מסכת שבת דף קי"ד עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

הכל אומר, אני, לא קיבלתי לזה.

אתה אומר מה?

אני?

קיבלתי לזה.

קיבלתי לזה.

מה אני מבין בזה?

מסכת שבת, דף כפי יד עמוד ב',

שורה עשירית מראש העמוד.

קודם שנתחיל,

נזכיר בקצרה את מה שלמדנו אתמול בסוף השיעור.

הדין אומר שאם יום טוב יצא ביום שישי,

אז היו תוקחים

תקיעות כדי להבדיל בין

יום טוב לשבת.

כמו שהיו מבדילים

ביום שישי שהוא חול,

כדי להבדיל בין קודש לחול,

והוא הדין שהיו תוקחים

תקיעות

ביום שישי שיצא בו יום טוב,

כדי להבדיל בין יום טוב לשבת, שהרי השבת היא חמורה יותר מיום טוב.

והוא הדין שאם יצא יום טוב במוצאי שבת וראשון,

היו אומרים נוסח הבדלה במוצאי השבת כדי להבדיל בין השבת לבין יום טוב.

כמו בכל יום חול שמבדיל בו בין הקודש ובין החול.

אמרה ברייתא,

שזה נאמר דווקא כשיש יום טוב,

אם קודם השבת או אחר השבת.

אבל אם יצא יום הכיפורים

קודם השבת

או אחר השבת,

לא היו עושים זאת.

ביום הכיפורים שחל יום בערב שבת, לא היו עושים את התקיעות הללו.

וכן במוצאי השבת, אם יצא יום הכיפורים במוצאי שבת,

לא היו אומרים נוסח הבדלה בתפילת ערבית

של ליל יום הכיפורים.

בשונה משאר ימים טובים, ששם אכן, אם יצא יום טוב במוצאי שבת,

היו אומרים נוסח הבדלה במוצאי השבת, שזה ליל יום טוב.

הברייתא הזו,

בא רבי יהודה בן עדן רבי שמון בן פזי וטען

שכל זה תואם דווקא לדעת רבי עקיבא,

שלדעתו שבת ויום הכיפורים

שווים בחומרתם, שווים בקדושתם,

ואשר על כן

לא תוקעים

בין

יום הכיפורים לשבת אם יצא יום הכיפורים ביום שישי.

אבל, לדעת רבי ישמעאל,

הרי ישנו עניין שראוי כן לתקוע,

משום שהרי לדעת רבי ישמעאל

יום הכיפורים קל בשבת,

חלבי שבת הרי קרבים ביום הכיפורים,

לעומת זאת יום הכיפורים, חלבי יום הכיפורים אין קרבים בשבת.

אם כן, היה ראוי

שיתקעו באותו יום הכיפורים שיצא ביום שישי,

כדי שידעו שיום הכיפורים הוא קל יותר מן השבת,

וממילא לא יבואו לטעות

להקריב את חלבי

השבת כשיצא יום הכיפורים ביום ראשון.

עצם זה שיתקעו ביום שישי

יבינו שיום הכיפורים הוא קל יותר,

וממילא ידעו לקיים את הדין

שחלבי השבת לא יהיו קריבים ביום הכיפורים.

כך סבר יהודה ברד רב שמעון בן פזי,

שיום הכיפורים זה שונה,

לדעת רבי ישמעאל.

לדעת רבי ישמעאל ראוי שיתקעו

גם ביום הכיפורים שיצא ביום שישי.

בא רב זרע ושבה ואמר לו שאין מקום להבדיל גם לדעת רבי ישמעאל,

אין צורך לתקוע ביום שישי

נמחל ביום הכיפורים,

משום

שכל הצורך בתקיעה לשיטת רבי ישמעאל זה רק

בשביל הכוהנים שלא יטעו

לחשוב שחלבי השבת קרבים,

חלבי יום הכיפורים קרבים בשבת.

מאחר וכל התועלת זה רק לכהנים,

אין צורך בתקיעה כי כהנים זריזים הם.

הם בקיאים בכל פרטי ההלכות,

אינם צריכים אזהרה ואינם צריכים אזכור לעניין הזה, שיזכירו להם

שאין היתר להקריב

את חלבי יום הכיפורים בשבת,

לכן אין צורך

לתקוע ביום שישי אם יצא ביום הכיפורים.

אז זה היסוד שאמר רב זירא, הכוהנים זריזים.

על זה באה הגמרא ושואלת.

אמר לה,

שורה עשירית מראש העמוד,

אמר לה מרקשישא ברד רב חיסדא לרב אשי.

אחד מבניו של רב חיסדא,

יש בזה שתי דעות מי זה מרקשישא.

האם זה הבן זקונים שנולד לו לעת זקנותו,

או אדרבה, זה הגדול שבבנים,

שהוא יחסית לשאר האחים הוא גדול יותר, לכן הוא מוגדר פה, לכן הוא מוזכר פה בתור מרקשישא.

על כל פנים,

אחד מבניו של רב חיסדא,

שמגדירים אותו כאן בתלמוד מרקשישא, שאל את רב אשי.

מי אמרינן כהנים זריזינן?

וכי

אנחנו סומכים על זריזותם של הכהנים,

ולא צריך לעשות תקיעות

ביום הכיפורים שיצא ביום שישי

כדי להזירם להבדיל בין השבת לבין יום הכיפורים.

ותנען,

והרי שנינו במשנה במסכת סוכה,

שלוש להבטיל את העם ממלאכה,

ושלוש, כדי שלוש להבדיל בין קודש לחול.

משנה במסכת סוכה בדף נג עמוד ב',

מביאה את הדין שאין פה חתין מ-21 תקיעות במקדש.

התנע מונה שם והולך

את אותן תקיעות שתוקרים בכל יום,

לפי הסדר של עבודת היום בבית המקדש.

ובמשנה שם נאמר שבערב שבת הוסיפו

על אותן תקיעות שהיו בכל יום, שזה ה-21,

הוסיפו עוד שש תקיעות.

שלוש תקיעות זה כדי להבטיל את העם מן המלאכה,

כדי להזהיר את העם שיפסיקו ממלאכתם.

ושלוש תקיעות נוספות

כדי להבדיל בין קודש לחול, כלומר להודיע בזה שכבר נכנסה השבת,

קדש היום,

ומכאן ואילך ידעו להיזהר שלא לחלל את השבת.

על כל פנים מוכח שם שהתקיעות הללו היו במקדש.

אם כן, זה בוודאי כדי שיהיה עקר לכהנים.

אז איך אתה אומר כהנים זריזינן,

ולא צריך לעשות תקיעות כדי להזהיר אותם

משלא לעבור על ייסורים כלשהם?

עונה הגמרא כי דאמר רבייה

לשאר עמדי בירושלים,

הכנמי לשאר עמדי בירושלים.

כמו שמצינו שאביי אמר על איזושהי קושיה אחרת,

ותכף אנחנו נסביר על מה זה נאמר,

שעיקר המטרה בתקיעות

זה לשאר העם שבירושלים, לא לכהנים.

זה תמצית תירוצו של אביי.

הכהנים למעשה לא צריכים את התקיעות כדי להזהירם

שלא יבואו לעשות מלאכה אסורה.

למה?

משום שכהנים זריזים מהם,

זריזים ובקיאים.

רק

כל התקיעות נצרכו לשאר העם שנמצאים בירושלים,

והם שצריכים את התזכורת

והעזרה שלא יבואו לעשות מלאכה אסורה.

על מה אמר רבייה את העניין הזה שעיקר הדבר נעשה לשאר העם שבירושלים?

אז למעשה במסכת, ביומא,

דף ל״ז עמוד א',

נאמר שם במשנה, הילני המלכה עשתה נברשת של זהב,

מנורה מזהב.

היא הניחה את זה במקום גבוה על פתח ההיכל של בית המקדש.

בשעה שהייתה זורחת חמה,

היו יוצאים ניצוצי אור מן הנברשת הזו.

וזו הייתה להם

את התזכורת לדעת שהגיע הזמן קריאת שמע של שחרית.

ושם יקשו בגמרא,

הרי הכוהנים העובדים במקדש לא קוראים בכלל קריאת שמע בזמן זריחת החמה,

אלא מקדימים לקרותה

קודם התחלת היום, קודם הנצח חמה.

אם כן, למי יועילה הנברשת הזו?

הרי לכוהנים שקראו את קריאת שמע מקודם

לא הייתה תועלת

באותה נברשת.

אם המטרה היא שמכוח אותם ניצוצי אור

שהיו יוצאים מן הנברשת בשעת זריחת החמה,

זה בשביל שידעו לקרוא קריאת שמע,

זה לא נצטרך בשביל הכוהנים.

אז מה התועלת בזה?

אז הבית הרץ

שאומנם לכוהנים לא היה צריך את הנברשת ולא הייתה שום תועלת בזה,

אלא עיקר

התועלת שבנברשת היה לשאר העם שבירושלים.

אותם משאר העם שבירושלים שבאים

לעזרה להתפלל,

הם לא שייכים לכהנים שעובדים במקדש,

הם הם שצריכים את הידיעה

לדעתם מתי הגיע זמן קריאת שמע.

אז כשם

שאמר שם אביי,

שעיקר התזכורת זה לשאר העם ולא לכהנים,

אז גם כאן בלידון דידן,

שהיו עושים את התקיעות

ביום השישי,

שלוש להבטיל את העם במלאכה ושלוש כדי להבדיל בין קודש לחול,

זה לא לכהנים העם.

בעצמם,

אלא לשאר העם שהיו שם,

שהם הם שצריכים את התזכורת הזו.

כאן בהמשך הסוגיה,

נראה שהגמרא אומרת,

ישנו כלל.

הכלל הוא כל מה שאסור לעשותו בשבת.

זה לא משנה אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן.

אסור לעשותו גם ביום כיפור.

יום הכיפורים שווה לכל המלאכות

האסורות בשבת,

בין אותן מלאכות שאסורות מדאורייתא,

בין אותן מלאכות שאסורות מדרבנן.

בכל אופן,

אנחנו נראה שחכמים התירו ביום הכיפור,

משעת המנחה ולמעלה,

לקנב את הירק. מה זה לקנב את הירק?

להפריד

את העלים

של ירקות שהם כבר תלושים מהכלח שלהם.

למשל, אם יש

עלים

מחוברים לכלח בחסה,

רוצים להפריד את העלים, אז מן המנחה ולמעלה ביום הכיפור מותר לעשות. כדוגמה,

זה לאו דווקא חסה, אלא כל סוגי ירקות

שעדיין מחוברים לכלח שלהם,

רוצים להפרידה מן הכלח.

אז התירו זאת בערב, ביום הכיפורים,

בשעת המנחה ולמעלה, כדי שיאכלו מיד

לאוכלם בערב,

בערב שזה מוצא יום הכיפורים.

אף על פי שלמעשה הוא מכין כך

מיום הכיפורים לחול,

וזה דבר שאסור מדרבנן,

בכל זאת התירו.

כן.

שואלת הגמרא,

וליתקא,

נראה בגמרא,

הגמרא שואלת על זה שאלה, וליתקא,

כי איך ידי ליזו או ידי שרי בכניבת ירק מן המנחה ולמעלה?

אתה אמרת שאין צורך

לתקוע ביום הכיפורים, שאכל בערב שבת.

ולמה אין צורך?

כיוון שבאמת בין כך

כל הצורך בתקיעה ביום שישי רגיל,

משום שעד עתה עשו מלאכות שאסורות לעשות על בשבת.

ועל כן התקיעות הללו נועדו לתת תזכורת לעם

שלא יעשו יותר מלאכה.

ואפילו ביום טוב,

שיצא ביום שישי,

תקעו אכן את התקיעות הללו,

משום שגם ביום טוב מותר הרי לעשות מלאכות לצורך האוכל נפש.

ומילא היה צריך קצת תזכורת לדעת שביום השבת הרי אסור לעשות שום מלאכה.

שאלת השאלה, אבל ביום הכיפורים, אמרה הברייתא,

פה לא צריך לעשות שום תקיעות.

למה? כי בין כך אסור לעשות ביום הכיפורים מלאכה כלשהי.

שואלת הגמרא, אבל יש עדיין צורך בתקיעות הללו

ביום הכיפורים, שחל בערב שבת,

כי היחא דלידא דשרא בכניבת ירק מן המלאכה ולמעלה,

כדי להודיע לכל העם

שיום הכיפורים יש בו איזושהי כולה מסוימת,

הקלה כלשהי,

יחסית לשבת.

לעניין הזה שמשעת המנחה ולמעלה מותר לקנב, היינו להפריד את הירקות

מהירקות התלושים, את הירקות מן הכלח שלהם, להפריד את העלים מן הכלחים,

כדי שיהיו מוכנים לאכילה במוצאי הצום.

משום שערי בשבת

אין היתר להכין ירקות לצורך יום חול.

ממילא כדי שיבואו להתיר לדעת שמותר אכן

בכניבת ירק מן המנחה ולמעלה,

היה ראוי שיתקעו ביום הכיפורים, שחל בערב שבת.

אמר רבי יוסף,

לפי שאין דוחין שבות להתיר.

רבי יוסף עונה על זה,

הרי זה פשוט שתקיעה, גם אם היא אינה מלאכה,

אבל אסור לתקוע שופר בשבת,

וזה איסור מדרבנן, זה נקרא איסור שבות.

כל מה שהתירו

את האיסור שבות הזו, שזה איסור מדרבנן, תקיעת שופר שזה איסור שבות מדרבנן,

זה רק אם המטרה היא לאסור,

לבוא לאסור אותה במלאכה כלשהי,

אבל לא התירו להתיר, כאן שכל המטרה תהיה רק בשביל להתירם

בכניבת ירק מן המנחה ולמעלה,

לזה לא התירו לתקוע בשופר.

כך בתארץ רבי יוסף.

ורב שישע ברד רב אידי אמר,

שבות קרובה התירו,

שבות רחוקה לא התירו.

לדעת רב שישע ברד רב אידי,

כל מה שהתירו לתקוע,

אף על פי שבתקיעה יש איסור שבות,

זה רק אם יש בזה תועלת קרובה.

אבל אם התועלת רחוקה, לא התירו לעבור על איסור שבות.

כלומר, לדעת רב שישע ברד רב אידי,

שייך היה שידחו את האיסור שבות של תקיעת שופר

גם בשביל להודיח היתר, לאו דווקא להודיע איסור,

אבל כל זה דווקא באופן שיש תועלת בהיתר זמן קרוב.

אבל יום הכיפורים שחל בערב שבת,

מאחר ואין בה תועלת לזמן קרוב,

כי באותה שנה לא התירו כנבת ירק.

למה?

המטרה בכנבת ירק הייתה בעיקר

בשביל שיהיה מוכן

ויוכלו לבשל את זה מיד במוצאי יום הכיפורים.

זה שייך דווקא אם מוצאי יום הכיפורים זה יום חול.

אבל יום הכיפורים,

אבל יום הכיפורים שיצא

שיצא ביום שישי,

אם כן, ודאי שגם אם יכלבו את הירק,

עדיין לא יוכלו לבשל את זה במוצאי יום הכיפורים, שזה הרי ליל שבת.

לכן מאחר שאין צורך

ואין תועלת בתקיעת השופר

לגבי אותו יום הכיפורים שחל בערב שבת,

כי המטרה שהתירו כנבת ירק זה רק בשביל לקצר את הזמן

באופן שצריכים לבשל את הירק הזה,

אז קיצרו את הזמן שלא יצטרכו לקנב, אלא זה כבר מוכן ועומד לבישול.

ומילא, מאחר וזה כל הצורך,

כאשר בין כך אין דרך, אין, אי אפשר לבשל את זה בליל שבת,

אז לא התירו.

אבל העניין של כנבת ירק, שהוא אפשר לאכולו חי,

פה לא התירו

את תקיעת השופר בשביל להזכיר להם את כנבת הירק הזו.

משום שמאחר שהפעולה הזו של כנבת ירק

היא פעולה שלוקחת זמן קצר,

אז הם יוכלו

תוך זמן קצר מאז מוצאי יום הכיפורים לאכול כבר את אותם ירקות אם אינם צריכים בישול.

שואלת הגמרא,

ושבות קרובה התירו?

וכי

התירו איסור שיבות מרבנן

כאשר יש תועלת

לזמן הקרוב?

גם אם הכוונה בזה להודיע היתר ולא איסור?

ואל תנען.

הרי במסכת חולין דף כעמוד ב' למדנו,

יום טוב שכל להיות ערב שבת,

תוקעין ולא מבדילין.

במוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין.

המשנה שם אומרת

שאם יום טוב יצא ביום שישי,

אז תוקעין בו.

למה?

כדי שידעו שהגם שעשו על עתה מלאכות לצורך אוכל נפש,

אבל מכאן ואילך, כשהשבת תיכנס, אסורים בזה.

שידעו להבדיל בין קדושת יום טוב שהיא קלה יותר לבין קדושת שבת שהיא חמורה יותר.

זה הכול,

יום טוב שיכול להיות בערב שבת, עשו את התקיעה.

אבל לא מבדילין,

במוצאי יום טוב,

שהוא השבת, לא עושים הבדלה.

למה?

למה שלא יעשו הבדלה אם יצא יום טוב ביום שישי?

משום שכל העניין של הבדלה בתפילה ועל הכוס

זה רק

כשבאים לעשות הבדלה בין קודש לקל.

הבין קודש לחול, יחסי אפילו.

אפילו אם זה רק חול יחסי וזה לא חול גמור,

גם זה עושים הבדלה.

אבל כשהנכנס הוא קדוש יותר מהיוצא,

היום טוב שהוא היה ביום שישי.

קדושתו קלה יותר מאשר השבת שהיא נכנסת.

לא תיקנו לעשות הבדלה.

כאשר הנכנס הוא חמור יותר מן היוצא.

אבל במוצאי שבת מבדילין ולא תוקחין.

מה פירוש במוצאי שבת?

אם יום טוב יצא במוצאי שבת וראשון,

אז אכן שם כן אומרים נוסח הבדלה בתפילה,

כשעושים את הקידוש,

מזכירים גם כן את העניין של המבדיל בין קודש לקודש.

למה פה ראו צורך לעשות הבדלה?

כי מאחר והנכנס

קל יותר מן היוצא,

שם תיקנו לעשות הבדלה.

אבל ולא תוקחין.

בשבת הזו שהיא

ערב יום טוב,

ודאי שלא יעשו תקיעות

באותה שבת.

למה?

כי הרי בשבת, אדרמה,

לא עשו שום מלאכות.

כל הצורך בתקיעה זה כדי להבדילם,

שלא ירשו לעצמם להמשיך לעשות מלאכות.

אז אם הותרו מקודם במלאכה והגיע הזמן שתכף יהיה אסור במלאכה, אז ראו צורך לתקוע בין שני הזמנים הללו

כדי שידעו שהם אסורים במלאכה מכאן ואילך.

אבל במצב שעד עתה כבר לא עשו מלאכה, משום שזה יום השבת,

ודאי וודאי שאין צורך לתקוע.

ועל זה שואלת הגמרא, מדוע באמת זה כך?

אם נכונים דברי רב ששע ברד רב אידי,

שהתירו לעשות תקיעה

כדי להודיע באופן שיש תועלת קרובה,

גם אם התקיעה הזו באה להודיע איזשהו היתר,

אם כן באה מים,

לידקה.

כשיצא יום טוב במוצאי שבת,

שיתקעו,

שיעשו תקיעה

סמוך ליציאת השבת,

כי היכא דלדו דשרם שחיטה לאלתר,

כדי שידעו שמותר לשחוט מיד כשנכנס יום טוב.

הרי זה צורך קרוב בשביל מוצאי שבת עצמם.

אז למה אם כן

לא תקעו

לאחר שיצאה השבת בתחילת היום טוב,

כדי שידעו את התועלת, שיהיה להם תועלת,

שמכאן ואילך מותר יהיה לשחוט לצורך סעודת יום טוב?

זוהי שאלת הגמרא.

שוב אני חוזר, אם נכונים

דברי רב ששע ברד רב אידי,

שהתירו תקיעת שופר הגם שאסורה מדרבנן

משום שבות,

התירו אם יש בזה תועלת קרובה ואפילו אם קבלת התקיעה זה להתיר.

אם כן, מדוע ביום טוב שחל במוצאי שבת לא יתקעו מיד במוצאי השבת,

כדי להודיעם שמותר לשחוט

לאלתר את העוף או את הבהמה לצורך סעודת יום טוב?

אלא מחברת, כתרב יוסף,

אלא ודאי,

התירוץ הנכון הוא מה שרב יוסף אמר,

שבכלל לא עושים תקיעות כאלה אם המטרה היא רק להודיע היתר.

כל המטרה בתקיעות,

שהתירו שם איסור שיבות של תקיעת שופר בשבת או ביום טוב,

ביום הכיפורים, לא משנה.

כל העניין הזה של היתר התקיעה,

זה רק אם מטרת התקיעה זה להבדילה מאיסור,

אבל לא בשביל להודיע להם

שמותרים הם מכאן ואילך

באיזה שיהוי מלאכה.

לזה לא תיקנו להתיר, לתקוע בשופר.

נראה את רשי.

רשי, בדיבור המתחיל,

ואתנן במסכת סוכה.

שלושה להבטיל,

ומאנה להוא בתקיעות שבמקדש.

למעשה,

אלה השש תקיעות שהיו עושים

ביום השישי,

מונים את זה שם במשנה בכלל התקיעות שהיו במקדש.

בכל יום אין פה חתיד

מ-21 תקיעות במקדש.

יום שישי הוסיפו עוד שש.

לכעס על כדעתך.

מדי דקעיל אלוהו במקדש,

לקרע די כהנים תקעילו.

מזה שתוקעים את התקיעות הללו במקדש,

זה על מנת שהכהנים יכירו וידעו

את העניין הזה ששבת נכנסת.

על זה תרצו בגמרא? לא.

שזה היה רק לשאר העם, לא לכהנים, כי הכהנים זריזים.

כי דאמר אביי, כמו שמצאנו שאביי אמר,

בסדר יומה, כלומר במסכת יומה, בפרק שלישי.

גבי נברשת

שעשתה הלני המלכה על פתחו של היכל,

ובשעה שהחמה זורחת,

ניצוצות יוצאות ממנה.

והכל יודעים שהגיע, שזמן קריאת שמע הגיע.

ומוטבינן,

ועל זה היגשו בגמרא שם ביומה לבית זין עמוד ב', ורמינו.

הרוק הקורא קריאת שמע עם אנשי משמר לא יצא,

על מעליו בזמנה קריא.

כלומר,

כשאנשי המשמר היו קוראים

את הקריאת שמע קודם הנץ החמה,

ממילא, לשאר העם באמת,

זה זמן של קריאת שמע לא היה בזריחת החמה.

ואמר רביי,

הסימן דנברשת לשאר עמה שיקראו קריאת שמע בעונתה.

הבית טוען

שכל הסימן הזה של הנברשת זה בשביל להזכיר לשאר העם שנמצאים שם,

שיקראו קריאת שמע בזמנה, שזה בזמן הנץ החמה.

ולית כעבל רבי עקיבא בן רבי ישמעאל

לא הודו אדי קל לו משבת.

שואלת הגמרא, למה שלא יעשו תקיעות

ביום הכיפורים שיצא ביום שישי,

כדי להודיע שהוא קל משבת, במה הוא קל יותר מן השבת?

יום הכיפורים שרה בקנבת ירק תלוש

לנטה כעלין מן הקלחין.

הרי ביום הכיפורים מותר לקנב את הירק. מה זה לקנב את הירק התלוש?

אם יש לו כבר כלח עם עלים שהם כבר תלושים. אלא מה? מטרתו, בכוונתו,

להפריד את העלים מן הכלח

כדי להשוותם,

כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחתיכן ולפורמן,

כדי שבמוצאי יום הכיפורים

לא יצטרך הרבה להתאמץ

על מנת שיבשל אותם, אלא כבר מוכנים מהם לבישול.

דאברינא לקמאן דשארי. אמרנו, אנחנו נראה בעזרת השם בהמשך,

שמותר לקנב את הירק ביום הכיפורים מן המנחה ולמעלה.

למה באמת התירו זאת? משום דאבי עינוי

שרואה

ומזמן ואינו אוכל.

זה יהיה לו עינוי גדול

אם הוא לא יוכל לאכול מיד במוצאי יום הכיפורים.

לכן התירו לו להכין את הירקות הללו.

כניבה כהאי דכלל גדול, אומר רשי, מה זה הלשון כניבה?

מצאנו לשון כזה כבר בפרק שביעי כאן, בדף עין ג' הימן דקניב סילקה.

מה זה קניב? היינו תולש ירק מן הכלח.

זה נקרא פעולת כניבה.

אלא דעתם במחובר והכה בתלוש.

כלומר, הלשון הזה מתייחס גם לאופן שהוא תולש עלים

מחוברים לקרקע,

והוא אדיב אם הוא תולש עלים מן הכלח כשזה תלוש מן הקרקע.

לפי שאין דוחין שבות להתיר.

אז רשי, רבי יוסף תירץ,

שלא עושים כי לא התירו תקיעה, שזה איסור שבות מזרבנן,

על מנת להתיר את הכניבת ירק.

תקיעת שובר שבות היא, אומר רשי.

וכאמר, כדי לדחה להודיע היתר בכניבת ירק.

מה ששאלת, שבכל זאת יתקעו בשובר,

כדי להודיע שמותר בכניבת ירק ביום הכיפורים מן המלחה ולמעלה.

אין דוחין שבות להתיר,

אלא לאסור.

לא התירו לדחות איסור תקיעת שובר, שזה אישור שבות מזרבנן,

על מנת להתיר לעשות מלאכה כלשהי.

אלא רק אם המטרה בתקיעה לאסור,

כגון יום טוב,

שאכל להיות בערב שבת,

תוקעין להבטיל ולהבדיל אותה מן המלאכה.

רב ששת דרד רב אידי אמר,

לעולם דוחין שבות להתיר.

אי אבה מבעלה נתירא עידנא.

רב ששת טען

שבאמת אם האפשרות, התועלת הייתה קרובה,

אז מותר לתקוע בשופר גם אם זה להתיר.

אה, ולא אשתא דלא מבעלה.

כנבת ירק ביום הכיפורים, שיכול להיות בערב שבת,

אבל באותו יום הכיפורים שיצא ביום שישי.

הרי שם ודאי לא יכנבו את הירק.

למה שהרי בשבת לא ייבשקו?

כל ההתר של כנבת ירק ביום הכיפורים מן המלאכה ולמעלה,

זה רק בגלל שהם רוצים במוצאי יום הכיפורים לבשל את זה.

ואז התירו להם,

כדי שלא יצטרכו להמתין זמן רב יותר.

זה הכול עם מוצאי יום הכיפורים, זה חול.

אבל כאן זה יצא בערב שבת, אותו יום הכיפורים.

שבאמת כך לא יבשלו, שערי בשבת לא יבשלו.

ולא תהיה תקיעה זו אל הלוד, דהיינו היתר בשנה אחרת.

כל התקיעה תהיה

רק בשביל

שידעו בשנה האחרת שמותר לקנב ירק מן הנכון למעלה.

כאשר יחול יום הכיפורים באמצע השבת, כלומר באמצע השבוע,

מאחר ואין תועלת באותו שנה,

אלא רק ביום הכיפורים שיחול בשנה אחרת, אם זה יצא באמצע השבוע,

תועלת כזו רחוקה לא התירו

את

איסור תקיעת שופר, שזה איסור של שבות מדרבנה.

שבות קרובה,

כלומר דחיוב שבות התירו לצורך דבר קרוב,

ולא לצורך דבר רחוק.

תוקעי להבטיל את העם ממלאכה המותרת ביום טוב,

כגון אוכל נפש. כך אמרנו,

אם יצא יום טוב ביום שישי.

אז פה עושים כן את התקיעות

כדי להבטיל אותה מהמלאכה המותרת. הרי מותר לעשות מלאכות לצורך אוכל נפש.

וכן,

מוסיפים שלוש שקיעות להבדיל בין הקודש ובין החול.

שידעו שתכף נתכנס לשבת,

שזה קודש,

יחסית לאותו יום השישי, שהוא יום טוב והוא קל יותר מן השבת.

אבל ולא מבדילים בתפילה ועל הכוס, לא מזכירים נוסח הבדלה בתפילה ועל הכוס

במוצאי יום טוב, שזה ליל שבת.

זה לא תקנו לומר הבדלה,

אלא בציאת קודש ובכניסת חול.

כל הדין של הבדלה שחכמים תיקנו,

זה רק באופן

שהיוצא הוא קודש והנכנס חול.

אז אם זה במוצאי שבת,

רוצים לעשות הבדלה, אכן ראוי שיהיה הבדלה.

אבל לא בכניסת קודש ובציאת חול, אבל לעשות בליל שבת,

שזה למעשה כניסת השבת, שזה קודש,

יחסית ליום טוב שיצא, שזה חול,

שם לא תקנו הבדלה.

דעתם שייך לקדוש היום.

הרי בליל שבת שייך, אדרבה, לקדש את היום,

כי הרי הוא קדוש יותר מהיוצא, מהיום הטוב שיצא.

וקידוש יום שמקדשין על היין,

הוה הכר הדילה.

עצם הקידוש,

שאז עושים קידוש על היין, זה הכר,

לא הודיע שיום השבת הוא קדוש יותר.

מוצאי שבת,

ואילו חל יום טוב במוצאי שבת,

מבדילין בתפילה ועל הכוס, המבדיל בין קודש לקודש.

למה עושים שם הבדלה?

מפני שהקודש חמור

יוצא ונכנס קל.

כי הרי השבת, שהיא החמורה יותר בקדושתה,

היא היוצאת,

ואילו היום טוב שהוא נכנס הוא קל יותר.

שם הכי ראוי לעשות הבדלה.

אבל ולא תוקעים לי בעוד יום, להבטיל ולהבדיל.

לעשות תקיעות

בין השבת ליום טוב שנכנס,

זה ודאי לא יעשו. די, יוצא חמור.

והיום לא עשו שום מלאכה.

אין צורך לעשות תקיעות

רק באופן שבאים להבטיל ולהבדיל,

שלא יעשו מלאכה כמו שעשו עד עתה.

אבל אם בין כך לא עשו מלאכה עד עכשיו,

אין צורך לעשות תקיעות.

והמאי היא סלקה דעתך דוחין שיבוט להתיר.

לצורך דבר קרוב,

אם יעלה על דעתנו

שהתירו חכמים

לתקועה בשופר,

גם אם זה לצורך היתר, אבל בזמן שהתועלת היא קרובה,

יתקע משחשיכה, אז אם כן למה שלא יתקע במוצאי השבת,

בכניסת היום טוב לדעת ושערי בשחיתה לאלתר.

אלא ודאי

שזה לא נכון,

אלא לא יתירו בשום פנים ואופן

תקיעת שופר, אלא אם כן המטרה היא

להבדיל אותם מאיסורים,

אבל לא לתת להם תזכורת

לעשות מלאכה מותרת, לזה לא התירו חכמים

לתקוע בשופר,

שזה אסור מדין שבות.

נחזור הגמרא.

אמר רבי זרע אמר רב הונא ואמר אלא אמר רבי אבא אמר רב הונא

יום הכיפורים

שכה להיות בשבת אסור בכניבת ירק.

כלומר רב הונא אומר,

הוא למעשה אמר את הדין הזה,

שאף על פי שבכל יום הכיפורים שחל בחול,

התירו לקנב ירק מן המנחה ולמעלה,

אבל יום הכיפורים

שחל להיות בשבת,

אסור לקנב בו את הירק,

משום שאסור לטרוח בשבת לצורך יום חול.

כל מה שהתירו

זה ביום הכיפורים שיצא בחול.

אז התירו לקנב את הירק.

ומדוע?

אז רש״י מבאר שההיתר הוא

בגלל שהרי מצווה ביום הכיפורים להתענות.

אם כן,

חלק ממצוות היום זה להרגיש את העינוי.

כשהוא עוסק בירק בזמן שאי אפשר לאכול אותו,

זה עינוי לאדם.

זה הכול,

אם זה רק יום הכיפורים בלבד.

אבל אם זה יצא בשבת,

ודאי שאסור,

ולא התירו, גם אם יש פה מצוות עינוי,

אבל לא התירו לטרוח בשבת לצורך יום חול.

אמר רב מנא תנא,

מנאי ליום הכיפורים שחל להיות בשבת, שאסור בכניבת ירק.

תלמוד לומר,

שבתון

שבות.

רב מנא בא ומביא ברייתא,

שמשם מוכח כדברי רב הונא,

שאם זה יצא בשבת,

אסור לקנב באותו יום הכיפורים

ירק מן המנחה ולמעלה.

וזה אומר את הברייתא, מאיפה אבל יודעים שזה אסור?

כי יש פסוק.

הפסוק אומר שבתון,

שבתון שבת קודש, כך נאמר על מצוות השבת.

מהלשון הזה, שבתון,

למדים אנו שיש פה מצוות שבות.

ישנם דברים שהם לא בגדר מלאכה גמורה,

והם נאסרים בגלל הלשון הזה, היתר שאומרת התורה,

ללמד שיש לשבות גם מדברים שאינם בגדר מלאכה.

מה הרעייה שהתורה באה לאסור דבר שאינו מלאכה?

זה המשך הגמרא אומרת, למאי.

כשעברה התורה שבתון שבות

והיא אסרה,

באה לאסור, כמו שאומרת הברייתא, את הכנבת ירק.

האם זו כנבת ירק שיש בה מלאכה

או שאין בה מלאכה?

אי למא למלאכה, אם נאמר שמדובר פה לאסור לתלוש

ירק שהוא מחובר בקרקע,

זה ודאי אסור, והכתיב לא תעשה כל מלאכה.

אנחנו כבר יודעים את זה מכוח האיסור,

שהתורה אמרה, לא תעשה כל מלאכה, כל המלאכות בשבת אסורות ומתוכן מלאכת קוצר.

אז זה שמה התורה צריכה להוסיף כאן את העניין הזה של שבות?

אלא,

לאו הכנבת ירק.

אלא מה? על כורחנו שמדובר פה על כנבת ירק תלוש.

אף על פי שאין פה מלאכה כי זה לא קוצר, כי זה לא מחובר לקרקע.

בכל זאת באה התורה לגלות

שאסור לעשות את הפעולה הזו.

למה?

כי זה התורה אמרה, יש עניין של שבתון.

תשבות

ממלאכה גם אם היא מותרת ולא אסורה בכלל למת את מלאכות של שבת.

כי אדם צריך לדאוג

לשבות

מטורח ועמל

ולדאוג שיהיה לו מנוחה בשבת.

אם כן,

דבר שיש בו יגיעה וטרחה, כמו למשל כנבת ירק,

אסור לעשותו בשבת.

אז בוודאי שחכמים לא יבואו ויתירו איסור תורה כדי

לגרום לו תוספת עינוי ביום הכיפורים.

אבל אם חל יום הכיפורים בחול,

שם כן התירו לקנב בו ירק,

כי בזה מגבירו את העינוי שאצלו.

כי אין

מצוות שביתה כמו שמצאנו בשבת, לא מצאנו מצוות שביתה ביום הכיפורים.

לכן, הותר לקנב ירק

ביום הכיפורים

שיצא ביום חול,

משום שבזה מוסיפו לעינוי שלו,

שמא אמינה, ואכן

כך לימדים אנו מכאן,

שקנבת ירק

אסור אסורה ביום הכיפורים

שחל בשבת.

אומר רש״י,

רש״י, בדיבור המתחיל, אסור בקנבת ירק,

ולא בבעיה בשבת דה-עלמא.

כלומר,

לא רק

בשבת רגילה שאסור לקנב ירק

משום שבות

דקתרח משבת.

משבת לחול

שם ודאי שזה אסור

שהרי הוא טורח משבת לחול אלא אפילו יש כאן עינוי

החידוש הוא שאף על פי שזה יהיה ביום הכיפורים

ושם הוא מוסיף לעינוי על ידי שמקנב ירק

בזמן שעדיין אסור לו לאכול

דה בשאר יום הכיפורים ששאר שבוט אסור זה מותר

הרי בכל יום הכיפורים שיצא באחד מימות החול

הגם שאסור איסורים מרבנן גם ביום הכיפורים

אבל התירו זאת כניבת ירק משום תוספת עינוי

אבל אשתדא חל בשבת לא שערו רבנן אבל אם חל יום הכיפורים בשבת

שם לא התירו חכמים

הגם שבזה הוא לא מוסיף לעינוי שלו

אמר רב מנא תנא

תלמוד לומר בשבת בראשית שבתון שבת קודש

כלומר

במצוות השבת נאמר שבתון שבת קודש לזה הוא קורא שבת בראשית

בשבתון משמע שבות

שבוט אתה צריך לשבות במלאכה

מה המלאכה אם זו מלאכה אסורה ודאי שאסור ולמאי באיזה כניבה עשה להנקרא על איזה כניבת ירק אסור

אי למה במלאכה אם זה מדובר באופן

שיש פה איסור מלאכה כגון מחובר

הכתיב לא תעשה כל מלאכה והתו למה לי

אם כן למה צריכים פעם נוספת לומר לי את דין שבתון

אלא לאו לכניבת ירק בעלמא בתלוש

אלא ודאי זה בא לדבר

על דיני כניבת ירק מן התלוש

דמי דלאו מלאכה

הרי זה אין בזה מלאכה כי אין פה קוצר כי זה לא מחובר

בכל זאת כאי עלה בעשה דשבתון שבוט

בכל זאת יש מצוות עשה של לשבות אפילו מפעולה כזו של כניבת ירק

שאין בזה מלאכה מדאורייתא מלאכת קוצר

וכיוון דאוד מדאורייתא אסור

בכל שבתות השנה מאחר ובשבת רגילה

יש איסור לקניב ירק

מדין שבתון שבוט

האכל או שריר אליה אז גם פה שזה ייצא עם הכיפורים בשבת

לא התרנו לו משום עוגמת נפש למתחי איסור דאורייתא

לא נתיר לו כדי שיהיה לו תוספת עינוי לא התרנו לו לעבור על איסור דאורייתא

אבל בשאר יום הכיפורים

שר אלה עוגמת נפש

אבל אם זה סתם יום הכיפורים אחר

שהוא לא יצא בשבת פה מדי התרנו לו לקנא וירק מן המנחה ולמעלה

משום שבזה מוסיפו לעינוי שבו

ואף על כך דכתיב בעיני משבתון שבוט

לאו ממלאכה

אפילו שלמעשה מצאנו

דין שבתון

שנאמר גם ביום הכיפורים

אבל זה לא בא לאסור ממלאכה

אלא מכל דבר המעכב מלהתענות כוונת התורה שם שבתון שנאמר ביום הכיפורים

זה רק שלא לעשות דברים שמבטלים את העינוי

מצמחינא לויניתא

הדין שבתון נאמר בתורה בסמוך למה שאמרה תורשה מליאתם את נפשותיכם

אז מזה למדים

שכוונת התורה שלא יעשה דבר שיבטל את העינוי

הכי דרשינה לה בפרק בטרדיו יומה לרחיצה ושיחה ודומין להם

אבל אם אדרבה זה מגביר את העינוי כי גול יקנב ירק

זה ודאי יתירו

ביום הכיפורים אבל בתנאי שזה חל באחד מימות החול

נראה קטע נוסף

אמר בחייא בר אבא אמר רבי יוחנן יום הכיפורים שוכל להיות בשבת

מותר בקנבת ירק

לדעת רבי יוחנן באמת מותר לקנב את הירק

גם אם יצא יום הכיפורים בשבת

הוא חולק

אה רב הונא

הוא סובר שהדין הזה של שבתון שבות

זה לא בא לאסור כל דבר שיש בו יגיעה וטרחה

אלא רק ללמד שאדם שעושה מלאכה בשבת

חוץ ממה שהוא אומר עליו שלא תעשה כל מלאכה

זה נקרא שהוא גם מבטל עשה שנאמר כאן שבתון שבות

אבל באמת

דבר שהוא לא בגדר מלאכה

אין בו איסור גם אם

זה דבר שיש בו יגיעה וטרחה לא נאסר בשבת

לכן כנבת ירק התירו

זה לא בזה נצטוונו לומר שבתון שבות כך לפי

רבי יוחנן

מי תיבך

מנין יום הכיפורים שוכל להיות בשבת שאסור בכנבת ירק

באה הגמרא ומקשה כושייה רבי יוחנן מברייתא

שכאן שם כתוב מפורש שאם חל להיות בשבת אותו יום הכיפורים אסור

תלמוד לומר שבתון שבות

למאי?

לאיזה הלכה הזכרנו שבתון שבות אומרת הברייתא? היא אמרה למלאכה

והכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לה בקנבת ירק

אם כן

רואים שקנבת ירק אסור

עונה הגמרא לא

לעולם למלאכה ולעבור עליהם עשה ולא תעשה

אל תפרש את הברייתא שהיא באה לאסור קנבת ירק כשהוא תלוש

כי באמת אם הוא תלוש אין בזה שום מלאכה,

אין בזה מצוות חצה של שבתון שבות

ואם תבוא ותגיד לי, אז מתי זה נאסר כנבת ירק?

רק אם זה מן המחובר שיש בזה מלאכה

תבוא ותשאל אותי אז למה צריך את השבתון שבות? הלוא בין כך כבר נאסר מדין לא תעשה כל מלאכה

התשובה היא לעבור עליהם עשה ולא תעשה

אדם שעושה מלאכה האסורה בשבת

באה התורה לחדש שלא רק שהוא עובר על האיסור שלא תעשה לא תעשה כל מלאכה

אלא גם מבטל מצוות עשה של שבתון שבות

תעניה כבדת רבי יוחנן

וכך באמת שנינו בברת כמו רבי יוחנן נאום כיפורים שיכול להיות בשבת

מותר בקנבת ירק

מותר אכן לקנב את הירק

אומר רשי

דשבות

דשבות, נו, דשבות, דשבות לאיסורא דאורייתא הוא

אלא דרבנן

זה לא איסור בדאורייתא כמו שהבין רב הונא

לכן

והכה כשיום הכיפורים יצא בערב בשבת משום עוגמת נפש שמתקן ואינו אוכל והרי קרוב לעינוי שרף

ודווקא מן המנחה ולמעלה שהוא שואף ומצפה לאות אכילה והיכה עוגמת נפש צפה

כל מה שהתירו לו לדעת רבי יוחנן אפילו

אם יהיו כיפורים יצא ביום השבת

הצהילו לו כי לבאזיה לה גם למלאכה ולמעלה ולא קודם לכן

תודה רבה

תודה רבה.

תודה רבה.