הזה עונה לו

מיום שגיליתם מארציכם

נלקחה משם מכם תורת משה

וניתן לכם ספר אחר

עם הלכות שונות, שונות ממה שהיה מקודם

כתיב בה, וכתוב באותו ספר

ברא וברתה כחדי ירתו,

הרי זה מה שהם טוענים

שהתורה שקיבלנו בהר סיני כבר לא מתאימה לדורנו

יש צורך להתנהג בהתנהגות שונה

אז מה הם טוענים?

כתיב בה, אז הוא טוען להם

כתוב לנו הנהגה חדשה באותו ספר

שאין הבדל בין בן לבת כמו שהיום נוהגים

לתת לבת עימו לבן

למחר

הדרעי לואי הוא חמרה לובה

למחרת רבי גמליאל הביא לו כשוחד

חמור לובי

חמור מארץ לוב

הוא היה חמור טוב ומשובח

והם באו שוב לדון לפניו

על העניין הזה

אז שם לאחר שהביא לו רבי גמליאל

שוחד

אמר לו שפילית ליספד איס איפרא

נכתב וענה לו למבחן מן אורייתא דמשה אטאתי

ולא לאוס ועל אורייתא דמשה אטאתי

וכתיב במקום ברא בראתה לותרת פה לפתע החליף

את דעתו שהייתה ביום הקודם

ואומר להם עיינתי בספר ההוא

וראיתי שכתוב בסופו

שאין כוונתו של מחבר הספר לשנות לא להוסיף ולא לפחות

מתורת משה

וכתוב שאכן כך הדין שבמקום ברא בראתה לו תירוט

במקום שיש בין הבת לא יורשת

אמרה לה נהור נהורך כשרגה

אז אימא שלום רצתה לרמוז לו שמדוע הוא פוסק כנגדה

הרי נתנה לו מנורה כשוחד

אז היא אומרת לו תאיר את אורך הכנר

בזה רצתה לרמוז לו הרי נתת לך שוחד של מנורה מדוע אתה פוסק כנגדי

אמר לה רבן גמליאל

אתה חמרה ובאתה של סרגה

רבי ימליאל גמליאל פונה אליה ואומר לה

החמור הלובי שנתתי לו הוא התגבר וניצח את השוחד שנתת לו שזה המנורה

מתוך כך כל המתעשבים שם הבינו

וידעו את הנבלות ואת השפלות של אותו אדם

שלא מיניה ולא מקצתיה

אלא ודאי שכל

פסקיו זה מכוח שוחד שמקבל

נראה את רש״י

דבי אבידן

ספרים שכתבו להם המינין להתווכח עם ישראל

ומקום שמתווכחים שם קרילה באבידן

כך היה שמו של אותו מקום

אין ולא זמנין אמר לאין

זמנין אמר ללא כלומר לא הייתה תשובה

באופן ברור

מרבי אבאו פעם אמר לו כן פעם אמר לו לא

וניטרפי עבודה זרה וכך שמה וקשה לי ששורשן נעשו גבשושית

ולדחותם בקש בה

אמרי לנקרא קשה לי דוכתא שתה שם גומה

אינמי או אפשרות ניסיתי וקשה לי רחו

כלומר הטענה הייתה שמא גם אחר שתעקרו

הריח שממנו יהיה

עדיין יהיה קיים שם וזה קשה לי מאוד וקשה לי לסבול את זה

וכל זה שהיו מתערעין רב ורבה מלכת לביא אבידן

מדוע רב ורבה לא רצו ללכת לאותו מקום

הרי אדרבה ראוי לכאורה להוכיח את טעותם

כדי להציל

שלא יטעו את עם ישראל בקושיותיהם ובטענותיהם

אלא החשש הוא בגלל שמא מתוך שיתווכחו

יעמדו עליהם וייהרגו

ונמצא אם כן

שלא רק שהם נהרגו

אלא גם מפשידים שלא יהיה לוויכוח כלום כי הרי ביטלו את דעתם

על ידי שהרגו אותם

מנא יוהנה מקירייה כך אומר

מר בר יוסף

פילוסוף האמין

דאבא שקיר שימא דלא מכבל שוחדא

היה מוציא עליו שם שאינו מקבל שוחד מבעלי דינים אבאים לפניו

והיה מקבלו בסתר

אמר לפילוסוף אלו רבי גמליאל מיומת דגליתון

שפילית כל סוף הדבר הוא תחתית שלו ושייך למימר

שפילית לספך

נהור נהורך כשרגה הנהר

הנהר אורך כשרגה

פרמזה שנתנה לו מנורה בשוחד

אמר לו רבי גמליאל אתה חמרה ובצה וחפתו לארץ כלומר

אני ניצחתי בשוחד והכל כדי שישמעו המתאספים שם נבלותו ומיהו

אחזור לגמרא

בנקודותיים הראשונות בקטז עמוד ב'

ומפני מה אין קוראין בהן

המשנה בתחילת הפרק אמרה

כל כתבי הקודש מצילין אותן פני הדלקה

בין שקוראין בהן ובין שאין קוראין בהן

כלומר בין הנביאים

ובין שאין קוראין בהן היינו הכתובים

ומפני מה אין קוראין בהן?

מדוע אסור לקרוא

בכתובים, מפני ביטול

בית המדרש.

הגמרא תביא עכשיו מחלוקת

האם

אסור בשום פנים ואופן לקרוא בהם

או רק בזמנים מסוימים.

אמר רב,

לא שנו אלא בזמן בית המדרש.

אבל שלא בזמן בית המדרש,

קוראי.

כל מה שאמרה המשנה שאין קוראין בכתובים,

אומר רב, זה רק בזמן הדרשה בבית המדרש.

היו דורשים

דרשה בבית המדרש ומלמדים אותם גם

הלכות

האסור והמותר, קודם

האכילה של השחריט,

אז באותו זמן אכן אסור לקרוא בכתובים,

משום שאם יקרא בכתובים,

חוששים אנו שמא יימשך לקרוא בכתובים,

ולא ידע את האסור והמותר שמלמד הרב בדרשה בבית הכנסת, בבית המדרש.

אבל שלא בזמן בית המדרש, אבל אם זה לאחר האכילה,

שכבר לא היו דורשים,

משום שהמצב כזה לא היה שייך לדרוש, כמו שתוך כדי האכילה הרי שותים

גם דברים המשקרים,

אז השיכור אסור לו להורות.

שלא בזמן בית המדרש, היינו אחר האכילה,

רשאים לקרוא בכתובים,

כי אין בקריאה זו משום ביטול בית המדרש.

שמואל אמר,

אפילו שלא בזמן בית המדרש,

אין קוראים.

שמואל סובר שאין הבדל

בין

אם זה בזמן בית המדרש,

בזמן הדרשה,

ובין שלא בזמן הדרשה,

אסור לקרוא בכתובים בשבת,

לא בזמן הדרשה ולא שלא בזמן הדרשה.

איני

והנהר דאה אטרא דשמואל אבה,

ובנהר דאה פסקי סידרא בכתובים

במלחתא דשבתא.

שואלת הגמרא קושיה על שמואל,

האם כך סובר שמואל?

שאין לקרוא בכתובים בשבת אפילו שלא בזמן בית המדרש?

הרי נהר דאה זה מקום מגוריו של שמואל.

אם כן, ברור הוא שאם נהגו בנהר דאה בנהג כלשהו,

זה בוודאי על פי הנהגתו של שמואל, על פי הוראתו של שמואל.

וידוע היה לחכמי התלמוד

שבנהר דאה

היו קוראים פרשה בכתובים במנחה בשבת.

רואים שאם זה שלא בזמן בית המדרש

רשאי לקרוא בכתובים

מה?

מה של יהודים?

לא אתה נכנס עכשיו לשתי סוגיות שונות

אנחנו עכשיו נכנסים לסוגיה אחרת בכלל

האם רשאי אדם לקרוא בכתובים בשבת כתובים הכוונה כתובים

שכתבו יהודים בקדושה ובטהרה

רשאי לקרוא בשבת או לא?

אז במשנה כתוב אין קוראין בהן מפני ביטול בית המדרש

האם

זה דווקא בזמן שיש חשש

שהתבטלו מהלימוד ומהדרשה או כל יום השבת עצור לקרוא בהן?

אז פה מצאנו מחלוקת רבו שמואל

שאלה הגמרא איך ייתקן ששמואל אמר שאין לקרוא בכתובים בשבת

ואפילו שלא בזמן בית המדרש

הרי בן ארדע היו כן קוראים

בכתובים בשבת כשזה כבר אחר זמן הדרשה במנחה

רואים אם כן שזה לא כך, לא ייתכן ששמואל אמר דבר כזה

שאין לקרוא כלל בכתובים בשבת

אלא איתמא ארחי איתמא

אלא צריך לומר שמחלוקת רבו שמואל נאמרה כך, אמר רב

לא שנו אלא במקום בית המדרש

אבל שלא במקום בית המדרש קוראין

כלומר כולם מודים

כולם מודים

שכל האיסור הוא בזמן בית המדרש

כלומר

בזמן שאחר התפילה קודם האכילה

היה הרב מוסר שיעור כמו שהרב כאן

מדי שבת אחר המוסף מוסר שיעור אז בזמנם ככה היו נוהגים

מוסרים שיעור אחר תפילת המוסף בשבת

ללמד את העם את האסור והמותר

כן

אבל לאחר האכילה

כבר לא היו מורים דרשה משום הסיבה כמו שאמרנו

שבאכילה הלוא פעמים ששוטים דברים המשקרים

ושיכור אסור לו להורות הלכה

יפה אז מותר שלא בזמן בית המדרש זה דעת כולם אלא מה המחלוקת מרב לשמואל

מחלוקתי

האם האיסור הזה נאמר דווקא בבית המדרש עצמו

או גם שלא בבית המדרש

בואו נראה את הדברים אמר רב לא שנו

אלא במקום בית המדרש

אבל שלא במקום בית המדרש קוראים

כלומר אם אדם

שומע כאן דרשה

ופתאום הוא רואה על הסטנדר כתובים

רשאי לקרוא בכתובים?

התשובה היא לא

אסרו חכמים לקרוא בכתובים

כי יהיה הרב הדורש ומלמד האסור והמותר

ודאי שחשוב שאתה תשמע אותו

אבל אם בין ככה אתה לא נמצא בבית המדרש אלא במקום אחר

גם אם זה בזמן הדרשה

אבל אפשר שתקרא את הכתובים אם זה לא במקום בית המדרש

ושמואל אמר

בין במקום בית המדרש בין שלא במקום בית המדרש

בזמן בית המדרש אין קוראים כלומר

שעה שהרב דורש את הדרשה אין להתיר לקרוא אפילו אם אתה בבית

משום שיש עניין היה לחכמים

שילך ויבוא לדרשה כדי שישמע האסור והמותר

שלא בזמן בית המדרש קוראים

אבל אם זה לאחר האכילה

שאז בין כך לא דורשים מבית המדרש אז קוראים ואפילו בבית המדרש

אין בעיה כי בזה הוא לא מתבטל מהדרשה

ואז דאי שמואל את עמם

ושמואל למעשה בזה הולך לשיטתו כמו שהבאנו קודם

דבן הרדעא פסקי סדרא דכתובים

היו קוראים פרשה כלשהי בכתובים במנחתא דשבתא

למנחתא של שבת כיוון שיש לבן כך לא זמן של הדרשה בבית המדרש.

יפה.

אם כן,

לפי ההבנה הזו יוצא שאין מחלוקת בעניין הזה שאם זה שלא בזמן בית המדרש, לא בזמן הדרשה, מותר לקרוא בכתובים.

כל הוויכוח הוא

האם בזמן הדרשה האיסור הוא רק בבית המדרש

או גם שלא במקום בית המדרש.

לעומת זאת רב אשי טוען אחרת, תראה את דברי רב אשי.

רב אשי אמר לעולם כדאמרן מאי קרא ושמואל כרבי נחמיה.

רב אשי אומר האמת היא שנראה כמו שאמרנו בתחילה

ששמואל סובר שאין קוראים בכתובים

בכל יום השבת

לא רק בזמן הדרשה אלא גם שלא בזמן הדרשה

ואם תבוא ותגיד לי אבל איך ייתכן, הלא בן ארדער

רואים שהוא נהג אחרת

והוא התיר להם לקרוא בכתובים במנחה של שבת.

שמואל

למעשה אומר את הדברים שלו כדעת רבי נחמיה

דתניא

ישנה ברייתא

אף על פי שאמרו כתבי הקודש אין קוראין בהם

אבל שונים בהם

ודורשים בהם.

נצלח לפסוק

מביא ורואה בו.

אז קודם כל הדעה הזו אומרת

שגם אם יש איסור לקרוא בכתובים

אבל מותר ללמוד את המדרשים שעל הכתובים

ואם צריך באמצע הדרשה לצטט פסוק מן הכתובים

יכול אותו דרשן

לצטט פסוק מן הכתובים

הוא אפילו יכול להביא אם אינו יודע את הפסוק בעל פה

יביא את הכתובים ויקרא את הפסוק מתוך הכתב

זה התירו לו

כיוון שהלימוד הוא למעשה לא הכתובים

אלא דבר אחר רק שבדרך אגב צריכו פסוק מן הכתובים

אמר רבי נחמיה

מפנימה אמרו כתבי הקודש אין קוראין בהם

כדי שיאמרו

בכתבי הקודש אין קוראין

וכל שכן

וכל שכן

בשטרי הדיוטות

הרי יש איסור לקרוא בשטרי הדיוטות כמו למשל חשבונות

או מכתבים

שאדם שולח לחברו ואין בזה שום צורך בקריאה הזו

אז דקה אז באו ויגידו קל וחומר זה גוף הכתוב פה

שאם חכמים אסרו

כדי לבסס את האיסור

שלא יזלזלו באיסור של לקרוא בשטרי הדיוטות

אמרו שאין לקרוא אפילו בכתבי הקודש אפילו בכתובים

כדי שיעשו מזה קל וחומר ויאמרו אם בזה אסור

כל שכן בשטרי הדיוטות ממילא

לפי רבי נחמיה שהאיסור לקרוא בכתובים זה מצד שטרי הדיוטות

אז לכן אסור לקרוא בהם בכל יום השבת אף שלא בזמן בית המדרש

כן אז זה מה שאמר שמואל אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קוראין

זה כמו שאמרנו בתחילה,

כי האיסור הוא כדי שלא יבואו, כדי שידעו

לא לקרוא בשטרי הדיוטות,

אבל שמואל עצמו ודאי מודה לרב,

שלדעת החכמים שחולקים הרי במלחמיה

ואומר שהסיבה שיאזרו שלא לקרוא בכתובים זה לא בגלל שלא יבואו לקרוא בשטרי הדיוטות,

אלא סיבת האיסור של כלל הכתובים זה משום ביטול בית המדרש,

אם זה הטעם,

אז ודאי שכל האיסור הוא דווקא בזמן בית המדרש,

ולא כאשר אינו זמן הדרשה.

כך ביאור הדברים,

ונראה את רש״י.

אז מה הוכרע?

מה, מה?

להלכה אתה שואל מה הוכרע?

זה... אם מישהו דורש, אז הוא יקרוא בכתובים.

הוא נכנס. אנחנו צריכים לראות את זה בפנים.

מה נפסק? נראה שפסקו

כדעת רב.

שבזמן בית המדרש עשו,

אבל שלא בזמן בית המדרש קורה.

תכף אנחנו נראה בפנים, זה הכי טוב.

נראה בהלכה, אם נזכר העניין הזה.

אחר סעודת שחרית קובעים מדרש

לקרות בנביאים

ולדרוש בדברי אגדה,

ואסור לקרות בכתובים בשבת בשעת בית המדרש,

גזרה משום ביטול בית המדרש.

שלא יהיה כל אחד יושב בביתו וקורא ויימנע בבית המדרש.

כלומר,

בזמנם שהיו דרשות לעם

לאחר התפילה קודם הסעודה,

אין לקרוא בכתובים,

אלא, ואפילו בביתו, כדי שכולם יבואו לשמוע את הדרשה מנהרה.

אבל בזמן הזה, עכשיו שאין נוהגים בדרשות אלו,

מותר לקרוא בכתובים ובכל שאר הספרים כתורה ונביאים עצמן.

זוהי ההלכה.

יפה. נראה את רש״י.

בזמן בית המדרש,

קודם אכילה היו דורשים.

כן? לאחר המוסף, לפני האכילה.

שלא בזמן בית המדרש, לאחר אכילה, לא דרשו משום שכרות.

כסדרה בכתובים, היו רגילים לקרוא בבית המדרש פרשה בכתובים

במקום בית המדרש שהחכם דורש דהיינו בבית המדרש

אבל בעלמא קוראים

כן אם זה לא במקום בית המדרש אז אפשר לקרוא

כך לפי ההבנה הזו

של רב

בין במקום בית המדרש

בין שלא במקום בזמן בית המדרש אין קוראים לפי שמבטלו מי ללך

אצל הדורש

אבל שלא בזמן בית המדרש, כגון לאחר אכילה,

בין כך אין דרשות קוראים.

ושמואל דאמר לאל אפילו לאחר אכילה אין קוראין,

קרא בינחמיה.

כך אומר רב אשי,

אמרה למלטה.

הוא אמר את דבריו, זה הכל לדעת רב נחמיה.

דלית דלית טעמא דאין קוראין משום ביטול.

הוא לא סובר שהטעם האיסור לקרוא בכתובים זה בגלל ביטול בית המדרש.

אלא מה הטעם שאסור לקרוא בכתובים לפי רב נחמיה?

אלא כדי שיאמרו, קל וחומר לשטרי הדיוטות.

כדי לחזק את העניין שלא יקראו בשטרי הדיוטות,

אז הוסיפו והרחיבו שיהיה אסור לקרוא בכתובים,

ואז האדם יבוא לעשות קל וחומר.

אם לקרוא בכתובים אסור,

כל שכן בשטרי הדיוטות.

ומיהו,

שמואל הנהיג במקומו כדברי חכמים דמת ניתי.

אבל שמואל כשלעצמו פסק לאנשי מקומו,

כדעת חכמים,

שסוברים שאין הטעם הוא קורא מנחמיה.

אלא כל טעם, האיסור שלא לקרוא בכתובים בשבת דאמרי טעמה משום ביטול תורה.

כל הטעם הוא בצעד

כדי שלא יבטל תורה, שלא לשמוע את דרשת הרב.

וכך, לאחר אכילה דלכה דרשה,

קוראים

שונים בהם כגון מדרש, שיר השירים וקהלת,

שטרי הדיוטות,

כגון של חשבונות

או איגרות

השלוחות

למצוא חפץ.

אנחנו נתחיל בסייעתא תשמיע את המשנה.

מצילין

תיק

הספר

עם הספר,

ותיק התפילין

עם התפילין.

ואף על פי שיש בתוכן מעות.

כלומר, אם יש דלכה בשבת,

יהיה ספר תורה, ואמרנו הרי שכתבי הקודש מצילין, פני ההבדקה,

כולל תפילין, כולל ספר תורה.

האם יהיה אפשר גם לקחת את התיק יחד עם הספר,

או שהוא צריך להפשיל את הספר מן התיק ולקחת אותו כך בלי תיק?

אומרת לנו המשנה,

אם התירו להטיל, זה יחד עם התיק שלו.

תיק של ספר תורה, או עם הספר תורה.

מועדין תיק התפילין עם התפילין.

ומוסיפה המשנה, ואף על פי שיש בתוכן מעות,

אפילו אם יש בתיק התפילין

מעות

מטבעות שזה מוקצה,

לא הצליחו אותו לנער קודם לכן את המעות,

את המטבעות מהתיק.

למה באמת לא הצליחו אותו לנער את המעות מהתיק?

לכאורה מוקצה, הוא מטלטל כאן את הדבר המוקצה.

אז הגמרא להלן בדף ק״ז עמוד א' מביאה

שחשו חכמים שמא עד שינער

תיפול לדליקה על הספר.

אם נצליח אותו לנער מקודם את המעות,

אז האש תגיע ותגיע כבר להיאחז בספר התורה ובתפילין.

לכן אמרו, מהר תציל,

לא משנה אם יש מוקצה בתוך זה או לא,

זה עדיף מאשר

שחלילה תגיע עד לכאלה לתפילין ולספר תורה.

מוסיפה המשנה, ולכאן מצילין אותן,

אבל לאיפה מצילין?

האם מותר גם למקום שאין בו עירוב?

אולי אפילו למקום שהוא אסור באיסור תורה?

אומרת המשנה למבוי שאינו מפולש.

כל מה שהתירו להציל את אותם כתבי הקודש בבני הדליקה

זה למבוי שאינו מפולש.

מבוי,

זה יש פה גימל כתלים.

כלומר,

זה פתוח רק מצד אחד לרשות הרבים.

מבוי שאינו מפולש, הדין אומר,

שצריך לעשות שיתופי מבואות,

ובנוסף, לעשות קורה או לחי

בכניסה

של המבוי הסמוכה לרשות הרבים.

זה גוף הכתוב כאן,

שמותר אף על פי שאין שם קורה או לחי,

אף על פי שלא עשו תיקון.

אבל דווקא אם המבוי אינו מפולש,

שאז

זה יותר קל,

אבל מפולש לו, כך לדעת חכמים.

לא, לא מופיע את ה... נכון.

אז יוציאו את זה לחצר, אבל לא למבוי.

למקום שאין בו,

שיש שם על כל פנים הגדרה של רשות האחים.

כן, אבל בליקה עולה להגיע גם לשם.

זה מה שכתוב כאן, לא התירו מעבר לזה.

לעומת זאת, בן ותרה אומר,

אף לה מפולש,

דעת בן ותרה.

יהודה בן ותרה.

בן ותרה, לא כתוב יותר ותרה. היה אחד שקראו לו רבי יהודה בן ותרה.

כתבו בן ותרה.

מסתבר שאתה צודק,

אבל צריך לדעת למה פה שינוי. אם אכן ככה הם הדברים,

אז למה שינו וכתבו אותו בן ותרה, ולא אמרו יהודה, רבי יהודה בן ותרה אומר.

טוב, בכל אופן, כאן לא נזכר השם רבי יהודה.

אינני יודע האם הכוונה לרבי יהודה או לאדם אחר

שמכונה בשם הזה בן ותרה.

על כל פנים, בן ותרה אומר,

אף לה מפולש.

מותר להציל את זה

גם למבוי שהוא מפולש. כלומר, מה זה מפולש?

שיש לו שני פתחים.

פתח כנגד פתח.

יש לו רק שני קטלים.

הדין אומר שלמפולש צריך לעשות תיקונים בשני הפתחים.

באחד צורת הפתח,

ובאחר קורא או לחי.

כן,

הגמרא עכשיו מביאה

מחלוקת תנאים

בברייתא.

מה הדין אם חי י'ד בניסן להיות בשבת?

הרי בי'ד בניסן

שוחטים את קורבן הפסח.

האם מותר להפשיט את עורו של הפסח?

הרי צריך להקטיר את החלבים

של הבהמה הזו, שהיא פסח,

על גבי המזבח, את אותם חלבים.

את הדם זרקו,

אבל נותר חלבים, צריך להקטירם על גבי המזבח.

האם מותר להפשיט את כל עורו של הפסח?

או רק את החלק מהעור,

שייווצר מקום שיוכלו להוציא דרך זה את החלבים.

אבל לא להפשיט את כל העור,

מאחר ואין בזה צורך

למען הקטרת החלבים.

זוהי השאלה.

אז בואו נראה בר המחלוקת. תנו רבנן,

ארבע עשר שחל להיות בשבת,

מפשיטין את הפסח

עד החזה.

כלומר,

כששחטו

את הטלה של קורבן הפסח

בי'ד' בניסן,

וי'ד' בניסן אז החל באותה שנה בשבת.

הרי אסור להפשיט בהמה בשבת,

כן?

זה פשוט.

אבל כאן, שזה לצורך

הקרבה,

אז התירו להפשיט.

מוטל לעשות את המלאכות

לצורך הקרבת קורבנות אלה,

של קורבנות הציבור,

ואף הפסח

הוא מוגדר לגבי זה כביכול כקורבן ציבור שמוטב, שהוא דוחה שבת.

עכשיו,

אז התירו להפשיט למען הקטרת החלבים, שזה חלק מהעבודה של הקורבנות,

שעבודות הקורבנות אותרו בשבת.

אז אומר התנא הזה,

שכל מה שהתירו זה לצורך הוצאת החלבים.

אז מה הוא יעשה?

יתחיל להפשיט את העור מהרגליים עד שיגיע לחזה,

ואז יעשה פתח

בכרס של הבהמה,

וכך בדרך זו הוא יוכל להוציא את כל החלבים

ויקטירם על גבי המזבח.

כי הקטרת חלבי הפסח דוחה את השבת.

אבל להפשיט יותר, ואין בזה הרי צורך להקטרה,

אסור.

זה לא, אין לזה צורך, צורך גבוה, זה צורך אדיון.

דברי רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה,

מה שמו של התנא הזה שאמר זאת?

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה.

אבל וחכמים אומרים,

מפשיטין את כולו.

מותר להפשיט את כל האור,

להפשיט את כל האור של הבהמה מעל גבי הבהמה בי״ד בניסן, אף שחל בשבת.

והראשונים,

תוספות במסכת מנחות אומר,

שלמעשה המחלוקת הזו היא לא רק עם קורבן פסח,

אלא כל אותם קורבנות ציבור

שמקריבים אותן בשבת,

הדין ששווה.

האם רק עד לחזק כדי להוציא את החלבים?

פה גם את הקור.

יפה.

ממשיכה הגמרא ואומרת כך.

לפני שנמשיך את הגמרא,

נבער מה רש״י אומר.

רש״י אומר,

למה באמת לדעת חכמים

מפשיטים את כולו?

אז אנחנו נראה בהמשך הגמרא,

שזה לא כבוד

שיהיה מצב

שהבשר יכול להסריח.

לכן

התירו זאת.

למעשה, כשהולכים ומפשיטים את כל העור,

זה לא צורך לגבוה, כי לגבוה כבר לקחנו את החלבים, אין בעיה.

אלא מה? זה צורך להדיוט.

אז למה התירו?

התירו

משום

עניין של כבוד.

אנחנו נראה בגמרא, הגמרא אומרת, בי שמה לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה,

דהיית עבד לצורך גבוה.

כלומר,

דעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן מרוקה מובנת,

שסובר שמותר להפשיט רק עד החזה. למה?

בשביל שערי כל המטרה בהפשטה,

כדי להקטיר את החלבים,

שזה חלק מצורך גבוה.

אם כן מספיק בהפשטה, עד החזה.

לא התירו יותר.

אלא לרבנן מי טמא.

אבל לדעת חכמים שסוברים,

שמפשיטים את כולו,

פה באמת צריך להבין מהו הטעם שמצביע להפשיט את הכול.

הרי אין בזה צורך גבוה, בדיוק.

עונה הגמרא, אמר רבא בר בר חנא, אמר רבי יוחנן,

דאמר קרא,

כל פעל השם למענהו.

רבי יוחנן אומר שהפסוק הרי אומר במשלטת זין,

כל פעל השם למענהו.

כלומר,

הכל עשה השם לכבודו.

כבוד השם הוא שיפשיט את כל הקורבן.

מה שייך פה כבוד השם?

והכה, מהי למענהו איכה?

מה העניין של כבוד כאן,

שאתה אומר שזה הטעם שמותר להפשיט את כולו?

רבי יוסף אמר שלא יסריח.

אם לא יפשיט את האור,

אז הבשר עלול להסריח, כי האור מחמם אותו וגורם לו להסריח מהר יותר.

זה לא כבוד שמים שהבשר הקורבן יסריח.

רבא אמר שלא יהיו קודשי שמים מוטלים כנבלה.

אם זה יישאר עם האור,

זה ייראה חלילה כמו נבלה שמושלכת,

וכדי שלא יהיה ביזיון כזה שיראה קודשי שמים כנבלה,

לכן

הצריחו

שיפשיט את כולו.

כי נבלה שמתגלית נבלה,

אז מניחים אותה, ולא ממשיכים להפשיט את אורה.

ואם מפשיטים,

הרי זה מגלה שהבשר מוטל.

שואל הגמרא, מהי בעיניי?

מהו ההבדל

בין פירושו של רבי יוסף,

שהעניין הוא שלא יסריח הבשר, לבין פירושו של רבא,

שהעניין הוא שלא ייראה כמו נבלה?

עונה גמרא היכא בעיניי הוא

דמנה חפטורה דדבה.

יש הבדל בין

רבי יוסף לרבא.

מתי?

באופן שקורבן הפסח מונח על שולחן של זהב,

שאז אינו מוטל בביזיון.

אז לפי רבא,

פה ידעו חכמים שלא יפשיט יותר,

כשהגיע עד החזה, בזה אין יותר יותר.

כי אם זה נראה כנבלה.

אבל לדעת רבי יוסף,

מותר להפשיט את כולו גם במצב כזה,

שהרי יכול הוא להסריח אם לא יפשיטו את כל האור.

אי נמי,

אפשרות נוספת להסביר הבדל בין רבא, רבי יוסף לרבא.

גיומא דה איסטנה,

ביום כזה שיש בו רוח צפונית,

ורוח כזו היא לא חמה ולא צוננת,

ואז אין חשש שהבשר יסריח.

אין פה חום

שיגרום לבשר להסריח.

לכן, לדעת רבי יוסף שהעניין הוא שלא יסריח.

ביום כזה שניכר שלא יהיה חשש סרחון,

אז לא יתירו,

גם חכמים לא יתירו שיפשיט יותר מעד החזה.

ברמה זאת, לדעת רבא שלא יהיה קודשי שמיים מוטלים כנבלה,

אז עדיין יהיה מותר להפשיט את הכל,

גם אם זה יום כזה שאין חשש של סרחון.

טוב, אנחנו נסתפק בזה להיום.

בעזרת השם, בשיעור הבא,

אנחנו נחזור שוב

על מתחילת הגמרא עם רשי, כי יש פה סוגיה שנמשכת והולכת.

היום לא נוכל להספיק את הכל, לכן אני אסיים את זה כאן בין כך.

לאחר ולמעשה, מחר אנחנו נחזור שוב

מתחילת דברי הגמרא שאחר המשנה.