מסכת שבת דף ק' עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כבוד הרב, בכבוד.

מסכת שבת, דף ק עמוד א',

שבע שורות קודם, תחילת המשנה האחרונה בדף,

בעמוד.

אני חוזר שוב, מסכת שבת, דף ק עמוד א',

שבע שורות קודם, תחילת המשנה האחרונה שבעמוד.

אמר רבי יהודה אמר רב,

תהל המתלקט עשרה מתוך ארבע,

וזרק ונח על גביו, חייו.

אם ישנו ברשות הרבים מדרון

שהוא הולך ומגביה ככל שמתקדמים בו, הרי הוא יותר ויותר גבוה,

מגביה מעט-מעט.

אם

לאחר שאדם הולך בו ארבע אמות,

כבר יש בו גובה עשרה טפחים

מקרקע

רשות הרבים,

יש לזה דין של רשות היחיד לאותו תל.

ממילא אם אדם יזרוק חפץ ברשות הרבים

וינוח על גבי אותו תל,

יהיה חייב.

למה?

כי אני מחשיב את המקום הזה כאילו הוא זקוף,

וממילא יש כאן מחיצות של גובה עשרה טפחים

כאשר בראשו של התל

יש ד' על ד' טפחים.

הרי זה הקריטריון לדעת מהו רשות היחיד.

אם יש מחיצות

לכל הפחות שלוש מחיצות

למקום שיש בו ד' על ד' טפחים,

הרי המקום רשות היחיד.

ממילא בא כאן רב יהודה בשם רב לומר

שגם מדרון,

אם

אנו רוצים לדעת מתי יש לו דינו כאילו יש בו מחיצות,

והרי הוא רשות היחיד,

זה אם

יש בו גובה עשרה לאחר שהולכים בו ד' אמות.

כמובן,

שאם יש בו גובה של עשרה טפחים

קודם שהלכת ארבעה אמות, אז זה עוד יותר סיבה להחשיב את המקום כרשות היחיד,

שהרי במצב הזה המדרון הוא יותר זקוף ופחות משופע מאשר

כאשר זה עשרה מתוך ארבעה.

אבל כוונת רב יהודה בשם רב למעט,

שאם זה תל המתלכד עשרה מתוך חמש,

במצב הזה אין

לתל דין של מחיצות

אלא כחלק מרשות הרבים,

וממילא לא יתחייב, אדם שזרק חפץ מרשות הרבים לשם,

לא יתחייב בזה כאילו זרק מרשות הרבים לרשות היחיד.

תניא נמיחי.

הגמרא מביאה

סיוע לדברי רב,

שגם בברייתא ראינו כך.

הברייתא אומרת מבוא איש ששווה לתוכו,

ונעשה המדרון לרשות הרבים,

או שווה לרשות הרבים,

ונעשה המדרון לתוכו.

אותו מבוי

אינו צריך לא לחי ולא קורע.

מבוי ששווה לתוכו פירושו שהפתח של המבוי

שווה

לקרקע המבוי.

אלא מה?

ונעשה המדרון לרשות הרבים. ככל שנכנסים

בעומק המבוי,

הקרקע של המבוי

נהיית גבוהה יותר,

וכך שנוצר כאל מדרון

מן המבוי לכיוון רשות הרבים.

או מצב הפוך,

או שווה לרשות הרבים.

פתח המבוי

היה שווה לגובה רשות הרבים,

אבל שאר המבוי

הוא נמוך מרשות הרבים.

נעשה מדרון לתוכו.

אומרים חכמים שאותו מבוי

אינו צריך לא לחי ולא קורע.

הגם שמבוי, כידוע,

בשביל לטלטל במבוי,

הצריכו

לחי

או קורע.

לחי זה כעין עמוד

בפתח המבוי בגובה עשרה טפחים,

וקורע פירושו

קורת עץ

שמונחת מעל פתח המבוי,

כדי שלא יבוא לטלטל ולהוציא מן המבוי לרשות הרבים.

זה יהיה הכר בשבילו שידע לו להוציא החוצה.

על כל פנים,

דווקא במבוי

שקרקעו של המבוי שווה לגובהו של קרקע רשות הרבים,

אז הצריכו או לחי או קורע.

אבל מבוי שכזה, כמו שדיברנו,

שקרקע המבוי יותר גבוהה מרשות הרבים,

או להפך שהיא יותר נמוכה

כי נעשה מדרון לתוכו,

כלומר, מן הפתח של המבוי,

הרי הקרקע של המבוי נהיית יותר ויותר נמוכה,

ובמצב הזה לא צריך לא לחי ולא קורע,

אלא מותר לטלטל במבוי.

את אותם כלים שהיו במבוי, מותר לטלטל אותם.

כן,

רבי חנינא בן גמליאל אומר,

תל המתלקט עשרה מתוך ארבע,

וזרק ונח על גביו חייו.

כלומר, רבי חנינא בן גמליאל אומר,

כמו שהזכירו חכמים,

שאותו מבוי שלו צריך להולכים ולא קורע.

מדוע הוא לא צריך להולכים ולא קורע?

כי השיפוע שיש מפתח המבוי ואילך,

הרי זה נקרא כמחיצה.

בא רב חנינא בן גמליאל אומר,

כשיש גם תל המתלקט עשרה מתוך ארבע,

כמו שהזכרנו מקודם, מדרון

שנהיה גבוה יותר ויותר

ברשות הרבים,

אם

לאחר שהולכים

על גבי המדרון

ארבע אמות,

נהיה גבוה עשרה טפחים מן הקרקע,

הרי הוא רשות היחיד,

ומילא אם אדם זרק חפץ מרשות הרבים ונחה לאותו תל,

יתחייב כדין אדם

שזורק מרשות הרבים לרשות היחיד.

אם כן, יש פה סייעתא ברורה לדברי רב.

נראה את רשי,

תל המתלקט

שהוא מדרון

והולך ומתלקט מעט-מעט

עד שמגביה עשרה מתוך דלת אמות.

הרי הוא כאילו זקוף כולו.

כלומר, אני מסתכל על המדרון

כאילו הוא כותל זקוף,

ממילא הווי רשות היחיד במקום גובהו.

היינו

בגובהו של התל,

בחלק העליון שבתל,

הרי הוא רשות היחיד.

ואם זרק מרשות הרבים ונחל גביו, חייב. לכן,

אם אדם זרק חפץ כלשהו מרשות הרבים

ונחה לאותו תל,

הוא חייב, כי הדין של התל הוא כרשות היחיד.

ודבקא נקט מתוך דלת אמות.

אומר רשי,

מה שרב אמר, תל המתלקט עשרה מתוך ארבע אמות,

זה בדבקא מתוך דלת אמות. זה בא למעט

אופן אחר.

איזה אופן?

דהי מתוך ה' כי אם

כל גובה התל הוא יהיה עשרה רק לאחר שהלך חמש אמות

מתחילת המדרון,

הרי הוא כשאר רשות הרבים.

אין לזה דין של רשות האחיד,

אלא יש לזה דין כמו רשות הרבים.

ומדוע?

דניחא תשמישתא להילוך.

מאחר ונוח להשתמש שם

להילוך בני אדם,

כי זה דרך של רשות הרבים,

שגובה רשות הרבים הוא לא שווה פעמים גבוהה,

פעמים נמוכה.

אז עד כמה אתה יכול להגדיר את המקום כחלק מרשות הרבים?

זה עם אותו תל,

עם המדרון הזה,

גובהו עשרה רק לאחר

שהולך שם ח' אמות, חמש אמות.

אבל אם כבר מתוך דלת אמות נעשה גובה עשרה,

וכל שכן אם פחות,

ודאי וודאי

שאין לזה דין כמו רשות הרבים,

כי לא נוח להשתמש שם להילוך בני אדם,

ואשר על כן דינו כרשות היחיד.

ונעשה מדרון לרשות הרבים, זה הדיבור המתחיל הבא שברש״י,

שמסביר לנו את מה שאמרה ברייתא,

אם

המבוי נעשה מדרון לרשות הרבים,

פירושו שהקרקע המבוי גבוהה יותר מקרקע רשות הרבים,

ממילא חייבים לומר שאם פתח המבוי

שווה הוא לרשות הרבים,

והמבוי עצמו הוא גבוה יותר,

על כורחנו שמדובר שקרקע המבוי הרי היא כמדרון

עד שמגיע לפתח המבוי.

נעשה מדרון לרשות הרבים

שהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע רשות הרבים אומר רש״י

והוא צריך לשפע אצל פתחו

לצד רשות הרבים

ממילא

המבוי הוא בשיפוע כלפי הפתח שהוא בסמוך

לרשות הרבים

או שהיה שווה לרשות הרבים ונעשה מדרון לתוכה

שהיה רשות הרבים גבוה מקרקע המבוי

כלומר או באופן

שהפתח של המבוי היה שווה לרשות הרבים, כמו שהזכרנו מקודם,

אלא שהמדרון הוא לכיוון פנים, לכיוון המבוי.

שהיה רשות הרבים גבוהה מקרקע המבוי,

וכניסת המבוי נמי מן הפתח מלפנים גבוהה כקרקע רשות הרבים

ברוחב המה או חצי המה.

כלומר, החלק של הכניסה שבמבוי,

שזה הפתח של המבוי,

אז

הוא שווה בגובהו כקרקע רשות הרבים,

אם זה ברוחב המה או אפילו חצי המה,

ואחר כך הוא נעשה מדרון לצד דופן האמצעי. כלומר, לכיוון פנים המבוי,

אז נעשה שם הקרקע כמדרון.

אותו מבוי אינו צריך לו לחי

לאותו גובה שבצד הפתח

הבה להם לחיצה.

במצב הזה,

שיש מדרון

או מכיוון המבוי לרשות הרבים, או להפך, מכיוון פתח המבוי לתוך המבוי,

במצב הזה,

הרי זה נחשב כמו מחיצה הגובה שבצד הפתח,

אף על פי שהוא משפע והולך.

לכן לא צריך לא לחי ולא קורא.

נחזור שוב לגמרא,

נלמד בראשונה את המשנה.

זרק לתוך ארבע אמות

ונתגלגל חוץ לארבע אמות פטור.

חוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייב.

אדם שזרק חפץ ברשות הרבים

לתוך ארבע אמות מהמקום שהוא עומד בו.

כלומר, הוא התכוון

לעשות זריקה כזו שאינה מחייבת מן התורה.

מתי הם התחייבו?

רק אם הוא זורק זריקה שכוונתו שיעבור לכל הפחות ד' אמות

מהמקום שהוא עומד בו.

כאן מדובר שהוא התכוון

לזרוק את החפץ שינוח במרחק של פחות מד' אמות

מהמקום שבו הוא עומד. אלא מה?

נתגלגל חוץ לארבע אמות.

ללא כוונה של הזורק,

החפץ התגלגל

ועבר את הד' אמות ואפילו יותר.

אז הוא יהיה פטור.

אף על פי שלמעשה היה פה במציאות

זריקה של חפץ

במשך של ד' אמות ברשות הרבים,

כלומר במרחק של ד' אמות ברשות הרבים,

בכל זאת לא התחייב כי הוא לא התכוון לזריקה כזו של איסור שהיא

נקבעת על פי המרחק של ד' אמות,

אבל חוץ לארבע אמות ונתגלגלה לתוך ארבע אמות,

חייב.

מה יהיה הדין אם הוא זרק חפץ ברשות הרבים והתכוון שינוח החפץ מחוץ לארבע אמות

מאותו מקום שבו הוא עומד, כלומר למרחק שהוא ארבע אמות ויותר.

אלא מה?

שהרוח גלגלה את החפץ לתוך ארבע אמות.

קודם שנפל על הארץ

חייב.

פה הוא כן התחייב.

למה הוא התחייב?

כי הייתה לו כוונה לזרוק את החפץ

למרחק של חוץ, של ד' אמות ויותר.

אז הוא התכוון כאן לזריקה של איסור.

לכן גם אם לבסוף

לא נח

במרחק של חוץ לד' אמות,

אלא בתוך ד' אמות,

עדיין יהיה חייב.

דברים אלו מאוד קשים להבנה,

כמו שנראה תכף בגמרא,

שאומנם כוונה של איסור הייתה פה,

אבל מעשה של איסור לא היה.

שואלת גמרא והלא נח,

מדוע אתה מחייב

באופן

שהחפץ יתגלגל לתוך ארבע אמות,

אם הוא היה

מונח שם בחוץ לד' אמות,

ואחר כך נתגלגל,

אז אני יכול להבין שיתחייב,

כי נעשתה פה כבר פעולה של איסור במה שהוא עקר מתוך ד',

בתחילת ד' ואנחנו בסוף ד', ד' אמות.

אבל כאן,

כשהחפץ חזר ונתגלגל לתוך ד' אמות

קודם שהספיק לנו על גבי הקרקע,

אם כן לא נעשה פה בפועל

מצב של זריקת חפץ

במרחק של ד' אמות,

אז מדוע אם כן אתה מחייב אותו?

עונה הגמרא, אמר רבי יוחנן,

והוא

שנח על גבי משהו.

רבי יוחנן עונה,

הדין הזה מדבר באופן

שהחפץ הזה נח אכן חוץ לארבע אמות.

על גבי משהו,

משהו היה שם איזה שהוא, כהן,

בליטה כלשהי בקרקע,

בתוך שלושה טפחים

סמוכים לקרקע רשות הרבים,

מאחר ונח על גבי משהו,

יתחייב, כי זה אכן נקרא אשר נח שם,

חוץ לד' אמות,

וממילא היה פה גם כוונה של איסור

וגם מעשה של איסור.

אבל יוצא לפי זה

שאם בכלל לא נח

לאחר ד' אמות, אלא תוך כדי שהגיעה,

הייתה רוח חזקה והחזירה את החפץ לד' ד' אמות, קודם שנח בסוף ד' אמות,

במצב הזה יהיה פטור.

תעניין עמי החל, באה הגמרא ומביאה סייעתה לדברים,

כמו שאמר רבי יוחנן,

מברייתא מפורשת.

זרק חוץ לארבע אמות, הודחפתו הרוח והכניסתו,

אף על פי שחזריו והוציאתו, פטור.

אם כשאדם זרק חפץ ברשות האבים וכוונתו הייתה

שינוח מחוץ לד' אמות,

אלא מה?

שלפני שהספיק לנוח על גבי הקרקע,

באה הרוח ודחפה את החפץ והכניסה אותו חזרה לתוך ארבע אמות.

גם אם לאחר מכן תבוא הרוח שוב

ותוציא אותו חוץ לארבע אמות,

יהיה פטור.

כי מאחר

וזריקתו לא פעלה שינוח לסוף ד' אמות,

אם כן נמצא שלא היה פה מעשה של איסור.

רק אם זה נח לאסוף ד' אמות מכוחו,

יתחייב. כאן זה לא היה כך,

כאן זה לא נח ד' אמות מכוחו של הזורק.

אחזתו הרוח משהו,

אף על פי שחזריו והכניסתו, חיה.

אבל אם הרוח הזו עיכבה אותו במקומו,

היינו מחוץ לד' אמות

זמן כלשהו,

גם אם זה זמן קצר,

גם אם לבסוף חזרה והכניסה אותו לתוך ד' אמות,

יהיה חייב.

למה?

כי גם אם כל עמידתו שם מחוץ לד' אמות

זה על ידי הרוח,

זה גם כן נחשב כהנחה.

וזה חידוש גדול

לבוא ולומר שגם אם נח באוויר,

זה עיקרי ההנחה.

מרשי

נראה

שהוא לומד כך גם בדעת רבי יוחנן.

אפילו שרבי יוחנן אמר בדבריו

שבשביל לחייב,

כשאשר התכוון לזרוק לחוץ לד' אמות,

זה דווקא ימנח על גבי משהו

קודם שחזר לתוך ד' אמות,

אין כוונתו שצריך שינוח ממש על גבי משהו.

הכוונה אם זה נח זמן קצר

במרחק של ד' אמות ויותר,

גם אם זה מחמת הרוח ולא נח על גבי משהו ממשי,

זה גם נחשב כהנחה,

כי אם מביאים ראיה לרבי יוחנן באברייתא,

מאברייתא, ובאברייתא כתוב

שמספיק שתאחז אותו הרוח משהו,

אם כן חייב להיות שגם רבי יוחנן סובר כך

שמספיק הנחה, גם אם זה על ידי הרוח,

כדי לחייבו.

אומר רשי,

זה רק חוץ לד' אמות ונתגלגל,

חייב.

לא שנפל הארץ,

כלומר

לא מדובר

שזה כבר נח על גבי הקרקע שמחוץ לד' אמות,

לאותו מקום שבו הוא עומד, אותו זורק.

ואם כן לא צריכה למימה, אם הוא נפל לארץ,

אז לא צריך שהמישה תבוא ותגיד לי שיהיה חייב,

פשוט שיהיה חייב.

שהרי על כל פנים, מכוחו של הזורק,

זה נח לשום ד' אמות.

אלא שהרוח גלגלת הוא מן האוויר לתום ד' אמות.

המשנה לחדש

שאף על פי

שלא נח

על גבי הארץ כלל, אלא הרוח גלגלה אותו כשהוא עדיין באוויר,

החזירה אותו לתוך דלת אמות,

גם אז הוא התחייב.

ועל זה שאלה הגמרא ואלו נח,

מסביר רשי ואלו נח, חוץ לדלת אמות,

ואמה יזין אל בטרה?

אז למה אתה הולך

אחר ההנחה הזו שזה היה באוויר בלבד?

הרי לא היה פה הנחה לסוף דלת אמות

שנח על גבי משהו.

כך אומר רבי יוחנן.

מסביר רשי

שעמד קצת ואחר כך נתגלגל.

כן,

אם

לסוף דלת אמות עמד החפץ קצת

על גבי משהו,

או אפילו באוויר, כמו שתכף נראה,

הרי זה נקרא הנחה,

אז ממילא גם אם אחר כך נתגלגל חזרה לתוך דלת אמות,

יתחייב,

והוא עדין עם אחזתו הרוח באוויר,

ועקבתו מעט, ואחר כך הכניסתו.

אותו דבר יהיה

אם הוא לא נח על גבי חפץ כלשהו ברשות הרבים,

אלא כאשר עדיין הוא באוויר,

הרוח אחזה אותו במקצת שם,

ולאחר מכן

הכניסה אותו חזרה לרשות, לתוך דלת אמות.

דחשיבנה מהנחה אם מתוך שלושההו.

זה גם נקרא הנחה, אבל בתנאי

שהחפץ נמצא

בתוך שלושה צפחים מן הקרקע,

הרי זה כאילו נח שם על גבי הקרקע.

ולחפתו הרוח בעודו באוויר.

אחזתו משהו, הרוח עקבתו במקומו מעט.

באה הגמרא, נחזור לגמרא ונראה

שגם רבא אומר דברים כאין שרבי יוחנן אמר,

ואנחנו נראה להבין

מה בדיוק באה הרבא לחדש.

אמר רבא,

תוך שלושה,

לרבנן

צריך הנחה על גבי משהו.

כלומר,

בשלושה הטפחים הללו שהם סמוכים לקרקע,

לדעת חכמים

צריך שינוח על גבי משהו כדי שיחשב כמונח.

אבל אם לא ינוח על גבי משהו,

לא ייחשב כמונח.

היכן מצאנו את החכמים הללו?

דעת חכמים מובאת לעיל בדף צ״ז עמוד א'.

מצאנו מחלוקת רבי עקיבא והחכמים מה יהיה

הדין אם אדם זורק חפץ

מרשות היחיד לרשות היחיד

דרך רשות הרבים.

אז לדעת רבי עקיבא חייב.

למה?

בגלל שלדעת רבי עקיבא זה נקרא כאילו נח ברשות הרבים,

ואילו לדעת חכמים פטור.

למה פטור? הם לא סוברים שיש לזה דין של כאילו נח.

הגמרא מבארת

שהמחלוקת של רבי עקיבא והחכמים זה באופן

שהוא זרק את זה

בגובה שבתוך עשרה טפחים מקרקע רשות הרבים.

זה עבר באוויר של רשות הרבים

בתוך עשרה טפחים מן הקרקע.

אז מחלוקתם של רבי עקיבא והחכמים היא

האם באופן שכזה אני אומר כאילו תקי מי שהונחה,

מאחר וזה נקלט בתוך עשרה היינו באוויר רשות הרבים.

הרי זה כאילו נח ברשות הרבים.

או לא.

חכמים סוברים זה לא נחשב כאילו נח,

לא אומרים קלותק מי שהונחה.

ממילא בא רמא כאן ואומר, לדעת אותם חכמים הסוברים,

שלא נקרא קלותק מי שהונחה,

אם זה בתוך עשרה,

גם אם זה בתוך עשרה טפחים מן הקרקע,

בגלל שהם סוברים,

שצריך שיהיה מונח בפועל לגבי משהו,

אבל אם זה עובר באוויר,

זה לא נקרא הנחה.

אף על פי שלמעשה,

זה בתוך שלושה טפחים הסמוכים לקרקע.

הלוא זה מה שרב הבא אומר.

שאגב, זה בתוך שלושה הטפחים הסמוכים לקרקע, אבל מאחר וזה לא נח בפועל לגבי משהו,

אם זה נקרא כמונח.

יטיב מרמר וכאמר לה לה שמעתה.

מרמר,

כאשר ידע את הדברים שאמר רבא,

אמר את הדברים הללו, את השמועה הזו של רבא,

אמר זאת בבית המדרש.

אמר לה רבינה למרמר,

אז רבינה שואלת מרמר שאלה.

להווה אינו מתניטין? אני הפכתי את הדף, אנחנו עכשיו בק עמוד ב.

להווה אינו מתניטין?

ואמר רבי יוחנן, והוא שנח על גבי משהו.

כלומר, וכי הדין הזה לא לומדים אותו מן המשנה שלנו?

הרי שנינו במשנה

שהזורק חפץ ברשות הרבים מחוץ לארבע אמות ונתגלגל לתוך ארבע אמות חייו.

ורבי יוחנן אומר, שמתי אתה יכול לחייבו רק אם זה נח מחוץ לד' אמות על גבי משהו,

בתוך שלושה הטפחים הסמוכים לקרקע.

אם כן, מה אתה רואה?

שרק אם הוא נח.

אבל אם הוא לא היה נח שם,

גם אם זה בתוך שלושה הטפחים הסמוכים לקרקע, זה לא נקרא כמונח.

אם כן,

זה כבר נאמר מקדמת דנא שזו כוונת המשנה.

ואם כן, מה רב הבא לחדש?

רב, שהיה מהאמוראים האחרונים,

לכאורה לא חידש כלום, כי הרי זה פירוש המשנה, כמו שאכן פירש כך רבי יוחנן.

אמר להם, מתגלגל כאמרת,

מתגלגל אין סופו לנוח,

אבל הייד,

כיוון דסופו לנוח,

אף אגב דלא נח,

כיוון דנח דאמה,

כמאש מעלן.

אז מרמר משיב לו לרבינה לומר שלא הייתי יכול ללמוד את הדין הזה מן המשנה.

לא נוכל ללמוד את הדין של רבא מהמשנה שמדברת בחפץ,

שמתגלגל באוויר.

במתגלגל,

אכן שם אני יכול להבין

שגם אם הוא היה בתוך שלושה סמוך לקרקע, מחוץ לדלת אמות,

לא ייחשב כמונח,

כי מתגלגל אין סופו לנוח.

הוא לא יכול לנוח במצב הזה,

שהוא עדיין מתגלגל.

אב עליי,

כיוון דסופו לנוח,

אבל האופן הזה שרבא מדבר עליו,

זה מדבר שהחפץ

נופל לקרקע

שנמצאת בתחת אותו המקום שהוא שם.

הייתי אומר, כיוון דסופו לנוח,

אף על גב דלא נח, כיוון דנח דאמה.

מאחר ובין כך,

זה אמור להיות מונח שם,

שלא כמו במתגלגל, שהוא לא אמור להיות מונח שם,

כי כוח הזריקה שלו פועלת

פעולה שזה אמור להמשיך,

והרוח לא עושה פעולה הפוכה להחזיר אותו.

יוצא שאין פה

את הכוח בחפץ שינוח במקומו.

כאן שהוא מתכוון, לעומת זאת רבא מדבר באופן שהוא זרק למקום,

שאכן סופו לנוח שם.

ממילא הייתי אומר שעצם הדבר שזה הגיע בתוך שלושה טפחים סמוך לקרקע,

יחשב כאילו מונח, אפילו שהוא לא נח עדיין.

כמשמע לן, לכן

בא רבא ומחדש

שלא אומרים כך,

אלא גם באופן הזה שהוא נח לבסוף

באיזשהו מקום,

כל זמן שלא נח בפועל,

אלא,

אלא,

היה בתוך שלושה טפחים סמוך לקרקע,

זה עדיין לא ייקרא מונח.

השאלה נשאלת,

למה זה נפקא מינא? כלומר, לשם מה אתה אומר לי את הדין הזה?

הלוא זה ברור שאומנם,

גם אם תאמר שבתוך שלושה עדיין לא נקרא מונח,

אבל אתה מדבר באופן שהוא ודאי עוד חצי

שנייה הוא יהיה מונח בקרקע.

אם כן, מה זה משנה אם ניתן לו הגדרה של מונח רק כשהוא בקרקע,

או שניתן לו הגדרה של מונח כשהוא בתוך שלושה טפחים ועדיין באוויר?

אז הפירוש הוא שמה יהיה הדין עם אדם

שזרק את החפץ

למרחק מסוים,

ואמור להיות מונח באיזשהו מקום שאליו הוא התכוון.

אלא מה? הוא עשה זאת בשוגג, הוא שכח שהיום שבת.

הוא זרק את זה בשגגה.

אם נזכר לפני שהגיע,

לפני שנגמרה המלאכה, נזכר שהיום שבת,

הוא לא חייב

את

החטאת שאמורים להביא על מי שעושה חילול שבת בשוגג,

כי בשביל לחייבו

על מלאכה אשר עושהו בשבת בשוגג

צריך שיהיה שוגג מתחילת המלאכה עד סופה.

אם כן כאן, מה נקרא סופה של המלאכה?

ההנחה, וההנחה לפי רבא,

צריך שההנחה תהיה על גבי הקרקע ממש.

אבל אם לפתע,

קודם שהונח ממש על גבי הקרקע נזכר שהיום שבת,

זה נקרא שהוא נזכר

קודם שנגמרה המלאכה,

וממילא לא יתחייב קורבן חטאת.

אומר רש״י,

רש״י בדף קו עמוד א',

ארבע שורות קודם,

סוף השורות שברש״י.

לרבנן דפליגה על עד רבי עקיבא,

וזורק מרשות היחיד לרשות היחיד לרשות הרבים באמצע.

דלית לו כלותה כמי שהונחה.

רבא מדבר לדעת חכמים שחולקים על רבי עקיבא

על האופן שהאדם זורק

מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים,

והם סוברים שגם אם זה היה בתוך עשרה מן הקרקע,

לא יתחייב,

לא אומרים כלותה כמי שהונחה כדעת רבי עקיבא.

כלומר, לא אומרים שכיוון שזה נקלט באוויר רשות הרבים,

הרי זה כאילו נחשה.

בא רבנן מחדש,

שאותם חכמים,

לא רק באופן

שזה היה באוויר של למעלה משלושה מן הקרקע, זה לא נקרא מונחשה.

לא תמה בתוך שלושה מודו.

אל תחשוב שאם זה בתוך שלושה מן הקרקע, הם מודים שזה אכן נחשב כהנחה,

אלא אפילו תוך שלושה נעמי צריך שינוח.

גם אם זה בתוך שלושה מן הקרקע,

עדיין זה לא יקרא הנחה כל זמן שלא נח בפועל.

ואם עבר רשות הרבים כולה, פטור.

ממילא,

אם

זה רק, כמו שאמרנו, מרשות היחיד לרשות האחיד דרך רשות הרבים,

וזה היה אפילו בתוך שלושה טפחים מן הקרקע של רשות הרבים,

זה לא ייקרא כמונח שם לדעת חכמים,

רק אם זה נח בפועל, הוא ממילא יהיה פטור.

ונפקא מילנא נעמי,

יש עוד נפקא מילנא בעניין הזה לומר שבתוך שלושה מקרקע רשות הערבים לא ייקרא מונח,

לזורק דלת אמות,

וכשבא לנוח והגיע לתוך שלושה,

נזכר שגגתו עד שלא נח.

כלומר, אם אדם זורק חפץ דלת אמות ברשות הרבים,

או כשהיה אמור להיות מונח בסוף דלת אמות,

בתוך שלושה מן הקרקע,

כאשר החפץ עדיין בתוך שלושה מן הקרקע, קודם שנח בפועל על גבי הקרקע,

נזכר

שזה עבירה וזה אסור, או שהיום שבת.

אז במצב הזה הוא יהיה פטור מקורבן חטאת.

למה?

כי היסוד בחיוב חטאת רק אם הוא שוגג מתחילתו ועד סופו.

סוף הפעולה הזו של העברה של דלת אמות ברשות הרבים,

זה ההנחה. מה נקרא ההנחה, אומר רבא?

לדעת חכמים, אומר רבא, זה ההנחה בפועל על גבי הקרקע.

ממילא אם נזכר קודם שנח, גם אם זה בתוך שלושה מן הקרקע,

לא נאמר על זה כאילו מונח.

וממילא, מאחר ונזכר מקודם שנח בפועל,

לא ייחשב כשוגג בתחילתו ועד סופו,

כדאמרינן במדניתין עד שתתחילתו וסופו שגגה,

שבשביל לחייב קורבן חטאת על השוגג,

צריך שגם בתחילה יהיה שוגג,

וגם בסוף המלאכה יהיה שוגג.

ולא אמרינן, עד שלא נזכר, אבל אין מונח.

אנחנו לא אומרים

שקודם שנזכר,

כבר היה מונח כי הוא בתוך שלושה מן הקרקע. לא אומרים את זה.

לא, והיינו מדניתין?

ועל זה שואל אותו רבי נא את מרמר,

מר רב אבר חדש, וכי זה לא המשנה שלנו, דקטניה,

חוץ לארבע עמוד ונתגלגל חייב.

ואמר רבי יוחנן, והוא שנח.

הלא נח, לא.

משמע שאם לא היה נח על גבי הקרקע,

אז לא נחשב הוא כמונח.

מדבר הוא כבר רבי יוחנן ככל שבא לתוך שלושה.

עצם הדבר של רבי יוחנן לא אמר שמדובר פה, שזה הגיע לתוך שלושה מן הקרקע,

אלא דווקא באופן שהוא פירש את הדברים שמדובר שזה נח בפועל.

אם כי רואים,

אם כי רואים שתוך שלושה על הקרקע לא נקרא כמונח,

ממילא יהיה את הלפקמינה כמו שהזכרנו מקודם.

על זה משיב לו רמר רבינה,

זה לא דומה למשנה.

מתגלגל כאמרת, המשנה מדברת בחפץ שסופו הוא מתגלגל.

דבר שהרוח מגלגלו באוויר כאמרת.

אבל כאן מדברים במקרה כזה שהחפץ לא מתגלגל, אלא הוא זרק אותו למרחק של דלת אמות,

בסופו לנוח באותו מקום שאכן נח לבסוף.

כיוון שסופו לנוח ונזכר עד שלא נח,

נאמר כמונח דמי. הייתי אומר

שמאחר וזה אכן לבסוף נח

מתחת אותו מקום של השלושה טפחים שעליהם מדברים,

הרי זה כבר נקרא כמונח כאילו בתוך שלושה.

דאז סופו לנוח, הוא כבר בא לתוך שלושה.

ועל זה רב הבר חדש שלא אומרים כך,

אלא לא ייקרא מונח בפועל,

לא ייקרא מונח אלא אם כן נח בפועל על גבי הקרקע.

או משהו שנמצא בקרקע של רשות הרבים,

אז זה ייקרא כמונח,

אבל כשזה עדיין באוויר, גם אם הוא בתוך שלושה מן הקרקע,

לא נקרא מונח.

נראה את המשנה הבאה בסייעתא דשמיא,

אנחנו בדף ק' בעמוד א',

המשנה הראשונה שבעמוד,

אז זורק

בים ארבע אמות,

פטור.

המשנה כאן ממשיכה לבאר דיני אדם שזורק חפץ למרחק של ד' אמות.

אם אדם זורק חפץ בים

וזרק אותו למרחק ארבע אמות,

יהיה פטור.

פירושו פטור אבל אסור,

כי הים הזה דינו ככרבלית.

כבר הזכרנו בעבר שמן התורה יש רק שתי רשויות רשות היחיד ורשות הרבים.

ממילא

אם זה לא בהגדרה, זה בשביל לחייב כמובן,

אם זה לא בהגדרה של רשות היחיד או רשות הרבים,

הרי הוא מקום פטור.

אלא מה? באו חכמים ואמרו שיש מקומות

שאנחנו נותנים לזה הגדרה חדשה והיא נקראת כרמלית.

הכרמלית,

לאחר ויש בשטחה ד' אמות על ד' אמות,

ומדובר באופן שאין מחיצות באותו מקום,

אז במצב הזה הרי זה כרמלית.

אז מדרבנן אסרו לטלטל שם

מרחק של ד' אמות.

אומנם אין פה חיוב מן התורה,

כי כל האיסור להעביר או לזרוק חפץ

למרחק של ד' אמות בכרמלית אינו אלא מדרבנן.

אבל אסור לכתחילה, זה פשוט.

מוסיפה המשנה דין נוסף.

אם היה רקק מים,

רשות הרבים הלכת בו,

הזורק לתוכו ארבע אמות חייו,

מה יהיה הדין

אם יש

באמצע רשות הרבים מקום

שיש שם

חול, חצץ ומים מעורבים באותו מקום?

ורשות הרבים הלכת בו.

כלומר,

מאחר והרקק הזה, הרקק הזה נמצא ברשות הרבים,

רבים עוברים בתוכו, בתוך אותו מקום.

האם נאמר שאותו מקום שיש בו את הרקק מים

נקרא כרשות אחרת ואינו רשות הרבים?

אומרת המשנה, לא, זה עדיין נקרא רשות הרבים.

אז ממילא,

הזורק לתוכו ארבע אמות חייו,

כי מאחר ורשות הרבים הלכת בו, כלומר, אנשי רשות הרבים, אותם הרבים שהולכים באותה רשות,

עוברים בתוך אותו רקק,

לא נמנעים מללכת באותו רקק מים,

הרי עדיין נחשבו כרשות הרבים,

וממילא אם אדם יזרוק חפץ

במרחק של דלת אמות בתוך אותו רקק,

הרי זה כאילו זרק חפץ ברשות הרבים למרחק של דלת אמות,

וממילא יתחייב,

אם בשוגג חטאת ואם במזיד

ומאדים בהתרעה שכלה.

וכמה הוא רקק מים?

פחות מעשרה טפחים.

כלומר, מתי

אותו רקק מים נקרא רשות הרבים ואין לו הגדרה חדשה של כרמלית,

צריך שהעומק של אותו רקק יהיה פחות מעשרה טפחים.

אבל אם הוא עמוק עשרה טפחים,

אין לרקק הזה דין של רשות הרבים,

אלא דינו ככרמלית,

וממילא,

אמנם יהיה אסור לזרוק חפץ בתוכו למרחק של דלת אמות,

אבל לא יתחייב חטאת בשוגג אם עשה זאת, כיוון שזה רק כרמלית

ולא רשות הרבים.

מוסיפה המשנה,

רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו,

הזורק בתוכו

ארבע אמות חייו.

שוב חזרה המשנה לומר את הדין הזה כמו שראינו מקודם,

שכאשר יש רקק מים ברשות העבימה הלכת בו,

הרי הוא כרשות הרבים,

והאדם שזרק חפץ בתוכו למרחק של דן אדמות,

יתחייב. בהמשך אנחנו נראה בגמרא שהיא תבהר מדוע צריך התנא לחזור שוב על הדין שהזכיר אותו כבר בתחילת המשנה.

מקודם לכן.

אמר לה ההוא מרבנה לרבה.

עומדים כאן על העניין הזה מדוע באמת התנא כתב לנו פעמיים את העניין שרקק מים,

שרשות הרבים, ורקק מים שברשות הרבים, רשות הרבים מהלכת בו,

אז יש לו דין דין של רשות הרבים.

בא אחת מן החכמים ושואלת רבה שאלה.

אמר לה אומר רבנה לרבה,

בישתמא הילוך הילוך תרי זימנה.

הקמת מעלן הילוך על ידי הדחק שמי הילוך.

תשמיש על ידי הדחק

לא שמי תשמיש.

התנא,

כשאמר פעמיים,

רשות הרבים מהלכת בו,

כלומר שהתנאי להגדיר את הריקה כרשות הרבים זה רק עם רשות הרבים. היינו, הרבים ההלכים שם בתוכו,

ואז זה נקרא רשות הרבים.

ההוספה שהוסיף את הנא לכתוב זאת שוב,

זה בא להשמיע לנו שני דינים.

האחד,

שילוך על ידי הדחק שמי הילוך.

המקום הזה, שהולכים בו הרבים,

ורגילים ללכת בו,

גם

אם לא כל כך נוח ללכת שם,

הולכים שם בדוחק,

בקושי, הרי לא נוח ללכת שם.

עם כל זה,

הרי זה נקרא

כהילוך לאנשי, במקום הילוך לאנשי רשות הרבים,

גם אם זה על ידי הדחק.

זה נלמד מעצם הדין הראשון,

שמלמד שרשות הרבים מהלכת בו, והרי זה פשוט וידוע,

שכשמהלכים בתוך רקק מים,

ששם יש

חול וחצץ עם מים,

ההליכה שם היא לא כל כך נוחה, אלא הליכת הרבים שם זה בדוחק.

בכל זאת,

בא תנא לומר שזה נקרא עדיין רשות הרבים.

הדין השני,

זה בא ללמד,

תשמיש על ידי הדחק,

לא שמי תשמיש.

אבל מה יהיה הדין

אם רבים משתמשים

באיזשהו מקום,

וכל השימוש הזה זה על ידי הדחק,

כלומר זה לא כל כך נוח להשתמש שם,

זה לא נקרא תשמיש.

כלומר זה מדבר באופן

שיש גומה ברשות הרבים,

והעומק שבה זה פחות מעשרה טפחים.

מאחר וזה גומה,

אינה נחשבת לרשות הרבים.

גם אם נאמר,

זה ברור שבגומה לא הולכים, אלא מה?

היה מקום לבוא ולומר שעצם הדבר שהרבים פעמים שמשתמשים שם באותה גומה,

כי הם יכולים להצניע באותה גומה את כליהם,

אם זה בגדיהם,

אם זה כלים אחרים,

אבל זה גוף במשנה לומר,

בחידוש הזה שכתבו את זה פעמיים, לומר שמאחר וכל השימוש של הרבים כאן

זה על ידי הדחק,

זה לא הופך להיות את אותו מקום גומה לרשות הרבים,

ואשר על כן

ברור הדבר שאם אדם

יזרוק חפץ

של מרחק דלת אמות ברשות הרבים ויזנח באותה גומה,

אין הגומה נקרא רשות הרבים,

וממילא

הוא לא יתחייב.

אם יש לזה עומק של עשרה טפחים

ויש בגומה דלת על דלת ברוחב שלה,

פשוט שזה כבר רשות היחיד.

אבל כאן מדובר שהגומה היא פחות מעשרה טפחים.

אז מאחר וכל האפשרות של השימוש של בני רשות הרבים שם

זה על ידי הדחק,

ואין זה נקרא שימוש לרבים,

זה לא מגדיר את המקום כרשות הרבים,

ממילא דינה של הגומה הזו ככרמלית בלבד,

אז כך אמר לו אותו חכם,

לרבה, שהוא מבין מדוע כתב לנו התנא פעמיים את העניין הזה של רשות הרבים מה הלכת בו.

לומר את הדין הראשון,

שגם הילוך,

גם אם הוא על ידי הדחק שמי הילוך,

הרי הוא רשות הרבים בגלל זה.

לעומת זאת, אם זה תשמיש על ידי הדחק,

לא נקרא תשמיש לרבים,

אלא רקק, רקק, תרזימנה, למה לי?

למה התנא כותב פעמיים

את העניין הזה של רקק, רקק?

אם כל כוונתו של התנא היה להשמיע לי שתשמיש על ידי הדחק לא שמי תשמיש,

לא יאמר את הדין של רקק?

הלוא מהדין הרקק שאמר בראשונה, כבר אנו יודעים

שילוך על ידי הדחק שמי הילוך.

ואם כוונתו לחדש בדין השני

שתשמיש על ידי הדחק רשמי תשמיש,

יכל להביא ציור אחר

שאינו ברקק, אלא למשל בגומה.

ועל זה לומר את הדין,

שאם רשות הרבים, שבני רשות הרבים משתמשים שם, זה עדיין לא מספיק להגדיר את המקום כרשות הרבים.

למה חזר פעמיים לכתוב תדין רקק, רקק?

מתרץ רבא, אז רבא מתרץ לאותו חכם

את השאלה הזו,

אחד בימות החמה ואחד בימות הגשמים.

התנא כתב פעמיים,

האחד להשמיע לנו

שהרקק נחשב לרשות הרבים בימות החמה,

פעם נוספת

להשמיע לנו שגם בימות הגשמים הרקק נחשב לרשות הרבים.

וצריכה,

צריך להשמיע לנו

שגם בימות החמה זה רשות הרבים,

וגם בימות הגשמים.

אבל אם היה כתוב רק פעם אחת,

הייתי טועה לחשוב שזה לא מדבר בכל ימות השנה,

אלא רק באחד מהם, או בימות החמה או בימות הגשמים.

דאיתן אחדא

אבא עמנא האנמי לבימות החמה,

דעבי דאינשא דמזגא אלא כורי נפשי.

אם היה כתוב לנו את הדין הזה שירקק רק פעם אחת,

אז הייתי יכול לומר שכל הדברים הללו זה רק באימות החמה.

אם אתה מדבר על מצב שזה אימות החמה,

העולם מסביב

חם לאנשי רשות הרבים,

ממילא במצב הזה,

כדי לקרר את עצמם הם מסוגלים גם ללכת

בתוך אותו רקק שיש בו מים,

כי יש להם תועלת מזה שהם קררים את עצמם.

אבל בימות הגשמים,

לא.

אבל באופן

שזה אימות הגשמים,

הרי הייתי יכול לחשוב שפה אין דרך בני רשות הרבים להלך באותו רקק,

כי זה יותר גורם להם, חלילה, יכולים לקבל מזה מחלות מזה שייכנסו לאותו רקק,

בימות הגשמים, יכולים להתקרר.

לכן, כתבו לנו פעמיים,

והיא השמונה על בימות הגשמים,

ואם היה הטענה משמיעה לנו במפורש

את הדין הזה של רקע, כשנחשום כרשות הרבים,

שזה בימות הגשמים,

הייתי אומר, דווקא בימות הגשמים, דחמא דמיטנפן,

לא אכפת לו.

מאחר ובין כך בימות הגשמים,

בגדי האנשים מלוכלכים,

מחמת הבוץ והטיט והרפש שיש שם,

הייתי אומר שפה לא אכפת להם שיטנפו אותם יותר.

ממילא לא אכפת להם, ממילא הם הולכים אכן ברקק בימות הגשמים.

אבל בימות החמה, לא.

לעומת זאת, בימות החמה, שבגדי האנשים לא מלוכלכים,

אז הם לא עוברים שם כדי שהבגדים לא ייטנפו.

ממילא הייתי אומר שאז זה לא ייקרה לרשות הרבים.

לכן,

בא תנא וקפל פעמיים, הנה דין הרקק,

כדי להשמיע לנו

שבין בימות החמה, בין בימות הגשמים,

הרקק הזה נחשב

לרשות הרבים.

אבאי אמר אי-צריך.

אבאי יש לו דרך אחרת לתרץ,

מדוע התנא כופל פעמיים את דין הרקוק?

שרקק

סרקד עתך אמנה

הנאמי לאחד אלוהיו וארבע אמות

אבל האחד אה וארבע אמות עקוף ומקבלה

היה מקום לחשוב ולומר שהמשנה מדברת ברקק הזה שאינו רחב ארבע אמות

מאחר

ואין בו רוחב של ארבע אמות

ממילא נוח יותר לבני רשות הרבים להלך בתוכו

מאשר להקיף אותו

אבל לאחד ארבע אמות אבל במקום שהרקק הזה רוחבו ארבע אמות

הרוחב הזה אולי ירתיע את הבני אדם

מללכת בתוכו ואז יעדיפו להקיף את הרקק

עקוף ומקפלא

לכן בא התנאה וכתב פעם נוספת

את הדין הזה של רקק

להשמיע לנו

שגם אם הרקק רחב ארבע אמות

על פני כל רוחב רשות הרבים

עדיין ייקרא רשות הרבים

בני רשות הרבים מהלכים שם

כדי לקצר את דרכם

ולא יעדיפו

ללכת ולהקיף את כל הרקק

ומילא

גם אם ההלכים שם

והילוחם שם זה בדוחק

לא כל כך נוח ללכת דרך שם

עדיין זה נקרא רשות הרבים כי הילוך על ידי הדחק

שמי הילוך

רב אשי אמר אי צריך רב אשי יש לו תירוץ אחר

שצריך התנא לכפול ולהוסיף

את הרקק פעם נוספת

סלקה דעתך אמנה הנמילא יחד אהבה ארבעה

אבל אהיכא דלא אהבי ארבעה מבצעי פסלה

היה מקום לחשוב ולומר

שהדברים הללו

אינם אלא באופן שהרקק הזה הוא ארבעה טפחים

ואז

דרך האנשים לעבור בתוכו

נוח יותר לעבור בתוכו מאשר לדלג עליו

אבל אם הרקק הזה הוא לא רחב ארבעה

הייתי חושב שאז מבצעי פסלה

דרך האנשים אז לפסוע ולדלג מעליו ולא ללכת בתוכו

כי אין בו רוחב של ארבעה טפחים

ממילא במקרה זה לא יחשיב קלשות הרבים

לכן חזרתנא בשנה פעם נוספת דין של רקק לומר לי

שגם אם הוא רחב

פחות מארבעה טפחים

גם אז עדיין

מזדמן

וקורה שהאנשים עוברים בתוך

הרקק הזה ואשר על כן

דינו כרשות הרבים

ואז דה ארבעה שלטעמך

רב אשי שאמר את הדבר הזה

שריקק נחשב לרשות הרבים גם אם אנשים

מדלגים מעליו

למעשה הוא הולך לשיטתו שאמר במקום אחר

דאמר רב אשי

הימן דזריק מנחה גודה דה גמלה מחייב

שהרי רבים

בוקרים בו

רב אשי אומר

מי שזורק חפץ ברשות הרבים

למרחק של ארבע אמות

והחפץ נח

על איזה לוח עץ שמונח ברוחב של הגשר

עם הלוח הזה רוחבו פחות מארבעה טפחים

ויש רווח כלשהו

בין הלוח הזה לשאר הלוחות שבגשר

מי חייב

עם כל זה הוא יהיה חייב

למה?

לכאורה הרי הרבה אנשים במצב הזה שרוחבו של הלוח הזה, העץ

שהוא מונח ברוחב הגשר

דרך שהרבה אנשים שהם מדלגים מעליו

לא מניחים את רגליהם ממש על אותו דף,

על אותו לוח עץ

בכל זאת

התחייב שהרבים בוקעים בו.

עדיין יש הרבה אנשים שהולכים עליו

וממילא

הרי הוא נקרא רשות הרבים.

אומר רשי

נראה את רשי על המשנה בראשונה ואחר כך נמשיך

נראה את הרשי על הגמרא

וכמה הוא רקק מים

כמה עומקו דני מעקת רשות הרבים הוא

ולא נעשה כרמלית.

כלומר, מה העומק שלו

שנבוא ונאמר

שהוא עדיין רשות הרבים

והוא לא כרמלית?

חילוך, חילוך.

דנקת רזים לרשות הרבים מהלכת בו.

למה הוא כותב לנו פעמיים את העניין הזה

שרשות הרבים מהלכת בו?

חד לממרא

האחד זה בא לומר

די אין רגילין להלך בו פטור.

אם לא רגילין להלך בו הוא יהיה פטור.

וכי רגילין להלך בו חייב.

אבל אם רגילין להלך בו הוא יהיה חייב.

ואף אגב די הילוך על ידי הדחקו.

ואפילו שלמעשה כל ההילוך של בני רשות הרבים שם

זה לא

בניחותא, כלומר זה לא במצב שנוח להם ללכת שם,

אלא הכל על ידי הדחק,

כי קשה להם

בצורה אחרת.

ההילוך שם אינו נוח כל כך. אם כל זה נקרא מקום כרשות הרבים,

כי הילוך על ידי הדחק שמי הילוך.

ואחד להשמו אינן

ומה שכתב בנוסף, פעם נוספת,

רשות הרבים מהלכת בו זה להשמיע לי

די דווקא הילוך על ידי הדחק שמי הילוך אבל תשמיש לרבים על ידי הדחק

כגון גומה תשעה ברשות הרבים.

אם יש בגומה הזו עומק של תשעה טפחים ברשות הרבים.

אף אחד חז יאללה צנוע בקובטה וסודרה אפילו שלמעשה ראוי ראויה אותה גומה

להצניע שם כובעים או סודרים

לא הווה תשמיש למי והעוגמה רשות הרבים

כעמוד תשעה שהרבים מקטפין עליו.

כלומר,

הגומה הזו לא מקבלת דין של רשות הרבים.

הגם שלמעשה מצאנו

שאם יש ברשות הרבים עמוד בגובה תשעה

והרבים משתמשים בו על ידי שהם מקטפים את מסעותיהם

שהרבים מחטפים בו שזה רשות ה' ורשות הרבים אבל כאן בעגומה זה לא כך

אין לזה הגדרה של רשות העבים כי שימוש על ידי הדחק בגומה לא הווה תשמיש

אלא רקק תראה איזה ימנה למה לילה שמו הינן הילוך על ידי הדחק אחרינה

למה הוא צריך לכתוב פעמיים דין של רקק

אם כל כוונתו רק להשמיע לי

העניין הזה של הילוך על ידי הדחק שמו הילוך ולא תשמיש על ידי הדחק שמו תשמיש

שיכתוב את הדין השני לא על ידי רקק אלא למשל בגומה

דלא אהבה דלת אמות רוחב.

מה שכתב פעמיים רקק,

זה בא לומר לי חידוש.

דלא אהבה דלת אמות רוחב. דלא טריחה לאומיתא לעבור בתוכו,

ונוח לעבור מלהקיף וללך לראשו שהוא קלישא.

כלומר, הייתי אומר, רק אם

אין דלת אמות

רוחב באותו רקק,

אז פה הם עוברים בתוכו ולא מקיפים,

כי אין להם כל כך טרחה

ללכת כשהרוחב של אותו רקק הוא רק דלת אמות.

אבל היכה,

במקום שהוא רחב דלת אמות,

הייתי חושש שפה לא ילכו בתוכו, אלא יקיפו.

הדר תניא זמנה אחרית, אומר השאילה תויה, לכן כתב פעם נוספת רקק.

הדין הזה של רקק לא אמר לי

גם במקרה זה שהמרחק של הרוחב של הרקק הוא דלת אמות.

ועל זה בא מנדאמר אחר ואומר

הנמי לדאבר רשות הרבים איך אדאבר רחובות דלת אמות.

זה למה לאורחל אמיבשר אלא עברי בגביהם.

הייתי אומר, מטי דינו כרשות הרבים של אותו רקק,

דווקא עם הרוחב שלו דלת אמות,

אבל

ארבעה טפחים צריך להגיד, זה טעות, לא דלת אמות אלא דלת טפחים.

כך לפי תירוצו

של

רב אשי.

רב אשי אומר שהייתי חושב

שדווקא באופן שהרוחב שלו זה ארבעה טפחים,

אז הם עוברים בתוכו ולא עוברים מעליו.

אבל אם זה פחות מארבעה טפחים,

אז הייתי חושב שפה הוא מדלג ולא נכנס בתוכו.

אגודה דגמנה, על דף שבגשר המוטל לרוחב הגשר כשאר הדפים הוא מובדל מחברו,

כמו שביארנו שזה אחת מהלוחות שב... שועץ

שמונחים

ברוחב הגשר.

ומדובר בדווקא זה שהוא נבדל, קצת

יש בו רווח ב...

בינו לבין שאר הלוחות שבגשר.

האם כל זה שמדלגים מעליו חייב,

ואף אגב דאי כדמי בסעי פסעי ולא מנכי קרעי או עלה?

אפילו שלמעשה יש הרבה שפוסעים על אותו לוח עץ ולא מניחים את רגליהם עליו,

יכתוב בה דא אברי עליו. ולעומת זאת יש כן הרבה אנשים

שכן מניחים את רגליהם עליו,

ודי באותה כמות של אנשים שהולכים ועוברים עליו,

הוא הדין ברקקסה עוברים בתוכו,

כדי להגדיר את המקום כרשות הרבים.

עד כאן.