מסכת שבת דף קיא' עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת,

בכבוד.

מסכת שבת,

דף קי״א עמוד ב',

במשנה הראשונה,

תחילת פרק חמישה עשר,

ואלו קשרים שחייבים עליהם

קשר הגמלין וקשר הספנים.

כאן בפרק הזה נלמד על מלאכות כושר ומתיר

ומן התורה

לא חייבים, אלא אם כן קשר בקשר שיכול להתקיים לעולם.

משום שהרי מלאכות שבת נלמדות

מאותן מלאכות שהיו במשכן.

והיכן מצאנו קשרים במשכן?

שאלה שהרגו את היריעות למשכן,

אם היה נפסק להם חוט,

נחתך,

אז היו קושרים אותו.

וזה קשר שמתקיים לעולם.

לכן, משום כך,

כדי להתחייב לגבי שבת, צריך שיהיה בדומה לזה,

שדווקא אם הוא קשר קשר של קיימא,

שמתקיים לעולם.

לשיטת רשי, כל קשר של קיימא חייבים עליו מהתורה.

לא משנה אם זה מעשה אומן

או מעשה הדיוט.

עצם הדבר שזה קשר שמתקיים לעולם

ויכול להתקיים לעולם,

חייב.

אבל הריב והרמב״ם חולקים וסוברים

שרק באופן שזה קשר של קיימא שנעשה על ידי אומן.

אבל אם נעשה על ידי הדיוט,

לא חייבים עליו מן התורה אפילו קשר של קיימא.

המשנה

מדגישה את העניין הזה,

שאיזה קשרים חייבים עליהם חטאת אם עשה זאת בשוגג.

זה בדוגמה, בדומה

למה שמצאנו, שזה קשר של קיימא.

למשל, קשר הגמלין.

אותם מוליכי הגמלים,

היו עושים קשר

בשביל להוליך את הגמל,

וכן קשר הספנין.

מוליכי הספינות היו קושרים

קשר שמתקיים לעולם לספינה,

כדי שיוכלו

לגרור אותה

לשפת הים.

מילא,

קשר כזה, שהוא לא יכול להתקיים לעולם,

לא יהיו חייבים עליהם.

מוסיפה המשנה, וכשם שהוא חייב על כישורן,

כך הוא חייב על היתרן.

כמו שאם הוא קושר קשר של קיימא,

הוא חייב מן התורה מצד מלאכת קושר,

והדין

שאם הוא מתיר קשר כזה של קיימא,

אז הוא חייב.

אבל אם למשל הוא התיר קשר שאינו של קיימא,

לא חייב על זה חטאת.

רבי מאיר אומר,

כל קשר שהוא יכול להתירו באחד מידיו,

אין חייבים עליו.

דעת רבי מאיר,

קשר כזה שהוא רפוי ואינו מהודק,

וביד אחת הוא יכול להתיר את הקשר,

קשר כזה לא חייבים עליו.

אפילו אם הוא עשה אותו לשם זה שיתקיים לעולם,

אבל מאחר

שהוא לא מהודק, אלא רפוי,

מילא הקשר הזה אינו בגדר קשר של קיימא.

ודאי שלכתחילה אסור לעשות את זה,

אבל לא יהיה חייב מדאורייתא על קשר שכזה.

שואלת הגמרא, מהי קשר הגמלין

וקשר הספנין?

איזה קשרים היו עושים

הגמלין והספנין?

אלמה קיטרא דקטרא בזממה

וקיטרא דקטרא באיסטרידא,

היי, קשר שאינו של קיימא הוא.

אם נאמר שמדובר כאן על הקשר,

שבו קושרים את הרצועה בטבעת

הקבועה באפה של הנאקה,

נאקה זה נקבת הגמל.

והיו עושים באף שלה טבעת.

והיו קושרים רצועה באותה טבעת.

וכך היו קושרים את הבהמה,

אם רוצים שלא תברח,

אז היו קושרים ברצועה הזו,

בצד השני כמובן,

לאילן או לאיזשהו מקום אחר, כדי שהיא לא תברח.

והוא הדיל לגבי הספינה.

יכול להיות שמדובר כאן, הגמרא חשבה,

בקשר שקושרים את הרצועה לטבעת הנמצאת בראש הספינה.

שבה קושרים את הספינה כשרוצים להעמיד אותה.

שואלת הגמרא, היי, קשר שאינו של קיימא הוא.

זה קשר שאינו של קיימא.

שהרי כשהוא רוצה לקחת את הבהמה או את הספינה,

אז הוא מתיר את הקשר הזה.

לא שייך לקרוא לזה קשר של קיימא,

כיוון שהוא מתיר את הקשר.

אלא כיתרא דזממה גופה ודאי שטרידה גופה.

אלא כוונת הגמרא כאן, לגבי הגמל,

מדובר כאן בקשר שקושרים בו את הטבעת עצמה לאפה של הבהמה.

הטבעת הזו

מתקיימת לעולם.

היו נוקבים

באפה של הנאקה,

שלנקבת הגמל, הנאקה היא

יותר מסוכנת,

קשה לשמור אותה,

אז הדרך הייתה רק לעשות נקב באפה וכך לקשור אותה.

למה, אם היא רוצה לברוח,

זה גורם לה כאב, היא לא יכולה ללכת משם.

אז היו לוקחים

רצועה קטנה וקושרים,

כלומר, מכניסים את זה בנקב

וקושרים את הרצועה הזו,

שיהיה מונח כל הזמן באפה של הבהמה.

הטבעת זו הייתה טבעת שעשויה מחבל,

מרצועה.

רק שקשרו את זה לשם.

זה קשר של קיימא.

והוא עדין בקשר של ספינה.

מדובר על קשר של טבעת הספינה בעצמה,

שגם זה היו עושים בדומה למה שראינו אצל הגמלים.

היו עושים נקב בראש הספינה,

ושם

קושרים טבעת.

הקשר הזה של הטבעת הוא נקרא קשר של קיימא.

על זה המשנה אמרה שחייב חטאת.

אבל אם קושרו רצועה לטבעת

שבנאקה או שבטבעת שבספינה,

זה קשר שאינו של קיימא ולא חייבים עליו.

רבי מאיר אומר,

כל קשר וכולי.

כלומר, רבי מאיר למד אותנו במשנה,

שאם הוא יכול להתיר את הקשר באחת מידיו,

לא חייבים עליו.

שאלה הגמרא, באי רבי חטבוי,

אחוי דמראחה.

רבי חטבוי, אחיו של מראחה,

הסתפק

באיזושהי צורה של קשר לדעת רבי מאיר, מה יהיה הדין?

עניבה לרבי מאיר מהו.

קשר עניבה הזה,

שעושים

לולאה

מצד אחד של החוט,

אחר כך כורכים מסביב

את צדו השני של החוט ועושים לזה קשר.

קשר זה הוא מהודק היטב,

אבל ניתן להתירו ביד אחת.

מה יהיה הדין, רבי מאיר,

האם באופן כזה יחייב

או לא?

כלומר,

האם מה שרבי מאיר אומר,

יש קשר שיכול להתירו באחד מידיו ונחייבים עליו.

זה בכל מצב, גם אם הקשר הוא מהודק,

גם אז

לא יהיה חייב עליו, כי קשר שכזה לא נקרא קשר של קיימא, אם הוא יכול להתירו

באחד מידיו,

או שנאמר לא.

כל סברתו של רבי מאיר זה רק באופן שאינו מהודק,

אבל בקשר עניבה שזה מהודק,

גם אם יח...

יכול להתירו באחד מידיו,

רבי מאיר יסבור שחייב עליו.

ואני קורא את זה בפנים הגברה.

טעמד רבי מאיר,

משום דיכול להתירו באחד מידיו הוא,

והא נמי יכול להתירו.

כלומר, האם

טעמו של רבי מאיר שאומר שלא חייב על קשר שיכול להתירו באחד מידיו?

בגלל שיכול להתירו באחד מידיו, כפשוטו.

ממילא, הנבוא יכול להתירו באחד מידיו.

אז לא יפריע לי,

ולא יהיה חייב על קשר ענבה.

עוד הילמה,

תעמד רבי מאיר משום דלומי ידק,

ואה, מי ידק, או אולי,

על מאיר שאמר, כל קשר שיכול להתירו באחד מאדם,

הוא רק הביא את זה לסימן,

שקשר שכזה הוא לא מהודק.

וזו הסיבה, כשזה לא מהודק, זה לא מתקיים.

ממילא בענבה, שזה כן מתקיים,

פה יסבור על מאיר, שיהיה אסור,

ולא רק אסור, אלא חייבה להעבידו רייתא.

אז זה שני צדדי הספק שהסתפק רב אחת בוי,

אחיו של מראחה.

כל הספק שלו זה בדעת רבי מאיר מדווקא.

הגמרא מסיקה, תיקו.

מה זה תיקו?

השאלה הזו נשארת בספק.

לא פשטו את השאלה הזו,

אך מהתלמוד

לא ידעו לפשוט את הספק הזה.

בהמשך, בדף קייג,

הגמרא תביא מחלוקת בעניין הזה בין חכמים לבין רבי יהודה.

כשחכמים סוברים

שקשר ענבה מותר,

רבי יהודה אוסר.

אז לפי החכמים, קשר ענבה מותר.

בדומה למה שמוצאים כאשר

קושרים את הסטרוחים בנעליים.

נכון? איך קושרים?

קשר ענבה.

אז זה אותה שאלה.

האם לדעת רב מאיר

יהיה מותר או לא?

לא?

מדוהרה הייתה הכוונה.

לפי חושב שזה על ענבה,

האם אני רוצה להוסיף לנו על

הסטטיסט של הגבל?

ולמרות שאני לא תדאג לך,

אני כבר לא ניתן בקשר הזה, אני לא רוצה לתרום אותך.

קצרתי ודאקתי. לא קשור. צריך גם, לפי רב מאיר,

צריך שהקשר עצמו יראוי להתקיים לעולם.

לא רק הכוונה,

אלא שהבן אדם

קשר בפועל

קשר כזה שיכול להתקיים לעולם.

זה קיים. קשר ענבה מאחר והוא יכול להתנתק ביד אחת.

אפילו אם הוא מתקיים,

זה מתקדש במעבר.

כן, קשר ענבה. קשר ענבה זה לא קשר.

לפי המטרנים אני מדבר.

כן.

נכון מאוד.

צריך...

יש כאלה שמציעים להיזהר בזה.

שבשבת לא לעשות את זה.

לקחת עם הלולאות שם,

ולהשליך כך.

טוב, אם רוצים, אז לא לקשור את זה קשר מהודק,

אלא רק מלמעלה,

כדי

שלא ייפול לצדדים.

המשנה הבאה... טוב, לפני שנראה את המשנה הבאה, נראה את רשי

על מה שלמדנו עד עתה.

ואלו קשרים

המנויים באבות מלאכות וקטן הקושר והמתיר.

כלומר, למדנו בדף ע״ג, עמוד א',

את כל המלאכות שאסורות בשבת, ובתוכן

גם קושר ומתיר.

וזה בא המשנה כאן להסביר את הדברים.

מה זה קושר ומטה חייו?

קשר של קיימא שאינו מתירה לעולם,

זה הקשר שחייו עליו.

דומיא דקושרי חוטאי יריעות הנפסקות.

כמו שמצאנו במשכן,

שאם נפסק חוט

בעריגת היריעה,

היו קושרים את החוט הזה.

לא מדובר קשר קיימא?

כן, הפוך.

כלומר, קשר קיימא.

אז רק דווקא שם היה מותר?

שם זה במשכן,

לא מדובר בשבת, זה מדובר באוכל.

רק מזה למדים לשבת,

שכמו ששם היו קושרים.

אם זה היה קשר של קיימא,

אז בדומה לזה נאסר בשבת.

קשר הגמלין וקשר הספנין,

בגמרא מפרש לו.

כך הוא חייב על היתרן, כדיאלפינן בכלל גדול,

מציידי החילזון שנצטרכים לפרקים

להתיר קשרי רשתות הקיימות

כדי לקצרן או להרחיבן.

המשנה כאן הוסיפה,

שכמו שאסור לקשור קשר של קיימא מדאורייתא,

כך אסור להתיר קשר של קיימא.

היכן מצאנו במשכן

העניין של מתיר?

אומר רשי, ציידי החילזון

הלוא היו צריכים פעמים לקחת את התכלת,

שזה דמו של החילזון,

והם היו צדים את החלזונות הללו.

לפעמים היו צריכים להתיר

קשר ברשת

כדי לקצר

את הרשת או להרחיב.

מאחר והיה מצוי גם היתר קשרים כאלה,

לכן נאסר גם להתיר קשר של קיימא

שיכול להתירו דלא הדקה.

אומר רשי, מה שרב מאיר מתכוון,

קשר שהוא יכול להתירו באחד מידיו,

אין חייבים עליו, בגלל שקשר כזה בדרך כלל

הוא לא מהדק אותו, הוא לא מהודק.

אין חייבים עליו ואפילו עשה לו לקיימא.

זימא מנקלים לנאקה בחותמה ונותנים בה טבעת של רצועה,

וקושרים אותה ועומדת שם לעולם.

הטבעת הזו נשארת קבועה באפה של הנקבה,

של הנאקה.

וכשרוצה לקשרה לבהמה,

קושר רצועה ארוכה באותה טבעת

וקושרן בה, ופעמים שמתירה.

כלומר, כשהוא רוצה לקשר את הבהמה לאיזה אילן

כדי שלא תברח,

אז הוא כבר

לוקח רצועה,

קושר את הצד האחד של הרצועה לתוך אותה טבעת שבאפה של הנאקה,

והצד האחר קושר באילן, וכך היא

נשמרת ואינה בורחת.

כן,

קיתרא דקתרא בזממה זהו קשר לרצועות

שקושרים בטבעת.

אסטרידה גם הוא כמין טבעת

שעושים מן עקל

ומין רצועה בנקב שבראש הספינה.

כלומר, הטבעת הזו שהייתה בספינה הייתה עשויה או מרצועה,

היינו חבר רגיל,

או מן עקל, כלומר איזשהו סוג של ענף,

ענף חזק,

שהיו קושרים בזה את הספינה.

מדובר במשהו כנראה שהוא

חזק ביותר.

באותו קשר מתקיים,

הקשר הזה שיש

בטבעת הזו היא למעשה קשורה בקשר שמתקיים.

כשרוצה לעמידה,

כשהוא רוצה להעמיד את הספינה שלא תברח לו לתוך המים,

אז קושר רצועה באותה טבעת, הוא מעמידה בה.

או כשרוצה להתירה, כשהוא בא להתיר את זה כדי לנסוע באותה ספינה,

מתיר הרצועה ונוטלה.

קטרא דקטרא בהסטרידה, קשר רצועה ארוכה.

ענבה ומעדקה שפירו רבי מאיר. מהו?

כבר ביארנו את הדברים שלמעשה אין לנו פשיטות לספק,

אלא עד ימינו אנו עדיין לא יודעים אנו

מה יסבור המאיר בקשר ענבה.

אני ממשיך את המשנה הבאה.

יש לך קשרים שאין חייבין עליהם,

כקשר הגמלין וכקשר הספנים.

כלומר, יש קשרים כאלה

שהוא לא חייב כמו קשר הגמלין וקשר הספנים.

כלומר,

רק קשרים שהם בדומה לקשר הגמלין וקשר הספנים,

שהטבעת שיש באפה של הנאקה

או בנקב שבראש הספינה,

זהו קשר של קיימא.

אבל קשר שאינו של קיימא, לא חייבין עליהם.

קושרתי שם מפתח חלוקה

וחוטי הסבכה

ושל פסיקיה

ורצועות

מנעל וסנדל

ונודות

יין ושמן

וגדרה של בשר.

מה זה מפתח חלוקה?

כשהיא רוצה

לקשור את החלק העליון של החלוק

בסמוך לצווארה,

אז יש כעין לשונות

של חוט כזה,

שכך היא קושרת משני צידי החלוק,

קושרת את הלשונות הללו.

עכשיו, אישה יכולה לקשור את הקשרים הללו.

מותר לה.

ולמה מותר לה?

כי זה קשר שאינו של קיימא.

כן.

ורש״י מוסיף,

מאחר ובכל יום

היא פושטת את החלוק ממנה,

כדי ללכת לישון, כל יום היא מתירה את הלשונות הללו.

מאחר וכן,

זה בכלל אין לזה דמיון לקשר של קיימא, ומותר אפילו לכתחילה.

כי יש קשרים שאם הם עשויים לכמה ימים,

גם אם הם לא יכולים להתקיים לעולם,

אבל אסורים לכתחילה.

הקשר הזה,

מאחר שהוא עשוי להתירו בכל יום,

אין לזה הגדרה של קשר בכלל,

והתירו את זה אפילו לכתחילה.

מוסיפה המשנה, וחוטיה סבכה.

אותו דבר.

סבכה. סבכה,

זה הייתה כעין מגבעת על הראש,

העשויה כעין רשת.

שבזה הייתה מקבצת את השיער שלא התגלה משערה.

הייתה מלבישה על עצמה כעין רשת,

הייתה קושרת את זה, מהדקת את זה היטב אליה.

זהו חוטי הסבכה. החוטים הללו, בזה היא הייתה מהדקת את הרשת אליה.

אז גם זה מותר.

כי כל יום היו מתירים את הקשרים הללו.

והוא העדין של פסיקיה.

זו חגורה רחבה שיש בראש החגורה חוטים,

וכך הוא קושר את עצמו באותה חגורה.

יש חלוקים של גברים שקושרים את זה עם הרצועה הזו.

זה, בדומה לזה.

ורצועות, מנהל וסנדל.

אפשר גם לקשור רצועות של מנהל ושל סנדל.

מה ההבדל בין מנהל וסנדל?

אומנם זה לא כל כך משנה להלכה אצלנו,

אבל מבארים כאן,

דרך אגב, כבר נלמד גם מה זה מנהל ומה זה סנדל.

המאירי אומר שמנהל זה עשוי מכמה חתיכות

של עור רך,

והוא מכפה את כל הרגל מכל צדדיה.

ישנה איזושהי רצועה קצרה על גב הרגל,

שכך הוא קושר את המנהל על רגלו.

סנדל,

זה עשוי מחתיכת עור אחת קשה,

והוא לא חופה אלא את תחתית

כף הרגל,

הדורשת על הקרקע,

וכן את העקב.

וגם שם יש רצועות.

אבל זה לא בדומה למנהל,

שזה סוגר ומכסה את כל הרגל,

גם את תחתית הרגל, וגם,

כלומר, גם את כף הרגל, וגם את, גם הרגל.

זה לא מקשיבה, אמרת שם יותר מגזר, נכון.

נכון, נכון. אז למה דיברו לזרור את זה? אמרתי,

רק דרך אגב, הבאתי לבאר את הדברים, זה לא קשור לעניין.

אגב, רק מה באים כאן לומר?

שהרצועות הללו שקושרים בזה את המנהל,

שיהיה קווי מודאג, שיהיה מודאג על גבי רגלו, ואותו סנדל כנעל,

זה מותר אפילו לכתחילה.

משום שהקשרים הללו אינם של קיימא,

וגם עשוי לעתירם באותו יום,

אכן מותר אפילו לכתחילה.

הוסיפה המשנה, וגם נודות יין ושמן.

נודות,

היו עושים מאור,

כעין נוד,

כעין בקבוק,

זה לא בקבוק, זה יותר רחב.

היו קושרים את פי הנוד

עם

איזושהי רצועה כלשהי.

הרצועה הזו,

הרצועה הזו היא מותרת,

מותר לקשור.

וזה צריך לדעת להבין למה באמת מותר.

כנראה,

רש״י אומר, בנודות היה כופף את פי הנוד וקושר את זה.

כנראה הוא היה לוקח את פי הנוד והוא,

את הפה עצמו הוא היה מגלגל וקושר אותו.

לא היה צריך רצועה אפילו.

תבין למה אני מתכוון?

הנוד עצמו. הנוד עצמו, בדיוק.

בקצה מה?

הפה של הנוד, כן,

לא היה שם יין, זה היה יותר למטה.

זה היה שייך שייקח את פי הנוד,

יסובב סביב עצמו ויכניס אותו בחור שנוצר תוך כדי סיבוב,

וככה הוא קושר.

כנראה, מאחר והיה מצוי שמשתמשים בזה לשתייה מפעם לפעם,

אז זה גם נקרא קשר שאינו של קיימא,

שמותר אפילו לכתחילה.

והוא הקדירה של בשר.

הלוא היו לפעמים, אומר רשי,

קושרים בגד לפי הקדירה,

ומאחר ולמעשה מתירים את הקשר כבר באותו יום בשביל לאכול מן הקדירה,

למעלה הקשר הזה מותר אפילו לכתחילה.

רבי יעזר בן יעקב אומר,

קושרים לפני הבהמה בשביל שלא תצא.

אם יש לו פתח והוא חושש שהבהמה תצא,

הוא יכול לקשור חבל

ברוחב של הפתח

לפני הבהמה, כדי שהבהמה לא תצא דרך הפתח.

מה?

לצוד? לא, מדובר פה שהיא כבר בפנים.

אין פה בעיה של צידה.

שואלת הגמרא גוף הקשיא,

גוף המשנה הזו קשה מצד עצמה.

אמרת,

יש קשרים שאין חייבין עליהם,

כקשר הגמלין וכקשר הספנין.

חיובה ודליקה

האיסורא איכא.

מתוך הלשון שנאמר ברשע של המשנה,

משהו שבא המשנה ללמד אותנו

שיש קשרים שלא חייבין עליהם. כלומר, אין איסור מן התורה בזה.

מתי יש איסור מן התורה? רק בקשר של קיימא, אבל שאינו של קיימא,

אין איסור מן התורה.

אבל,

מתי רבנה, על כל פנים זה יהיה אסור.

והנה בהמשך מה אומרת המשנה? והאדר תנא,

ואחר כך חוזרת המשנה וכותבת,

קושרת אישה מפתח אלוקה,

אפילו לכתחילה.

אז הלשון ברשת של המשנה, מה אשמה שהקשרים הללו שעליהם מדבר התנא, זה קשרים כאלה

שלא חייב עליהם מדאור הייתא, אבל אסור מתי רבנה, על כל פנים.

ובהמשך הוא מביא את כל אותם אלה שבלשונו מה אשמה שמותר אפילו לכתחילה לעשות? איך הוא אומר את הלשון?

קושרת אישה מפתח אלוקה.

הלשון הזה מורה שמה?

שמותר רק התחילה.

עונה גמרא חכמר

כוונת התנא כך

יש שקרים שאין חייבים עליהן

כקשר הגמל אינוך קשר הספנין

ומי נהיו קיטרא דקטרא בלממה

וקיטרא דקטרא ביסטרידה

חיובה הוא דלכא איסורא אייקא.

כלומר,

קשר הגמלין וקשר הספנים,

אומנם נכון שחייב עליהם מדאור הייתא,

אבל יש כאלה

שלא חייב עליהם מדאור הייתא, אבל אסורים מדרבנן.

למשל,

ברצועה הזו שנקשרת בטבעת שיש באפה של הנאקה,

הטבעת עצמה זה קשר של קיימא.

הרצועה

שנקשרת באותה טבעת,

זה קשר של איננו של קיימא.

אלה,

וכן בספינה אותו דבר.

מה שנקשר בטבעת שבראש הספינה,

זה קשר של איננו של קיימא, ואסור על כל פנים מדרבנן.

הוסיף התנא ואומר, ויש קשרים,

ויש שמותארים לכתחילה.

ומה, הנה הוא קושר את מפתחי החלוקה.

הוסיף התנא ואמר,

אבל דע לך שיש כאלה שמותאר אף לך.

לכתחילה,

כמו שהזכיר התנא בלשונו,

מפתחי החלוקה, וכן הלאה והלאה,

ששם הסברה היא בגלל שהוא עשוי להתיר אותו אפילו באותו יום.

לכן,

מותר אפילו לכתחילה.

נראה את רשי.

אומר רשי,

יש לך קשרים שאין חייבים עליהם.

תמיטי ברשי.

יש לך קשרים שאין חייבים עליהם, חטאת כמו שחייבים

על קשר הגמלין,

אלא פתור אבל אסור.

כלומר,

אין פה איסור בדור הייתא, אבל מדרבנן אסור.

והגמרא מפרש, הנינו,

הגמרא תפרש

מהם אותם קשרים שאסור מדרבנן על כל פנים.

מפתח החלוקה,

כמו שיש לגלחים,

כי הנשונות לכאן ולכאן.

מדרושים על ימין בכתף שמאל ושל שמאל

בכתף ימין.

וכיוון לכל יום השער עולה,

מאחר ובכל יום הם מתירים את הקשרים הללו,

לא דמי מידי לקשר של הקיימא.

זה בכלל לא דומה לקשר של הקיימא,

ומותר לכתחילה.

סבכה.

מביא פה מילה בלועזית, שהכוונה כיפה או כובע כזה,

שהוא עשוי בצורת רשת,

שהיא מניחה כדי לקבץ

את השיער שלא יתגלה החוצה.

של פסיקייה איזו רחב, חוטין דלויים בראשו,

וכושרו בהן.

בנהודות יין של עור שקורפין פיהן וקושרים.

גדירה של בשר, פעמים שקושרים בגל, לפיה קושרים בפני הבאים מהחבל ורוחב הפתח.

קי ייטרא דקיטרא בלמא מלכומר עשי.

רצועה ארוכה שמכניסים בה טבעת.

אסור לך תחילה לקוש רבה שם.

אותה טבעת שיש בחותם, בחותם הנאקה.

קושרים בזה רצועה נוספת, הרצועה הזו זה קשר של קשר של אנוש לא קיימה.

ולמה אסור לך תחילה? מפני שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים

וקושר ומתיר ראש האחד שנתון ביתד,

או בעמוד שאסור בו ההנקה,

או הגמל.

הנאקה, לא ההנקה אלא הנאקה.

כן,

אני חוזר לגמרא,

מפתח חלוקה,

אמרה המשנה שקושר את גישה מפתח חלוקה,

שואלת הגמרא, פשיטא.

פשוט הדבר שמותר לקשור,

קשר שכזה,

מאחר שהיא עשויה לה, תיראו בכל יום ויום.

אז למה המשנה צריכה ללמד אותנו את העניין הזה?

לא צריכה,

דהית לטרדה ש...

המשנה צריכה ללמד אותנו את העניין הזה באופן

שיש לחלוק הזה שני פתחים.

כלומר,

הוא פתוח מלפנים,

וכדי לסגור את הפתח יש לו שני זוגות שלשונות,

האחד למעלה והשני נמוך יותר.

בכל זוג יש לשון לימין,

לשון לשמאל.

גם אם היא מתירה רק אחת מהלשונות,

היא יכולה לפשוט וללבוש את החלוק בדוחק.

כלומר,

המצב הזה של הלשונות, יש ארבע לשונות.

בחלק העליון שסמוך לצוואר,

בחלק התחתון יותר, יותר למטה, יש עוד שתי לשונות.

אז הייתי חושב, מעודתם,

אמינאיו,

ביטול מבעתל.

הייתי חושב שבמקרה הזה,

יהיה אסור לקשור את שניהם,

לקשור את שני זוגות הלשונות.

למה? כי אחד מהם יכול לבטל את זה לאורך זמן.

וכך תשאיר את זה קשורה כך

לזמן ארוך.

אז נמצא שזה קשר של חיי מה?

כמה אשמע עלן שאין שום בעיה,

מותר לקשור את שני הפתחים,

ולא חוששים שהיא תשאיר את הקשר הזה

ולכך שיישאר לזמן ארוך.

לא חוששים על זה, מאחר וכדי לפשוט את החלוק ממנה,

אם היא לא תתיר את שני זוגות הלשונות,

אז יהיה לה קשה,

זה יהיה בדוחק,

הפשיטה והלבישה.

לכן לא חוששים שהיא לא תתיר את שני זוגות הלשונות.

אבל יותר מסוים לקשור לעניבה בשב״כ,

ולשכוח את זה.

למה אני בא, אני לא צריך לשכור את הענפים בשביל להוריד אותם.

אז אולי מה אני בא אם יהיה אסור לקשור בשבת.

אין הכי נעמי, לא פשוט שם באמת לקשור.

אין הכי נעמי.

העניין הזה של לקשור קשר עניבה זה לא פשוט.

אתה צריך לקשור את זה מערב שבת,

לדאוג שזה לא ייפול לך באמצע.

ויצא שאני בשבת עשיתי את זה.

זה יהיה קו עדן בשבת.

לא, לאו דווקא, אפילו בלילה זה מספיק, לא.

אפילו לשכוח עליי שאני מתחסן. כן.

הלאה.

וחוטאי סבכה.

הוסיפה המשנה, גם קושרת אישה,

חוטאי הסבכה שלה. סבכה, כמו שאמרנו,

זה רשת

שהיא מניחה על ראשה.

שואלת גמרא פשיטא.

גם פה פשוט הדבר.

שהרי היא מתירה אותו בכל יום.

עונה הגמרא לא צריכה

להרוויח על הכובע לא דחוק בראשה.

היא קושרת אותו במצב שהיא לא מהדקת אותו חזק על ראשה.

ממילא מעודת טבע משלב שאלפא לה.

הייתי חושב

שאולי נחשוש שהיא תשלוף את הכובע מראשה כך בלי להתיר את הקשר.

ואז הקשר הזה יישאר לאורך זמן,

ונמצא שזה קשר של קיימא.

כמה אשמע לן, אישה חסה על שערה ומישרה שריה לה.

האישה לא רוצה שהשער שלה יתקלקל,

ובוודאי שכשהיא באה להתיר את הרשת ממנה,

זה רק באופן

שהיא תתיר את הקשר של אותה הסבכה,

היא עושה את זה מדי יום ביומו.

מוסיפה המשנה ורצועות מנעל וסנדל.

גם זה מותר לקשור לכתחילה.

איתמה,

התיר רצועות,

מנעל וסנדל.

תנא חד אחריו חטאת,

תנא אידך פטור אבל אסור,

תנא אידך מותר לכתחילה.

הביאו בבית המדרש

שלוש ברייתות

שמדברות על העניין הזה של רצועות מנעל וסנדל.

יש בברייתה אחת האומרת שאם התיר את הרצועה

של המנעל והסנדל,

חייב חטאת.

ברייתה אחת אומרת, לא, חטאת אין, אבל פטור אבל אסור.

ברייתה שלישית אומרת מותר אפילו לכתחילה.

נו, אז איך נפרש את הדברים?

קשיא, מנעל ומנעל, קשיא, סנדל וסנדל.

הסתירה הזו

היא בין על מנעל ובין על סנדל.

כיוון שאותן ברייתות מדברות על שניהם.

עונה הגמרא, מנעל ומנעל, לא קשיא.

הא דקתן חייב חטאת

בדיאוש כפי.

פטור אבל אסור, בדרבנן.

מותר לכתחילה בדבני מחוזה,

בדבני מחוזה.

כלומר,

מה שכתוב בברייתה, רצועות,

אם הייתה רצועות של מנעל, חייב חטאת,

מדובר בדיאוש קאפה.

זה קשר שהסנדלר עושה.

הסנדלר שהוא מייצר את המנעל.

קוראים לזה שמייצר סנדלר.

כן? אז כשהוא תוחב את הרצועה במנעל,

הוא קושר קשר

בצדה האחד של המנעל,

ומחבר אותה למנעל באופן שהיא לא תצא

כלל וכלל מן המנעל.

והקשר הזה קיים לעולם.

אלא מה? כל המשחק הוא לגבי הראש השני של הרצועה,

שאת זה קושרים ומתירים.

אבל החלק האחד של הרצועה שעשה אותו הסנדלר,

זה קשר שאמור להתקיים לעולם.

זה, באמת, אם יבוא אדם מייצר את הקשר הזה,

הוא אומר פה על איסור דאורייתא,

משום שהקשר הזה הוא קשר של קיימן.

והעניין הזה שמצאנו ברייתא אחרת האומרת,

פטור אבל אסור,

מדובר במנעל של תלמידי חכמים.

מה יש במנעל של תלמידי חכמים?

הם לא היו רגילים להדק את הקשר של המנעל

ולקשור אותו על הרגל בדוחק.

קושרים אותו כשהוא רפוי.

לא היו רואים צורך

להדק את זה חזק לרגלם, לרגליהם.

ממילא הרבה פעמים היו חולצים ונועלים אותו כשהוא קשור.

אבל כשהם עוברים בתוך תית,

שם הם מתירים את הקשר וחוזרים וקושרים אותו חזק.

משום שאם ייכנסו לתוך תית,

הרי הנעל עלולה ליפול להם, לטבוע בתוך התית.

לכן כדי שזה לא יקרה,

אז יש פעמים שהיו צריכים כן לקשור בדוחק.

על כל פנים,

מאחר והקשר הזה

הוא עשוי לזמן,

לזמן מסוים, הקשר הזה שכושרים

לצורך לעבור שם בתוך התית,

אבל זה לא מתקיים לעולם, זה רק לזמן.

לכן פתור, אבל אסור.

ממה ששנינו בברית השלישית מותר לכתחילה.

מדובר בבני מחוזה.

כלומר, מנעל של בני מחוזה

שבבני מחוזה הם היו מקפידים על לבושם

ונעליהם שיהיו מכוונים וקושרים את נעליהם בדוחק.

כלומר, הקשר הוא היה לא רפוי, אלא מהדקים היטב, הרצועות הללו

היו מהדקים היטב את המנעל לרגליהם.

ממילא במצב הזה הם חייבים להתיר את הקשר מערב

כדי לחלות את המנעל.

הם רוצים לישון, חייבים להם.

לא יכולים

להסתפק בלי להתיר את הקשר.

מאחר שמדובר פה בדימני מחוזה,

שמתירים את הקשר בכל יום,

אז זה קשר שכזה באמת,

אם אדם יבוא ויתיר אותו בשבת,

הוא לא יעבור על שום איסור. מותר אפילו לכתחילה.

כי זה קשר שמלכתחילה היה אמור להיות מותר.

היינו לפתוח את הקשר באותו יום.

אם כן, יוצא שהיסוד בתירוץ הזה, מה אומר?

שאם זה סוג קשר כזה שהוא אמור להתקיים לעולם,

ועשו אותו טוב וחזק ומהודק

באופן שיתקיים כך לעולם,

אז זה אסור אפילו מדאורייתא

לקשור אותו, והוא עדין להתיר אותו.

לעומת זאת קשר כזה שהוא אסור להתקיים לכמה ימים,

אבל לא לעולם.

זה אסור, מדרבנה על כל פנים.

אמנם זה לא איסור דאורייתא,

אבל אסור לכתחילה.

ואילו קשר כזה שהוא עשוי להתירו באותו יום ממש,

לא שייך אחרת,

במצב הזה ודאי וודאי

שמותר אפילו לכתחילה.

זה לגבי לתרץ העניין ממנהל.

סנדל, הסנדל לא קשיא.

אומרת הגמרא, וגם הקושיא שהקשינו על סנדל,

אותם ברייתות מדברות גם על מנהל, גם על סנדל.

אז מה שייך לומר שלושה אופנים של קשרים

לגבי סנדל?

אז התשובה,

דקת ראו שקפת.

הברייתא הזו אומרת שישנם קשרים בסנדלים שחייב עליהם חטאת,

זה מדובר בדתאייעא,

סנדלים של סוחרים ישמעאלים.

תאייעא בתלמוד, והכוונה, סוחר ישמעאלי.

שהסנדלרים היו קושרים בהם את הרצועות בקשר קבוע שמתקיים לעולם.

אז הקשר הזה באמת

אסור לכתחילה,

ומדרבנן

אסור מדאורייתא,

וגם אם יבוא ויתירו, הוא עבר על איסור דאורייתא.

לא בעת זאת,

פטור אבל אסור, בדיחום רטא.

דקת ראינו.

מה שמצאנו ברייתא אחרת האומרת שיש קשרים בסנדלים,

שעליהם אין איסור דאורייתא אבל אסור בדרבנן,

זה מדובר בסנדל של שאר אנשים.

אדם רגיל, סטנדרטי,

שהרצועות

שיש בסנדלים לא היו נקבעים על ידי אומן,

אלא קושרים את זה בקשר כלשהו

האנשים בעצמם.

ומילא, הרבה פעמים היו חוזרים ומתירים וקושרים אותו.

לפעמים הקשר מתקיים שבוע, לפעמים חודש,

אבל זה סוג קשר כזה שהוא מתקיים לכמה ימים,

ולכן,

גם אם הוא לא קשר של קיימא שמתקיים לעולם,

אבל יהיה אסור על כל פנים את רבנן.

מותר לכתחילה בסנדל דנבקי בבטרי,

ומתי מותר לכתחילה?

זה בסנדל,

שאם משתמשים בו שני אנשים, פעם זה ופעם זה.

אז כל אחד ואחד

צריך לקשור אותו לפי הצורך, לפי מידת הרגל שלו.

הסנדל,

ומאחר, כמו שאמרנו, זו חתיכת עור קשה שיש בכף הרגל,

כן?

זה גם אולי חופה גם את העקב קצת,

אבל כדי שיוכל לקשור אותו היטב אליו,

הוא צריך שיתאים למידת רגלו.

יש כאלה שיש להם רגל צרה,

ואז בשביל להחזיק את זה עליהם,

חייבים יותר למשוך את הרצועה.

יש פעמים שהרגל רחבה,

ואז לא צריך כל כך למשוך.

אז מאחר שזה סנדל שמשתמשים בו שני אנשים,

והיו קושרים עם הטירים

כדי שהאחר יוכל להשתמש בזה,

במצב הזה, מאחר שבכל יום היו קושרים ומתירים אותו,

אין בזה אפילו לכתחילה, אין בזה שום איסור.

כי דרב יהודה,

מביאה הגמרא מעשה שעוסקת,

עוסק המעשה הזה בדינו של סנדל שמשמש לשני אנשים.

היה המעשה שאירע ברב יהודה. דרב יהודה האחור זה רב סאללה חסידה,

אבל הוא זוגא דה סנדלה.

רב יהודה, אחיו

של רב סאללה החסיד,

היה לו זוג של סנדלים,

אבל זה סוג סנדלים אחד, לא יותר.

זימני דנאפיק באיהו,

זימני נאפיק בינוקה.

לפעמים הוא היה משתמש בזוג הזה,

הוא היה לוקח את זה לשם,

הוא עצמו.

לפעמים היה יוצא בזה בנו הקטן, הבן שלו הקטן.

היה עניות,

לא היה שייך שיהיה גם לזה וגם לזה.

עטר כמדי אבייה אמר לה כי היגבנה מאי.

אז רב יהודה הגיע לפני אבייה בשבת,

שואל אותו,

תגידי, באופן הזה שאני מתיר עכשיו את המנחל

ובני הולך ולובש וקושר אותו?

אני עכשיו צריך בשביל זה להתיר את הקשר הקודם,

בשביל

שיתאים לבן שלי.

האם מותר או לעשות?

אמר לה,

חייב חטאת.

אז אבייה אומר לרבי יהודה, זה אישור דאורייתא,

חייב על זה חטאת.

אמר לה,

האשתא פטור אבל אסור כקשיא לי,

חייב חטאת כאמרת לי.

אני הסתפקתי בגלל זה אסור בדרבנן,

ואתה בא ואומר לי שעוד חייב על זה חטאת, כלומר זה אסור בדאורייתא?

מה הייתה מה?

מה הייתה מה?

אז אבייה שואל את רבי יהודה,

למה באמת, ומה הטעם שקשה לך,

למה אסור לקשור קשר כזה? כלומר,

לך היה פשוט יותר להתיר,

רק שבכל זאת רצית לשמוע ממני

מה אני אוחז.

מה פתאום אתה סובר שפשוט הדבר בעיניך שיותר מישרוד רבנן אין כאן?

אמר לה, משום דבחון למי,

זה אם ננפיק רבנה,

זה אם ננפיק בינוקה.

ואת זה הוא לא אמר לאבייה.

אבייה, הוא היה הרב שענה לו.

הוא אומר לו, עכשיו הוא מגלה לו.

אני אגיד לך למה, כי אני,

לפעמים אני משתמש בזה, לפעמים הבן שלי הקטן.

ממילא הקשר הזה,

מתירים אותו בכל יום,

אולי אפילו כמה פעמים ביום.

אמר לי, אה, יא אחי, מותר לכתחילה.

אמר לי, אם ככה,

אז מותר אפילו לכתחילה.

כי אני,

אני לא חשבתי ולא ידעתי שעל זה אתה מדבר.

אבל אם אתה רגיל לעשות כך,

שכל יום-יום,

פעמים אתה מתיר את זה ממך ונותן את זה לבנך,

לאחר זמן אתה לוקח את זה מהבן וכדומה,

אז יוצא שהקשירה והעטרה של הקשרים שם,

זה נעשה מדי יום ביומו, ואולי אפילו כמה פעמים ביום.

קשר שכזה,

אין שום איסור, ואפילו לכתחילה.

רבי ירמיה, וכאזין בטרד רבי אבאו בכרמלית.

הגמרא מביאה

עוד שני מעשים בעניין הזה.

רבי ירמיה היה רגיל, היה הולך בשבת אחרי רבי אבאו בכרמלית.

מה זה כרמלית?

זה מקום כזה שאסור לטלטל שם מדרבנן.

איפסיק רצועה דה סנדלה.

לפתע הרצועה של רבי ירמיה,

כן, של הסנדל של רבי ירמיה,

נפסקה, כלומר נחתכה.

ואז

הסנדל נפל מהרגל שלו.

אמר ליה, מאי נאבד לה?

אז שואל אותו רבי ירמיה את רבי אבאו,

שהוא רבי אבאו היה רבו, הוא היה משמש את רבי אבאו.

שואל אותו, כבוד הרב,

מה נעשה עכשיו בסנדל הזה שנקרע? אני לא יכול לנעול אותו.

ולטלטלו ביד אסור לי, כי יש פה איזה כרמלית ככה.

כרמלית אסור לטלטל.

אמר ליה, שקול גמי לך,

דחזי למאכל בהמה,

כרוך אליווה.

תיקח

קנה סוף

לך

והוא ראוי הרי למאכל בהמה, זה לא מוקצה.

תחרוך על הסנדל

באותו במקום הרצועה,

כדי שלא ייפול, וככה תיכנס,

תיכנס איתו הביתה, תנעול אותו עד שתיכנס.

אביי, אבא קאי קמד רבי יוסף.

נביאה הגמרא מעשה באביי,

שהוא היה עומד לפני רבי יוסף בחצר,

איפסיק לרצועה.

וגם שם היה אותו סיפור

שרצועה מסנדלו של אביי נפסקה

ונפל המנער, הסנדל, אמר ליה,

מה איבד ליה? מה אני אעשה לסנדל הזה?

אמר ליה, אז רבי יוסף עונה לו,

שבקה,

תעזוב אותו שמה.

אל לקח אותו ביד שלך כדי להצניע אותו.

הסנדל הזה היום הוא מוקצה,

כי הוא לא ראוי עוד לשימוש.

מאחר ואי אפשר להשתמש בו למנהל,

אם כן הוא לא ראוי לשימוש.

לכן זה מוקצה.

תבוא ותגיד לי,

אבל אפשר שיתקן את זה באיזשהו תיקון פרו-בזורי,

כמו שזה נקרא היום?

תיקון כלשהו.

זה מכוער.

לא משתמשים בסנדל כזה. זה עדיין לא מבטל את השם מוקצה ממנו.

שואלת הגמראו, מה ישנה מרבי ירמיה?

לא מבין, יש פה שני מעשים.

מעשה ראשון של רבי ירמיה שהיה בכרמלית.

מעשה שני שהיה עם אבייב רבי יוסף בחצר.

אז למה כשהיה מעשה עם אבייב רבי יוסף בחצר, אמר לו, תשאיר את זה שם.

ולא התיר לו שום אופן לקחת את המנהל בידו.

תדאגי, מה?

כן, אבל כנראה יש פה בעיה של מוקצה, זה לא הבעיה של פשוט היחיד.

ואילו המעשה הזה שהיה ברבי ירמיה ורבי אבהו זה היה בכרמלית.

שם כן התיר לו למצוא איזשהו תיקון כלשהו לסנדל,

עד שייכנס הביתה.

מה ההבדל?

אז הגמרא...

כך אביי שאל את רבי יוסף

למה רבי ירמיה ורבי אבאו, רבי אבאו התיר לו

ואילו אתה לא מתיר לי

אתה אוחס את זה מוקצה

אז עונה לו רבי יוסף, הטעם לא מינתא

הכא מינתא

כלומר בנידון של רבי ירמיה

שהמעשה שם היה בכרמלית

זה לא מינתא, כלומר הסנדל לא נשמר שם

אם היה משאיר אותו שם

אז היה יכול אדם שאינו ראוי לבוא ולקחת את זה

מאחר והוא לא נשמר, התיר לו רבי אבאו לרבי ירמיה

על ידי שיקשור על זה גמי

אבל אחר כך,

דוגמה זה שזה נפסק לו הרצועה בחצר,

שזה מקום השמור,

מקום משתמר,

אין

היתר לזה

ותשאיר אותו במקומו.

שואל הבית רבי יוסף

אבל למה אתה קורא לזה מוקצה?

ומה נאו?

הרי סנדל זה עדיין הוא כלי שראוי לשימוש, למה?

דיבה עינא הפיכנא מימין לשמאל

אם הייתי רוצה

אני יכול להפוך אותו מימין לשמאל, כלומר במקום שיהיה על רגל ימין

אני אנעל אותו ברגל שמאל

ואז

הטבעת שנפסקה

זה לא יהיה חיצוני,

אני אסביר לכם מה שקורה פה.

נאמר ברגל ימין

הרצועה שהיא פונה לחלק החיצוני היא שנפסקה.

אז באמת באופן הזה זה

מכוער להיות כך,

כן?

לא נעים לבן אדם ללכת בצורה הזו.

שואל אותו, אבל אם אני אהפוך

אני אקח את הנעל, את הסנדל הזו

שנפסק רצועה ואני אקח את זה לרגל שמאל

אז הקשר יהיה

בין שני הרגליים,

כן?

ואז אם יהיה בין שני הרגליים אז זה כבר לא כל כך נורא, לא כל כך רואים בזה.

אז למה אם כן,

למה אתה טוען שזה מוקצה?

לא יכול להיות בהחלט שאני אהפוך את זה מימין לשמאל

ואז כבר התיקון לא כל כך ניקר לעין והדבר לא מכוער ללכת כך.

אמר להם

מתקמת ארץ רבי יוחנן אליבא את רבי יהודה שמע מן ההלכה

כך רבי יהודה.

רבי יוסף עונה לאבייב ואומר לו,

הרי יש מחלוקת רבי יהודה בחכמים אם סנדל כזה מוקצה או לא.

מזה שרבי יוחנן מתרץ ומפרש את שיטת רבי יהודה,

מוכח אם כן שהוא סובר על החג רבי יהודה,

שמה רבי יהודה חושב? שסנדל שנפסקה.

הטבעת החיצונית שלו,

כן?

החלק שבו קושרים את הרצועה אבל זה טבעת חיצונית.

סובר רבי יהודה זה לא נקרא כלי,

אסור לטלטל את זה בשבת, זה נקרא מוקצה.

אפילו שלמעשה אפשר להפוך את זה לרגל אחרת,

ואז זה לא ייראה מכוער כל כך,

אבל רבי יהודה סובר לו,

מאחר וזה מיועד למעשה לרגל ימין,

והטבעת החיצונה שלו

היא שנפסקה,

התיקון שם הוא מכוער.

אשר על כן, הסנדל הוא מוקצה.

זה הכל.

אז ממילא,

לכן החלטתי בצורה פשוטה וברורה, אומר רבי יוסף אללה אביי,

שנפסק לך הרצועה,

זו הייתה הרצועה החיצונה ולא הפנימית,

במצב הזה אין מנוס, אלא

להשאיר אותו במקומו,

בתוך החצר,

כן.

אומר רשי, יש פה המשך,

אבל אני לא אוכל היום

ללמוד את כל הסוגיה, כי זו סוגיה ארוכה.

בעזרת השם, בשיעור הבא אני מקווה שאני

אגיע לזה.

בינתיים נראה את רשי.

רשי אומר,

תרתי דשי,

שתי פתחים, אני קורא ברשי בשורה השנייה,

בתחילת

שורות רשי בהתחלה,

אבל לא שורה ראשונה, אלא שורה שנייה.

שתי פתחים, ראינו אותן לשונות,

והוויאן זו למעלה וזו למטה,

זו לימין וזו לשמאל,

אם אינה מטרת אלא האחד,

היא חולה לפושטה וללובשה בדוחק.

מה עוד התמה אחד המנהו בתולי מבטלה,

בטיבי קשר של קיימה.

ואת חייבת לו יד רעי מנהו, תרוויו ליצירו.

כמה אשמה עלה, לכן

בא להשמיע לנו שזה לא כך, אלא קושר את אישה,

מפתח חלוקה, גם אם זה שתי זוגות של הלשונות הללו.

פשיטא דא כל יום אשר יאללה.

זה לגבי הסבכה,

זה רד רוויחא, לא דחקתו בראשה,

אלא כשרתו ברווח,

שיכולה לחולצה מראשה כשהיא קשורה.

מה עוד התמה משלבשלפלה מראשה, אחי,

מהבה לה קשר של קיימה.

חייסא על סערה, שמא תוציא בדוחק

ותינתק סערה.

ודפסיקיא נמי איכא לשנוי איכא גם.

גם מה שמצאנו,

קושר את זה.

מלשון המשנה ראינו גם את הלשון

בשל פסיקאיה.

מה זה פסיקאיה?

זה חגורה שיש בה לשונות

משני צידי החגורה וקושרים את זה עם הלשונות הללו.

וגם כן אפשר לראות שזה באותו אופן כמו שאמרנו עכשיו,

שאולי בן אדם ישאיר את זה כך,

לא יקשור את זה

במהודק לגופו.

מה עוד התמה מחטלה דרך רגליו היא יוצאה.

הייתי חושב שהיא תוציא

את החלוק שבו היא קושרת את החגורה הזו

דרך רגליו היא, וכך היא תצא.

מה לאן זה לא עבדה הכי משום צניעותה?

בקשר שהושקף עושה

כשתוחב הרצועה במנהל

קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת

והוא קיים לעולם.

לא תוכל לצאת הכוונה הרצועה שלא תוכל לצאת.

מדרבנן כשקושרים סביב הרגליים

אין קושרים בדוחק.

אותם תלמידי חכמים שפעמים

שחולצו כשהוא קשור ונועלו כשהוא קשור.

ומיהו קשר של קיימה? לא הווה

שבשעת עתיד

מתירין אותו

וקושרין אותו בדוחק

שלא יידבק בטיט ויישמט מרגליו.

בדמני מחוזה שהם רחבי לבב

מקפידים על לבושיהם ונעליהם להיות מכוונים

וקושרין אותו בדוחק וצריך להעתירו ערבית.

ערבית הכוונה בערב.

בדתיה דקת ראו שקפיהם בסנדלים של ישמעאלים סוחרים

שהושקפים קושרים בערב הרצועות בקשר קבוע.

בתחום רתא דקת ראינו

אלו סנדלים של שאר אנשים

שאין רצועות קבועות בהן על ידי אומן אלא הם עצמן

קושרין אותם בחומרתה בעלמא וקושרין ומתירין

ובפעמים שמתקיעים שבת או חודש.

ונפקא בטרייבץ על כל אחד ויכול לקשור לפי רגלו.

וכך בכל יום קושרו ומתירו.

כי הגמנה שעני מתירו עכשיו הנועל ביני בשבת הייתה.

השת פטרו אבל אסור האבקה שלי עמאי אסור.

מה הייתה המכה שלח? אמר להם מישהו בתבחון נמי עני מתירו בכל יום

אי הכי מותר לך תחילה אומר.

עיקר לסברת לו רגיל למעבד אחי.

התחלך עצמם בבית שהוא לא היה רגיל לעשות כך.

עיקר לדאוש כפי אבש רגיל להיות קבוע. הוא חשב שמדובר פה

בקשר שהסנדלר עושה

שהוא רגיל להיות קבוע לכן הוא פסק לו חייו חטאת. אבל לאחר שהוא שמע

שמדובר פה בחלק של הרצועה שהוא אמור

לקשור את זה על גבי רגלו

ופה מדובר שהוא מדי פעם בפעם

משנה את הקשר

והכל לפי מידת רגלו של אותו אדם שנועל אותו.

אז לכן זה מותרף אפילו לכתחילה.

אי אפסיק רצועה וסנדלי ונפל הסנדל מרגלו

שעל ידי הרצועה הוא אומר

שהסנדל פתוח מעל גבה וצדדיו של עץ

או של עור שלוק וקשה

והרצועות נקשרות על גבי רגל ומעמידות אותו

שכל גמילה תחסיל בהאכל בהימד ראוי לטלטול

וכרוך במקום הרצועה ונועלעת שתיכנס.

הבא יאבקה יכמד רבי יוסף בחצר

שבכה במקום שנפל מרגלך ולא תתלנו בידך להצניעו

ומה ישנם את רבי ירמיה דשרה לרבי אבא ולנועלו על ידי גמי

עתה בכרמילית כגון בקהל או אבא מינתה

בהמה נאו, בהמה אסור לו לטלטלו ועדיין תורת מנענה לה

דבעי נא אביכנא מימין לשמאל שהסנדל יש עוד שתי תרסיות

בין של עור במקום קביעות הרצועות

אחת מבחוץ ואחת מבפנים לבין שני רגליים

כהן שיש למנעלים שלנו

וכשנפסק הפנימי ראוי לתקנו ואף על פי שתיקונו ניכר

בגנאי הוא מיהו לצאת פנים לא מתחזה

וכשנפסקה החיצונה שוב אין נוהג מושבים לתקנו

ואחד אבא חיצונה הפסיק בשום מה כעס רבי יוסף

אפילו לטלטלו ואמר לאבא יבה הכת עמנהו

להפיכנא לרגל אחרת ונמצאת החיצונה הפנימית

אמר להם יתקה מתרץ רבי יוחנן להעמיד את רבי יהודה וכמובן

ומפרש לה אשמה מן ההנחק רבי יהודה

דאמר מי שנפסקה החיצונה רב מנהו

רבי יהודה סובר שאם

הרצועה החיצונה

הרצועה שנקשרת בצד החיצון של הסנדל הוא שנפסק

אז זה כבר לא נקרא כלי כזה מכוער אם יתקן את זה

איזה מילה נקראתי את זה בצד החיצון של הסנדלו ועדותו.

בטח.