מסכת שבת דף קט' עמ' ב'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

שמחה, אדוני.

מסכת שבת, דף קט עמוד ב',

במשנה הראשונה,

בשורה השביעית מראש העמוד.

אין אוכליני זוויון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים,

אבל אוכלו את יועזר ושותה אבוב רואה.

כלומר,

לפי היסוד שאמרנו אתמול,

שדבר שאדם לוקח

לצורך רפואה,

אבל זה מאכל הבריאים, ולא ניכר בו שהוא לוקח את זה לרפואה,

באופן שכזה מותר.

אבל אם ניכר,

לוקח לרפואה משום שאינו מאכל של אדם בריא,

אסור לאדם

לאוכלו.

וזה מה שאמרה כאן המשנה.

אין אוכלין אזוויון בשבת

בסוג של אזוב

שמועיל ויש בו צורך רפואי כלשהו.

נראה את זה בהמשך בגמרא,

מה זה בדיוק האזוויון,

מה זה מיועד.

מאחר ודרך

שאין לוקח אותו אדם שהוא בריא, לפי שאינו מאכל בריאים,

אם כן ניכר שהוא אוכל את זה לצורך רפואה.

לכן, אסור לאכול את האזוויון הזה בשבת.

אבל אוכל הוא את יועזר ושותה אבו ברואה,

גם הם דברים המרפאים,

אבל מאחר וגם הבריאים דרכם לאכול ולשתוד אותם,

אין ניכר בזה שהוא לוקח את זה לרפואה.

מוסיפה המשנה, כל האוכלים אוכל אדם לרפואה,

וכל המשכין שותה.

חוץ

ממי דקלים וחוסרי קרין, מפני שאין לירוקה.

כלומר, כל אותם אוכלים שהם מאכל בריאים,

יכול אדם

לאוכלו אפילו אם כוונתו לרפואה,

כי לא ניכר שהוא אוכל את זה לצורך רפואה.

והוא הדין שעל פי אותו עיקרון כל המשכין שותה.

יכול אדם לשתות

כל משקה שהוא בזמן שאין

רק החולין לוקחין, אלא גם הבריאים.

כלומר, אם דרך המשכין הללו ששותים אותם גם בריאים,

אם כן, לא ניכר שלוקח את המשקה לצורך רפואה ומותר.

אבל חוץ ממי דקלים וחוסרי קרין,

אבל מי דקלים,

הגמרא בהמשך בדף קופיות תבהר לנו מה זה מי דקלים,

או חוסרי קרין,

כוס זה משקה שקודשים לתוכו עיקרי ירקות ובשמים.

את אלה אסור לשתות.

למה? כי הם מפני שהם לירוקה.

אלה מועילים לחולי של ירקון.

זה סוג חולי שפני האדם מוריקות

ופניו הופכות להיות כמראי ירק השדה.

במצב הזה שניכר,

שזה לצורך רפואה, משום שאינו משקה של בריאים,

לכן אסור לאדם לשתות את זה.

אבל שותה הוא מד קלים לצמאו.

אבל מותר לו לקחת את המד קלים.

הגם שלמעלה הזכרנו

שמד קלים אסור לאדם לשתות,

אבל כל זה דווקא

כשכוונתו לצורך רפואה.

אבל אם כוונתו לצורך שתייה,

שתייה, היינו שהוא צמא והוא רוצה לשתות,

מותר לו.

רש״י בער

שכל מה שהותר לשתות מדקלים לצמאו,

זה דווקא אדם כזה שאינו חולה.

אבל אם הוא חולה,

אסור יהיה לו לשתות, הגם שמתכוונו לצורך רוויה בגלל שהוא צמא.

ראשונים אחרים חולקים עליו וסוברים שזה לא משנה אם הוא חולה או לא חולה,

באופן שהוא לוקח את זה לצורך

להשקיט את צמאו, את הצמה שלו,

יהיה מותר לו.

ההבדל בין מה שאמרנו ברשע של הדברים שאסור לשתות במדקלים,

ואם זה לצמאו מותר,

ההבדל הוא לא אם הוא חולה או אם הוא אדם בריא,

כמו שרש״י פרש, אלא ההבדל הוא אם כוונתו לצורך רפואה והוא חולה

או לא.

אם כוונתו לרפואה,

אז יהיה מותר, יהיה אסור.

אבל אם כוונתו לצורך צמאו,

יהיה מותר, ואפילו אם הוא חולה.

כך לפי אותם ראשונים שחולקים על רש״י.

בסך שמן עיקרין שלו לרפואה מוסיפה המשנה שמותר לאדם לקחת שמן

שהניחו לתוכו, ערבו לתוכו, ייקרא בשמים וירקות,

ואז השמן מקבל טעם מן הבשמים והירקות הללו.

יכול לסוך את השמן הזה כשכוונתו לא לצורך רפואה,

אבל אם כוונתו לרפואה אסור.

אמר רבי יוסף,

אני ממשיך בגמרא,

אמר רבי יוסף, עזוב

אב רתא בר המג

עזב יום

אב רתא בר הינג

רבי יוסף בא לבאר

מה זה העזביון

ומהו האזוב שמצאנו בתורה הקדושה.

אלה הם שני דברים.

אמנם העזביון הוא גם מין עזוב,

אבל זה לא העזוב שאמור בתורה.

כשמצאנו בתורה שלוקחים אגודת עזוב

וטובלים את זה במי עפר פרה אדומה

כדי לעזות על אדם שנטמא בטומאת מת,

אומר רבי יוסף, זו הכוונה, עברתא בר המג

זה מין עזוב

שגדל במקום גמי, כלומר

זה מין סוף שגדל בשפת האגם.

זה העזוב שבתורה,

אבל העזביון שמובא כאן במשנה,

עברתא בר הינג זה מין עזוב שגדל בין הקוצים.

כך, רבי יוסף בא להבדיל בין העזוב שבתורה לבין העזביון של המשנה.

אחזור שוב,

עזוב של התורה זה אותו מין עזוב שגדל בשפת האגם,

והעזביון שאמרה המשנה זה מין עזוב שגדל בין הקוצים.

עולה אמר,

קצת עמוד ב' בגמרא לאחר המשנה,

עולה אמר

מרווה חיברא,

עולה טוען שהעזוב

זה לא כמו שעבר רבי יוסף,

אלא מר וחיברא, זה סוג צמח

שככה נקרא בזמנם.

זה סוג צמח

שהוא

משתמשים בו

בשביל לעזות עת ממת.

התורה אומרת, ולקח אגודת עזוב

וטבל במים משתאור,

והיא זעה על האוהל ועל כל הכלים ועל כל הלבשות

אשר היו שם.

ועל הנוגע בעצם ובחלל, כן, כמו שכתוב בפרשת חוקת.

מה זה אגודת עזוב?

זה סוג צמח.

יש שם סגולות שאומרים להרחיש נגישים מהבית עשינו זוב, זה לא אומר שאין סגולות. מה?

זאת אומרת שסגולות עשינו זוב. אני לא מבין בסגולות.

אני משתדל, ובקושי אני מבין את התורה הקדושה ואני רוצה להבין אותה,

כך שלא נשאר לי זמן להבין גם סגולות.

אולי איקרא על עבר רב שמואל בר יהודה

הייתו לקמא מרבח איברה.

הסגולות של הסגולה שאני יודע זה מה שכתוב בתורה, והיה אם שמוע תשמע

בקול השם אלוקיך, והישר בעיניו תעשה,

והאזנת על מצוותיו, ושמרת כל חוקיו.

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשם עליך כי אני השם רופאיך. זה הסגולה היחידה שאני יודע.

אין עוד מלבדו.

רב שמואל בר יהודה,

כן, כך מובא שאולה, הזדמן לביתו של רב שמואל בר יהודה.

הייתו לקמא מרבח איברה, והביאו לפניו

את הצמח הזה, שנקרא בשם הזה מרבח איברה.

אמר,

היינו אעזוב, נכתיב בו רייטא.

אז אולי אומר, זה האזוב

שכתבה אותו התורה,

שכאשר לזעם על ידו

ממי אפר פרה אדומה לעזות עליו עלה.

טמאים מטומאת מת.

רב פאפי אמר, שומשוק.

הרב פאפי טוען שהאזוב

זה מה שהיה בזמנם ידוע בשם שומשוק.

אני ודאי לא יודע מה זה.

הם ידעו בזמנם, האמוראים,

מה זה בדיוק האזוב הזה, על פי

התיאור הזה של רב פאפי.

פאפי אמר שומשוק,

מזה הבינו כולם, השומשוק הידוע להם

זה האזוב שהתורה אמרה.

אתה שומע כאן שיש כמה, לכן כל אחד אומר שמה שהתורה דיברה היא דיברה על סוג כזה,

על דבר מסוים.

אמר רב ירמיה עמית דיפתי,

כבטאת רב פאפי מסתבר.

רב ירמיה עמית דיפתי בא ואומר שמסתבר כמו

שרב פאפי אמר,

דתנן

מצוות אזוב שלושה קלחים

ובהן שלושה גבעולים

משום שהוא כור דמישק חה אחי

שנינו במשנה במסכת פרה פרק י״א, משנה ט',

שמהי המצוות ההזעה באותו איזור שאמרה תורה?

שיהיו בו שלושה קלחים, שורשים,

ובהם שלושה גבעולים.

אם עולים זה קנה דק,

שיש שלושה קנים דקים.

ושום שוק הוא, אם השתכחה למעשה,

רק בשום שוק אתה יכול לראות שיש בו שלושה

גבעולים.

אם כן, מזה רצה להעביר העייר אבירמיה מדיפטי

שהאמת כדברי רב פאפי, ששום שוק הוא האזוב

הכשר להזעה.

שום שוק זה איזור שצומח לצומח?

לא כתוב לנו היכן הוא צומח.

לא ידוע לי.

להם היה ידוע כנראה

מהו השום שוק.

שמעת ממני דבר כזה?

בכל אופן, אתה אולי שמעת מהאזור שם שאני מדבר על מי דקלים.

לא כתלים, מי דקלים, זה מה שייך למשנה.

זה לא שייך למה שאתה מדבר.

לפי התיאור הזה, בימינו עוד אפשר לדעת מה זה. לפי התיאור, האנשים יראו מה זה, יכול להיות.

כן, יכול להיות.

שואלת הגמרא למאי אחללה.

המשנה אמרה שאין אוכלים את האזוויון בשבת,

תוך כבר בערב יוסף, שזה

סוג האזוויון שגדל בין הקוצים.

וכתוב שאסור לאכול את זה כי זה לא מאכל בריאים אלא רק לחולים.

איזה, מה זה בא לרפות? איזה רפואה זה מיועד?

עונה הגמרא לקוקאנה.

לקוקאנה הכוונה תולעים שבבני מעי.

אדם שיש לו תולעים

במעיו

אז וזה גורם לו צער.

יכול להיות שיש כאלה, אגב,

שמה שנקרא היום

בלשון הרפואי אמבות.

ככה זה נקרא.

שיש לאדם תולעים

וכך זה אוכל לו את ה... מחסה לו את האוכל שבמעיו.

יכול להיות שגם

סובלים מזה.

אינני יודע בדיוק עד כמה, אבל

כמדומני שזה הכוונה.

אם יש דבר אחד שקורה לו אזור,

אז למה זה יפה? לא, לא. יש כמה וכמה סוגי אזור.

לכן

חלוקים הם כאן, על איזה אזור דיברה התורה.

זה כבר אמרתי לך קודם.

אולי כל האזורים בסדר?

מתוך הדברים אני מבין שזה לא כך.

מאחר וכל אחד מתאמץ

לבוא ולהגיד מהו האזור שאמרה התורה,

אז זה מדבר רק על סוג מסוים, והשאלה מה בדיוק, איזה סוג.

בכל אופן,

אותו אזוויון שהזכרנו מקודם,

גמרא מבארת שזה מועיל לצורך חולה

שיש לו תולעים בבני מעי.

במאי אכללה, האם הם אוכלים אותו כמו שהוא,

או עם דברים נוספים?

מסתבר שהם אוכלים אותו עם עוד דברים.

מהו, אם כן, על מה הם אוכלים אותו?

בשבע תמרה הוקמת.

עם שבעת תמרים שחורים.

שואלת גמרא, ממה הביא?

ממה נוצרים התולעים במעיים?

למה הגמרא אומרת כאן? כדי שאדם ייזהר.

כדי שאדם ייזהר, לא, לא.

הגמרא מביאה בדיוק ממה זה בא.

בכל אופן,

ממה נוצרים התולעים במעיים?

עונה הגמרא, מקמחא דסרא דחליף עליה ארבעים יומים. אם אדם אוכל

קמח של סעורים

שעבר עליהם ארבעים יום מתחינתה,

כנראה שהשימור שלהם

יכול להיות מקסימום עד ארבעים יום.

אבל לאחר

שעובריה עובר ארבעים יומים התחינה,

אם עשו מזה פת מאותו קמח סעורים,

זה יכול לגרום לאדם, חלילה,

שיהיה לו תולעים במעיים.

הלאה, אבל אוכלו את יועזר.

המשנה מוסיפה

שלאכול מאכל שנקרא יועזר

זה מותר, כי גם בריאים משתמשים בזה.

לא ניכר באדם שזה לצורך רפואה.

שואלת הגמרא, מה יועזר?

עונה הגמרא, פוטנק.

מה זה פוטנק?

סוג של נענה.

זה היועזר.

שואלת הגמרא, למאי אכלילה?

לאיזה רפואה לוקחים את הפוטנק הזה?

עונה הגמרא לארקטה, אם יש לו תולעים בכבד.

ככה רשי אומר, תולעים בכבד.

שואלת הגמרא, במאי אכלילה?

ומה אוכלים אותו?

שבעתם רחיברת, ועם שבעת תמרים לבנים.

כך אוכלים את הסוג הזה,

את הנענה הזה, שנקרא פוטנק.

ממה היא אביה? ממה זה נוצר התולעים בכבד?

מאומצא על ליבה ריקנא,

ומבישרא שמנא על ליבה ריקנא.

זה יכול להיווצר, התולעים שבכבד, או

אם אדם אוכל בשר,

שצלעו אותו על גחלים,

והוא אוכל אותו קודם כשמילא את

קיבתו.

כלומר, כשהיא הקיבה עדיין ריקה,

יכול להיווצר לו תולעים בכבד, במאכל שכזה.

אם הוא אוכל הוא בשר צלוי,

שניצח על גבי גחלים, אוכל הוא לפני

כשמילא קצת את קיבתו,

או אם הוא אוכל בשר שמן על קיבה ריקה.

זה גורם לתולעים בכבד, וגם

ומבישרא דה תורה על קיבה ריקנא,

וכן אם הוא אוכל בשר שור

על קיבה ריקה.

מאמגוזה על קיבה ריקנא, או שהוא אוכל אגוזים

על קיבה ריקה, ומגירא דה רוביה על קיבה ריקנא,

או שהוא אוכל

לולבי תפילתן בקיבה ריקה.

ומישתה מיה בתריו.

וכל מה שהזכרנו כאן,

זה אם הוא אוכל את אחד מאלה שהזכרנו,

ושותה מים

לאחר שאכל את אחד מהדברים הללו.

אז כדי שלא יינזק חלילה,

צריך אדם להישמר

שלא יאכל את אלה על כאבה ריקה ולשתות מים אחר כך,

אלא ישתדל לאכול מקודם.

כאשר קצת כבר יהיה

כבתו קצת מלאה, יוכל לאכול את אחד מהדברים הללו שהזכרנו.

או שאם קרה ואכל,

שלא ישתה מים אחר כך.

ויהיה לו,

מה יהיה הדין, אבל אם אין לו את הפוטן כזה

שמועיל לנגד טולעים בכבד,

אין לו את זה.

או שהוא אכל

ולא מועיל לו, מה יעשה?

ליבלעתך לחיברת,

יבלע שחליים, זה סוג של מאכל,

שחליים לבנות,

לבנים.

ויהיה לו, ליתא בתעניתא,

ואם לא, אין לו

או שאין לו,

שיישב בתענית,

וליתא ביסרא שמנא ולישדיאה גומרא,

ויקח בשר שמן,

ראינו שהוא עם שומן, ויניח אותו על הגחלים,

וליהם יצגרמא,

ולאחר מכן

ימצוץ

מאותו הבשר,

כדי שהשומן שבו יבוא לפיו,

לתוך פיו.

וליגמא חלה וישתה חומץ,

זה יועיל לו להמית את התולעים שבכבד.

ואיקא דא אברה חלה לו,

יש כאלה שאומרים אסור לשתות חומץ,

בשביל זה קשה לכבדא,

החומץ קשה לכבד,

אלא די במה שילך וימצוץ

מהבשר השמן שהניח על הגחלים,

ואז השומן יבוא לפיו.

ואילו,

ואם אין לו את זה, או שזה לא אילו,

ליתא גורדא דא אסנתא.

דגרידא מעלי לתתי ולא מתתייל אליי.

יביאו קליפה שגרדו אותה מן העץ של הסנה.

אבל, בתנאי שגרדו אותה מלמעלה כלפי מטה.

ולא,

ולא מזה שקילפו אותה מלמטה לכיוון מעלה.

למה? משום שאם הוא ייקח קליפה

שגרדו אותה מלמטה למעלה, דילמא נפקא עאידה פומה.

אולי התולעים יצאו דרך פיו, כמו שהוא גרד את הסנה מלמטה למעלה,

כך התולעים יפעלו לצאת בכיוון ההפוך, לצאת דרך פיו.

לכן ייקח רק

קליפה מעץ הסנה,

כאשר גרדו אותה מלמעלה כלפי מטה.

ולא שליקה בשכרה בשיבוה,

וישלוק הקליפה, כלומר יבשל אותה היטב

בשל זמן מרובה,

ועם שיכר, בזמן בין השמשות.

ולמחר,

נזכרינו לנקבין דיטה ולישתה.

כשהוא בא לשתות את זה,

יסתום את נחיריו כדי שלא יריח,

כי יריח מאוד מאוד קשה,

ואז ישתה.

וכי מפנה,

מפנה הפשיחא דדיקרא,

כאשר יתפנה לצרכיו,

כנראה זה ירח.

הועיל לו להוציא את התולעים הללו,

כאשר יתפנה,

אז שיתפנה במקום

של דקל קצוץ.

את כל הענייני רפואות הללו,

אין לנו ידיעה בזה, אבל בזמן התלמוד

כנראה שזה היה

הוכח

שזה יכול להועיל לדברים הללו.

לכן,

גם אם היום אנחנו לא יודעים

ולא מבינים בדיוק איך זה פועל,

אבל בזמנם ידעו שזה אכן מועיל,

ולכן הם הורו לבן אדם שיש לו את המחלות הללו,

שייקח את זה.

ושותין אבוב רועה, מוסיפה המשנה שמותר לשתות

את המשקיע הזה שנקרא אבוב רועה.

מהי אבוב רועה?

מהו המשקיע הזה שנקרא אבוב רועה?

אומרת הגמרא, חומטריה.

מהי חומטריה?

חוטרה יחידה.

זה סוג עץ שגדל יחידי ללא ענף,

אם שולקים אותו, כלומר, מבשלים אותו היטב במים,

ושותים את המשקיע הזה, את המים הללו שהתבשלו

עם העץ הזה.

ומה ההבדלה? לאיזה רפואה עושים את זה?

עונה הגמרא לגילויה.

אם אדם שתה

מים מגולים,

הוא מפחד

שמא נחש

שתה מהמים.

אז מה יכול לקרות?

מה יכול לקרות במצב הזה?

שהערש של הנחש

נמצא בתוך המים.

אז במצב הזה,

ישתה את המים הללו עם החומטריה הזה, מה שנקרא העץ הזה שגדל יחידי.

והיא לא,

ואם אין לו את העץ הזה, או שהוא לא, היא לא.

לייטה חמשה כלילה

וחמשה כוסטה דה שכרה,

שיביא חמישה ורדים

וגם חמש כוסות של שיכר,

ונשלוקינו בעדה הדה,

שישלוק אותם יחד.

כשאומרים שליקה, זה הכוונה בישול זמן מרובה.

זה שליקה.

עד דקיימא האנפקה ונשתה,

עד

שיתאדה

חלק מן המשקה,

ויישאר רביעית הלוג.

כאשר יגיע המצב שיתאדה

ויישאר רביעית הלוג, אז ממילא הריכוז של החומר שבוורדים

נמצא בתוך הכמות הזו של רביעית הלוג מן השיכר,

ואז ישתה אותו.

זה יועיל לו

לצורך הוצאת

הארס, אם חלילה, ישנו באותו שמים שהוא שתה,

אותם מים גולים שהוא שתה.

אם מית רב החגבוי בר עמי,

עבדלילה הוא גברה בזמנם, היה מצוי נחשים,

ולכן חששו לגילוי.

היום,

כתוב בהלכה,

לא חוששים לגילוי כי לא מצויים נחשים בינינו.

ומותר לדאוג את הכול של היין וללכת?

אמרתי, כן.

לפי ההלכה,

לא חוששים. יש,

מי שחושש גם בימינו,

אם זה הגאון מבינה, היה חושש לגילוי.

כתוב שגם אם מתבטל הטעם,

אבל ההלכה לא התבטלה.

זאת אומרת, אסור לי להשאיר יין מגולה,

אז מי גזר? מה שאתה אומר, זוהי הגישה

של הגאון מבינה.

שגם אם נאמר באיסור שתיית מים מגולים משום החשש

שמא בא נחש,

כן?

ושתה מהם,

זה הכול בזמנם,

שהיה מצוי נחשים, אבל לא בזמננו.

הגאון מבינה אומר שאומנם נאמר הטעם הזה, אבל צריך לדעת שיש טעמים נוספים,

שאותם לא גילו לנו חכמינו זכרון מברכה.

נדמה לי, גם אם אתה מוצא שבתקנה כלשהי או גזרה כלשהי

התבטל הטעם,

אבל התקנה והאיסור נשארים בעינם,

כלומר הם עדיין קיימים,

כי ייתכן שהסיבות שלא גילו לנו חזר

עדיין קיימים.

ולכן אין לשנות את הדין בגלל זה.

אבל

בפוסקים מצאנו גם דעות אחרות, הסוברות,

שהיום שאין נחשים מצויים בינינו, לא חוששים לזה.

אימא דרווחת בוי בראמי עבדללה אהוגברא חת קלילה

נחד

קוסטה דשיכרא.

אימו של רווחת בוי בראמי

פעם הם רצו... לא, לא, לא. אין נחשים מצויים בינינו.

כלומר... לא נכחדו, אלא מאחר שיש מקומות יישוב

שהם

מרוכזים.

מקומות היישוב של בני אדם

ממילא לא מצויים כל כך. זה מצוי במי שיכול, הולך וגר.

בזמנם

היה מרחקים בין בית לבית,

מקום היישוב פרוס על מקום די נרחב.

ככה אני מבין, לכן היה יותר מצוי נחשים.

אבל היום,

אחר שמקום יישוב בני אדם הוא יותר מצומצם, הוא

מרוכז יותר,

אז הנחשים מצויים.

הנחשים מצויים חוץ ממקומות יישוב, לא במקומות.

זוהי מציאות שבגלל זה הגדירו את זה הפוסקים

שאין נחשים מצויים בינינו. זה לא אני, זה הפוסקים הגדירו את זה כך.

ממילא, אני מבין שזה העניין, זו הסיבה.

לא בגלל שנכחדו.

לא נראה לי.

טוב, בכל אופן, אמו של רווחת בוי בראמי

עשתה את זה לאדם אחד ששתה מים גולים. מה היא עשתה?

היא לקחה

חד-קלילה, כלומר ורד אחד,

וכוס אחד של שכר,

שלקה, כלומר

בישלה את זה הרבה זמן, זה עם זה,

והיא השקיטה.

והיא השקיטה אותו בזה.

ושגרה תנורה וגרבתה.

והיא הסיקה תנור,

ולאחר מכן גרפה אותו מהגחלים כדי שיתטנן לה תנור קצת.

וטוויתה לבנתה בגבה,

והיא הניחה בתוך התנור לבנה,

כדי שזה ששתה מים גולים,

יישב עליה ולא ייקבע מחום שבתנור.

ונאפה קהוצה ירקה.

הוא הכי,

אותו אדם הכי את הארץ ובלר.

וזה היה נראה כמו עלה של לולב ירוק.

בדרך הזו הועילה לרפותו מאותו ארץ

ששתה תוך כדי שתיית המים המגולים.

רב אביה אמר

רביעתה דחלבה מעיזה חברתה.

מי ששותה מים גולים יש לו רפואה על ידי שישתה

רביעית חלב מעז לבנה.

רב אונה בר יהודה אמר לייטה אתרוגה חליטה

ולחייקה ולמליה דובשה.

ולאוטבע במירלה דנורה ולך להם.

כלומר,

מי ששתה מים מגולים אומר רב אונה בר יהודה יביא אתרוג מתוק

ויחקוק בתוכו, יעשה איזושהי חקיקה בתוך האתרוג

וימלא בו דבש.

יניח אותו לאחר מכן על גבי גחלים לוחשות שהאתרוג יתבשל

היטב עם הדבש ואז יאכלנו.

זה יועיל לו להוציא ממנו

את הארץ עם שהיה שם באותו מים מגולים.

רבי חנינא אמר

מי רגליים בני ארבעים יום.

מי ששתה מים מגולים

ישתה מי רגליים שעברו עליהם ארבעים יום.

ברזינה לזיבורה.

וכן,

אם אדם

נשכה אותו צרעה,

ישתה כוס קטנה מאותם מי רגליים ויתרפא.

איפה קורסטורים?

שאלה טובה.

אני לא יודע באמת.

אבל זה עדיף לו מאשר שימות.

כן.

רש״ם מבאר את זה כפשוטו.

מרגליים של תינוק

בן ארבעים יום.

לא שעברו עליהם ארבעים יום,

אלא מרגליים של תינוק שהוא בן ארבעים יום.

נכון מאוד.

כנראה שזו הסיבה.

רביעה לעקרבה.

וכן ישתה רביעית לוג מזה משעקצו עקרב.

פלגה רבעה לגילויה.

חצי לוג ישתה מי ששתה מים מגולים.

רבעה אפילו לכשפימה. צריך לדעת שאם הוא שותה לוג שלם זה מועיל אפילו לכשפים.

אפילו לכשפים.

אפילו אם מישהו בכשפים הזיק אותו.

כן?

על ידי שישתה את הלוג הזה, לוג שלם,

יכול לרפאותו, אם

הלכו מחשבים, לפגוע בו על ידי כישוף.

לוג שבע פני מרגליים?

כן.

אמר רבי יוחנן הנגרון ואבנגר

בתיראיקה מעלו בין לגילויה בין לכשפים.

הנגרון זה מים שישלקו אותם עם

מטרדין

וכן

וכן

מי שלקות

של מין עשב

הנקרא אוונגר

זה סוג עשב שאם שלקו אותו עם מים

אז יכול להועיל עוד מעט נראה למה וכן טירייקה

טירייקה זה הצרי

ככה הוא נקרא צרי

זה מועיל בין לגילוי

בין לי משישת המים גולים, בין לי כשפים

אין קשר

זה צריך לדעת עוביד, עכשיו אמרת את התשובה

ישנם דברים טבעיים שיכול להזיק לאדם

וזה דבר שהוא נמצא כבר בתוך הטבע

כשאבים זה דבר שהוא בעל הטבע

זה דברים שהם אינם מובנים

כן?

זה דברים שהוא לא טבעי

לכן זה יותר מכחיש פעמלה של מעלה

כביכול שיש כוח חיצוני שהוא לא קשור לחוקי הטבע והוא יכול להזיק

זה הכל

אתה שואל אותי אז יש תרופה?

אם כבר קרה והוא ניזוק אז אי אפשר עוד להתרפות, נכון?

אבל אין קשר לדברים, אתה מדבר

על הכוח שבהם

כוח הקשבים אכן מכחיש פעמלה של מעלה

משום שהכוח הזה נוצר מדבר שהוא לא נמצא בחוקי הטבע

זה לא מזה שבן אדם אכל משהו

הלך לאיזשהו מקום מסוכן וכן הלאה על זה הדרך, לא

משהו שהוא אוכל טבעי

זה כשאתה בא לדון על כוח שבה קשבים

אבל לאחר שכבר נפעלו הקשבים באותו בן אדם, אם רצו המחשבים להזיק לו

אז פה שייך אולי על פי חוקי הטבע הזה

להוציא את הקלקול או את הנזק שנעשה

מובן?

הלאה

הימן דברחיביא לוך לק שוטה במלחה

מי שבלם נחש

יאכילו אותו כשוט במלח

זה סוג עשב

אם אתם זוכרים למדנו שזה משהו שגדל על גבי קוצים, הוא יונק מן האדמה אבל לא גדל בתוך האדמה

ולראתת לתמילה

אני כבר אמרתי לך את זה פעם

אמרתי לך מה שהגאון מבין לכותב על זה

הזכיר לי אחרי השיעור אני אראה לך

ולראתת לתמילה

ויריצו את האדם הזה לאחר שהוא אכל

מהקישוט במלח יריצו אותו שלושה מיל

כל מיל זה אלפיים אמה קרוב לקילומטר

יריצו אותו שלושה קילומטר

וכנראה החום שבגוף שלו יגרום לו לפלוט

את הנחש הזה שהוא בלע

רבי שימי בראשי יחז אל העוגה ורדלע חיוויה

רבי שימי בראשי ראה אדם שאכל נחש

אידמילה כפרשה

אז הוא הלך

ונדמה היה לו כמו פרש

ותפס אותו ואיסר אותו

כאילו להטיל עליו אימה

אוכלי קשוטה במלחה כפה אותו לאכול קישוט במלח

וער הי תכמת לה תמיל הריצו לפניו שלושה מיל

ונפק מיני גובה גובה

הנחש יצא ממנו חתיכות חתיכות

כי הפחד והמרוצה והקישוט ביחד

מתישים את כוחו ומתחמם

אז הנחש מת בתוכו, בתוך האדם עצמו.

לא, לא, הוא אכל נחש.

כן, בלע נחש.

כנראה?

כנראה.

חי.

כנראה מדובר פה שהוא היה

לא כזה גדול.

כן, משהו קטן

שתוך כדי ש...

אפשר יכול להיות במצב שבן אדם יהיה שם

תוך כדי שנע נכנס לו דרך פיו.

יפה,

יפה מאוד התגובה שלך היא מאוד יפה

אבל בתכלס אני צריך צרופה לאותו בן אדם מה אני עושה?

אז הנה נתנו לנו פה את הצרופה למי

שקרה לו הסיפור הזה.

איכא דאמרי.

רב שימי ברא שבלח חיביא.

יש שם, סיפרו את המעשה הזה בדרך אחרת.

לא שהוא ראה אדם שבלח נחש,

אלא הוא עצמו בלח נחש.

למה אדם זה יכול להיות,

שבלח חיביא?

להועיל, לבני אדם, שאם בן אדם

ידע את זה, אז ידע איך לרפות מכל מיני מצבים כאלה.

עתה אליהו,

אידמלקי פרשה.

בא אליהו, והיה לדמלו לרבשים מברשי. כלומר,

נתן לו את ההרגשה כאילו הוא פרש.

אדם שהוא בעל שלטון,

ומהפחד שהוא הטיל עליו

אוכלי קשוטה במלחה, הוא חייב אותו לאכול כשעון במלח,

והארץ תכמת לה תמילה.

והוא הריץ אותו לפניו שלושה מילים,

ונפג מיני גובה גובה.

והנחש יצא ממנו חתיכות חתיכות.

הלאה, הימן דתרקי חיביא,

ליתא עברא דחמרא חיברתא.

ולי קרעי ולא תביא אליווה.

מי שנשך אותו נחש,

יביא עובר

מתוך מעיים של חמורה לבנה.

ולי קרעי ולא תביא אליווה.

ויקרענו ויניחו עליו את העובר.

והנה מילה דלא איש תכך תרפה.

מה שאמרנו שם זה העובר מועיל לרפאותו,

זה רק

בזמן שלא נמצאת עמו תרפה.

חמורה.

נכון.

מה עם תרפה זה איש קשור לטרף? לא קשור.

תרפה זה לא...

תרפה זו היא מציאות.

תרפה זה שעכשיו עם בהמה יש שבלה עם תרפה.

בהמה טהורה נהיה כשרה או תרפה?

בהמה טרפה יכול להיות כשרה וטרפה? היא טרפה.

אבל מציאות של טרפה יש גם בהמות טמאות.

יש כשרה בלהם בטמאות?

לא קשור. מציאות של טרפות,

סוג חולי

או סוג מכה או נקב

שגורם לבהמה להיות טרפה,

שהיא תמות מאותו חולי תוך

שתיים עשרה חודש.

זה סוג של טרפות.

טרפות יכול להיות בכל דבר, גם בבן אדם.

מה הקשר?

כן.

ההוא,

אני מגיע עכשיו לדף קי עמוד א',

ההוא בר קשה דה פומבדיתא, רגע, כל מי שבכל החול, האם זה נקצרת בחודש?

מי שיש בו, כתוב בגמרא,

שטרפה

אינה חיה שתיים עשרה חודש.

אומנם זה דעות, אבל יש דעה כזו.

אז למה כל הבהמות טרפות? טרפה אינה חיה.

טרפה אינה חיה. אתה לא יודע מתי זה נולד בהן.

אבל עשיתם המון, לא רוב הבהמות, היום תשחט רוב בהמות.

כולן טרפות.

קודם כל.

אם צריך רוב הבהמות ימות בתוך שנה.

סרחות, סרחות, בגלל שאתה תולה שמא יש שם נקב ואתה לא מגלה אותו.

אתה מבין? אתה תולה לומר שיש שם נקב.

עכשיו, גם אין פה ודאות, אין פה בוודאות

שיש שם נקב, אבל אתה צריך לתלות שיכול להיות שזה בא מנקב, אתה לא מודע לזה.

מי שאוכל סריחה, אני לא אוכל ודאי טוב.

ואתה צריך גם לדעת

שגם העניין הזה של הסרחה, מתי זה קרה? אולי זה בתוך שתיים עשרה חודש.

היא לא נולדה עם הסרחה.

אולי זה נעשה בתוך השתיים עשרה חודש. קודם כל מיני שחט איתה.

אבל כמה שניותר סרחה זה שחטים עצים.

נכון.

עצים.

אז הנה הוא מורה.

אז למה?

טוב.

אז למה?

אז למה?

אז תראו את מי שאוכל היום חיפון בימי מלחמה הוא לא אוכל

ודאי עם שבלה דאורייתא, הוא אוכל ספק כדאורייתא.

הוא אוכל ספק. הוא לא אוכל ודאי דאורייתא. כן. אלא אם כן יש הוכחה ברורה שיש שם נקע. יכול להיות שיש

סוגי סרחות שאתה יכול לומר בוודאי יש נקע.

לכן גם הרממה מתאימה. אתה מבין? צריך לדעת שזה לא ברור עד הסוף לומר שדאי יש נקע.

לא בכל הסרחות גם כן.

הלאה. איזה ויון?

אני קורא את רש״י על המשנה.

אתם רואים את רש״י?

בדף קט עמוד ב' במשנה.

עזביון מפרט בגמרא

שאינו מאכל בריאים

ומוך חמילתא דרפואה אכילה.

כלומר למה אסור לקחת את העזביון הזה?

מי שחולה

כי זה לא מאכל בריא,

אז מוכרח הדבר שהוא אוכל את זה לצורך רפואה.

אבל לא כן הוא את יועזר, זה כן מותר לו.

למה שהרבה אוכלים אותו כשאין בריא,

ממד קלים מפרש בגמרא,

וחוס עיקרין משקה שקוטשין לתוכו עיקרי ירקות ובשמים,

ובגמרא מפרש להם.

מפני שאין לירוקה לחולי של ירקון

ואינו מאכל בריא, לטמאו

אם אינו חולה.

רש״י מפרש שכל מה ששותה אדם מדקלים לצמאו,

צריך לזה תנאי נוסף, שחוץ ממה שהתכוון לצמאו,

צריך שלא יהיה חולה.

אבל אם הוא חולה אפילו אם הוא מתכוון לצורך צמאו,

גם יעשו.

אמר רבי יוסף, איזוב דאורייתא שהוכשר להזעה,

הוא שקוראין

אברתא בר המג.

זוויון דמדניתין הוא שקורין אברתא בר הינג.

יש מפרשים, רבותיי, מפרשים

בר המג שגדל במקום גמי,

מה שהזכרנו,

גדל בשפת האגם,

בר הינג שגדל בין ההיגים.

ההיגים הכוונה בין הקוצים.

עולה אמר, עזוב דאורייתא ומרווחי ורה.

זה מה שהיה ניכר אצלהם בזמנם,

שבשם מרווחי ורה.

זה היה שמו של העשר.

זה היה עזוב דאורייתא לדעת עולה.

שום שוק הוא עזוב דאורייתא, כך

סובר

רב פאפי,

שזה עזוב דאורייתא.

שלושה קלחים דא אגודקתי.

בתורה כתוב ולקחתם

ולקח אגודת אזוב. מה זה אגודת אזוב?

שיהיה אגודה, ואין אגודה, פחות משלושה.

כך צריך שיהיה שלושה קלחים, שלושה שורשים,

ובהן שלושה גבעולין. מה פירוש? בכל כלח,

בכל כלח

שלושה גבעולין, קנים דקים, קנים של קנבוס.

לקוקיינה תולעים שבבני מעיים,

תחליף עליה ארבעים יומין משין נטחן. אמרנו,

שאם בן אדם אוכל קמח סעורים לאחר

שעברו ארבעים יום מטחינתם,

זה יכול להזיק לו שיגדלו לו תולעים במאה אשר מרחם.

כנראה שזה משהו שנוצר תוך כדי הקלקול שבאותם סעורים,

אם זה נטחן

אם עבר ארבעים יום מאז התחינה.

פוטנק זה, כמו שאמרנו, סוג של נענק כזה.

לערכת התולעים שבכבד,

ממאי הווה החולי, מאומצה, בשר בגחלים, עליבה ריקנאה,

קודם אכילה,

או מגירה דה רוביה,

או שהוא אוכל לולבה תלתן, כהן לולבה גפנים,

רוביה תלתן.

מה זה התלתן הזה?

אז פה מביאים שזה צמח הנקרא חלבה.

זה התלתן.

אם הוא לוקח את החלבה ואוכל מזה,

כן, גירר זה הכוונה את העלים הללו של החלבה,

והוא אוכל מזה לפני האכילה, כלומר על קיבה ריקה.

ומי שתה מאיה בת רעיוע, אוכל אחד מאלו קודם אכילה ושותה אחריו מים,

זה יכול להזיק לו שיהיה לו תולעים בכבד.

ויהי לא, הילד לפוטנק.

אינם היא אכלה ולא איתה זה. כלומר, אם אין לו את הפוטנק הזה,

או שהוא אכל ולא אין לו,

אז מביאים לו אפשרויות אחרות.

תכל'ה, שח'לה,

כראשון.

זה צמח שמשמש למאכל ולרפואה.

למוצגר מה יהיה מוצץ עבר יפה מאותו הבשר וימות שמנו בפיו.

גורתא דא אסינתא קליפה גרודה מן הסנה.

מעילת התיש שתהיה גרודה מלמעלה למטה,

ולא מלמטה למעלה דלמנה נפקא תולעים עידפ ומא דרך פיו.

בשיב בין השמשות, בחשכות עדשים שלשון אחר, בשיב בבית אחד משכניו,

שלו יריח הוא הריח שהוא קשה לו.

כלומר, אם הוא רוצה

ללכת ולקחת ולעשות את זה על ה...

שיועיל לו לאחזר למטה לעים שבכבד,

אז כמו שאמרנו, כשהוא הולך

ולוקח את הקליפה מהסנה,

ישלוק את זה על המשכר,

אבל לא שיהיה אצלו בבית, אלא בבית אחר.

ונשכירינה לנקבים דילג, כשהוא בא לשתות את זה, יסתום נחיריו שלא יריח.

לשון אחר יסתום נחיריו ונקבה אוזניו שלו יצא כוח המשקה מגופו.

לפי הלשון הזה,

אחרי שישתה, יסתום את נחיריו ונקבה אוזנו,

כדי שהכוח של המשקה לא יוצא מהגוף שלו,

וכך זה יגרום להמית את התולעים שבכבד.

מפניה פשיחא,

מקום שנפשח הדקא, חוטרא יחידא,

עץ הגדל יחידי בלא ענף.

לגילויה,

מי ששתה מים מגולים,

חמשא אקילילי ורדין.

כוסתא דשיחרא,

כוסות.

עד דקאי מהאנפקא, שיעמדו על מידה מחזקת האנפק,

והיא רביעיתה לו, כי דברנה בחזקת הבתים.

ושגרה תנורה, הסיקה תנור,

וגרבתם מגחלים, שיצטנן קצת,

ועוד פעם לבנתה בגבה, שישוב עליה ולא יקבה.

ונפק מנה, הקיאה ערש ובלה,

הוצה עלה של לולב,

אתרוג חלית המתוק,

ולחי כלגבה, יחקק בתוכו חקק,

ולוטוה במילה דנורה, מניחה לגבה גחלים לחשות,

שיתבשה לאתרוג בדבש.

בני ארבעים יום, שעברו עליהם ארבעים יום,

לשון אחר של תינוק בן ארבעים יום.

ברזינה לזיבורה, כוס קטן מאוד ושמו ברזינה,

המעוטן ברגליים,

שותי למי שנשחטתו צרעה ומתרפא.

רביעתה לעקרב הרביעית, לא גדול מי שעקצו עקרב.

פלגה רבעה לגילויה,

חצי לוג.

רבעה לוג, הנגרון והאוונגר וטירייקה.

מים שנשלג בהם בנגרה, מין עשם ששמו בנגרה.

וסתם הנגרון משלג תרדין.

כי דאמרינן הנגרון מהידי סילקה וטירייקה זה צרי.

איתמלא כפרשה תפסו ומייסרו,

שהפחד והמרוצה והקישון מתישים את כוחו,

ומתחמם ומת הנחש בתוכו.

גו בחתיכות חתיכות,

יצא הנחש ממנו.

דתר כן נשכו, עובר הדחמר אחרי עברת, עובר הנמצא במי החמורה הלבנה,

דלא ישתכח צרפה האם.

אני חוזר לגמרה,

אני נמצא עכשיו בדף ק.י. עמוד א.

האו בר קשה דה פומבידיתא דה טרקה חיביא.

היה איזשהו ממונה מטעם המלך,

שהיה כל מקצועו ועבודתו היה לשמור על העיר פומבידיתא,

מה שנקרא מאבטח,

איש ביטחון.

דה טרקה חיביא, ונשך אותו נחש,

עבדת לעשר חמר אחרי עברתא בפומבידיתא.

בכל פומבידיתא היו 13 חמורות לבנות מעוברות.

אמרנו שמי שנשך אותו נחש,

אז התרופה שייקח עובר

של חמורה לבנה.

אז הוא לקח את כל אלה, 13 חמורים,

החמורות הללו, הלבנות, קרעינו לחולו,

קרעו את כולם.

היינו את החמורות הללו לצורך הוצאת העובר,

והשתקה חוט טרפה,

ונמצאו שכולם טרפה.

הוויה חדה באוגיסטה דה פומבידיתא, נשארה עוד אחת

בצד השני של פומבידיתא,

עד לעז למייטלה, אכלה אריה.

הלכו להביא אותה,

ואז הלכו להביא, האריה אכל את החמורה הזו.

אם כן, לא נשאר אפשרות לרפוז אותו.

אמרנו, אביי, דילמא חיוויה דרבנן דרכה.

זה נראה מאוד מוזר

שלא הועילו לרפוז אותו עם כל זה שהיה פוטנציאל של רפואה די גדול.

13 חמורות לבנות, מעוברות.

אומר אביי, כנראה שנשך אותו נחש בגלל שהוא עבר על דברי חכמים.

הוא היה יהודי.

ואחד כזה, אין לו רפואה.

דכתיב,

הוא פורץ גדר,

ישכנו נחש.

מי שפורץ גדר של חכמים,

אז

חייב מיתה.

עובר על דברי חכמים, חייב מיתה,

ונחש יכול ללשוך אותו על זה,

תור חונש.

לכן לא מצאו לו רפואה.

אמרו לו, הנה, רבי.

אז אמרו לו, לאותה אביי, נכון,

רבנו, כך היה.

אנחנו מכירים את הבן אדם הזה.

דחינך לנפשי דרב,

כאשר רב נפטר,

גזר רבי יצחק בר ביסנא דליקא דלינטי אסא וגידמל והילולה בטבלה.

כאשר נפטר תלמיד חכם גדול בשם רבי יצחק בר ביסנא,

סליחה, כאשר

נפטר רב.

אז רבי יצחק בר ביסנא גזר גזרה שלא יקשקשו לפני החתן והכלה בטופים ופעמונים

בזמן שמביאים לפניהם את ההדס וענפי הדקלים לשמח אותה,

לעשות להם כהן חופה כזו.

למה הוא גזר כך?

למעט בשמחה, בגלל שהרב נפטר.

ועשה לי הוא, האדם הזה שנסך אותו הנחש,

אמתי אסא וגידמל והילולה בטמלה,

הוא עבר על הגזרה הזו וכן הלך

להביא את אותם דברים שעשר עליהם רבי יצחק בר ביסנא.

הלך הוא ובכל זאת עבר על הגזרה,

לכן טרקל, חיביא ומית,

לכן עונשו היה שנסך אותו נחש ומת.

רש״י מביא שהיה דרכם

להביא הדס וחנפי דקלים לפני החתן והכלה.

גם הגברה בכתובות מביאים

שאחד האמורים

היה אוחז

חנפי הדס

והיה רוקד

לפני החתן והכלה.

מה העניין בדיוק בהדס?

כנראה שיש עניינים.

יש טעמים שהם בגדר סוד אצלנו.

אני לא מבין בזה, אמרתי לך.

הלאה.

ויקשור אותם לארבעת רגלי מיתתו

ולייטש שחפה וליש דעתה

ויעביא ענפים וקסמים

או כל מיני דברים שגרמו למי שעולה עליהם שזה

עושה רעש

ויפזר מסביב למיטה.

דכי יישמע כלה אחלה,

כאשר החתולים ישמעו

את הקול של הנחש כשהוא עובר שם,

יבואו ויאכלו אותו.

הימן דראית בתרי לירית בחלתה.

מי שנחש רץ אחריו

ירוץ בין החולות,

כי הנחש לא יכול לרוץ שם.

היאת את ההדחה זה אחיוויה

ולא ידעה יאיב דעתיה ילווה, אלא יאיב דעתיה ילווה.

תשלח מנה ונשדיר כמה.

אישה שרואה נחש והיא לא יודעת

אם דעתו של הנחש עליה

לתאוות תשמיש או לא,

תשלח מנה, תפשוט את בגדיה ותשליכם לפניו.

אם יקרח בו, אם הוא נאחז בבגדיה,

לאלו שהיא השליכה לפניו,

דעתה ילווה.

אז מוכח שדעתו עליה בדווקא, והיא לא,

לא יאיב דעתיה ילווה. אבל אם הוא לא נכנס לתוך בגדיה,

אז אין דעתו עליה.

מהי תקנתה?

מהי התקנה שלה אם היא רואה שדעתו של הנחש עליה תשמש כמה שהיא תשמש לפניו כדי שתתגנה בפניו.

איכא דאברא כל שכן דתקיף לישראל.

אם היא תעשה כך,

אז עוד יותר יתגבר אצלו,

אלא תשקול ממזיה ומתופרע ותשדבה.

תיקח משערותיה ומציפורניה,

תשליכם עליו ותימה,

דשתנן הדרך נשים לי.

זה יועיל,

העניין הזה, שהוא לא יבוא אליה יותר.

הַי אִתּּתָּעֵיֶן בָּחִיבִּיָה.

לְפְשּעוּה וְלְתְּבּה אַתַּרְתֶּעֵיֶת הַאִישָה

שהנחש מתהווה לה ונכנס כולו באותו מקום.

אז יפסקו את רגליה ויושיבו אותה על שתי חוויות.

וְלַיְתֶה בִישְרָה שָמִינּה וְלִישְדֵה גֻמְרֶה.

וְיָבִיּוּ בְשָר שָמֶן

כאשר מונחו על גבי גחלים בין שתי החוויות כדי שהריח יעלה.

וְלַיְתְּה אַגָנָה לְתַּחְלֶה וְיָבִיּוּ סַלְמָלֶה

מִצֶמּח שְנֶקָּרָה שַחָלָיִם וְאְחַמְרָה רָחָתָנָה וְיָּם שְישְּׁהֲךְְתּוֹם וְלִוּתְבּוֹתָם יַנִיחוּ כָּלֶה

עַל הַקַרְקָּרְקָּה תַחָת הַמּקֹם שְשָׂם הִיֹשֶׁבֶתְ וְלִתְּרָקִינּו בָּדֵה אַדָדֵה וְיְעַרְבּוּ אִתָּה אַתְּה אַתְּה אַתְּה אַתְּה אַתְּה אַתְּה אַתְּה אַתְּה אַתְּה אַ

אַתְּה אַתּ אַתִּה אַתּה אַם כָּנוְ אַתְדְּה אַתּּןְה אַתּה אַתִּה אֶתֲה אַתּה אֶתּה אֶתְּה אֵלַ להיות אֵתּה אָתּה שְאּתְ־א֏ יְא֖־ּה אַתְבְּ֝א עִה אַתּ֖ה אֵּפְה אֲתְאֲׁוּלַא אְֶא֣

כהילולה וטבלה שהיו רגילים להביא עדה הדס וענפי דקלים

לשמוח לפני החתן והכלה וכשמביאים אותם לפניהם מקשקשים לפניהם בשוק בבואה בתופים ובזוגים

טבלה

הוא מביא פה מילה בלועזית מה זה הטבלה הזו זה קהל מגש

אה אתה יודע פעמון קטן מבארים כך וגזר שלא יקשקשו לפניהם עוד

וקרקע נקרע סביבותיו

ולסחוף דיכול אסל ארשת חיוויה למעלה מראשו

וליה דיכא מיניה יוריד אסל מעט מעט לצד הנחש

ויאבדיל בו את הנחש בבשרו שיעלה על אסל

שימוחזו בידו ומנתקו בחוזקה יכעוס וישכנו

וכי שא ליק הנחש על אסל ימהר וישטיכנו במים

ויברח לו

ומיקנה בחיוויה הכועס ורודף אחריו ומריח ריח פעמיו ורודפו

לירכי וארבע אגרמידי שייפסקו עקבי פעמיו

ולא יוכל להאריכה

ושוער נגר החריץ של מים ידלוג

ארבע חווייתה שלא יעלה אליו מהר ולא יריח ריחו

בכך ובמקום גלוי שלא יעלה דרך הגג ויפיל עצמו עליו

שח וענבים וקסמים וכל דבר המקשקש זה בזה

ומשמיע הכול כשיעבור עליהם וירגישו החתונים ויאכלו

בחלתה בין החולות שאין נחש יכול לרוץ שם ויחזור לאחוריו

היא העיב דעתה עליה לתאווה תשביע איש תשלח מנה

תפשוט בגדיה ותשתיכם לפניו

מה הייתה קנתה היא העיב דעתה עליה

תשמש כמה מבעלה ותתגנב בפניו

ותשתבב ותזרוק בעת ושתנה ענא זה רק נשים לי

ולחש בעלמא ודהי אל באחיוויה כשהוא תאם לה נקרץ כולו באותו מקום

ליבסע יפסקו את רגליה זה מזה

עתרתי חווייתה בקסתה על זו ובקסתה על זו כדי שיפתח רחמה

וניש דאגו ברי כי יחד הניס תקרחה עד הנה תתחו אצלם עליה לשכניים ורחטנא שיש לו ריח טוב

ולתבועתם על גבי קרקע תחת מושבה ולזרוקינו בעדה דעיין ושכניים כדי שיעלה הריח

צבתא ואילו קלילה דר עליווה

זהו בזה אנחנו מסיימים להיום בעזרת השם מחר נמשיך את הסוגיה הבאה