מסכת שבת ק"ח ע"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

ואתם לא רוצים לפתור אותה, תקשיב, תקשיב, לכבוד.

מסכת שבת, דף קח עמוד ב',

השורה ה-16 מראש העמוד.

שוב אני חוזר,

מסכת שבת, דף קח עמוד ב',

שורה ה-16 מראש העמוד.

תענה רבי יהודה בר חביבה,

אין עושין ממלח עזין.

הזכרנו אתמול את העניין הזה שאפשר לעשות ממלח בשבת,

היינו לשים מים ומלח.

האם מותר או אסור?

אז פה רבי יהודה בר חביבה מביא ברייתא,

שאין עושין ממלח בשבת, ממלח עזין.

גם אם הם מועטים, זה לא משנה,

אבל אם אתה עושה את המים והמלח ביחד,

לפני שאתה שם שמן עם אחד מהם,

זה אסור.

מה אם ממלח עזין?

שואלת הגמרא, מה זה שהוא לקט

ממלח עזין, ומהו השיעור של ממלח עזין?

רבא ורבי יוסף, בר אבא דאברתר ואיום,

כל שהביצה צפה בהם.

אם המלח הוא כל כך הרבה בתוך המים,

עד כדי שהביצה צפה,

כי המלח מונע אותם מלשקוע.

מה זה ביצה, ככה שלמה, שלמה, שלמה, שלמה, מה אתה מדבר?

ביצה, ביצה רגילה, בסתמה, לא מדובר על ביצה ממושלת.

כן.

ביצה שהיא רגילה,

באופן נורמלי היא הייתה אמורה לשקוע למטה.

ומאחר ויש כאן כל כך הרבה מלח,

לכן היא לא שוקעת, אלא צפה.

וכמה, שואלת הגמרא, אבל מהו השיעור בפועל,

כדי שיהפוך להיות ממלח עזין?

אמר רבי יתרי תלתי מלחה

ותלתא מאיה.

זו כמות עצומה.

שני שלישים מן הכמות

זה מלח,

והשליש הוא מים.

למה ההבדלה?

שואלת הגמרא,

לאיזה צורך היו עושים את אותם ממלח

בכמות הזו?

אמר רבי אבאו למורעייסא.

הסוויץ אצלך מקולקעת.

אתה יודע מה אני אמרתי?

הסוויץ מקולקעת.

לוקח זמן, עצה המכונית זזה.

אמר רבי אבאו למורעייסא. אני כבר נמצא במרחק קילומטר

מתחילת הדרך.

אמר רבי אבאו למורעייסא. מה זה מורעייסא?

היינו לתת מהם על השומן של הדגים.

המפרשים אומרים

שהיו משתמשים באותם

ממלח עם השומן כדי לכבוש בהם דגים.

אז אם אדם עושה ממלח בשבת,

באותה כמות כמו שהזכרנו כאן שהשני שלישים זה מלח

והשליש זה מים,

זה נראה כאילו הוא עושה כן בשביל לכבוש בהם את הדגים.

שיהיה דגים כבושים.

טענה רבי יהודה בר חביבה, ישנה ברייתה נוספת,

שגם זה אמר רבי יהודה בר חביבה.

אין מולחין, צנון וביצה בשבת.

אסור לקחת

שלוש או ארבע חתיכות ביחד של צנון

או יחד עם ביצה ולמלוח אותן,

כיוון שהמלח מעבד את הצנון.

זה נעשה קשה ויש בזה תיקון.

רבי חזקיה משמי דאביה אמר צנון אסור וביצה מותרת.

לעשות כך לצנון זה אסור אבל לביצה מותרת.

למה?

בגלל שהמלח לא מועיל כל כך לביצה,

הוא מועיל לצנון.

ואחד מן האחרונים מבאר

שלמה זה כך באמת שהצנון

מועיל לו אותה ממלח

ואילו הבצה לו.

כי הטבע הוא שדברים חריפים כשהם שוהים במלח

הם משנים טבעם על ידי שמזיעים

ויוצאת מרירותם ונעשים קשים.

הצנון שהוא בטבעו חריף

על ידי המלח הוא משנה טבעו ויוצא בזה מרירותו ואז נעשה קשה יותר.

וזה דומה לעיבוד.

אבל ביצה לא משתנה טבעה על ידי המלח

אלא שהמלח נותן בה רק טעם ולא יותר.

אמר רב נחמן

מריש אבא מלאכ נא פוגלה

אמנה אבסודי כמפסיד נא ליה.

בתחילה אומר רב נחמן הייתי מולח צנון בשבת

וסברתי שבזה אני מפסיד את הצנון

למה זה לא מעבד

דאמר שמואל פוגלה חורפי מעלה

פוגלה חורפי מעלה צנון כשהוא חריף הוא טוב

ואילו המלח מוציא את החריפות אז אדרבה אני מקלקל בזה את הצנון

כך סברתי בתחילה

כיוון ששמענה לאד איך היא עתה עולה ואמר

במערבה מלכה קישרא קישרא

כיוון שאני שמעתי

שעולה בא מארץ ישראל לבבל אמר

שבארץ ישראל היו נוהגים למלוח בימות החול ערמות ערמות של צנון

כי המלח מועיל לצנון או אז בזה שיניתי את ההנהגה שלי וממלח לא מלכנה

יותר לא הייתי מולח בשבת כמה חתיכות ביחד

טבולה קבטבילה

אבל עדיין הייתי טובל כל חתיכת צנון לבדה בתוך

המלח שהכנתי מקודם

וכך הייתי אוכל את הצנון ביחד

עם המלח שהטבלתי בהם את הצנון

שבריית השלישית שהעביר רבי יהודה בר חביבה טל לרבי יהודה בר חביבה אתרוג

צנון וביצה

אלמלא קליפתן החיצונה אינן יוצאין מבני מעיים לעולם

כלומר

שלושת הדברים הללו אתרוג

צנון וביצה

אם אדם אוכל אותם

בלא קליפתן החיצונה זה לא היה יוצא

מן המעיים אלא היה מתקשה לו במעיים

והיה לו עצירות עד כדי שלא היה יכול להוציא את זה ממערב

לכן

צריך אם כבר אוכלם לאכול את זה עם הקליפה החיצונה

השאלה נשאלת מה זה הקליפה החיצונה בבצע

יש קליפה חיצונה, אז רשי אומר

לא על זה דבר, הבנתי הבנתי, הבנתי, זהו הקרום הזה שמעל החלבון רשי אומר שהקליפה החיצונה של הביצה זה החלבון עצמו

זה הכוונה

כלומר מתוך דברי הגמרא כאן משמע שראוי

לא לאכול את הצהוב לבדו, את החלבון

אלא יחד עם החלבון.

יפה.

כי עתה רב דימי אמר

מעולם לא טבע גברה בימה דסדום.

רב דימי כשהגיע מארץ ישראל לבבל

הוא אמר

שמעולם לא מצאנו דבר כזה שהאדם טבע בים המלח

שנמצא בסדום.

למה? כי המים מלוחים

כוח המלח מעקבו מלטבוע.

כן?

אתם הייתם שם פעם בים המלח?

אני זוכר את זה כשאני הייתי לפני המון שנים.

אז באמת אני שמתי לב, ניסיתי להיכנס פנימה. אי אפשר. לא היה אפשר.

הייתי תמיד צף

למעלה.

אמר רב יוסף,

הפוכה סדום והפוכה מלה.

סדום נהפכה,

וגם נתהפכו דברים האמורים עליה.

כלומר, רב דימי כשבא ואמר,

יוצא כביכול

שהוא בא ואומר

מעולם לא טבע אדם בים של סדום.

משמע גברא הוא דלא טבע, אדם לא טבע.

כשהוא רא טבע, אבל לעומת זאת קורת עץ כן טבע עד שם.

וכי כך הם הדברים?

אמר לי אבייה, לא הבנת נכון את רב דימי.

אבייה עונה לרב יוסף,

רב דימי לא התכוון שאדם לא טבע אבל דבר אחר כן.

אלא לא מבעיה, כאמר.

כלומר, רב דימי שדיבר,

הוא דיבר את דבריו בדרך של אין צריך לומר.

כלומר, אין, לא מבעיה.

לא מבעיה קשורה.

כלומר, לא צריך לומר שקורת לא טבע עצה.

משום שקשורה אפילו בכל מימות שבעולם לא טבע.

קורה לא טבעת אפילו

בשאר ימות.

אבל, אלא אפילו גברא,

לטבע בכל מימות שבעולם.

בימה דה סדום לא טבע, אלא אפילו אדם

שכן יכול לטבע בימות אחרים,

אבל בים המלח אינו טבע.

למה היא נפקא מ...

שואלת הגמרא,

רבי דימי שאמר את זה, מה הוא בא לספר לנו, ללמד אותנו

חוקי הטבע,

או שיש לנו איזה

איזשהו דין

שיוצא מתוך דבריו?

סתם הוא בא ללמד אותנו איזשהו דבר שהתוצאה ממנו זה הלכה מסוימת.

איזה דין יוצא אם כן מדברי רבי דימי?

עונה הגמרא כי הדרבין אבשקיל ואזיל אחורי דרבי ירמיה.

רבין,

היה הולך אחורי רבי ירמיה,

כלומר הוא היה כאילו כביכול כתלמידו של רבי ירמיה והיה משמש אותו.

הלכו פעם רבין מאחורי רבי ירמיה,

אגוד דא דיאמת דסדום, בשפת ים המלח.

אמר לה, אז רבין שואל את רבי ירמיה,

מה הוא למימשה מאנם מיה בשבת?

האם מותר לקחת מן המים הללו של ים המלח ולרחוץ בשבת את העיניים?

כי זה מרפא את העין.

מותר או עשו?

אמר לה,

שפיר דאמה,

מה הוא אומר לו?

מותר.

כן?

אתם איתי בפרק 14?

כן?

אנחנו עכשיו מתחברים לקדוש ברוך הוא.

עוזבים את העולם הזה ומתחברים לקדוש ברוך הוא.

ננתק את מה שדיברנו מקודם.

כן, כן.

אמר לה שפיר דאמה, קודם כל,

זה כרמלית, אם כבר.

הים זה כרמלית, זה לא דאורייתא.

לא דאורייתא.

אבל יכול להיות שהוא עומד בתוך המים,

ושם נניח לו על גביו.

אז כל האזור שם אולי זה כרמליתא, זה לא בעיה.

בפרט שהוא לא הולך דלת עמות שם,

אלא רק במקום.

לפי זה התפטט, אם אדם נקבע בתוך בר,

וישפכו הרבה מלח בתוך הבר,

מה אדם יצאו?

אבל הוא יתבע גם, הוא יוכל את הרעיונות שלו. טוב.

רעיונות שלך, תשאיר,

תמכור אותם לאלה שקונים את הרעיונות הללו.

כן?

אתה צודק.

רעיון נפלא.

מאה אחוז.

כן. אם תמצא מצב כזה שהוא יישאר חי עד שתביא את המלח,

בסוף הוא יהפוך להיות נציב מלח, במקום שיהיה...

אז הוא אומר לו שמותר אכן לקחת מים מים המלח

ולהניח בעיניו,

כי לא מוכח שהוא עושה את זה לרפואה.

אולי כוונתו לרחוץ,

להרגיש יותר את המים הצוננים, ולא מעבר לזה.

שאל אותו רבי, הנה את רבי ירמיה, טוב, אבל מה הוא למימץ ולמבטח?

האם מותר לעצום את העיניים ולפתוח אותן?

כשהוא רוחץ מהמים הללו כדי שייכנס מהם לעין.

פה זה כבר לכאורה מוכח יותר שהוא עושה את זה לצורך רפואה.

אמר לזה לא שמעתי,

כיוצא בה שמעתי.

כלומר,

בעניין הזה, אם מותר לעצום ולפתוח את העיניים

כשהוא רוחץ בים המלח,

זה אני לא שמעתי מהיעדים,

אבל שמעתי משהו דומה,

ששם נראה שאם הוא מוכח שהוא עושה את זה לרפואה,

אז זה אסור.

דאמר רב זרע.

אומר רבי ירמיה מוסיף ואומר

על מה הוא התכוון שכיוצא בה שמעתי.

רב זרע אמר שני דינים,

זמנין אמר לה משמיד רב מתנא,

זמנין אמר לה משמיד מר עוקבא. לפעמים רב זרע היה אומר את זה בשם רב מתנא,

ופעמים שהיה אומר את זה בשם מר עוקבא.

מה האמת? הוא שמע את זה משניהם,

גם מר עוקבא וגם מר רב מתנא.

ותארווה הוא משמידה,

אבו עד שמואל ולוי אמר, ושניהם,

גם רב בטלם וגם מרעוקבא,

אמרו את שני הדילים הללו שתכף נראה בשם אביו של שמואל ולוי.

דין אחד אמרו בשם אביו של שמואל,

הדין האחר בשם לוי.

אחד אמר יין בתוך העין אסור,

על גב העין מותר.

כלומר אחד מהם דיבר על להניח יין בתוך עין,

או על גב העין.

אז אומר אותו מנדא אמר,

אותו אחד שלקחת יין ולשים בתוך העין זה אסור.

אבל על גבי העין מותר,

כשהוא לא רוצה ופותח את עיניו.

מה ההבדל?

כי אם הוא שם על גב העין,

לא מוכח שהוא עושה את זה לרפואה.

נראה יותר כאילו רוצה לצנן את המקום, אולי שורף לו שעה.

אבל כשהוא הולך ומניח את זה בתוך העין,

פה מוכח שהוא עושה את זה לצורך רפואה.

אחד אמר,

ויש מי שאומר דבר אחר,

שלא קשור לפה דין נוסף.

רוק תפל,

אפילו על גב העין אסור.

כלומר, עד איך זה דיברנו על יין.

מה יהיה הדין אם זה רוק?

מה זה רוק תפל?

רוק תפל

זה רוק של אדם

שמשנעור משנתו לא טעם כלום.

זה נקרא רוק תפל.

יש כוח ברוק הזה לרפות.

זה אומר לקחת רוק

מהאדם שמיד אחר שנעור

ולא טעם כלום, לוקח את הרוק הזה ומניח על גבי עיניו.

זה גם עשוי, אפילו זה על גבי.

כי מאחר והדרך בזה לצורך רפואה,

מוכרח אם כן שהוא עושה את זה לרפואה.

כי אלמלא כן,

מה פתאום שייקח דבר מאוס?

לקחת רוק

ולשים את זה על גב העין?

אלא מה? מוכרח אם כן שהוא עושה את זה לצורך רפואה.

וזה מה שאמר לו הרבי ירמיאל אלרבין.

מאחר ואני שמעתי שני דינים

לגבי לתת יין,

מתי מותר ומתי אסור,

כלומר והיסוד בשני הדינים,

שאם מוכרח שהוא עושה זאת לצורך רפואה, זה אסור.

נראה לי, אומר רבי ירמיה,

שגם פה, הגם שלא שמעתי מפורשות על העניין אצלנו לגבי לקחת מים המלח,

אבל אם הוא עושה את זאת בדרך

שניכר

שהוא עושה את זה לצורך רפואה,

אכן יהיה אסור.

ממילא,

על פי זה יוצא

שאם אדם

נמצא בים המלח

ושם הוא רוצה להניח על גבינו,

יהיה מותר.

או כשהוא רוצה לרחוץ את עינו מותר,

אבל אם הוא רוצה לפותח את העין,

מזה מוכרח שהוא רוצה שהמים ייכנסו לתוך

העין עצמה,

פה זה כבר ניכר יותר שעושה זאת לתור רפואה,

מאשר על כן אסור.

עכשיו,

לגבי שני הדינים שהזכרנו,

שאחד מהם מדבר על יין שמותר לתנו על גב העין ולא בתוך העין,

והאחר אומר,

האחר אומר שרוק טפל אסור אפילו על גב העין.

אבל אנחנו לא יודעים מי אמר את הדין הזה, מי אמר את הדין הזה. מה שאנחנו יודעים,

ששני הדינים הללו

נאמרו מפי אחד מתוך השניים,

זאת אומרת, היו שניים שאמרו את הדינים הללו,

אחד אמר דין, אחד ואחר אמר דין אחר.

אבוה דשמואל, אבא של שמואל ולוי.

אבל מה לוי אמר? האם לוי דיבר על רוק ואביו של שמואל דיבר על יין?

או בהפך?

אז הגמרא עכשיו מנסה להוכיח,

שבאמת לדעת מכוח זה מי אמר את הממרה הזו, מי אמר את הממרה הזו.

תסתיים,

יש להוכיח דאבוה דשמואל ודאמר יין בתוך העין אסור על גב העין מותר.

נוכל אולי להוכיח

שאביו של שמואל הוא שאמר את הדין הזה של יין.

מי דאמר שמואל? מזה ששמואל אמר

שהוא הבן שלו, כן? שמואל הוא בנו שלו.

שורה אדם פיתו ביין ונותנו על גב העין בשבת.

אדם יכול להניח את פיתו ביין

ולהניח את זה על גב העין.

כי אמרו שהוא עושה את זה לרחיצה ולא לרפואה.

וזו השאלה, דשמי עליהם ממה?

מאיפה הוא שמע שמותר להניח את היין על גבי העין?

רב, דשמי עליהם מאבו?

האם הוא לא שמע את זה ממי?

מאבא שלו?

אם כן, מוכח שהאב משה שמואל הוא שאמר

את העניין הזה שיין על גב העין מותר ורק בתוך העין אסור.

אומרת הגמרא, לא, זה לא ראיה.

הגמרא באה ודוחה את הראיה הזו.

למה?

ולטעמך,

האדם, אמר שמואל,

רוק תפל אפילו על גב העין אסור,

תשמע עליהם ממה?

כלומר,

שמואל אבל גם אמר את הדין השני,

שרוק תפל

אפילו על גב העין אסור.

נו, אז גם פה תשאל.

ממי הוא שמע את הדין הזה?

מאבא שלו,

כן?

אם ככה יוצא שאבא שלו דיבר גם על

רוק

וגם על יין.

נו, אז יוצא שהוא אמר את הכל, את שני הדינים, ולוי לא אמר כלום.

נו, זה ודאי לא ייתכן.

אילא מה דשמע עליהם מאבו, דשמע עליהם ממנו. ממי הוא שמע את הדין הזה שרוק תפל?

אילא מה דשמע עליהם מאבו,

אם נאמר שגם את זה שמע מאבא שלו.

אלא לוי ולא חדה אמר,

וכי לוי לא אמר אפילו דין אחד.

שמועה נאמרה, כשאחד מהם היה לוי, הוא שאמר את אחת מהשמועות.

אז מה אתה אומר לי?

שעצם זה ששמואל אמר דין אחד,

רואים שהוא שמע את זה מאביו. הוא אמר גם את הדין השני.

אם כן, גם את זה הוא שמע בשם אביו, זה ודאי לא ייתכן.

אלא,

חדש מעליהם אהבו,

ואחדש מעליהם מלוי. על כל כך אתה חייב לומר שהוא שמע את שני הדינים, האחד שמע מאבא שלו,

והאחר שמע

מלוי.

רק מה, ולא ידעי נא.

הי, הם אהבו, הם מלוי. ממילא עדיין נשאר

ספק אצלנו

מיהו שאמר לו את הדין של יין,

ומיהו שאמר לו את הדין הזה של רוק.

ממילא עדיין הספק היה בעינו,

ועד ימינו זה איננו יודעים

מי אמר את הדין הזה ומי אמר את הדין הזה.

לפני שנמשיך,

נראה את רשי.

רשי, בדיבור המתחיל,

שהביצה צפה בהם.

אתם מוצאים?

אמרנו שאסור לעשות ממילא חזין,

ואיך אני יודע שזה נקרא ממילא חזין אם הביצה צפה ולא שוקה?

אומר רשי, למה זה באמת?

מצאתם את רשי?

רשי הוא קרוב

לתחילת השורות הצרות.

קצת אחרי תחילת השורות הצרות ברשי,

יש דיבור המתחיל ברשי שהביצה צפה בהם.

כוח המלח מעכבה מלשקועה

למורייסה של דגים

אין מולחין צנון וביצה ג' וד' חתיכות יחד,

שהמלח מעבדן

ונעשין קשים,

והרי תיקון

מרשע ומלחנא פוגלה בשבתא,

פוגלה צנון,

קשרי

טילין גבוהים,

עיגול על עיגול,

ממלח לו מלחנא

שתיים יחד, אבל טבולה בשעת אכילה מטביל נא ואכיל נא, והוא היה כן מטביל

את הצנון שהוא אוכל,

מטביל אותו קודם במימלח,

כי לפה חיצונה זה בעיצה יהיה החלבון,

אלא עאידה דתנא בעדי אתרוג וצנון קליפה,

נקת בה נמי לשון קליפה.

אתה קורא לזה קליפה?

הקליפה בדרך כלל לא אוכלים אותה,

כן?

ופה מה?

זה חלק מלמאכל.

זה אומר, מאחר ונזכר לשון קליפה

בצנוע באתרוג וצנון,

אז גם נזכיר לשון קליפה על הביצה, אבל למעשה זה החלבון.

זה לא הקליפה החיצונה ממש.

אין יוצאין מבני מעיים שמתקשרין ומתקשים ונעוצרים.

לא טבע גברא בימה דסדום,

מפני שהמלח מלוחין

וכוח מליחתן מעכבו מלטבוע.

אדם לא שייך שבן אדם יטבע בים המלח.

והפוכה מלה, דברים האמורים בהפוכים.

קשורה טבע.

אתה אומר לו, תובע אדם שם,

וכי קשורה קורה טובה בתמיהה?

מהו למים שמענמה יא גרסינא?

כלומר, פה רש״י מדבר על

האם מותר לקחת מהמים של ים המלח

ולהניח על עינו?

מי אסור בשום רפואה?

האם זה אסור מצד שאסור לקחת דבר שזה לצורך רפואה? זה אסור על בנן בכל רפואות בשבת,

משום שחיקת סממנים.

למה אסור לאדם לקחת

דבר שהוא רפואה בשבת?

אלא אם כן הוא חולה ממש.

אבל אם הוא מתחזק והולך, אסור לו.

למה?

משום שחיקת סממנים.

גזרו שמא יבוא לשחוק

את אותם סממנים שעושים מהם את הרפואות.

ואלו מרפאות את העין.

ממילא

אלה המלח ודאי מרפאות העין, אז אולי יהיה אסור לקחת מהם,

לרחוץ את עינו.

אז הוא אומר לו ספיר דא, ממותר,

דלאם מוכחא מילתא דלרפואה עביד, לא מוכח,

לא ניכר,

שהוא עושה את זה לצורך רפואה.

אף על פי שבן רפאי, שרה.

כלומר, לא אכפת לי שזה מרפא, העיקר שלא יהיה ניכר שהוא עושה לצורך רפואה.

לטעמא דרפואה דא אסירא לטעא.

אלא גזירה שמא יש חוק סממנים,

דדמי לטחינה שהוא אהב מלאכה.

כלומר,

אין פה בעיה של רפואה ממש, אין איסור להתרפות.

האיסור הוא במקום שיבוא לשחוק סממנים.

ואז אם ישחוק סממנים זה טחינה ותוכל זה אחת מאבות מלאכה.

כן?

אז מאחר וזה גזירה שם האדם יבוא וישחוק סממנים,

אז הכל דווקא בניכר שזה לצורך רפואה.

אבל לא,

אם לא ניכר שזה לצורך רפואה,

מהו לממץ ולמבטח?

לשון אין מעמצין את המת.

מה זה הלשון ממץ?

הוא אומר ממץ, הכוונה, עוצם עיניו.

כשהוא לוחץ מעין בשבת,

מהו שיסגור ויפתח עיניו

כדי שייכנס מעין לעין?

אז רבי ירמיה עונה לו כיוצא בו שמעתי.

דאיכא דלוכא מילתא דל רפואה עביד עשו,

וממץ ומבטח נביא מוכח מילתא.

נראה לי, אם הוא הולך ופותח וסוגר את העין,

זה אכן מוכח שהוא עושה את זה לצורך רפואה.

והאה אסהדותא דרב דימי דאמר,

לא טבח גברה בימה דסדום, נפקא לנמינה הא.

והעדות של רב דימי שאמר שמעולם לא טבע אדם בים של סדום,

מזה יוצא את הדין הזה, שמה?

כיוון דמליחי טובא, מאחר

זה כל כך מלוח עד כדי שאדם לא טובע שם,

מה עשו ממלך כוח המים לרפותו?

ואסור אם כן לממץ ולמבטח.

אסור לו להניח בעינו כשהוא עוצם ופותח את העין.

זמלין אמר לה,

שקיבל משניהם,

כלומר רב זרע אמר שני דינים

והוא אמר, פעם היה אומר את זה בשמו של אבי שם רב מתנא ופעם אמר זאת בשמו של מלוח עוקבא. ותרווה יהיה רב מדנא ומלוח עוקבא

שני אלה קיבלו את זה משמי דאבו דשמואל ולוי אבא.

תרתי מי לאמו. הם אמרו

שני דברים

אחד המשמי דאבו דשמואל

ואחד המשמי דלוי.

האחד זה היה בשמו של אבים של שמואל

ואחד אמרו את זה בשמו של לוי.

אחד אמר אבו דשמואל, אה לוי,

יין בתוך העין, האחד דיבר על יין,

שאם זה בתוך העין דאם יצאו פתח אסור,

דמוך חמילתא,

אבל על גב העין מותר,

למה? כי פה לא ניכר לצורך רפואה, דאמרי, אנשים יגידו

לרחיצה בעלמא עמדה,

רוק תפל, אבל אם זה רוק תפל שלא טעם כלום משנאור משנתו,

אפילו על גב העין אסור,

דמוך חמילתא דלרפואה,

כי בזה ניכר שהוא עושה זאת לצורך

רפואה,

דהי לו לרחיצה, מעיס,

כן?

כי אם זה לא אשריך לומר את זה לרחיצה,

כי זה מאוס לקחת מהרוק ולשים על גב עינו,

לאח נקת רוק תפל,

לפי שהוא חזק ומרפא,

ולתעמיך, אם נאמר שמכוח מה ששמואל אמר, אתה לא משאה, הוא למד את זה מאבא שלו,

אם ככה אז גם הדין השני שלו כתפל שמואל אמר,

אם כן תגיד שגם הדין השני משמו של שמואל,

משמו של אביו של שמואל, אה לא, אם כי אחד לוי לא אמר כלום,

אם כן לוי ולא חדה אמר, בתמיהה, וכי לוי לא אמר אפילו אחת,

ואחד משמעית מרקד אמרה,

והרי נאמרה אחת הוא כן נאמרה בשמו,

אלא ודאי שאין מזה ראייה,

אלא שמואל אמר את שני הדינים,

כי אחת הוא שמע מאביו ואחת שמעה מלוי,

ועדיין אם כן מסופקים אנו מה הוא שמע מאבי, מה הוא שמע מלוי

ועד ימינו זה איננו יודעים

מיהו שדיבר על את הדין ביין

ומיהו שאמר את הדין של רוק טפל.

נחזור

לגמרא בסייעתא דשמיא,

כי אתה,

סליחה,

אמר מר עוכבא, אמר שמואל

אתם מוצאים את זה?

נכון מאוד.

זה שורה תשיעית

מסוף העמוד.

אמר מר עוכבא, אמר שמואל, שורה אדם כלא רין

מערב שבת,

ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש.

כי לורין זה סוגי עשבים סממנים

שלאחר שהוא מניח את העשבים הללו, הסממנים במים,

זה נותן כוח במים.

ואז כשהוא ייקח וישים

את התחבושת, נאמר, עם המים הללו על העין,

זה מועיל לרפות את העין,

שיוכל לרעות טוב יותר,

להאיר את עיניו.

אז מותר לאדם להניח את התחבושת הזו מערב שבת בתוך המים הללו.

ששרו בהם

את אותם עשבים או סממנים

ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש.

אם הוא הניח את זה במים מיום

שישי,

אז בשבת הוא יכול להוציא את זה ולהניח את זה על גב עיניו.

לא צריך לחשוש שזה לצורך רפואה, ואם כן, הרי אסרו

להשתמש לצורך רפואה.

נכון מאוד.

התשובה,

רש״י

גם בא להסביר את השאלה שכואב לך.

כן, אברהם הלל שואל שאלה מצוינת,

מה זה אכפת לי

שהוא מניח את זה מערב שבת,

בתוך המים?

אבל כשהוא לוקח את זה ומניח את זה על גב עינו,

אז הוא עושה את זה מה? בשביל

שיהיה לרפא את עיניו, שיראה.

אז למה אומר עינו חושש?

אז אומר רש״י,

כל האיסור להשתמש בדבר לצורך רפואה,

זה הכל בגלל גזירה משום שחיקת סממנים.

זה לא שאסור לקחת דבר לרפואה בשבת,

אלא זה גזירת רבנן שמא יבוא לשחוק סממנים.

ומילא כאן, שהוא שורא את זה מערב שבת,

ניכר, הוא יודע,

על פי זה, על פי מה שהצליחו אותו לשאול את זה מערב שבת,

אז זה נותן לו את האזהרה ותמרור בשבילו,

שידע לו

שאין היתר, ולכן זה יש חוק סממנים בשביל זה.

כמובן? עצם זה שמצריכים אותו להגיע למצב הזה,

שרק אם הוא ישרא את זה מערב שבת.

יפה.

בר לבאי אמריקאי קמד בר עוקבא.

הוא מביא פה מעשה נוסף,

שבר לבאי היה עומד בפני מר עוקבא.

כלומר, הוא ישב ולמד תורה ממנו.

חז ידע ומאייץ הוא פתח.

אז בר עוקבא פעם ראה את בר לבאי

שהוא לוקח קילורין,

היינו את התחבושת הזו עם המים הללו שישארו בהם סממנים,

ועוצם ופותח את עיניו. אחרי שהוא מניח את התחבושת,

עוצם ופותח את העין.

אמר ריק כולי היי, ודאי לא שר אמר שמואל.

גם אם אתה מסתמך על שמואל

לעשות כן בשבת, כי שרית את זה מערב שבת בתוך המים,

אבל ללכת ולפתוח ולסגור את העין,

זה ודאי גם שמואל סובר

שיהיה אסור.

שלח לרבי ינאל מר עוקבא.

למה הבעיה בעין שלך?

כי אז ניכר שהוא עושה את זה לצורך רפואה.

ואם זה לא עוצם, אז לא ניכר?

מה, מה?

אם זה לא, אז זה לא ניכר?

לא.

זה מה שהוא אומר, זה לא ניכר.

למה?

כי ההוא שרואה את זה,

הוא חושב שהוא מניח את זה בשביל להצטנן,

להרגיש,

יש לו איזושהי תועלת כלשהי מה...

מותר לך לרחוץ את הפנים?

כן. יפה.

אז בזמנם כנראה היה גם מצבים כאלה,

שלוקחים כל מיני משקאות בשביל,

אם לא...

אתה, אנחנו מדברים בדור שבאמת זה לא מצוי.

אבל בזמנם זה לא היה כך.

מה אתה אומר?

שלח לרבי ינאל מר עוקבא

לישטר לנמר מענך קילאורי דמר שמואל.

שלח לו רבי ינאל מר עוקבא,

שכזכור מר עוקבא הוא שאמר בשם שמואל את הדין ששורה אדם קילאורין לערב שבת,

ומניח על גבי עיניו בשבת.

אז הוא אומר לו, תשלח לי מאותם תחבושות, מאותם קילאורין

ששמואל התיר

להניחה בשבת. שלח ל...

שדוריהם משדרנה לך.

הוא אומר לו, אני אשלח לך

את הקילאורין הללו.

יש את זה אצלי בבית.

זה לא תה מצר עין עליו.

שלא תבוא,

מקיז את הדם, כלומר היו עושים נקה ומקיזים דם. בזמנם,

איך היו עושים החלפת זרם הדם בגוף?

היו מקיזים דם,

אחר כך הבן אדם היה אוכל מאכלים טובים,

זה היה מחדש את הזרימה.

יד לעמה תקצץ,

יד לפי טבעה תקצץ,

יד לגיגית תקצץ.

הוא הדיל שאסור

להכניס יד לתוך גיגית שנותנים בה שכר.

אם חלילה ייגע בגיגית

לפני הנטילה,

הרוח הרואה ששורה על ידיו

יכולה להזיק למי שישתה מאותו שכר,

הוא לא רוצה ספורט.

מה?

הוא לא רוצה ספורט.

ספורט.

אמרת שמחמור הדם הוא עם הכזק דם.

נו,

מה הקשר?

כן אבל הכזק זה פועל יותר.

הכזק זה יותר, אתה ממש נוציא את הלכלום. כן.

יד משמה,

יד מחרשת,

יד מעלה פוליפוס.

יד שנוגעת בעין לפני הנטילה יכולה לשמות את העונות כמו שהזכרנו.

וכן אם נוגעת באוזן לפני נטילה,

גורמת לו חרשות.

הרוח רעה ששורה על היד.

וכן אם יד נוגעת בפה או בחוטם לפני נטילה,

מעלה פוליפוס.

זה גורם שיש לו ריח מן הפה ומהחוטם.

רגע, הגורים זה לא לפני ידיו?

מה?

הגורים זה לא לפני ידיו?

לא יודע.

מה, זה חייבים האלה, הם לא היו לומדים בזה,

הם כולם יכולים לעשות את זה. אינני יודע,

לא יודע.

זה רוח רעה, השאלה אם זה...

רק אצל היהודים? יכול להיות, אינני יודע, לא בדקתי את זה.

טניה רבי נתן אומר, בת חורין היא זו,

ומקפדת

עד שירחוץ ידיו שלוש פעמים.

הרוח רעה אסורה על הידיים

לפני הנטילה,

הוא הגדיר אותה בת חורין.

כלומר,

היא יש לה את הכללים שלה,

ומקפדת. כלומר,

כשאדם,

גם אם הוא נוטל ידיו, היא לא תצא ממנו,

אלא אם כן נטל ידיו שלוש פעמים.

ולא סתם לא לשלוש פעמים, אלא לסירוגין.

במובן,

פעם על ימין,

שנייה על שמאל, שלישית שוב ימין,

ושוב רביעית על שמאל, וכדומה וכדומה.

כן.

שש פעמים ביחד.

שלוש על כל יד.

אבל לא שיהיה בבת אחת שלוש,

אלא לסירוגין. פעם על יד ימין, פעם על יד שמאל,

וכך יעשה שלוש פעמים.

אמר רבי יוחנן, פוך

מעביר בת מלך.

אתה במקווה. אתה נזכרת יותר ממקווה. או, זה כבר ב...

זה לא יעזור לו, אני חושב, במקווה.

אני לא יודע.

לי לא זכור בעניין הזה.

מובא לגבי

נטילת ידיים לאוכל,

שטבילה כן מועילה.

הוא יברך על טבילת ידיים,

לרועה, לחלק מהדעות.

טוב,

רבי יוחנן אומר פוך.

מה זה פוך?

זה כחול שנותנים בעין.

אם הוא יניח את זה בעיניו,

מעביר בת מלך.

כלומר, הרוח הרעה הזו שהזיקה לו,

אם חלילה נגעה בעיניו,

הפוך יוכל

לנטרל את הכוח הזה של אותה בת מלך.

הוא פוסק את הדמעה.

על ידי זה גם ייפסקו דמעות מעיניו,

ואם הוא סובל

מדמעות מרובות בעיניו. יש כאלה, אגב, שסובלים מזה, כן?

מסתכלתם, אתם יודעים,

שיש כאלה שסובלים

מדמעה בריבוי דמעה בעין.

כל פעם הם צריכים לנקות.

לא, בלי קשר למוער.

לא, משהו טבעי.

הפרשת ידיים.

כן.

רבי יוסי אומר, הוא מרבה שיער באפעפיים.

כן, הפוך הזה, לעומת זאת, גם מרבה שיער.

טעניה נמיהכה, וכך גם למדנו בברייתא, רבי יוסי אומר, פוך מעביר בת מלך

ופוסק את הדמעה

ומרבה שיער באפעפיים.

נראה את רשי.

רשי, בדיבור המתחיל,

שורה במים קילורים,

בדף קח עמוד ב',

בשורה השנייה מהרחבות,

כן, אלה שהן אחרונות, לקראת סוף העמוד.

ברשי יש שורות רחבות, נכון?

שורה שנייה מתחילת השורות הרחבות.

שורה במים קילורים.

קילורים. זאת תחבושת, כמו שאמרנו.

ונותן אגבי עיניו דלדידי,

כמדעת רחוה לשירותם הערב שבת.

אותו אדם

שנותן, שהניח את הקילורים מערב שבת,

הוא לא, אין חשש בו שהוא ישחק סממנים. למה?

כיוון שהצליחו אותו לשרות את זה בערב שבת, איכאי קרא,

ולכאי מגזר על זה שהכר,

ואין חשש לגזור,

שיגזור בגלל זה, משום שחיקת סממנים.

ומאן דחזין הוא סבר,

וגם זה שרואה אותו חושב

דרחיצה בעלמאי,

דכאי סבר שהוא יין.

הוא חושב שזה בא לרחוץ את עיניו,

ולא שהוא עושה את זה לצורך רפואה.

אבל אם הוא אומץ, אם הוא פותח וסוגר את עיניו,

כולי היי ודאי לא שרה.

שמואל לא התיר את העניין הזה לפתוח ולסגול את העין.

דמוך המילתא, משום שבמצב הזה כבר ניכר שזה לצורך רפואה.

תחילה, אבל מה זה משנה,

מה ארצו אדם משנה עכשיו? אם הבן אדם משתמש,

אפילו כעין קבועה על גם העין הוא תלוי בזה לרפואה. אז מה זה משנה מאז שהוא חושב?

לא, זה משנה מאוד.

משום שכשאני בא עכשיו לדון גם מצד העושה וגם מצד הרואה.

רש״י אומר,

כל ההיתר לאדם

לעשות זאת בשבת,

כי הוא לא יבוא לשחוק סממנים.

למה הוא לא יבוא לשחוק סממנים?

אפילו שהוא יודע שהוא עושה את זה לצורך רפואה,

כיוון שהוא יודע שהצריקו אותו לעשות זאת מערב שבת,

לשרות את התחבושת שם,

אז הוא מבין

שאין לעשות זאת בשבת.

מובן.

אבל אני שואל את השאלה,

זה שרואה אותו והוא לא ידע שהוא שרה את זה מערב שבת,

אז למה הוא חשש שהוא יבוא לשחוק סממנים אם הוא יצטרך לזה?

אומר רש״י,

הוא בכלל אין חשש כי הוא חושב שהוא רק לוחץ את עיניו.

ולא שעושה את זה לצורך רפואה,

אבל באמת אם הוא עושה

באופן שנקרא לצורך רפואה,

על ידי שעוצב ופותח את עיניו,

זה ודאי עשו.

השאלה היא אם אפשר לנחש מה כל בן אדם יתחילו לעשות את זה?

בלי לנחש. אנחנו מנסים... לא, אני אומר, למה?

לגזי גם בזרות חכמים, אחד יכל לחשוב ואחד לא, זה מספוך גזירה כללית,

להיזהר לא לעשות מפני, אז הוא אומר,

אחד יחשוב שזה כן, נכון מאוד.

אז זה צריך לעשות איזה פירוש, נכון? אז זה אתה צריך לדעת, הכלל הוא,

כל החששות,

חוששים,

זה דווקא בדבר שהוא מצוי שיהיה.

לדבר שלא מצוי, לא חוששים.

חז'ל ברוחב דעתם הבינו שאין חשש בבני אדם אחרים שיראו אותו עושה את זה.

למה? כי הוא כך יפרש את הדברים, הוא יפרש את זה לצורך רפואה.

היי תבוא ותגיד לי, אבל אולי יהיה בן אדם כזה שיבין שהוא עושה את זה לצורך רפואה?

אחר כך זה לא מצוי, לא חוששים לזה.

כי אם לא כן, עד מתי?

אם תבוא ותגיד

שכל חשש הכי קל,

זה כבר יגרום לך להיכנס למסגרת כלשהי, כלומר לאיסורים מסוימים,

אז לעולם לא תגמור עם זה.

אתה תחשוש בדבר הזה, אתה תחשוש מזה, אתה תחשוש מזה, אתה תחשוש מזה. עד כמה?

אל תאכל עכשיו.

אולי יש מזה תורן,

צולעים.

אולי.

אה?

אתה לא יודע.

חלילה, בן אדם, אל תצא לדרך.

אולי פתאום יהיה איזה שם שמר אחר.

הכלל הוא פשוט.

אדם,

רוצים לתת לנו את צורת החיים הנורמלית והסבירה,

אז צריך לדעת.

דברים שהם מצויים, צריך לחשוש.

דבר שהוא רחוק מלהיות, הוא לא מצוי.

הוא אפסי מבחינת הסיכויים,

אז אני צריך לחשוש.

מובן?

הלאה.

מר עוקווה המשכיח גבי מר שמואל,

כלומר מר עוקווה הוא היה מצוי

ללמוד תורה ממר שמואל,

ואב בית דין היה בימיו,

כלומר הוא גם היה אב בית דין

אותו מר עוקווה.

כי דאמרינן לאיל, שמעתם?

מר עוקווה היה אב בית דין,

ושמואל לא היה אב בית דין.

ובמקור זה מר עוקווה למדת את זה שמואל.

כמו שתגידו,

שהרבנים הראשיים באים לקבל תורה מרם חיים קניאבסקי.

מר חיים קניאבסקי לא משמש בתוריו,

לא בתוריו ראשי ולא בתוריו,

אבל בכל זאת כולם מבינים

שבשביל לקבל תורה, ממי הם מקבלים תורה?

הוא גדול הדור,

שמואל היה גדול בדורו

מרעו כבר עם קודשיו ב' הנה היה בא ללמוד אצלו תורה

טיפה צונן לתת בעיניו ורחיצת ידיים ורגליים בחמין ערבית נע ממאירה עיניים

הוא היה אומר מי זה הוא?

רבי מונא יד לעין שחרית קודם שיטול ידיו

תקצץ נוח לו שתקצץ

שרוח רעה

שורה על ידו

אתם שומעים?

אום סמא טו זה גורם לו סימוי עינו

וכן כולן

מעניין דווקא מביאים פה בצד

שיש זוהר בפרשות וישב

שמדבר על העניין הזה של רוח רעה יצא לנו טוב

הזוהר בפרשות וישב מדבר על זה

יש אפשרות להביא לי

יש פה אני חושב מפירוש הסולם, לא הסולם,

מתוק מדבש, מכירים את זה?

זה מחולק לפרשיות, אז תביא לי פרשת

פרשת וישב

מתוק מדבש, אמרתי

וכן כולן לחסודה ריבדא דקוסילתא

כלומר הקסת דם

לפי טבעת נקב הרי איש העגול כטבעת

תקצץ

ולא תיגע שוב בעין או באוזן קודם נטילה

לגיגית שמטילין בה שיכר תקצץ ולא תיגע קודם נטילת זכרית

יד לעין מסמא קודם נטילה

יד לאוזן מחרשת

יד לפה או לחותם מעלה פוליפוס

ריח החותם והפה

פוליפוס זה שם יווני?

כן

ולינירא דיאד לה אמר לה ולעניין שכרית נקט לה מה שאמר לו לנגוע ביד באמה

כן באמה הכוונה בברית המילה

זה לא נאמר לגבי העניין של רוח רעה אלא משום זה מביא לידי קרי

ובמסכת עדה אמרינן בה תקצץ משום מה היא טעמה

ומשום דתניא בנמי לטוטה זה תקצץ מאחר ונאמר כבר

עניין הקללה שרוח רעה מי שנוגע בכל מיני איברים תקצץ ידו

תעניינה מגבי הענך אז הוא הביא גם את העניין הזה שנאמר

תקצץ בשביל לוקח את ידו ומניח בברית המילה

משום שיש חשש שיתחמם ויבוא לדקר

וכן יד לפי טבעת למשמש בת אדיר

מביאתו לידי תחתוניות, תחתוניות הכוונה מחלת הטחורין

בתחורין היא הרוח השורה על הידיים לפני נטילה

ומקפדת בנטילתו לנוטלה יפה

עד שישפוך מים יפה ג' פעמים

על ידיו

פוך אם נותנו בעיניו מעביר בת מלך

אם הזיקה

לעיניו

בואו נראה אם אנחנו נמצא את זה כי

כאן הדברים הם ארוכים

איי איי איי איי איי איי איי איי איי הבוכו לנו בישראל

יש פה לשון

בזוהר שהוא

מדבר על

החשיבות

של נטילת ידיים בבוקר.

אתה ראית את זה?

יש פה אריכות של דברים.

אה, הנה,

הגענו לזה.

הגענו לזה, ברוך השם.

רבי שמעון פתח ואמר,

ארחץ בניקיון כפיי

ואסובבה את מזבחך השם.

תא חזה רזה דמילה הכה.

בוא ותראה מהו סוד הדבר בעניין הזה.

דאלת לך ברנש בעלמא דלוטעים טעמא דמוטה בליליה.

אין לך אדם בעולם שהוא לא טועם את טעם המיטה בלילה.

ורוח מסהבה שר יעלה וגופה.

רוח הטומאה

שורה באותו זמן שהוא ישן על גוף האדם.

מהו הטעם של הדבר?

מה היא טעמה?

בגין דנשמת הקדישא הסתלקא מיניה דבר נאש ונפקא דמיניה.

כי הנשמה הקדושה, בזמן שהוא ישן,

מסתלקת מן האדם ויוצאת ממנו.

ועל שהנשמה הקדושה יצאה ונסתלקה מן האדם,

שורה רוח אטומה על גופו ועל ידי זה הוא נטמא.

בבוקר, כשהנשמה חוזרת אל הגוף,

מסתלקת אותה הזעומה מכל גופו.

וכבר למדנו שידו של אדם,

לפי שעלולה לקבל טומאה מצד הציפורניים,

לכן כשנתעורר משנתו,

נשארת הזעומה הזו של הטומאה על ידיו.

ועל כן לא יעביר ידיו על עיניו עד שיטול אותם תחילה,

לפי שרוח הטומאה שורה עליהם.

וכשנוטל ידיו כראוי,

דהיינו,

כל יד ג' פעמים בסרוגין,

אז נתקדש ונקרא הקדוש.

ואיך צריכים להתקדש בנטילת ידיים?

צריכים שיהיו לו שני כלים.

כלי אחד למטה,

לשפוך בו את מי הנטילה ששם חונים הקליפות,

וכלי אחר למעלה שבו יש מים קדושים,

ממי החסד

לנטילת ידיים שעליו שורה השכינה.

בקיצור, הוא מחזיק את הספל

עם המים,

ומלמטה יש גיגית כלשהי

שהוא שופך על ידיו, ומזה נופל לאותה גיגית.

כדי שיתקדש האדם מהמים שבכלי העליון,

וכלי התחתון

שבו שפכו המים של זוהמה,

יש בו טומאה.

הרי כלי זה התחתון הוא כלי לקבל טומאה,

והעליון הוא כלי להתקדש ממנו.

העליון ברוך

והתחתון ארור.

ולא צריכים לשפוך את המים של הזוהמה בבית,

כדי שלא יתקרב עליהם אדם,

כי בהם מתקבצים רוחות המזיקים,

ויכול לקבל נזק מאלו המים הטמאים.

ועד שיסלק הזוהמה מן ידיו,

לא יברך.

לכן,

עד שלא כידש האדם את ידיו בבוקר,

נקרא טמא.

כיוון שנתקדש בנטילת ידיים לקראת האור,

ולכן

לא יטול ידיו אלא מן ידיים שהיא נטרות תחילה.

גם אם בא בן אדם אחר ליטול לך,

אל תרשה אם הוא עצמו, הנוטל לך את הידיים, הוא עצמו לא נטל.

כי כתוב, ויש רמז לזה, והזדה את האור על הטמאים.

כלומר, דא יקרה את האור, הנוטל שנוטל לך היד,

הוא צריך להיקרה את האור,

ודי, יקרה טמא. זה שעדיין לא נטל, יקרה טמא.

לכן, צריך להיות כלי אחד למעלה, או כלי אחד למטה,

העליון קדוש והתחתון טמא,

ואסור לעשות שום דבר מאלו המים הטמאים,

אלא צריך לשפוך אותם במקום שבני אדם לא יעברו עליהם,

ולא ילין אותם בבית.

אם קם בחצות לילה, לא יאשר אותם בבית עד הבוקר,

כי כיוון שנשפכו על הארץ, רוח הטומן נמצא שם,

ויכול להזיק.

ואם חפר להם מקום מדרון, שילכו תחת הארץ, שלא יתראו ולא יתגלו,

יפה הוא.

ולא ייתן אותם המים לנשים מכשפות,

כי יכולים להרע ולהזיק בהם לבני אדם, לפי שהם מים ערערים.

והקדוש ברוך הוא רצה לטהר את ישראל, ושיהיו קדושים.

לפי זה,

מה שהתחיל רבי שמעון בפסוק,

אלחץ בניקיון כפיים ואסורבה את מזבחך ה',

בא לומר,

בא לומר,

לרמז שצריך, שתחילה צריך לטול ידיים ואחר כך לברך ולהתפלל.

כמו שאמרו חכמינו זכרוננו לברכה במסכת ברכות דף טו עמוד א',

כל הנפנה ונוטל ידיו, אמר רבי יוחנן,

כל הנפנה

ונוטל ידיו,

ומניח תפילין,

וקורא קריאה שמה ומתפלל,

מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח,

והקריב עליו קרבן,

נכתיב, ארחז בניקיון כפיים ואסורבה את מזבחך ה'.

יש פה תוספת שלא קשורה לנטילת ידיים,

אבל קשה לי לסיים בלי שאני רואה את זה בפנים.

הפסוק אומר,

ויקחו וישליכו אותו הבורה והבור ריק,

אין בו מים.

כדי לפרש את הפסוק הזה,

רבי יהודה פתח ואמר,

תורת השם תמימה,

משיבת נפש.

כלומר, התורה התמימה

שעוסק באדם בעולם הזה גורמת לו חיים בעולם הזה,

ושתשוב אליו נפשו בתחיית המתים.

כמה איתלון לבני נשה להשתדלם באורייתא,

עד כמה יש לבני אדם להשתדל בתורה.

דכון מאנדי ישתדל באורייתא.

אתם מתאמצים לבוא פה לשיעור, ממרחקים.

זה נקרא ישתדל באורייתא.

כי כל מי שעוסק בתורה,

לי ולחיים בעלמא דן ובעלמא דעתה,

יהיה לו חיים בעולם הזה ובעולם הבא.

ואזכר בתרנעלמין, והוא גם יזכה ליהנות בשני עולמות.

ואפילו מאנדי ישתדל באורייתא,

ולא ישתדל בה לשמה כתקייאות.

אפילו מי שעוסק בתורה והוא לא עוסק בה לשמה כראוי,

עדיין יהיה לו שכר לכל הפחות בעולם הזה. זוכה גם כן שכר טוב בעולם הזה.

ולא ידונו אותו בעולם הבא.

אז תמיד עסק התורה, בכל מצב, הוא טוב.

בפרט לאדם שעמל להבין את הדברים,

משתדל להגיע וללמוד תורה,

גם אם זה לא לשמה.

וכל שכן, וכל שכן, קל וחומר, בנו של קל וחומר,

אם עוסק בתורה לשמה,

שאז זוכה למעלות רבות ונשגבות. ומי שרוצה לדעת את המשך הדברים,

יראה את הזוהר על פרשתנו, פרשת השבוע, פרשת הישם,

שמעריך לדבר על העניין הזה,

כמה תועלת גדולה יש לאדם מזה שעוסק הוא בתורה הקדושה.