מסכת שבת דף קט"ו ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

מסכת שבת,

דף קטו עמוד א',

בשורה הראשונה בעמוד.

ואמר רבי חייא בר אבא מרבי יוחנן

יום כיפורים שחל להיות בחול

מפצעין באגוזים ומפרקסין ברימונים

מן המנחה ולמעלה מפני עוגמת נפש.

כלומר,

שביום הכיפורים משעת המנחה,

מנחה קטנה, היינו לאחר תשע וחצי שעות

זמניות מתחילת היום

של יום הכיפורים,

מותר לשבר קליפות אגוזים כדי להכינם לאכילה,

והוא הדין שמפרקסין ברימונים,

כלומר, להכין את הרימונים לאכילה

על ידי שיפריד את הגרגירים מן הקליפות,

וכל זה הותר מפני עוגמת נפש.

רשי מפרש,

כדי להרבות בזה את עוגמת הנפש, את העינוי שלו,

משום שכשהוא עוסק בדבר מאכל,

הוא בוודאי תאהב לאכול,

וכשאינו יכול לאכול מחמת יום הכיפורים,

בזה מגדילו את העינוי שבו.

לכן

התירו לו לעסוק בעניין זה של להכין את המאכל

לאכילה למוצאי יום הכיפורים.

אמנם

יש כאלה שמוחקים בכלל

חלק ממה שלמדנו עתה,

את כל הממראה הזו של ואמר בחייבא רבא, אמר רבי יוחנן, יום כיפורים שיכל להיות מחול,

מוחקים את הגרסה הזו.

משום שהרי הזכרנו קודם לכן

שיטה סוברת

שאפשר להכין דבר מאכל ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה,

גם אם זה חל להיות בשבת,

ולאו דווקא אם חל להיות בחול.

רק שהוסיפה, וזה חלק מדברי הברייתא לפי זה,

הזכרנו את הדברי הברייתא

האומרת

שיום הכיפורים שיכל להיות בשבת

מותר בכניבת ירק,

וזהו התוספת של הברייתא, מפצחין באגוזים

ומפרקסין ברימונים. זה חלק והמשך של הברייתא הזו.

דמי רבי יהודה מכאן וקרבה.

גמרה מביאה

מעשים שנהגו

אמוראים בעניין הזה של תיקון האוכל ביום הכיפורים.

בביתו של רבי יהודה היו חותכים

את עלי הכרוב מן הכלחים שלהם

לאחר המנחה כדי להכינם לאכילה.

דבר רבא גרדי קרא,

בביתו של רבא היו מחתכים את הדלויים

להכינם לאכילה במוצאי יום הכיפורים.

כיוון דחז אדם וקמא חרפי

אמר לו, אתה הגעת ממערבה משמיד רבי יוחנן

דה אסיר.

כאשר רבא

ראה שבני ביתו מקדימים לחתוך את הדלויים לפני המנחה

וזה ודאי שלא כדין, שהרי כל ההיתר שהתירו חכמים לקנב ירק

או לעסוק בשאר תיקוני האוכלים זה רק מן המנחה ולמעלה ולא קודם לכן.

אז רבא, כדי להזהירם שלא יעשו זאת,

אמר להם שהגיעה איגרת מארץ ישראל

שרבי יוחנן אוסר לתקן אוכלים ביום הכיפורים

אפילו מן המנחה ולמעלה.

אף לפי האמת רבי יוחנן לא אמר זאת,

אבל כדי שישמעו לדבריו אמר להם

שרבי יוחנן אמר שאסור,

כי הוא ידע שאם הוא היה אומר להם בשם עצמו את הדבר לא היו שומעים לו.

לכן נזקקו

לומר זאת בשם אדם גדול,

ואם זה בשביל להציל את העם מאיסור,

רשאי אדם לומר

דבר הלכה משמו של אדם גדול, הגם שלמעשה לא שמע את זה מאותו אדם גדול,

משום שהמטרה היא למנוע את העם מאיסור.

עד כאן פרק 15. קודם שנמשיך,

הלכה זה אדם גדול, אפילו שהוא לא אמר את זה. נכון, כדי,

אם המטרה היא להציל,

אם המטרה היא להציל, אם אתה יודע,

אם אתה יודע שישמעו לדבריך גם בלי לומר זאת בשם אדם גדול,

אז ודאי שאין לומר דבר שלא היה,

שאינו נכון.

אבל אם המטרה היא כדי להציל כי בלוכן לא ישמעו,

אלא אם כן אתה תזכיר זאת בשם אדם גדול,

אכן מותר לומר זאת,

הגם שאותו אדם גדול לא אמר,

כי המטרה היא למנוע את האדם מאיסו.

אומר רש״י

כוון דאבו כמחרפי

מקדימי לפני המנחה דאזת עליו עוגמת נפשו.

אמר לו לי אנשי ביתה

עתה איגרת ממערבה כהיך דליקבלו מניהם.

כלומר

פה אנו רואים יסוד

שזה יכול לעבוד לנו כתמרור וככיוון לנו.

כאשר אנו רואים הנהגה של אנשים, תלמידי חכמים,

פעמים שהם אומרים דברים בשם

פלוני, בשם אלמוני,

ואתה מברר את הדברים ואתה מגלה שזה לא נכון.

אם יש מטרה של קודש

בשביל,

אדרבה, להגדיל

ולחזק את הדת ואת היהדות בעם ישראל,

רשאים לומר זאת, כיוון שרק בדרך זו ישמעו.

אם הוא יודע שישמעו גם בלא כן, אז ודאי שאין היתר

לומר דבר שאינו נכון.

אבל אם זה כל הדרך,

אז ודאי שהעניין הזה של שמירת התורה והמצוות

היא עדיפה על פני העניין הזה.

כמו שכבר ראינו בעבר, שעניין של שקר

זה רק שהוא נוהג שלא על פי דעתו.

אבל כשאדם עושה ומתנהג על פי דעת תורה,

זה לא מוגדר כשקר, זה האמת.

כי כל מי שנוהג על פי התורה,

פירושו של דבר שהוא נוהג באמת.

כי התורה היא האמת, וההנהגה שכתוב בה זו האמת לאמיתה.

כן, בזה אנחנו מסיימים בסייעתא דשמיא,

פרק 15,

הדרן עליו ואלו קשרים.

נתחיל בסייעתא דשמיא, פרק 16,

המתחיל

במילים כל כתבי.

נראה אנו את פרק 16. הפרק הזה עוסק

מה עושים באופן שנפלה דלקה בשבת,

מה מותר להציל מהדלקה,

להיכן מותר להוציא את הדברים כאשר מצילים אותם בני הדלקה,

ואיזה דברים מותר לעשות גם כן כדי שלא תתפשט הדלקה.

ובנוסף, גם נלמד האם

ואיך נתנהג אם למשל רואים אנו כאלה שאינם

מצווים

באיסור של שבת,

כשבאו יבואו הם לכבות דלקה בשבת.

האם

רשאים לתת להם לכבות?

האם אולי אפילו לרמוז להם

שיכבו את הדלקה?

ודברים שהם בדומה שהכול סביב העניין הזה של כיבוי,

שכיבוי זה מלאכה בשבת.

ובנוסף,

כאשר בן אדם עשה מלאכה בשבת,

גוי שעשה מלאכה בשבת,

האם מותר יהיה ליהנות

מן המלאכה הזו שעשה בשבת,

אם נעשה את זה לצורכך, להנאתך ולתועלתך?

אז בראשונה למדים אנו את העניין הראשון, כל כתבי הקודש

מצילין אותן מפני הדלקה.

המשנה כאן מדברת איזה דברים מצילין מפני הדלקה,

אם חלילה נפלה דלקה באיזשהו בית,

ויש באותו בית כתבי הקודש,

כמו למשל תורה,

נביאים, כתובים.

מצילין אותן.

מותר להזדרז

ולהציל אותן מפני הדלקה.

צריך לדעת שאם מזכירים כאן את העניין הזה של מצילין אותן,

משמע שישנם דברים שאסור להציל.

אם למשל זה דברים שאינם כתבי הקודש,

וזה דברים שאתה לא נצרך להם בשבת,

יהיה אסור. ומדוע באמת יהיה אסור להציל?

מה הבעיה בזה?

אם רוצה הוא להוציא דבר שהוא נמצא באפשרות שתיתפס בו הדלקה,

למה שיהיה אסור להצילו בפני הדלקה?

נכון מאוד, אבל מה הקשר לכאן? אני שואל. פה הוא לא עושה שום איסור.

פה הוא לא עושה שום איסור בזה שהוא מציל.

הוא מזדרז להוציא את אותם דברים,

כדי שהשריפה לא תחלה.

התשובה היא...

נכון. לא, אני מדבר באופן שזה דברים...

באופן דברים שאדם,

שזה לא דברי כתבי קודש, וזה דברים שהוא לא צריך אותם בשבת.

כל, באופן שמתחילים אותם, זה מוכר להפיץ את דברי קודש. זה פשוט.

אנחנו באים ושואלים, מתוך הדברים, משמע,

שאם צריכים לומר לנו שאת אלה מצילים,

משמע שיש דברים שאין מצילים,

השאלה היא איזה איסור יש בזה.

וכי יש בעיה להוציא דברים מתוך בית בוער

בשביל להציל שלא יישרפו ולא יתקלעו בשרפה?

התשובה היא צריך לדעת שחששו חכמים

שאם יבואו להתעסק ולהציל מפני הדלקה,

יבואו גם לכבות את הדלקה.

לכן הגיבילו את האדם ואמרו לא כל דבר מותר להציל מפני הדלקה.

ודאי שלא. כתוב פה להציל.

להציל משמע להוציא.

אתה לא יכול להוציא.

אתה יכול לשפוך על זה מים ולהציל.

אתה לא חייב להציל, לא חייב שאתה מוציא את זה החוצה. לכבות... לכבות. נכון. בלי לצאת. נכון מאוד.

אז האמת היא כזו.

קודם כל, העניין הזה של כיבוי

זה מחלוקת רב שמעון ורבנן.

אם אין כוונתו בכיבוי לעשות פחם, אלא כיבוי רגיל,

אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

ואשר על כן, לדעת רב שמעון, מלאכה שאינה צריכה לגופה,

אין זה איסור תורה, אלא רק ברבנן בלבד.

אומנם לדעת רבי יהודה חייב

גם במלאכה שאינה צריכה לגופה, כלומר זה איסור דאורייתא,

אבל לדעת רב שמעון מותר.

שואל אתה, מה יהיה הדין לדעת רב שמעון?

שבאופן שהוא לא יכול להציל, אלא אם כן יכבה את הדלקה.

כמו למשל,

הדלקה, כתבה הקודש נמצאים במצב כזה שאם הוא יחפש להציל אותם בלא לכבות,

אז האש כבר תיתפס בהם.

האם יהיה מותר לכבות בשביל להציל את אותם כתבי הקודש?

נכון מאוד.

הרשב״א מדייק מכאן

שלא התירו בשום פנים ואופן לכבות,

לא משנה אם זה לדעת רבי יהודה או לדעת רב שמעון.

ההיתר היחיד היה רק להציל

את אותם כתבי הקודש, אבל לא לכבות.

אומנם

מביאים כאן המפרשים שבירושלמי מבואר

שאם הוא לא יכול להציל את כתבי הקודש אלא על ידי כיבוי,

מותר לכבות, לדעת רב שמעון שסובר,

שמלאכה שאינה צריכה לגופה פתור.

ולהלכה היום? יש מצב למהלך הספיטה להיום?

שאפשר לכבות. אפילו שלמעשה יש איסור מדרבנן

לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה,

אבל משום ביזיון כתבי הקודש

התירו איסור דרבנן.

זאת אומרת, אם אין לו ספר תורה בבית,

זה ממש מחזיק אולי, זה בעייתי נורא, זה ספר תורה. נכון, ישנם דברים. זה נוראי. כשאמרו שם שמצילים כתבי הקודש,

זה היה,

בגלל שכתבי הקודש באמת זה היה דבר נדיר.

זה לא היה מצוי בכל בית. בכל בית, ודאי. לא היה בתי דפוס כמו שלנו היום.

כל כתיבה הייתה הוכחה במובן.

אז ודאי שאם ישנם פעמים שזה היה דבר יקר,

ויש מקום לחשוב להציל את זה,

כדי שלא, אדרבא, אם לא תתיר לו, אז זה יהיה יותר גרוע.

בכל אופן, מה שהבאנו, אני רואה כאן

שהרשב״א עצמו מביא,

שמהתלמוד הבבלי מוכח

שאין יותר לכבות תדלקה,

אפילו אם זה על מנת להציל את אותם כתבי הקודש.

אבל הירושלמי, אומר הרשב״א,

רואים שם במפורשות שבאמת יהיה מותר אפילו לכבות, לדעת רב שמעון,

שמלאכה שאינה צריכה לגופה,

מותר.

מגיד משנה בעלקות שבת,

פרק כ״ג, הלכה כ״ו כותב,

מאחר

ולא רואים כאן בתלמוד הבבלי שאפשר לכבות

כדי להציל כתבי הקודש,

לא מצאנו היתר לזה לא במשנה ולא בגמרא,

אז מה שמע שאין הדין כן?

מה שמע שאין הדין כן?

זאת אומרת שאפשר לכבות.

הפוך.

שאי אפשר לכבות.

כך

טוען המגיד משנה,

מעבר לזה,

אינני יודע אם יש דברים מפורשים,

בואו נראה אם בשולחן ערוך נזכר העניין הזה.

מותר להציל כל כתבי הקודש

שיש בחצר לחצר אחרת שבאותו המבוי אף על פי שלא ערבו.

זה נראה בהמשך.

לאן מצילים אותם?

אז אפשר.

לא,

אפשר להציל, אבל לא לכבות.

לכבות לא הזכירו כאן.

לא נזכר כאן העניין הזה שיהיה מותר לכבות,

רק להציל.

להציל זה גם לגבות, על ידי ככה. לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא.

אל תוציא הלכות כאלו. לא, אני אומר, להציל זה הגדרה כוללנית.

אין. מה זה להציל?

אמרתי, להציל פירושו להוציא אותם

מאותו בית

בוער שתכף יבוא ההדלקה ותיתפס בזה.

אבל לא שיבוא, יעסוק בכיבוי,

גם אם זה בשביל להציל את אותם

כתבי הקודש.

כמו שהזכרנו בשם המגיד משנה.

כן,

נמשיך את הקטע הבא. אז להלכה אי אפשר. לא. גם ספר תורן. אין הבדל.

בין שקוראים בהם

ובין שאין קוראים בהם.

מותר להציל, אבל לא לכבות. לא, הבנתי. אבל אין לך אפשר להציג ולהציג. רק לכבות.

בין שקוראים בהם ובין שאין קוראים בהם.

אם יש מערכת אותם. תרשה לי, תרשה לי, תרשה לי. תרשה לי, יכול להיות,

יכול להיות, וזה צריך לבדוק בפוסקים,

שיתירו

אמירה לגוי.

זה יכול להיות.

אמירה לגוי,

כאשר, לא, זה איסור רבנן לא לכבות.

כן, לא. אז יש פה תרד רבנן. אמירה לגוי זה איסור רבנן.

שבות ושבות כאילו? בדיוק, זה שבות ושבות.

שבות ושבות לצורך מצווה,

יכול להיות שכן יתירו.

אבל אם ניסית לכבות האש והאש נדלקה, אבל אתה עצמך, לא, רגע. אבל נדלקת אש בשבת, בעצם. מה? ניסית לכבות האש, ולא הצלחת והאש נדלק עוד פעם. לא, זה לא, זה לא נקרא, מה זה נדלקה?

מה פתאום? מה הקשר?

בכל אופן, אין היתר לכבות.

אין היתר ליהודי לכבות,

גם אם זה בשביל הצלת כתבי הקודש. ואם יש מערכת אוטומטית בבית שנכבד לב, נדלקת לבד, אין בעיה. לא, זה אין לי שום בעיה.

אין שום בעיה. אז רצוי לעשות דבר כזה.

כן. צריך גם להגיד לגוי שהוא לא מפסיד.

יש איזה מבק כזה, גוי שהוא... אנחנו נראה את זה שם. לא פה, אני מדבר אפילו יותר.

לומר לו מפורשות.

אה, חוק פורש. כן, אפילו מפורש.

אם זה, לשיטת רב שמעון,

שכיבוי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, או ממילא זה רק איסור דרבנן,

נמצא שהאמירה לגוי זה שבות דשבות.

זה כלומר, כל האיסור הוא דרבנן בדבר שכל עסקו הוא דרבנן.

וזה גם לצורך מצווה.

יכול להיות שכן יתרו.

כן.

מוסיפה המשנה שהצלת כתבי הקודש זה בין שקוראים בהם

ובין שאין קוראים בהם.

בין אם זה נביאים

שהיו מפטירים בהם בשבת בבית הכנסת,

בין אם זה כתובים

שלא קוראים בהם בשבת,

האם כל זה מותר להצילה מפני הדלקה.

ואנחנו נראה מה הכוונה שאין קוראים בהם.

למה באמת לא היו קוראים וכתובים בשבת?

רבנו חננאל,

שהוא אחד מן הראשונים, כותב

שמה שנאמר שלא קוראים בהם בשבת, הכוונה בציבור.

אבל היחיד יכול לקרוא בכתובים.

יש אבל אחד מהראשונים האחרים שחולק וסובר,

שגם מהיחיד אסור לו לקרוא בכתובים בשבת.

ואף על פי שכתובים בכל לשון, טעונים גניזה.

כלומר, מוסיפה המשנה שהדין הזה של מצילין את כתבי הקודש בפני הדלקה,

בין תורה ובין נביאים וכתובים,

זה אף על פי שכתובים בכל לשון. לאו דווקא הם כתובים

בלשון הקודש.

הם צריכים,

כי אין תורים גניזה.

אסור להניח אותם

במקום הפקר.

האמת שלשון המשנה כאן קצת בעייתי,

משום שבפשטות היה נראה שהחלק הזה של האף על פי שכתובים בכל לשון,

זה חוזר על הדין שנזכר בתחילת המשנה,

שכל כתבי הקודש מצילין נותר על פני הדלקה,

ואף על פי שכתובים בכל לשון.

אבל יש מן האמוראים שלומדים לא ככה,

שזה לא חוזר על הדין של מצילין,

אלא נאמר כך, כל כתבי הקודש מצילין נותר על פני הדלקה, בין שקוראים בין ובין שאין קוראים בין, נקודה.

ואף על פי שכתובים בכל לשון, טעונים גניזה. כלומר, כל מה שנאמר,

כלומר, שאם זה כתוב אפילו בכל השואות...

זה רק לגבי להטעינן גניזה,

אבל להצילן מפני הדלקה לא יצילו אלא אם כן זה כתוב בלשון הקודש.

זה נראה בהמשך בגברה.

ומפני מה אין קוראין בעת?

הזכרנו שבכתובים לא קוראין בשבת.

למה באמת לא קוראין בכתובים בשבת?

מפני ביטול בית המדרש.

מה זה ביטול בית המדרש?

אז רשי אומר,

בגלל שהיו דורשים דרשה בבית המדרש

לבעלי בתים, היינו לאותם אלה שלא עוסקים בתורה במשך השבוע,

לא הזדמן להם הרבה לעסוק בתורה,

אז היו שומעים דרשה ומורים להם גם את ההלכות שנצרכים לידיעתם,

צריכים לדעת אותה.

אז ודאי שאם היו מתירים לקרוא בכתובים, האדם היה הולך ועוסק בכתובים

ולא שומע את הדרשה.

לכן אמרו, אין לקרוא אפילו בכתובים,

וטוב,

ואתה צריך ללכת לשמוע את הדרשה,

כי לדעת האסור והמותר זה חשוב יותר מאשר

לקרוא בכתובים

במקום זה.

מובן?

כאשר ישנה,

יש לך שעה

שאתה צריך לדעת אם ללמוד מזה

סוגיה בגמרא או לדעת האסור והמותר,

זה מה שיש לך,

אז ודאי שעדיף שבאותו זמן תעסוק

בידיעת האסור והמותר.

בידיעת ישראל, כן. כמובן שאם אתה יכול לעסוק גם בזה וגם בזה,

גם בזה וגם בזה, אל תנח ידיך.

אז תעסוק גם בלימוד גמרא,

תלמוד בבלי, שזה שימוש תלמידי החכמים.

כך למדים ויודעים להבין ולהתבונן

באסור והמותר,

בסברותיהם של הדברים, בטעמיהם של הדברים.

ובנוסף,

אם תוכל ללמוד גם מוסר, ודאי וודאי שצריך.

אז כאשר אדם לוקח לעצמו מדי יום ביומו קביעות של שלוש שעות, ארבע שעות כל יום,

לעסוק בזה,

אם באמת הוא רוצה, הוא יכול למצוא את הזמן.

כל מה שצריך לדעת רק, שהזמן יהיה יקר בעיניו,

ושהחיים לא ניתנו בשביל לבזבזם על דה ועל האה.

יש הרבה הרבה כאלה ששומעים אותי עכשיו בשעה זו,

וצריכים לדעת את העניין הזה,

שנתבעים מאוד מאוד על ביטול תורה.

אין היתר לאדם,

גם אם הוא עוסק למלאכתו וחוזר אחר שעות העבודה,

רשאי לאכול, רשאי לנוח קצת,

אבל מאידך צריך לדעת

שחלק של כמה שעות מן היום הוא חייב לעסוק בקביעות

בתורה הקדושה.

אז באותו זמן שהוא עוסק,

יהודי נורמלי וסטנדרטי שיוצא לעבודה בשעה שש וחצי, שבע בבוקר,

וכבר בשעה ארבע, חמש הוא בבית,

יכול ללמוד לעסוק מדי יום ביומו משעה שש, שש וחצי,

עד שעה תשע וחצי עשר, כמה שעות של לימוד.

בשעות הללו הוא יכול גם להרוויח שיעור בלימוד הגמרא,

וגם לעסוק בלימוד הלכות, וגם לשמוע מוסר.

ובדרך כזו הוא יוכל לקיים את מצוות קביעות עיתים לתורה בצורה מושלמת.

אבל לבן אדם שמעדים במקום זה לעסוק בלדבר בכל מיני עניינים שאינם לצרכים לתורה,

אם זה פוליטיקה,

אם זה ענייני מסחר שאינם חשובים לו לפרנסתו,

אם זה סתם בטיולים, אם זה סתם בבילויים

של לבלות את חייו ואת שנותיו בכל מיני מקומות של מאכל,

שיהיה הבל וריק,

שלא יוסיפו לו ולא יעילו לו לחייו,

ודאי

שצריכו לדעת שעל הכל הוא ייתבע.

אין לאדם היתר

ללכת ולבזבז את זמנו, גם אם זה בשביל

לאכול באיזושהי מסעדה,

נוסף למה שהוא ייתבע על זה שהוא ממזבז את כספו

על שטויות והבלים,

ובן אדם ייתבע גם על ההנאות שהוא נהנה מהעולם הזה.

צריך לדעת את הרמה הסטנדרטית שהוא צריך,

אבל לבזבז מאות שקלים על דבר שכזה,

וכל שכן על זמנו, שהוא חשוב יותר מהכסף,

הזמן זה הדבר היקר ביותר,

ודאי שהאדם החכם יודע.

אני לא ממתין עד למחר, אלא אני מתחיל היום.

כשבן אדם מתחיל, והוא יודע להיות יציב בדעתו,

אני קובע לעצמי זמן מדי יומיומו ללמוד,

ועם הזמן הוא כבר נכנס לסטנדרט אצלו,

וכבר אין לו את הקושי.

בהתחלה באמת יהיה קשה לו, כי כל ההתחלות קשות.

היתר רע לעבוד שעות נוספות,

ויפעיל את כל הגורמים בשביל שיבטלו אותו מזה,

אם זה, לפעמים זה על ידי אשתו וילדיו,

לפעמים על ידי בני ביתו האחרים,

אחים שלו,

ההורים שלו, לפעמים זה ידידים שלו,

יהיה הרבה, היתר רע להפעיל את כל כוחותיו בשביל לבטלו.

אבל כבר אמרו חזל, ארבעה דברים צריכים לחיזוק בכל יום, ואחד מהם זה תלמוד תורה,

וצריך מאוד מאוד להתחזק.

ויודע אני מכמה וכמה ששמעו את הדברים הללו שאמרתי,

וקיבלו על עצמם באמת ובתמים,

לעסוק בתורה הקדושה כמו שדיברנו.

אלה פנו ואמרו כמה פעמים,

את נפשנו הצלת,

את חיינו אנו חבים לך.

למה?

כי מאז שנכנסו לתוך המסגרת הזו של לימוד תורה כל יום ויום,

כל חייהם השתנו.

הפך החיים הללו להיות חיים של סיפוק רוחני,

של תורה, יראת שמיים.

אין גבול וקץ לסיפוק שמלווה אותם כל הזמן.

וזה אני מדבר מתוך ידיעה של כאלה שאכן קיימו את זה כפשוטם של דברים.

כן,

נראה את רשי,

כל כתבי הקודש,

כגון תורה, נביאים וכתובים.

ולא תמה,

תורה לחוד הוא דשרה,

למיטרך ולאצולה,

ולא שאר ספרים.

רשי מבאר שמה שאמרה המשנה שכתבי הקודש מצילים אותה על פני הבדיקה,

זה לאו דווקא תורה,

היינו

חמישה חומשי תורה, אלא גם נביאים,

ולא רק נביאים, אלא אפילו כתובים.

שלא תבוא ותטעו לחשוב שרק תורה בלחוד,

תורה לבד מותר להציל, לטרוח ולהציל,

אבל שאר ספרים, גם אם זה נביאים וכתובים, יהיה אסור.

לא.

אלא כל כתבי הקודש, כולל נביאים וכתובים.

מצילים אותן, כדיקתן אלקמן,

למבוי שאינו מפולש.

למבוי שאינו מפולש.

וטרחה בעלמא הוא דשרבה.

כלומר, כל מה שאמרו כאן מצילים אותן,

זה בשביל לומר שמצילים אותן למבוי כזה שהוא לא מפולש.

ואז,

מה החידוש כאן?

החידוש כאן הוא שני דברים.

א',

שיש פה עניין של טרחה.

התירו כאן לטרוח בדבר

כדי להציל את אותן כתבי הקודש.

וחסרון עירוב,

כי זה מפרש בגמרא.

כלומר,

הגם שהוא מציל את זה למבוי,

מתוך החצר ששם יש את הדלקה, או מתוך ביתו,

מוציא את זה לתוך

המבוי.

ומדובר פה במבוי כזה שלא עשה שם

שיתופי מבואות,

עירובי החצרות,

יהיה מותר לו להוציא לשם.

הגם של לטלטל דבר אחר,

ודאי שאסור ללא עירוב חצרות ושותופי מבואות.

אבל כאן התירו,

כי זה מפרש בגמרא,

בין שקוראים בהם,

כגון נביאים שמפטירים בהם בשבת,

בבית הכנסת,

בין שאין קוראים בהם, כגון כתובים.

רבנו הלוי אמר

דאפילו יחידים אין קוראים בהם.

לדעת רבנו הלוי

זה היה אחד מרבותיו של רשי,

היה אחד שקראו לו רבי יצחק הלוי,

ואחד מאלה שקראו לו רבי יהודה הלוי.

אז

אומר אחד מרבותיו של רשי,

שלא רק בציבור לא קוראים בכתובים, אלא גם יחידים לא קוראים בהם.

משום שערי הטעם שאסרו לקרוא בכתובים בשבת, כדיקתנא תמא,

משום ביטול בית המדרש.

דמשכי ליבא.

כלומר, המטרה שאסרו לקרוא באותם כתובים,

כי יש בזה עניין של ביטול בית המדרש,

אם יקרא בכתובים זה ימשוך את ליבו,

ואז יעסוק בזה ולא ילך לשמוע את הדרשה בבית המדרש,

ובזה לא יהיה לו את הידיעה של איסור בהיתר.

ובשבת היו דורשים דרשה לבעלי בתים

שעסוקים במלאכה כל ימות החול,

ובתוך הדרשה היו מורים להם ללכוד איסור בהיתר,

וטוב להם לשמוע מלקרוא בכתובים.

ודאי שעדיף

שילך וישמע את האסור והמותר מאשר לקרוא בכתובים.

ואף על פי שכתובים בכל לשון,

ואיכא למאן דאמר, לכמה לא ניתנו לקרוא בהם,

מצילין אותה.

רש״י מפרש את הדברים,

שזה חוזר באמת על הרסע של המשנה,

שמה שנאמר אף על פי שכתובים בכל לשון בא לומר.

שאל תבוא ותגיד שאם זה כתובים בכל לשון הרי אסור ויש מי שסובר שלא ניתנו לקרות בהן

אין לקרות באלה אם אינם כתובים בלשון הקודש

בכל זאת

מצילין אותן

טעונים גליזה אסור להניחן במקום הפקר

ובגמרא מפרש לה

ורבותיי פרשו

דהי בכל לשון דקאמר הכתובים כאן

ולא הנביאים

אומר רשי פירוש בשם רבותיו

שמה שנאמר כאן כתובים בכל לשון

שבאו לחדש כאן

שמצילין אותן ואף טעונים גליזה

זה הולך על הכתובים לא על הנביאים

ומדומה אני מפני שמצינו ביונתן בן עוזיאל

שאמרות תרגום הן מפרשים כן

כלומר

רשי לומד

שלמה באמת פרשו רבותיו זה הולך על כתובים

כביכול שיש גריעותא

כאשר הכתובים הם הכתובים כתובים בלשון שאינו לשון הקודש

ויש מי שסובר לו ניתנו לקרות בהם

משום שאם זה הולך על נביאים ודאי שניתנו לקרות בהם

למה כי הרי יונתן בן עוזיאל

הרי פירש את הנביאים

ותרגם את הדברים שזה בלשון הארמית

אם כי רואים

שניתנו לקרות בהם

ואני אומר אף בנביאים אם אמר יונתן

אם אמר יונתן

לא כתבו ולא ניתנו להיכתב

גם אם זה בנביאים

בכל זאת

שייך לומר שלא

יהיה ניתן לקרות בהם

גם בנביאים אם היו כותבים את זה בתרגום

יש חידוש שמצילים אותם וטעונים גריזה

כך מבארים את דברי רש״י

כלומר רש״י בא ואומר

שלמה רבותיו פירשו

שזה חוזר על הכתובים ולא על הנביאים

כי על הנביאים אין חידוש שיצילו אותם וטעונים גריזה גם אם הם כתובים בכל לשון

למה?

אומר רש״י כנראה שרבותיי הבינו

שהרי מצילו שיונתן בן עוזיאל

פירש

את הנביאים בלשון תרגום

ממילא אתה רואה

שאם ניתנו להיכתב בכל לשון אז ודאי שמצילים אותם וטעונים גריזה

אבל בכתובים שיונתן בן עוזיאל לא אמר עוד תרגום

אז יש מקום לחידוש לומר שאפילו אחר מצילים אותם וטעונים גריזה

אם הם כתובים בלשון אחרת שאינו לשון הקודש

אבל רש״י דוחה את פירושם ואומר

שגם בנביאים

גם בנביאים אם כתבו אותו תרגום

יש חידוש שמצילים וטעונים גריזה

משום שלא ניתנו להיכתב תרגום

ואחר מפרש במסכת מגילה דמאן דאסר וכולו הוא אסר

כלומר לאותו מנדע אמר שאומר

שלא ניתן לכתוב את הספרים

בתרגום אלא בלשון הקודש זה לאו דווקא בכתובים

אלא בחולו גם את הנביאים

בר מספר תורה יוונית

משום מעשדת עלמי המלך

ולא מפליגתם בין נביאים לכתובים

רק

ספר תורה התירו לכתוב ביוונית

אבל

אבל שאר כתבי הקודש

לא התירו לכתוב בשום פנים ואופן

לא את הנביאים, לא את הכתובים

בשום לשון

כן, אז זה מה שרש״י אומר שהחידוש הוא כאן לאו דווקא לכתובים אלא גם לנביאים

שאף על פי שנכתבו הם בכל לשון לא ניתנו להיכתב

לא ניתנו לקרות בהם

האם כל זה, אם כן נכתבו

רשאי להצילה מפני הדלקה ואף טעונים גניזה

מפני ביטול בית המדרש

שהיה קבוע בשבת כדי פרישית לאל

נראה את הגמרא

איתמא

נלמד תכף את העניין הזה

האם מותר להציל בשבת

כתבי הקודש שכתובים בכל לשון

איתמא היו כתובים תרגום

או בכל לשון

רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני הדלקה

רב חיסדא אמר מצילין אותן מפני הדלקה

כמו שאמרנו מקודם

שהדין הזה של אף על פי שכתובים בכל לשון

האם מצילין אותן או שזה רק נאמר לגבי להטעינן גניזה

זה מחלוקת אמוראים רב הונא אברהם חיסדא

אם היו כתובים

כתבי הקודש

בתרגום היינו בלשון ארמית

או בכל לשון או בשאר לשונות

מהיכן יודעים אנו שהתרגום זה לשון ארמית? אומר החתם סופר

בגלל שמצאנו שהאונקלוס תרגם את התורה ללשון ארמית

זה התרגום המורגל בפי חכמים

אז מסתבר שאם נזכר כאן בתלמוד תרגום

הוא מתייחס לתרגום אונקלוס

או לתרגום של יונתן בן עוזיאל שזה נאמר בארמית

והמשיכו כאן בגמרא לומר שלאו דווקא תרגום בלשון ארמית

אלא אוהדים משאר לשונות

האם יצילו אותם מפני הדלקה את אותם כתבי הקודש שכתובים שלא בלשון הקודש?

לדעת רב הונא אין מצילין אותם מפני הדלקה

ואילו לדעת רב חיסדא מצילין אותם מפני הדלקה

הגמרא מבארת את המחלוקת שלהם כך

אליבא דמנדא אמר ניתנו לקרות בהם

תקראו לעלמא לא פני גדם אצילין

כלומר

יש מחלוקת

באופן שיש כתבי הקודש שכתובים בשאר לשונות

האם מותר לקרות בהם

או לא

יסוד המחלוקת

אם מותר לכות בעם בשאר לשונות אז מותר גם לקרוא בהם

ואם אסור

אז אסור לקרוא בהם

אז יש מי שסובר

שניתנו לקרות בהם

כי הוא סובר

מותר לכותבעם בכל לשון

וממילא מותר לקרות בהם

אז אם ניתנו לקרות בהם

לא יהיה מחלוקת בין רב הונא לרב חיסדא לפי השיטה הזו

אלא דכולי העלמא לא פליג דמצילין כלומר בין רב הונא ובין רב חיסדא

סוברים שמצילים כתבי הקודש

גם אם הם כתובים בכל לשון מצילין אותם מפני הדלקה

כי פליגי כל מחלוקתם של רב הונא ורב חיסדא

זה אלימה דמנדא אמר לא ניתנו לקרות בהם זה רק לפי השיטה הסוברת

שאסור לקרוא בכתבי הקודש כשכתובים הם שלא בלשון הקודש

מאחר והרי אסור לכותבם

מצאנו את המחלוקת הזו במסכת מגילה

האם התירו לכתוב ספרים

בשאר לשונות או לא

תנא קמא שם סובר

זאת אומרת חכמים סוברים שאפשר לכתוב ספרים בכל לשון

ואילו רבן שמעון בן גמליאל שם חולק ואומר

שאין לכתוב

ספרים בכל לשון

רק ביוונית

יש לו לימוד מפסוק

שממנו לומדו שיוונית התירו

אבל שאר ראשונות לא ממילא

לפי המדאמר הזה שסובר שאסור לכותבם

אם זה שלא בלשון הקודש

או ביוונית

אין יותר

באופן הזה גם לא ניתנו לקרות בהם

האם

זה סיבת

בה שיהיה אסור להאצילה מפני הדלקה,

אז רב הונא טוען שאכן כן, אין מצילין.

דע לא ניתנו לקרות בהן.

רב חיסדא אמר מצילין.

למה מצילין? הרי לכאורה לא ניתנו לקרות בהן, אסור לקרות בהן.

התשובה היא משום ביזיון

כתבי הקודש.

כדי שלא יהיה ביזיון לכתבי הקודש,

לכן התירו

להאצילה מפני הדלקה, גם אם לא ניתנו לקרות בהן.

תוספות כאן במקום, וכן בעל המאור,

טוענים שהיום

שנתמעט הדעת והזיכרון,

הותר לכתוב בכל לשון,

כי אין לכל בקיעין בלשון הקודש.

ומילא,

סמכו על מה שאמר הפסוק, עת לעשות להשם,

הפרו תורתך.

היינו, שפעמים

שעוברים

על איזשהו

איסור תורה,

כשהמטרה היא להאציל את כלל התורה הקדושה,

אם

חלילה היו אוסרים לקרוא בשאר לשונות,

היו נשארים הרבים מבני ישראל שאינם בקיאים מלשון הקודש, היו נשארים מבלי תורה.

ממילא, וכדי שלא תשתכח תורה מישראל,

התירו לכתוב בכל לשון היום,

ולכן פשוט הוא הדבר שהיום

לא רק שמותר לכתוב,

אלא ראוי שיכתוב גם בשאר לשונות,

ואף קוראים בהן,

ואף מצילין אותן מפני הדלקה.

כן, כך

נאמר כאן לפי חלק גדול מן הראשונים.

אמנם

יש דעה בראשונים,

הרמב״ן

סובר

שרק אם זה לגבי הדי של להאציל מפני הדלקה, היום בזמן הזה, רק אם זה תרגום אורקלוס או לנטל בן עוזיאל.

אבל שאר תרגומים

יהיה אסור להאצילה מפני הדלקה,

אבל שאר הראשונים חולקים ואומרים שאין סיבה לחלק.

כל צורות תרגום שתרגמו בזה את

כתבי הקודש,

מותר לקרוא בהם, מותר לכותבם,

ואף ניתן להאצילה מפני הדלקה.

תנא.

באה הגמרא ומקשה הרב הונא מהמשנה.

כל כתבי הקודש מצילין אותה על פני הדלקה,

בין שקוראים בהם ובין שאין קוראים בהם,

אף על פי שכתובים בכל לשון.

מה הכוונה קוראים בהם ומה הכוונה אין קוראים בהם?

מהי?

לאו שקוראים בהם הנביאים ושאין קוראים בהם כתובים?

האם לא הכוונה במשנה שכתבי הקודש שקוראים בהם, זה מתייחס לנביאים?

ואותם אלה שאין קוראים בהם זה כתובים.

ועל זה סיימה המשנה אף על פי שכתובים בכל לשון.

משמע שעל זה נאמר מצילין אותה על פני הדלקה,

אף על פי שכתובים הם בכל לשון.

אף על פי שכתובים בכל לשון דלא ניתנו לקרוא בהם,

וקטן הם מצילין.

וטיוב תד רב הונא, ואם כן, מכאן יש קושייה רב הונא.

איך אמר שאם זה כתבי הקודש

שאינם

כתבי הקודש

שאין ראוי לקרוא בהם,

אין להצילה מפני הדלקה.

הרי מתייחסים כאן גם לכתובים,

והכתובים הרי אין קוראין בהם,

ובכל זאת התירו להצילה מפני הדלקה,

אף על פי שכתובים בכל לשון.

אמר לך רב הונא, ותסברה אימה שאיפה.

תאונין, גליזה.

האשתא צוליהם אצילינן, גליזה מביהם.

רב הונא עונה לך תשובה לשאלה זו,

ואומר,

למעשה, אני אוכיח לך שאתה לא צודק בהבנת המשנה.

וכי סבור אתה, ותסברה, וכי סבור אתה לומר שהמשנה באה לומר שמצילים כתבי הקודש, אף על פי שכתובים בכל לשון?

אם ככה, לשם מה צריך את הסיפא של המשנה,

תאונין, גליזה.

הרי אם מצילים אותה בני הדלקה,

אף על פי שכתובים בכל לשון, ודאי וודאי שתאונין, גליזה ביום חול.

אלא ודאי,

לא זה הפירוש במשנה, אומר רב הונא,

אלא רב הונא מתערץ לטעמם,

רב חיזה מתערץ לטעמם.

כל אחד מפרש את המשנה לשיטתו,

כדי שלא יהיה קשה על שיטתו.

רב הונא מתערץ לטעמם, רב הונא מפרש את המשנה כדי שזה לא יהיה סותר את שיטתו. ומה הוא מפרש?

כל כתבי הקודש מצילים בין שקוראים בהם לוויים,

ובין שאין קוראים בהם כתובים.

במה דברים אמורים שכתובים בלשון הקודש?

אבל בכל לשון אין מצילים,

ואפילו הכי גניזה באו.

כלומר, מה שנאמר במשנה, ואף על פי שכתובים בכל לשון,

זה לא בא לגבי הדין של היתר הצלתה מפני הדלקה,

אלא רק בא ללמד

שמחויבים הם גניזה.

ממילא, הפירוש הוא כך,

כל מה שאיתנו להציל כתבי הקודש,

מפני הדלקה, בין תורה, בין נביאים, בין כתובים,

זה הכל הם כתובים בלשון הקודש,

אבל הם כתובים בשאר ראשונות,

ודאי שבפני הדלקה לא יצילו,

אבל עם כל זה שלא יצילו אותם בפני הדלקה,

אבל אם ביום חול

אתה רואה כתבי הקודש,

אתה מחויב לגונזם אם חלילה הם נמצאים במקום שיכול לבזותם.

כדי שלא יהיה ביזיון כתבי הקודש,

מחויב האדם לגונזם,

כשזה ביום חול כמובן, אף על פי שכתובים בכל לשון.

יוצא לפי הביאור הזה,

שכל מה שהזכרנו את העניין הזה, שאין הבדל בין לשון הקודש לבין שאר לשונות,

זה רק לגבי הדין שמחויבים גריזה,

אבל לגבי הצלתם מפני הדלקה בשבת,

זה רק

שכתובים אותם כתבי הקודש בלשון הקודש.

הרב חיסדא מטרץ לטעמיה, והרב חיסדא מפרש את הדברים לשיטתו,

שכמו שהסברנו בקושיית הגמרא,

שזה חוזר על הצלתו מפני הדלקה בשבת,

בין שקוראים בהן נביאים

ובין שאין קוראים בהן כתובים,

ואף על פי שכתובים בכל לשון, נע ממצילים.

בא המשנה לחדש,

שהדין הזה של הצלתו מפני הדלקה,

זה לא רק כשכתובים בלשון הקודש,

אלא גם כשכתובים בשאר לשונות.

ומילא,

זה הביאור, תבוא ותשאל אותי, אז מה זה שנאמרת אונין גריזה, הלוא זה פשוט,

שהרי אם מצילים בפני הדלקה, כל שקוד יש אונין גריזה בחול.

האחי כאמר, אומר רב חיסדא, הכוונה של המשך המשנה הוא מקק שלהן תאונין גריזה. זה ברור שאם הם עדיין שלמים,

אותם כתבי הקודש,

לא צריך לחדש את תאונין גריזה,

משום שאם אתה רואה שאפילו מותר להצילם בפני הדלקה,

משום שניתנו לקרות בהם, ניתנו להיכתב,

אז ודאי שתאונין גריזה.

אלא מה? כי אז מדובר באופן שכבר חל בהם הריקבון.

תולעים

אחזו בספרים

וגרמו לרקב

באותם ספרים.

זה מה שנקרא בלשון הגמרא כאן, ומקק שלהן

הוא מקק שלהן הוא הריקבון שלהם מאכילת התולעים,

תאונין גריזה.

אף על פי שכבר בלו,

היתה הם בלויים, אותם כתבי הקודש, בכל זאת, תאונין גריזה.

מוסיפה הגמרא ומביאה קושיה נוספת על דברי רב הונא.

מי תיבא,

היו כתובים תרגום

בכל לשון,

מצילין אותן בפני הדלקה.

טיוב תא דרעב הונא.

פה זה כבר ברייתא,

שלא שייך לבאר אותה אחרת.

ברייתא מפורשת האומרת,

שגם אם כתובים תרגום בכל לשון,

אותם כתבי הקודש,

מצילין אותן בפני הדלקה,

זה מפורשות נגד רב הונא.

אמר לך רב הונא,

הייתה נא סבר,

ניתנו לקרות בהם.

רב הונא טוען

שהברייתא הזו סוברת שניתנו לקרות בהם.

אז ודאי שאם ניתנו לקרות בהם, אז ודאי

שמצילין אותן בפני הדלקה.

כל מה שאני אמרתי, אומר רב הונא,

שלא מצילין אותן בפני הדלקה, זה לשיטת מי שסובר,

שהן לא ניתנו לקרות בהן.

שיטת אותו מנדע, אמר סובר אני,

שבאמת כשם שלא ניתנו לקרות בהן, כך לא ניתן להצילה

מפני הדלקה.

תא שמה,

באה הגמרא ומקשה קושיה נוספת על אבונה.

היו כתובין גפתית,

מדית,

עברית,

עילמית, יוונית,

אף על פי שלא ניתנו לקרות בהן,

מצילין אותן מפני הדלקה.

אסור קושיה.

מפורשת

על רב הונא, ופה הכושה חזקה יותר,

משום שנאמר מפורשות שכתובים הם בשאר לשונות, אם זה גפתית, מדית, עברית,

עברית זה כתב של עבר הנהר, זה לא הכתיבה שלנו היום בספר תורה.

אוכל עמית או יוונית.

כל שאר לשונות, אף על פי שלא ניתנו לקרות בהן.

אומרת הברית המפורשות,

אף על פי שאסור לקרות בהן,

אבל מחויבים להצילה בפני הדלקה.

אם כן, רואים מפורשות נגד רב הונא, הטיוב תד רב הונא.

כשרב הונא אומר שלמנדא, אמר שלא ניתנו לקרות בהן, אין מצילין אותה על פני הדלקה.

עונה הגמרא אמר לך, רב הונא תנאי.

רב הונא עונה,

למעשה יש בזה מחלוקת, תנאים,

אם כשכתבה בכל לשון

מצילין אותה בפני הדלקה או לא, דתניא,

ברייתא,

שכתוב בה את המחלוקת הזו,

מחלוקת תנאים.

היו כתובים תרגום בכל לשון,

מצילין אותן מפני הדלקה.

רבי יוסי אומר, אין מצילין אותן מפני הדלקה.

והמחלוקת הזו ודאי,

לפי מי שסובר, שלא ניתנו לקרות בהן.

כי אם ניתנו לקרות בהן,

אין סברה ואין הבנה בדברי רבי יוסי שלא יצילו אותן מפני הדלקה.

אז ודאי שכל מחלוקתם הוא כשלא ניתנו לקרות בהן.

האם החמד ולא נתנו לקרות בהן

לא יצילו אותן בנן דקה, או שסוף סוף

ראוי להצילה משום ביזיון כתבי הקודש?

אמר רבי יוסי,

הברייתא מוסיפה

להביא מה שרבי יוסי העבירה היה לדבריו

מעשה בה בחלבתא

שלח אצל רבן ימליאל ברבי

לטבריה

ומצאו שי יושב על שולחנו של

רבי יוחנן

בן ניזוף

כך מובאה הגרסה בתוספתא

רבי יוחנן בן ניזוף

ובידו ספר איוב

תרגום

והוא קורא בו

אבא חלבתא

זה היה אבא של רבי יוסי

קראו לו חלבתא

אז הוא בא ואמר מעשה באבא שלי שקראו לו, שמו היה חלבתא

גם אם הזכיר פה את שם אביו

אבל מאחר והוא כינה אותו קודם לכן בלשון כבוד אבא

אז יש מי שמתיר לומר את שם האבא

על כל פנים

אומר רבי יוסי מעשה באביו

שהלך אצל רבן גמליאל ברבי

כלומר רבי זה הכוונה, זה כינוי לכל אדם

שהוא גדול בדורו

מכנים אותו ברבי

אותו רבן גמליאל

היה בטבריה והלך אליו,

אומר רבי יוסי אבא

רואה אותו שהוא יושב

על שולחנו של רבי יוחנן בן הניזוף

ובידו ספר איוב

שהיה כתוב בתרגום

והוא קורא בו

אמר לו זכור אני ברבי רבן גמליאל

אבי אביך

שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית

והביאו לפניו ספר איוב תרגום

ואמר לבניי

שכעהו תחת הנדבך

כלומר אומר לו אביו של רבי יוסי

כשקראו לו חלבת

אני זוכר כך הוא אומר לרבן גמליאל אני זוכר

את הסבא שלך שקראו לו גם כן רבן גמליאל

רבן גמליאל הזקן

כך היה כינויו של אותו סבא

שהיה עומד על גבי מעלה בהר הבית שפעם אחת היה באיזה שהיא

נמצא באיזה מדרגה בהר הבית

עמד שם באיזשהו צורך

והביאו לפניו ספר איוב צד שכתוב היה בתרגום

והוא אמר לאחד האנשים שם

שהיו עוסקים בבנייה

שקעהו תחת הנדבך

תסתיר אותו ותשקע אותו מתחת אבני הבניין

למה כי באמת

אסור לקרוא בו

כך

סבור היה רבן גמליאל הזקן אז הוא אומר לאותו רבן גמליאל נכדו

מדוע אתה קורא בתרגום בזמן שהסבא שלך אחז

שאין לקרוא באיוב כשהוא בתרגום

אף הוא ציווה עליו ובנזו כשרבן גמליאל

שמע את הדברים מאביו של רבי יוסי מחלבתא שהוא היה אביו של רבי יוסי

שהסבא שלו אסר לקרוא בו

אז גם הוא ציווה וגלזו את אותו ספר איוב

שנכתב בתרגום

אם כן אומר רבי יוסי

רואים שכתבי הקודש שכתובים בתרגום אין לקרות בהם

ומילא גם לא יצילו אותם מפני הדלקה

רבי יוסי ורבי יהודה אומר

ערבה של טית כפו עליו רבי גמליאל הזקן

לא הניח את ספר איוב שהיה בתרגום תחת אבני הבניין

אומר רבי יוסי ורבי יהודה זה היה משהו אחר

מעשה אחר היה שהיה שם איזושהי קערה של טית

וכפוא על גבי אותו ספר איוב שכתבו בתרגום

אמר רבי שתי תשובות בדבר

רבי טוען שיש לו שתי פרחות

למה שמספר רבי יוסי ורבי יהודה

חדה

טית בהר הבית מיניים

גם אם עסקו בבניין בהר הבית אבל זה חול וסיד מעורבבים

לא בטית שעשוי מעפר ומים

וטענה נוספת ועוד וכי מותר לה בידן ביד

הרי בזה שאתה לוקח קערה שהיא מלאה בטית

וכופה על זה

זה נקרא שאתה מאבד אותם בידיים

אלא מניחן במקום התורפה

והן מרכיבין מעליהן

כלומר אתה תניח אותם במקום שהוא גלוי ומופקר

ושעל ידי זה יוכלו להירכב מעליהן

על כל פנים נזכר כאן אם כן

דעות של תנאים

בעניין הזה היא מצילין אותה מפני הדלקה כשכתובים משאר לשונות

ועל זה שואלת הגמרא מן תנאי

כשבא רב הונא ואמר

שכבר

יש מחלוקת תנאים בעניין

כמו שאני חלקתי עם רב חיסדא

כך חלוקים תנאים בדבר

מי אלה התנאים שחלוקים

בדבר הזה

האם מותר לה אצילה מפני הדלקה כשכתובים הם בשאר ראשונות?

אילם התנא קמד רבי יוסי

אם תבוא ותאמר

שהמחלוקת תנאים זה דעת התנא הראשון של רבי יוסי ורבי יוסי

שהרי התנא הראשון סובר

שכתבי הקודש מצילין אותה על פני הדלקה

וזה כדעת רב חיסדא, ואילו רבי יוסי סובר שאין מצילין

וזה כמו רב הונא.

אם ככה ודין מבאקה מפלגה, מי אמר שזו המחלוקת של התנאים?

אולי מחלוקת תנא קמד רבי יוסי ודמור סבר ניתנו לקרות בהן

ודמור סבר לא ניתנו לקרות בהן?

אולי המחלוקת שלהם בזה גופה

שלדעת זה שאמר שמותר להציל על פני הדלקה הוא סבר שניתנו לקרות בהן

שייך ומותר לקרות בהם.

רבי יוסי שסבר שלא מצילים,

אז הוא סובר שלא ניתנו לקרות בהם.

אבל הרי אנחנו מחפשים דעת תנאים שחלוקים כשלא ניתנו לקרות בהם. האם יהיה מי שסובר שמותר לה אצילה מפני הדלקה?

שהרי אנחנו מחפשים לומר שהיה שיטה שסומרת

שיש מי שאומר שמותר לה אצילה מפני הדלקה אף על פי שאסור לקרות בהם.

כמו שרב חיסדא אמר.

אלא רבי יוסי לתנא דגבטית.

צריך לומר שהמחלוקת הנעים

זה בין רבי יוסי לתנא דגבטית.

רבי יוסי הלוא אמר מפורש שאם כתובים בכל לשון, הן מצילין אותן.

וזה על כורחנו רק אם נאמר שלא ניתנו לקרות בהן.

לעומת זאת,

הברייתא לעיל

שהזכיר שמה אם היה כתוב בגבטית, בעברית, בעלמית, ביוונית,

שאף על פי שלא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן בני הדלקה,

זה כדעת רב חידא. אם כן, מוכח

שמחלוקת רב הונא ורב חידא שהיו אמוראים,

זה כבר היה מחלוקת קדומה בין התנאים,

האם כשלא נדעו לקרות בהן מצילין אותן מפני הדלקה,

או לא מצילין אותן מפני הדלקה.