מסכת שבת דף צח' עמ' א'

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

כבוד אלוהים, בכבוד

שבת,

דף צדיק חד עמוד א',

נתחיל

אמנם

למדנו את העניין הזה אתמול

אבל נתחיל שוב משורה שלישית מראש העמוד

לאחר הנקודותיים אמר רב שמואל בר יהודה

אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב

המעביר דלת אמות ברשות הרבים מקורה פטור

לפי שאינו דומה לדגלי מדבר

רב

שהוא המקור לדין הזה

אומר

שאם אדם לוקח חפץ, הלא יש איסור של עבירה ארבעה אמות ברשות הרבים

זה איסור דאורייתא, אמנם זה נלמד מההלכה למשה מסיני

אבל יש לזה תוקף

וחומרה כמו שכתוב בתורה

אם עשה בשוגג, חטאת, במזיץ, קלה

עכשיו אם אדם לקח חפץ ברשות הרבים ועבירו ארבע אמות אבל

באותו מקום שעביר זה היה, היה לזה תקרה

הבאתי אתמול דוגמה מתחת לגשר

ישנו איזה שהוא כביש שהוא אוטוסטרדה

רחב טז אמה וגם שישים רבים לא עוברים שם בכל יום

ויש שם על אופן לפעמים גשרים מעל הכבישים

מתחת לגשר הוא העביר את זה לדלת אמות

האם התחייב או לא התחייב?

אומר לנו רב, פטור

למה שיהיה פטור?

לפי שאינו דומה לדגני מדבר

הלא כל דיני הוצאה לרשות הרבים

ובתוכם דין העברה של דלת אמות ברשות הרבים שזה תולדה של ההוצאה

כל זה נלמד ממה שמצאנו

את איסור הוצאה

כשהיו עם ישראל במדבר ויצב משה ויעבירו כל במחנה לאמור

איש ואישה נעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויקרא העם מאבי

זה לא כזה פשוט, היה גם ענייני כבוד מאחר

וזה נלמד ממה שהיו עם ישראל במדבר

שם הרשות הרבים שהיה שם לא היה מקורה, לא היה תקרה

תבואו ותשאלו, אבל היו ענייני כבוד

אומר הריטבה, ענייני כבוד לא חשובים כקירוי

זה הכל משהו רוחני

נכון, זה משהו רוחני

לכן זה לא נקרא כתקרא

זה לא נקרא כתקרא

כך הריטבה אומר

נו אחרי שהרישמים אומרים זאת, יש מה להתווכח?

בסדר, אבל יש אחרים גם שאמרו להם. אין, אף אחד לא אמר, אף אחד לא אמר

זה מה שכתוב כאן

שרשות הרבים, אם תקרה לא היה במדבר

ממילא אם ייווצר מצב שהאדם מעביר דויד אמות ברשות הרבים

כאשר המקום שבו העביר את החפץ

זה היה מעליו תקרה, לא התחייב. אז איך יש מחפש?

מי לאיזור הגדול רבי עקיבא?

הוא אמר שזה על הנקרות וזה סוכם ממש.

מה הקשר? איך לפרש? לא, אבל זה היה ממש, זאת אומרת זה היה כיסוי.

איך לפרש, לא.

השאלה איך לפרש את הפסוק.

האם התכוונה תורה לעליני כבוד או שהיו סוכות ממש?

נו, אבל העליני כבוד זה היה כיסוי, זה היה.

זה היה סוכה מלמעלה. טוב, זה לא שייך לפה, נו. זה לא שייך לפה.

שאלה איך לפרש את הפסוק.

על עיני כבוד כולם מסכימים שהיה.

כשאמרה התורה,

כן, כי בסוכות הושבתי,

מה הכוונה בסוכות הושבתי?

האם הכוונה רק לעלילי כבוד,

או שהם עשו גם סוכות ממש?

ואם עשו סוכות ממש, אז לא יקבלו.

הלאה.

על כל פנים זה שתדע,

שכתוב כאן שאינו דומה לדגלי מדבר, פירושו לא היה רשות הרבים

אם תקרא כשהיו עם ישראל במדבר.

אם כך כתוב, אז זהו זה, זה מה שהיה.

שואל את הגמרא אבל שאלה,

איני.

כלומר, האם כך הוא הדבר?

והעגלות דמקורות אביען

ואמר אבישום רבי חייא

עגלות תחתיהן וביניהן וצידיהן רשות הרבים.

הלא היו העגלות שבהן היו נושאים מתקרשי המשכן כידוע.

נכון.

ורב אומר בשמו של רבי חייא

שהעגלות

הרי כיו ארבע עגלות כידוע.

שתי עגלות שהיו סמוכות לפורקי המשכן

ושתי עגלות שקדמו להן.

וכשהיו הפורקים,

כן, פורקים את הקרשים,

מעבירים אותן לאלה עם העגלות הסמוכות,

והם היו מעבירים לעגלות שקודמות להן.

וכשהתמלאה המכסה של העגלות שקדמו,

הנותר שמו על העגלות הללו שהן סמוכות לפורקי המשכן.

רק העגלות?

מה?

כמה שידוע לי ואני זוכר,

זה מה היה.

על כל פנים, שימו להם מה שכתוב פה.

עזרם בזרע.

בדיוק.

אז עכשיו אתה אומר משמו של הבכייה

שהעגלות תחתיהן,

כלומר החלל שמתחת העגלות,

וביניהן,

בין העגלות,

בין עגלה לעגלה,

וצידיהן. היינו, בין הדופן של העגלה לגלגלים, לאופנים, מה שנקרא,

זה גם רשות הרבים.

נו,

איך אני יכול לומר, עגלות תחתיהן רשות הרבים?

הלא זה מקורי, מה זה עגלה?

באופן נורמלי, עגלה מה היא?

עגלה יש בה רצפה, נכון?

וגם אם לא, כששמו את הקרשים,

הקרשים לכאורה,

כיסו את כל העגלה.

אם כן,

מה שתחת העגלה,

אם נמצא שיש עליה תקרה.

ובכל זאת אתה קורא לזה רשות הרבים?

אתה רב סוטר את עצמך?

מחד אתה אומר, מצד אחד אתה אומר,

שלא מצאנו רשות הרבים מקורה במדבר.

ומצד שני אתה אומר, בשמו של הבכייה,

שתחת העגלות זה רשות הרבים.

הגם שלכאורה היה תקרה מעל אותו חלל שמתחת

העגלות.

איך את תקרה?

על ידי הקרשים שהם ילכו עליהם.

עונה גמרא כי כמה רב.

מקורה ניידת או ניידת?

מה?

מקורה ניידת או ניידת? לא הבדילו.

אם זה כביש. לא הבדילו.

לא כתוב, לא מה שלא הבדילו. זה לא מה שיש.

לא לא לא. אולי יש כביש.

אז זה נייד, סטטי.

ונייד זה משהו שהוא נע.

אבל אם העניין הוא לפתור בגלל שלא מצאנו בדגלי מדבר,

נכון? אז למה אתה בא ואומר כלל?

תשמע, כל ארבע אמות שהיא מקורה,

אדם שמעביר מתחת לזה לא יהיה חייל.

למה?

הלוא מצאנו פעמים שכן יש את זה במדבר.

אז הגמרא עונה תשובה, כי כמה רב בדרתה.

כלומר, כל מה שרב אמר,

שהחלל שמתחת העגלות זה רשות הרבים,

זה מדובר ברווח

שבין שורה לשורה.

הקרשים לא היו מונחים אורכם לאורך העגלה,

אלא לרוחב העגלה.

אתם שומעים?

מה אתה אומר?

לא, אני רוצה שאתם תבינו קודם כל.

אני מבין, הקרשים זה רוחב, והיו מרווחים ביניהם.

הרוחב של העגלה... תשמעו רגע, ככה?

אנחנו למדנו אתמול, אני, אז בדיוק. הרוחב של העגלה היה חמש אמות,

כל עגלה.

שומעים?

איך בדיוק הייתה בנויה העגלה?

אז מובא שחלל העגלה עם עובי הדפנות זה שתיים וחצי אמות.

כשאתה תוסיף את הגלגלים שמשני הצדדים,

זה עוד שתיים וחצי אמות.

אז בתכלס כמה אתה מקבל

את

הרוחב של העגלה מהחלק החיצוני של האופן, של הגלגל,

שמצד אחד עד החלק החיצוני שבגלגל שבדופן, החלק שבצד השני,

אתה מקבל חמש אמות.

יפה לטפון. יפה.

איך הם היו מניחים את העקרשים?

לא באורך העגלה, אלא ברוחב.

זאת אומרת, כשהיו הולכים במדבר,

לא האורך שלהם היה לכיוון מקום הליכתם,

אלא רוחב הקרשים היה מכוון כנגד מקום הליכתם.

מובן? אתם מבינים?

זאת אומרת, אם זה ככה, אם היו לוקחים כאן,

זה הכימוש שהיו לוקחים כאן, ולא לשם. אני הייתי מעדיף לתת לכם את הדוגמה הזו.

הנה, נאמר,

אתם רואים פה,

נאמר שזה אורך העגלה וזה הרוחב.

אז הגמרא באה ואומרת, הם לא לקחו את הקרשים,

שמו את אורך הקרשים כאן.

אלא כך.

אלא כך.

עכשיו, הם עשו, נאמר,

נאמר, שלוש שורות.

שלוש שורות.

האורך גם היה

חמש אמות.

אז יש שלוש שורות.

שמו כאן שורה, כאן שורה, כאן שורה.

כל מה שרב אמר,

שביניהן, שתחתיהן זה רשות הרבים,

הוא מתכוון למקום שברווח, תחת הרווח שבין הקרשים.

מובן.

הקרשים,

שורה אחת הייתה כאן,

הרחיקו את השורה השנייה, מרחק מסוים,

ושמו שורה שנייה,

ושוב הרחיקו ושמו שורה שלישית.

בצורה הזו, כמובן, אל תשכחו

שהקרשים מאחר ואורכן היה עשר אמות,

ושמו את מרכז הקרש על העגלה,

נמצא שהיה בולט מכל צד שתיים וחצי אמות.

למה? כל השבע וחצי זה היה העגלה וה... לא,

לא, לא.

העגלה היא חמש.

אז הניחו את החמש האמצעיות של הקרש על גבי העגלה.

נשאר שתיים וחצי יעמוד לך, ועוד שתיים וחצי יעמוד לך.

אבל העגלה עצמה היא לא בצד היחיד.

מה?

העגלה... לא, מה פתאום?

במדבר.

אז מה, אבל העגלה היא כאן חיסול?

כאן חיסול מתאבים. היו דפנות קטנות בלבד, לא יותר מזה.

זה הכול.

צריך לראות את זה במוח.

מבין, יש פה... אין איזה משהו לראות,

אתה רואה את זה. אתה לא שואל שאלות, אתה ממש רואה את זה. האוטו נמצא ברשות הערבית.

טוב, אבל אתה... האוטו נמצא ברשות הערבית.

אתה חייב... האוטו זה רשות יחיד?

זה לא דומה.

אתה חייב לדעת

שאין דבר כזה רשות היחיד כשאין בכלל רצפה.

אין דבר כזה.

אבל אין רצפה, אבל... אין רצפה. אני מסביר. אין.

העגלה. העגלה הייתה כולה חלל. אלא מה?

אז מה דורך פה? הוא הולך לרצפה?

לא דורך, אתה לא שומע.

העגלה היא של הגלגלים.

המסגרת הזו הייתה מסגרת של קרשים,

קרש כאן,

קרש כאן,

בקיצור, מסגרת מרובעת,

שבת חמש אמות בכל צד,

הרוחב חמש, האורך חמש, וזהו, נגמר הסיפור.

האורך חמש אמנם זה היה עם האופנים,

הרוחב,

עם האופנים,

ואילו האורך זה היה חמש אמות ללא האופנים.

אתה מבין?

כלומר, כשאתה היית בודק את המסגרת עצמה של העגלה,

זו הייתה מסגרת של שתיים וחצי על חמש.

אני מקווה שאתם מבינים מה אני אומר, כן? בגובה?

מה בגובה?

כמה גובה זה? זה עובי, לא גובה. לא ידוע לי בינתיים כמה היה גובה.

לא ידוע לי.

אבל דופן, גם אם כן, דופן לא יכול להיות,

דופן צריך להיות עשרה טפחים לכל הפחות,

פלוס

רצפה.

אתה לא יכול לבוא ולהחליט שאם עשית פה דופן ואין בכלל רצפה, זה יהיה...

איפה הרצפה? במרחק מהדופן.

אם יש מרחק של ג' טפחים, אתה שכחת שאם יש מרחק ג' טפחים אז זה לא נקרא דופן.

משום שכל מחיצה של הגדיים בוקעים בה אינה מחיצה.

למדתי את זה איתך או לא?

רק זה, זה אמור להיות סגור. אם זה לא סגור וזה לא ארבעה עמות נכון. לא, לא, לא הוא מתכוון לתת לזה דין רשות היחיד בגלל ההדפנות. אז אני אומר,

הדפנות חייבות להיות לכל הפחות עד למטה בתוך שלושה לקרקע.

בכל אופן, זה מה שהיה. הייתה מסגרת,

שזה היה גוף העגלה,

היו אופנים משני הצדדים.

כל זה יחד, כשאתה בודק את רוחב העגלה, כולל האופנים,

יש כאן חמש אמורות.

גלגלים.

מובן?

על כל פנים,

כשאתה בא לדון

איך ייתכן לבוא ולומר שתחת העגלות היה רשות הרבים,

הלוא אתה רב לשיטתך סובר שאין דבר כזה רשות הרבים מקורה.

תשובה היא, הכוונה במה שאמרנו שהעגלות תחתיהן רשות הרבים,

זה באותו חלק שבו לא היית, תקרא.

כלומר,

ברווח שבין שורה לשורה

דברים מובנים.

נמשיך הלאה.

כמה נרמוס בין שורה לשורה? אז מה זה היה מתחת?

עכשיו אנחנו נראה את זה תכף.

הגמרא דנה בזה. זה כמו הדין לבוד כזה?

הגמרא דנה בזה,

מה זה, כמה רווח היה בין שורה לשורה?

זה דין ההלכה למשה מסיני בטח, שאתה רווח הזה. מה?

יש לי שאלה, המקום שאם קורה, מה הוא נחשב?

מסתמה כמקום פטור.

למה?

למה? למה? כי הוא לא דומה לא לרשות היחיד

ולא לרשות הרבים.

ממילא, מדאורייתא זה מקום פטור.

אלא מה?

יש מושג שמדרבנן הוסיפו רשות שנקראת כרמלית.

זה יכול להיות, אבל בדין מדאורייתא אין מושג כזה רשות שהיא כרמלית.

יש או רשות היחיד,

או רשות הרבים,

עוד דבר כזה שהוא לא זה ולא זה.

כשזה לא זה ולא זה, מה זה נקרא?

מקום פטור. לא, מדאורייתא זה מקום פטור.

רק רבים באו ועשו רשות שלישית, שזה נקרא כרמלית.

טוב,

ממשיכה הגמרא ושואלת שאלה,

מי כדי אורכד העגלה כמה הווי?

חמש אמין.

הרי אורך העגלה כמה היה?

חמש אמות.

פוטיה זה קרש, כמה הווי.

כמה היה רוחב כל קרש וקרש?

אמתא ופרגה.

מפורש בתורה הקדושה.

כתוב בתורה הקדושה, עשר אמות אורך הקרש,

ואמה וחצי אמה, רוחם וקרש האחד.

אז כמה אם קרש?

אז אמה וחצי.

אמה וחצי. נכון?

אמה וחצי.

כל אמה היא בת שישה טפחים.

עכשיו, אם אתה לוקח, לסדר

שלוש שורות של קרשים

בחמש אמות.

אם כן,

כמה הפרש יש בין שורה לשורה?

כמה מוטיב?

תראה אתה. כמה שורות אתה יכול להניח?

שלוש. שלושה שורות.

יפה מאוד.

יפה מאוד.

פלגה דה אמתא.

בן אדם. אתה ציין, אתה כבר חוסך לי את העבודה.

מה זה עתיד טוב?

היום הוא כבר היה צריך להיות

חצי רבנן, לא.

פעשת לפלגה דה אמתא, לא, אני לא מסכים איתך.

אחר כך יתבעו אותי, למה לא אמרתי לך את האמת בפנים?

אמה זה שישים טפחים.

צריך, אמה זה שישה טפחים.

עכשיו, אם אתה לוקח,

אם אתה, יפה, זה שאלת הגמרא.

על כל פנים, שימו לב. אז אם אנחנו מחלקים, עושים שלוש שורות למרחק של חמש אמות.

עכשיו, וכל שורה זה בת אמה וחצי.

אמה וחצי, כפול שלוש, ופילדוז, כמה זה ביחד?

ארבע וחצי.

כמה נשאר אם כן מותר בעגלה?

רק חצי אמה.

את החצי הזה אתה חייב לומר שהיה רווח שווה כמו שבין שורה ראשונה לשנייה, כך בין השנייה לשלישית.

אותו רווח.

אז אתה מחלק, אם כן, את החצי אמה לשניים.

נמצא

שאתה מקבל פה רבע אמה בין שורה לשורה.

חמש מאה.

כמה זה רבע אמה?

אם כל אמה זה שישה טפחים,

אז כל אמה זה שישה, וחצי אמה זה שלושה טפחים,

אז אם כן נמצא שרבע מזה זה

טבע וחצי.

כלומר, זה אפילו פחות משלושה טפחים.

חצי משלושה.

אם כן, חוזר להיות קנדין לבוד.

שואל את הגמרא,

פאשא לפרקא דה אמתא.

כי שדילי מר בעיני ובעיני. כשאתה מחלק את החצי אמה, נותר לשני,

לכל השורות,

שיהיה מרחק שווה בין השורות.

אם כן, נמצא שזה רק רבע אמה,

שזה כמה טפח וחצי.

אם כן, כלבוד דאמה.

אז ממילא זה נקרא כמו לבוד.

אז זה כאילו שאין רווח ביניהם.

אז מה זה שאתה אומר?

מה שרב אמר בשמו של רב חייא,

שהעגלות תחתיהן זה רשות הרבים.

הכוונה על אותו חלק שהוא כנגד הרווח שבין שתי השורות.

גם הרווח הזה הוא נקרא כסתום,

שערי דינוק לבוד.

אתה מבין, רונן, הבנת את העניין?

אם אני לוקח חמש אמות

ומניח בתוכם את המקסימום של שורות. כמה שורות אני יכול להניח

בתוך

חמש אמות?

אז אם אני יודע שכל שורה היא אמה וחצי ברוחבה,

כי הרי רוחב כזה אמה וחצי, אז יש לנו שורות.

אז אני יוצא שזה גוזל מתוך החמש, גוזל לי ארבע וחצי.

כמה נשאר אם כן אוויר?

חצי, לא חצי אמה.

ובין שורה לשורה, כשאתה מחלק את החצי לשתיים,

נמצא שבין שורה לשורה זה רק רבע אמה, שזה טבע וחצי.

אם כן, כלכלה ואותאמה.

אז איך אתה אומר שבמקום העגלות היינו תחת העגלות, זה היה רשות הרבים.

ותארץ את הגמרא,

מי סברת?

קרשים?

אפותיו אמה, מה נחלום?

אך הודן מנח לו,

וכי סבור אתה שהיו מנחים את הקרשים על רוחבם,

שזה אמה וחצי?

לא,

הם היו מנחים אותם על צד עובים, לא על הצד של רוחבם.

העובי של הקרש היה רק אמה,

לא אמה וחצי, הרוחב היה אמה וחצי.

אבל עובי הקרש,

עובי, לא האורך, פה אתה מסביר על האורך.

זה עובי, לא. זה האורך, וזה הרוחב הבא.

עובי של הקרש.

העובי של הקרש. בוא תיקח את הקרש כשהוא בא. זה, זה העובי. תקשיב.

אתה לוקח את הקרש כשהוא עומד,

נכון?

החלק שאתה מודד מלמעלה למטה יש עשר אמות.

זהו. יופי.

עכשיו, כשאתה לוקח ומודד

במאונח,

לא במאונח, סליחה.

כשאתה לוקח ומודד מצפון לדרום, זה העמידה, זה נותר לנו. זה האורך.

תקשיב.

מה שאמרת זה האורך, כן?

תעמיד את זה שוב.

זה האורך. זה האורך.

הרוחב בדיוק.

זה האורך. בדיוק. נו, אז מה, אתה כל כך יודע טוב, מה אני צריך להוסיף לך?

אז אם כן, מה העובי, כמה היה?

האמה.

אז אם הם היו מניחים את זה רק על העובי ולא על הרוחב,

נמצא שיש רווח יותר בין השורות.

למה?

משום שאם אתה תיקח שלוש שורות של קרשים ותניח כל שורה על עובייה ולא על רוחבה,

נמצא שזה גוזל מתוך העגלה כמה? שלוש אמות.

אם כן, כמה נשאר

מבחינת האוויר בין השורות?

שתי אמות. שתי אמות, נכון?

אבל אמרנו מקודם שהאורך של ה... זה מקצה לקצה.

מה האורך? אמרנו שהעגלה היא

חמש אמות.

האורך.

האורך.

והקרש הוא היה, היו מניחים.

מניחים גם עכשיו. נכון. אמרנו מקודם שהקרשים היו נוגעים מהגלה לעגלה.

נכון. נכון. כלומר, אורך הקרשים לרוחב העגלה.

כן. יפה. בגובה שלהם,

ראשון. משכיבים מזה, בקיצור. משכיבים מזה ככה.

יפה מאוד. עכשיו, כשאתה הולך ומניח שורה אחת של קרשים,

כאשר האורך בולט שתיים וחצי לכל צד,

אבל כמה זה תפוס בעגלה בינתיים?

אז שורה אחת תפסה,

הגמרא בהתחלה סברה אמה וחצי.

שורה שנייה, עוד אמה וחצי.

שורה שלישית, עוד אמה וחצי.

לא קיים.

הפירוש בוחר.

אם זה על הרוחב, אין אמה אמה אמה.

לא על הרוחב, אבל זה מה ש... זה תגובה גמרא מתרצת,

שזה היה מונח על העובי.

ואז העובי היה אמה בלבד.

נמצא אם כן שיש כאן הפרש של...

כמה נשאר הפרש

מבחינת העגלה,

כן? לאחר שאתה מקזז את החלק שהיו הקרשים עליה.

שתי אמות.

אתה לוקח שתי אמות ומחלק את זה לשתיים,

נמצא שיש בין כל שורה לשורה אמה.

שתיים. אמה. שתיים לשמוח.

אתם מבינים. שתיים מזמינים.

עכשיו, כמה אווירים

יש בין שלוש שורות?

שתי אווירים.

נמצא שאוויר, כל אוויר זה אמה.

כי הרי נשאר לנו שתי אמות.

אני מאוד מקווה שיאבדתם את מה שאני אומר, כן?

שואלת הגמרא סוף-סוף,

סומכה דקרש,

כמה אווה?

אמתא.

כמה אווה מוטיב?

ארבעה.

הגמרא שואלת,

אם אתה טוען שהוא מניח את זה על העובי,

אז למה לעשות רק שלוש שורות?

מסתבר שהשתדלו לעשות את המקסימום.

המקסימום שאפשר כאן

זה ארבעה, זה לא שלושה.

לא שלוש שורות, ארבע שורות.

אם כן, כמה זה גזל מאיתנו?

אם זה ארבע שורות, כמה זה גזל מאיתנו?

ארבע. ארבע, מתוך חמש.

כמה נשאר רווח?

אמה.

את האמה הזאת תחלק לשלוש אווירים.

שלוש.

אמה.

חילקת לשלוש אווירים.

נמצא שיש כאן שליש אמה.

אם אמה זה שישה טפחים,

נמצא שכל רווח בין שורה לשורה זה שתי טפחים.

שוב עדיין זה לבוד.

נראה את השאלות הגמרא.

אני מבקש, אם לא הבנתם,

אז תבקשו שאני אסביר את זה שוב.

כל זמן שאתם לא אומרים להסביר שוב, אז אני מקווה שאכן הבנתם.

שואלת הגמרא סוף-סוף,

סומכה דקרש כמה, כלומר סומכה בארמית זה הכוונה העובי.

העובי. העובי של הקרש כמה היה אמתא, אמה אחת.

כמה אבמותים.

אז אם כן כמה היה מניח,

כמה שורות קרשים היה מניח במצב הזה,

יכול היה להניח ארבעה שורות.

אם כן פאשא לאמתא.

אם כן כמה נשאר אמה אחת,

נכון? של רווח.

אם אתה מחלק את האמה הזו לשלוש אווירים,

כי שדל אמר ביני וביני,

עדיין, כלבוד, עדיין שייך לומר דין, לבוד.

שאלה מובנת?

אז אם כן,

מדוע רב אומר בשמו של רב חייא,

שהעגלות תחתיהן,

רשות הרבים,

ופרשת את הדברים שכוונתו ברווח שבין שורה לשורה,

אולי הוא הוציא את הראש. הרי מאחר ולשיטתך הרב

אין דבר כזה לקרוא לרשות הרבים כשהיא מקורה,

כאן זה נחשב כאילו היא מקורה, גם הרווח.

משום שהמרחק בין שורה לשורה,

האוויר לבד היה מרחק רק של שני טפחים.

ממילא כל זמן שזה לא שלושה טפחים ומעלה,

הרי זה כלבוד,

הרי זה כסתום.

אולי הוא הוציא את הראש.

מי יוציא את הראש?

הוא היה מתחת לזה, אז הוא הוציא את הראש, הוא יוציא את הראש. מי יוציא את הראש?

הארץ אמרת שהם מתחת לקרשים, נכון?

הבן אדם נמצא מתחת לקרשים.

אבל ההולכה, ההולכה,

כשאתה בא לומר שתחתיהן רשות הרבים,

פירושו שאם אדם... יש מישהו שתחתיהן. נכון, ואם אדם אבל יהיה,

נו,

ברוך הוא תחתיהן.

מהלך העולם שלך, כאן יהיה אבו מרארק.

עכשיו, אני חייב להקדים איזושהי הקדמה כדי שנבין את המשך הגמרא.

עד לכאן, גישת הגמרא מובנת.

הרי אין רווח בין שורה לשורה אלא שני טפחים.

נמצא שעדיין זה מכוסה.

מדוע, אם כן, אתה קורא למשת באחת העגלות,

רשות הרבים.

השאלה, איך הקרשים היו בנויים?

אז יש בזה למעשה מחלוקת,

מחלוקת

האם הקרשים,

היה העובי שלהם

שווה

למעלה כלמטה,

או שלמעלה זה היה מתקצר

ולא היה באותו עובי כמו שהיה עובי הקרש מלמטה.

יש מנדט, אמר שאומר,

קרשים מלמתן עוביין אמה

ומלמעלן עוביין אמה.

כלומר,

העובי נשאר שווה,

העובי נשאר שווה,

להיות אמה למעלה ולמטה.

יש מנדאמן אחר שאומר, לא.

קרשים מלמטן עוביין אמה, אבל מלמעלן

קלין והולכין עד כאצבע.

כלומר,

אני אסביר,

אולי כדי שאני אחסוך את העבודה,

אני אסביר לכם,

ואראה לכם את הציורים פה. פה,

כשאני למדתי את הסוגיה לא היה את הציורים, הייתי צריך לדמיין את זה לבד.

בסייעת נשמעיה, פה מביאים לכם את הכל, חוזקים לכם את המאמץ.

שלא תגידו, לא הבנתם.

הנה, אתם רואים פה שני סוגי קרשים.

אתם רואים?

התמונה שמצד ימין, של קרש,

שהוא זקוף.

זה דעת מנדאמאר אחד שסובר,

כשם שמלמתן עוביין אמה,

כך מלמעלן עוביין אמה.

לעומת זאת, לדעת מנדאמאר אחר,

תסתכלו לציור האחרון, השמאלי.

אתם רואים את הקרש

כאשר הוא הולך באלכסון.

אז למטה, אם היית בודק את עובי הקרש,

היית מוצא שאכן עוביו אמה.

אבל זה היה מתקצר והולך

עד שנמצא בעליונו של הקרש,

שכל העובי מצטמצם להיות כעץ.

דיבר בלבד.

זה הכוונה לשיטת אותו מנדמה,

שזה מלמטה.

לא, אבל ככה אם...

שמה, מה שדיברת זה המה וחצי המה,

זה מדובר על הרוחב.

אנחנו מדברים על העובי.

איך היה העובי?

האם העובי שווה למעלה או למטה,

או שלמעלה זה יתקצר מכפי מה שהיה מלמטה?

שונה.

רגע, העובי, העובי, זה אולי זה אולי זה אולי זה אולי זה אולי זה אולי זה אולי. כן.

הכל

זה כפי

שקיבל משה רבנו,

ונצטווה על העניין.

כל צורת הקרשים.

לא זכור לי, כן. לי לא זכור.

אז איך נהיה המחלוקת אם זה יהיה המחלוקת, אם זה עבר למשה מבחינה, אז אין מחלוקת על המחלוקת.

לא יודעים מה הבא.

יש הרבה פעמים

שאלה דברים שהתקבלו במסורת.

בכל זאת זה קיבל כך וזה קיבל כך.

לבוא ולומר

מה האמת,

כמובן שזה לא בכוחנו.

בפרש אתה צריך לדעת

שפעמים,

כן, ברוב הפעמים,

שניהם נכונים.

אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

כאן, במקרה זה,

במקרה הזה אני לא יכול לפרש ששניהם נכונים.

אני לא יכול לפרש.

זאת אומרת, מצד הסברה נראה שזו מחלוקת מציאותית.

האם הקרשים היו בנויים

כאשר מלמעלה כלמטה,

או שהיה שונה למעלה מאשר למטה?

הרב, אומרים שם כאן זה יעבר מסויח ואנחנו נביא גם את המחלוקת על פי סטמי.

סטמי, הכל יהיה אמת. כן, זה הכל,

כאשר זו שאלה בפירוש פסוקים,

או ש... גם מחלוקת במהות. או מחלוקת בסברות, אבל במציאות,

כאשר זו שאלה מציאותית מה היה,

זה קצת יותר בעיה.

זה החידוש שיהיה בעולם הבא,

כאילו, על הטלוויזיה ברוחב להצביע לנו גם את זה. טוב. זה רשום לא... זה לא אפשרי... אין לי בעיה, אני אשמח מאוד שכולנו נזכה במהרה בימינו

למשורת הגאולה על ידי אליהו הנביא,

ולביאת משיח צדקנו, שיגעלנו,

ונראה, נשמע גם תשובות לזה.

אבל בשלב הזה אני עדיין לא...

קשה לי להבין

ולסדר את שניהם, ששניהם יהיו צודקים. לא יודע.

אתה מבין?

יש לי משהו שאלה רע לי על הברית של יצחק.

אחד לא נוזל על הפסח, אחד לא נוזל על הפסח.

אנחנו יודעים את זה שתי הדברים. או שזה היה בזיגות האלה ובזיגות האלה. זה מחלוקת בראש השנה, למדתם את זה. אתם לומדים בראש השנה, לא?

בראש השנה המחלוקת רבי אלעזר ורבי יהושע.

כן, אבל אמר, לזה יש תשובה.

מה אומרת שמה, בראש השנה כזה בחור החליט את זה? עלה במחשבה.

זה לגבי המחלוקת מתי נברא העולם.

אצלו גם היה עיבוב. אתה מבין?

אתם לומדים תוספות? איך אתם הגעתם לזה? זה היה בתשרי ממיצה בניסן. אה?

אז תוספות מביאים את זה.

שאפשר להסתדר את שניהם.

גם כשהיית לומד את הסוגיה כפשוטה,

זה נברא בתשרי, זה נברא בניסן,

מי?

אני אמרתי?

טוב, שכחתי.

כששאלתי על הערת עולם,

אה, טוב.

בכל אופן, אחרי שאנחנו יודעים את שתי השיטות,

אחרי שאנחנו יודעים את שתי השיטות הללו,

אולי נוכל לתרץ

על פי שיטה אחת את הדברים, את הקושי שהקשינו קודם.

מה הקשינו?

הרי אם אתה מניח ארבעה שורות של קרשים,

כאשר זה תופס ארבע עמות מתוך החמש,

נמצא שנותר זה רק אמה,

ואם אתה מחלק אמה לשלוש אווירים,

נמצא שכל אוויר, יש בזה שני טפחים בלבד.

אומרת הגמרא, אם תפרש,

כמו המדע האמר הזה שאומר,

שמלמעלן כלין ואולגין עד כאצבע.

נו, לפי המדע האמר הזה,

נוכל למצוא אופן

שההפרש בין שורה לשורה היה שלושה טפחים ויותר.

כיוון שזה מתכלה והולך עד כאצבע.

אבל למאן דאמר האחר שסובר,

שאין הפרש בעובי, אלא

מתחילת ראש אחד של הקרש עד ראש האחר.

העובי נשאר שווה אמה,

אז נשארת קושייתנו.

אם כן,

איך ייתכן לומר שהרווח זה רשות הרבים?

הרי יש פה על כל פנים לומר דין לבוד,

וזה, בזה נמשיך את הגמרא.

הניחל למאן דאמר קרשים מלמתן עוביין אמה,

מלמעלן כלין ואולגין עד כאצבע שפיר.

כלומר,

הדבר יהיה מובן

לומר שתחתיהם זה רשות הרבים בגלל הרווח מבין השורות,

זה רק לדעת אותו מי שסובר שהקרשים לא היה עוביין אמה לכל אורך הקרש,

אלא רק בראש אחד.

אבל בראש האחר זה היה כלב הולך עד כאצבע.

נמצא שהחלק המרכזי של הקרש

שהיה מונח על העגלה,

זה כבר התקצר מלהיות אמה.

נכון?

אם זה התקצר,

נמצא שיכולים אנו למצוא רווח בין שורה לשורה,

שלושה טפחים ביותר.

אלא למאן דאמר,

כשם שמלמתן עוביין אמה,

כך מלמעלה עוביין אמה,

מה איכלם אמהר.

אבל לפי המנדא אמר האחר,

שסובר,

שאין הבדל בין למעלה למטה,

העובי הוא אמה לכל אורך הקרש.

אם כן, מה איכלם אמהר? איך נבער את דברי רב במה שאמר,

שתחתיהן של העגלות זה רשות הרבים?

הרי לפי השיטה הזו,

לא נוכל למצוא רווח אל אמה בלבד.

וכשאתה מחלק את האמה לשלוש אווירים,

אז זה רק שני טפחים אוויר בין שורה לשורה.

אם כן, עדיין

זה נקרא מקורא,

ורב ארץ אומר שאם זה מקורא,

לא ייתכן לתת למה שתחת התקרה דין של רשות הרבים.

אמר רב כהנא,

באטבע.

רב כהנא בא ומתרץ שמדובר כאן, שסידרו את זה באטבע.

קודם הבנו

שאיך הניחו את השורות,

כל שורה מופרדת קצת מהשורה האחרת.

נראה לי, אם אתה רוצה שיהיה רווח שווה ביניהם,

נמצא שזה שני טפחים בין כל שורה ושורה.

רב כהנא אומר לא.

הניחו את זה כך,

שתי שורות צמודות זו לזו,

ועוד שתי שורות צמודות זו לזו.

זה רווח אחד.

ראה שרווח אחד. אז אם כן,

אז כמה אם כן יש

בין שתי השורות

שבקצה האחד של העגלה

לבין שתי השורות האחרות שבקצה השני,

מרחק של המה אחת.

על זה אמרו את העניין הזה של שתחתיהן רשות הרבים.

אבל זה כתוב ברווחים.

הוא אמר, תחתיהן רשות הרבים.

אנחנו באנו לדון מה זה תחתיהן.

לכאורה היו הקרשים מונחים.

מכאן התגלגלנו.

שלכאורה היו כמה שורות.

הרווחים שביניהם, נמצא שאם כן אתה לא יכול לתת על הרווח שביניהם דין של רשות הרבים

כדין לבוד.

אבל אחרי שאנחנו מסדרים את הדברים לומר שהיו הארבע שורות הללו

לא מופרדים זה מזה, אלא שתי שורות בנפרד ועוד שתי שורות בנפרד,

נמצא אם כן שהרווח שבין שתי השורות,

כמו שאמרתם, זה אמה.

ולכן שייך שפיר לומר שתחתיהן היינו

תחת אותו רווח נקרא רשות הרבים.

הגמרא עכשיו שואלת שאלה.

את בעיהך, מה אנחנו?

כלומר, גם אם תאמר כך

ששורות הקרשים

היו מונחות כאשר שניים בקצה אחד

ועוד שתי שורות בקצה האחר,

אבל איפה הוא היה מניח את הקרשים הללו?

הגב עד העגלה.

אמרנו שהארבע שורות

לא היו מונחות בהפרשים זה מזה,

אלא שתי שורות היו צמודות זו לזו,

ועוד שתי שורות.

‫של קרשים צמודות זו לזו.

‫-אז מה הרווחנו בזה? ‫-הרווחנו בזה.

‫ששתי שורות ראשונות

‫תפסו בקצה אחת של העגלה שתי אמות,

‫כי העובי של כל קרש

זה אמה,

‫אז אמה ועוד שורה זה עוד אמה, זה שתיים.

‫והשתי שורות האחרות

‫שוב תפסו עוד שתי אמות.

‫נמצא שההפרש בין שתי שורות אלו ‫לשתי שורות אלו,

‫אמה אחת.

‫פשטייס שמיר, הבנת אותי?

‫זהו.

‫שואלת הגמרא,

‫איפה הוא היה מניח את שורות ‫הקרשים הללו?

‫אגבד העגלה.

‫עגלה גופה מקוראה, אבל.

‫גמרא עכשיו שואלת,

‫העגלה עצמה הייתה לרצפה.

‫-לא הייתה?

‫שהיה לרצפה.

‫פה בגושי...

‫מקורה, הוא אומר.

‫מקורה, כלומר זה רצפה.

‫-מקורה זה תקרא, לא? ‫-לא.

‫הכוונה לדון כלפי החלל שמתחת.

‫מה שאמרת,

‫שתחת העגלה זה רשות הרבים,

‫זה מקורה.

‫משמשה הייתה רצפה לעגלה, ‫לפי השאלה כאן בגמרא.

‫על הגוף המקורא וה... ‫-לא, איפה הוא תלוי את הקרשים?

‫מתחת לעגלה?

‫לא.

על העגלה.

‫-לא כלומר דבר על העגלה, ‫הוא היה על העגלה, ‫למה הוא מתחת לעגלה? ‫-כן, אבל הגמרא סברה,

‫כמו שאתה סברת בתחילה,

‫שהיה רצפה לעגלה.

‫אז עכשיו תעזוב את הקרשים, ‫מה אכפת לי קרשים או לא קרשים?

‫בתכלס מה?

‫היה פה רצפה.

‫-הוא נמצא על הרצפה, מעל הרצפה הוא... ‫-נכון.

נו, אז איך ייתכן לתת... אם ככה הבנת,

‫אז איך ייתכן לתת לחלל שמתחת העגלה ‫דין רשות הרבים?

‫לא, כתוב תחתיהן, ‫כל הדיון על תחתיהן.

‫כתוב על עגלות, תחתיהן, ‫וביניהן וצידיהן רשות הרבים.

‫כל הדיון הוא תחת העגלה, ‫אותו חלל שמתחת העגלה,

‫דינו רשות הרבים.

‫זו השאלה הייתה, למה?

‫הלא לכאורה זה מקורה.

‫אז אם תקרא.

‫-אבל אל תקרא קבועה.

‫עוד פעם, תקרא קבועה, לא קבועה.

‫לא רואים פה את העניין הזה. ‫-אבל תקרא אותו הזמן הולכת.

‫-לא ראינו כאן את המבדיל ‫בין קבועה ללא קבועה.

‫כל העניין הוא שאם אתה רוצה לומר ‫שבגלל שלא מצאנו בדגלי מדבר,

‫לכן אין מושג שרשות הרבים מקורה,

‫אם כן, די. אז איך אתה אומר דבר כזה? הרי פה מצאנו שיש רשות הרבים מקורה.

‫כמובן, זו הייתה השאלה.

‫עגל הגוף המקורה, ‫היא הייתה אם תקרא.

‫נהפוך את הדף, אמר שמואל,

‫ביתדות.

‫כמו שבהרנו מקודם, ‫שבאמת לעגלות לא היה רצפה.

‫אלא,

תחתית של העגלה הייתה עשויה מתעדות,

‫שיש ביניהן רווחים של יותר משלושה טפחים.

‫לכן גם המקום

שמתחת העגלה חשוב רשות הרבים. ‫בקיצור,

לא היה רצפה.

זה הכול.

כמו שאמרנו, זו מסגרת,

מלבד

כאשר יש אופנים,

‫ועל אותה מסגרת הניחו את הקרשים,

‫ובזה סיימנו את הסיפור.

‫רגע, הוא ייתח את הקרשים,

‫לא, זה לא רשות הרבים.

‫כל הדיון הוא רק לגבי הרווח ‫שבין שתי שורות אלו לשתי שורות אלו.

כן, עד לכאן

סוגיה אחת,

‫נראה את רש״י.

‫כמובן, יחד איתכם.

‫אז רגע, אם העגלה לא הייתה תחתיהן, ‫היהיו מתחתיהן.

‫שתחת העגלות, נו.

‫אבל אין נקראת.

‫זה גם נקראת תחתיהן.

‫תחת המסגרת הזו של איך קוראים עגלה, ‫זה הכול.

‫-תחת זה גם במקום, לא?

‫לא, לא כאן.

נראה ברש״י.

‫מקורה המכוסה.

‫והעגלות במשכן

‫דמכורותיו

‫בקרשים הסדורים עליהן,

‫רוחבן לאורך העגלה,

‫ואורכן

לרוחבה על ראש דופנותיה.

‫וכסרקי דעתך,

על פני כל אורך העגלות היו מסודרות,

‫וביניהן בין עגלה לעגלה שבצדה,

‫אף על פי שראשי הקרשים יוצאים ‫לכאן ולכאן,

‫שתי עמות ומחצה לכל רוח.

‫כשהוא היה מניח את הקרש ‫שאורכו היה עשר עמות,

‫והעגלה כולה, יחד עם האופנים, חמש עמות,

‫נמצא שהיה פה בולט, החוצה,

‫מכל צד, שתי עמות ומחצה.

‫משום שאם אתה מניח חמש עמות מהקרש

על העגלה,

‫נמצא שעדיין

‫שתיים וחצי מכל צד בולט,

‫כי האורך הוא עשר.

‫אם האורך הוא עשר, ‫זה חייב להיות שבולט החוצה,

‫לימין ולשמאל,

‫שתיים וחצי עמות.

בסדר? כמובן.

‫הלאה.

לפי זה,

וראשי קרשים של העגלה הזו,

‫מגיעים לראשי קרשים של זו שבצדה.

‫כי אם המרחק בין עגלה לעגלה זה חמש עמות,

‫והקרשים שבכל עגלה היו בולטים ‫מצידי העגלה שתיים וחצי,

‫נמצא שהקרשים שבעגלה האחת

‫צמודים

לקרשים שבעגלה האחרת.

‫שערי חמש עמות היו בין עגלה לעגלה. ‫כדלקמה?

ורוחב עגלה חמש עמות.

‫החלל שתי עמות ומחצה,

‫ובין הדפנות והאופנים והעובי האופנים,

‫שתי עמות במחצה.

‫כשאתה לוקח,

כן,

‫את המרחק שבין הדפנות והאופנים,

‫בין הדופן לאופן,

‫האופן זה הכוונה הגלגל,

‫כולל את עובי האופנים,

‫אתה מקבל עוד שתי עמות במחצה.

‫בשני הצדדים הכוונה, ביחד.

‫השתי עמות וחצי זה היה גוף המסגרת הזו, ‫זאת אומרת, ברוחב.

‫תוסיף שתיים וחצי בשתי הצדדים,

‫כלומר, שתיים וחצי ביחד, ‫זאת אומרת, זה אחת ורבע בכל צד.

‫אחת ורבע בכל צד

נמצא שתיים וחצי,

‫ועוד שתיים וחצי בגוף העגלה,

‫נמצא שזה חמש עמות

‫ועשר עמות אורך הקרש.

‫כשהוא היה מניח את הקרש ‫שאורכו עשר עמות,

‫וכשאורכו נתון על דופני העגלה לרוחבה,

‫נמצאו שתי עמות והמחצה בולטים מכל צד,

‫ונמצא הרווח שבין שתי העגלות ‫מקורה בפרשי קרשים.

‫אז גם הרווח שבין העגלות,

‫היה לו

תקרה על ידי אותם קרשים.

‫בצדיהן,

רווח שבין דופן עגלה ‫לאופן ועובי האופן,

‫כי כמה רב תחתיהן רשות הרבים,

‫בדרעתה.

מה שאמר,

שתחת העגלות זה רשות הרבים,

‫זה ברווח שבין השורות,

‫ברווח שבין שורות הסדר,

‫שהיה סודר קרש על קרש סדר אחד,

‫ומניחו הוא מניח רווח,

‫וסודר סדר אחר הוא מניח רווח.

‫כלומר, היה עושה שורות,

‫אבל עם הפרשים של רווח בין שורה לשורה.

‫אז הגמרא סברה ככה בהתחלה, ‫שככה זה היה.

כל שורה מובדלת מחברתה ברווח כלשהו.

‫הי עמות כדלקמן,

‫כמה מוטים, כמה סדרים יכול להושיב ‫על אורך דופנותיה?

‫תה להתה ותו לא.

‫הרי הגמרא סברה בהתחלה שהקרשים ‫היו מונחים על רוחבן ולא על עוביה,

‫והרוחב ידוע לנו מהפסוק מפורש, ‫שהוא אומר, ‫שכמה היה רוחב כל קרש?

חמה וחצי.

‫אז אם יש לנו האורך חמש,

‫אורך העגלה זה חמש אמות,

‫אז כמה שורות אתה יכול להכניס

‫כאשר אתה מניח את הקרשים על רוחבן,

‫יכול למצוא שלוש שורות.

‫עמה וחצי, ועוד עמה וחצי, ועוד עמה וחצי,

‫זה ארבע וחצי אמות.

‫כמה סדרים יכול להושיב ‫על אורך דופנותיה?

‫תלתה ותו לא. ‫כלומר, שלוש שורות ולא יותר.

‫הוא מחזיק כעוד דלת אמות וחצי.

‫נמצא שזה מחזיק מאורך העגלה ארבעה אמות וחצי. ‫כמה אם כן נשאר רווח?

‫פאש לרווח, פרגא לאמתא, ‫נשאר רווח ביניהם,

‫רק של חצי אמה.

‫אבל זה חצי אמה

‫בין כל השורות.

‫אבל בין שורה לשורה כמה נשאר?

‫אז אם יש פה שלוש שורות...

ונמצא שיש פה שני אווירים,

פעמיים אוויר.

אז אם בכללי נשאר פה רווח של חצי אמה,

אתה צריך לחלק את חצי האמה לשני אווירים.

נמצא שכל רווח זה רבע אמה.

מובן?

כמה שישה טפחים יש לי אמה?

שישה טפחים.

שד היא לאמור...

להביא לשלוטה טפחים? כן.

שד היא לאמור ביני או ביני,

כשאתה מחלק לרווח שבין הסדרים,

אין בכל רווח זה רביעי אמה.

זהו טפח ומחצה.

דהבא ללווד.

ממילא יש פה דין לבוד. דיינו מקורה, זה עדיין מקורה.

אז הגמרא עונה לו, שאולי הוא היה מניח את זה על הרוחב,

אלא החוט דן מאנח לו.

דעיקה רב חטפיה. הוא היה מניח את זה על העובי,

שזה רק אמה בלבד.

אז מי אמר שהוא יניח?

מי אמר שהוא יניח שתיים ושתיים? אולי הוא יניח שלוש?

שמה?

מי אמר שהוא יניח ארבע?

ארבע שורות.

הרי בגלל זה לא מסכימה שהוא יניח ארבע שורות. והוא יניח שלוש, עשה שתיים בצד ואחד.

אף אחד לא אמר את זה.

אלא מה? אלא מה? הסברה נותנת

שהם השתדלו,

השתדלו לעשות הכול על מנת שיהיה אפשר לקבל בעגלה כמה שיותר.

לכן,

אנחנו בודקים כמה המקסימום של שורות אפשר להכניס

באורך כזה של חמש עמות.

זה הכול.

שומחה עובי.

אמת?

כי הוא שם קרש, והוא שם קרש על קרש.

נכון מאוד. זה לא אומר, אם הוא עושים ככה, אם הוא עושים את זה על אבא פה, אז יהיה לו גובה, אבא וחצי.

זה לא משנה אם הוא עושה ככה או ככה, אם הוא עושה קרשים על קרש,

זה יצא לו בסופו של דבר אותו ריבוע. לא ידע מה ש... לא הבנתי מה שאתה רוצה.

לא הבנתי.

אתה יודע כמה קרשים היו?

כמה קרשים היו?

הלוא משני צדדים

היו עשרים קרשים.

כבר הגעת לארבעה עם קרש.

בגלל העגלה אחת.

לא, לא, אני מדבר כללית במשכן.

כן. תוסיף את הקרשים שהיו

בצד המזרחי.

כן.

בצד המזרחי.

בצד המזרחי.

כן.

אז היה המזרחי או המערבי? לא המערבי בעצם.

המערבי.

אז תוסיף עוד כמה קרשים היה שם, אולי שמונה קרשים.

כתוב בתורה כמה.

לא זוכר בדיוק,

אבל אם למשל זה היה עשר אמות הרוחב של המשכן,

תחלק אמה וחצי

כדי למצוא עשר מתוך,

מכוח כמה קרשים שכל אחד מהם זה אמה וחצי,

אז אתה מקבל

שישה כפול אחת וחצי זה תשע,

אתה צריך יותר משישה.

אתה צריך שמונה קרשים בערך.

כן?

אז אם אתה לוקח שמונה,

פלוס ה-20 מכל צה״ל,

כבר הגעת ל-48.

פלוס אלו שהיו בחלק המזרחי.

אם היה שם, אני כבר לא זוכר,

אבל היה בסך הכול 50 קרשים בערך, היה ודאי.

נו, איך אתה לוקח חמישה קרשים?

50 קרשים. אם יניח אותם לגובה,

זה מאוד לא יהיה נוח, כי הם עלולים ליפול.

לא, זאת אומרת 50 קרשים אתה תהיה נחלק מבאה ארבע.

ארבע עגלות. נכון, נכון.

זאת אומרת, כל עגלה צריכה לבחור. אתה יודע, זה מדובר פה על משקל למשקל.

כן. אתה מתאר לך עשר עמות,

כאשר הרוחב זה אמה וחצי.

אמה וחצי, אם תיקח שכל אמה

זה 60 סנטים, תיקח,

אז אמה וחצי זה כבר 90 סנטים.

אתה יודע מה זה?

זה ארבע עגלות, ארבע עשר קרשים בעגלה.

אתה מבין? תחלק את זה לארבע, כן?

זה המון.

אז ודאי שלא ייתכן שהיו מנחים כל כך הרבה אחד על השני.

צריכים להיזהר.

לכן השתדלו לצמצם,

לחלק את זה בתוך העגלה.

לעשות כמה שיותר שורות בעגלה ולא להניח אותם לגובה.

זה בדיוק, זה בדיוק. הנה, הוא אומר מפורש.

לא ראיתי ברשי. רשי אומר מפורש שהיו 12 קרשים בעגלה.

12 קרשים בעגלה. כן, למה? כי היו ארבעים ושמונה קרשים,

20 לצפון, 20 לדרום, 6 למערב ו-2 למקצועות.

כלומר 8 בחלק המערבי.

אז אם אתה אומר שזה לא יהיה הרבה לגובה,

זאת אומרת שצריך להיות 3 קרשים.

אז תלוי. אם זה 4 שורות,

נמצא שכל שורה זה בת 3 קרשים.

כל שורה 3 קרשים. ואם זה 3 שורות, אז 4 קרשים.

תראה את זה בהמשך, ובשביל מה צריך להתווכח?

תראה את ההמשך.

רשי אומר,

שום לך העבי, אמתא כדמשן אלה כמן, עבייה נמה.

כמה מוטיב, כמה סדרים הוא מסדר.

כלומר, כמה שורות.

כן? ארבעה.

דע על כורחיך,

כל מה שיכול לסדר על פני אורך העגלה הוא מסדר.

ואינו מגביה לו שיב זו על זו.

כלומר, למה הגמרא הגיעה לומר שיש פה 4 שורות,

אם הוא מניח את זה על העבי?

כי מסתמה הוא עדיף

לומר שזה התפצל, 12 קרשים התפצלו

להיות ביותר שורות מאשר לעשות פחות שורות ולשים אותן בגובה.

שהרי יב קרשים היו לעגלה אחת,

שמ״ח קרשים היו.

הרי בתכל'ס, כמה היו קרשים במשכן?

48 קרשים, כן?

לא 50, אלא 48. 20 קרשים לצפון,

20 לדרום,

ושש למערב, ושניים למקצועות.

המקצועות הכוונה לפינות.

הפינות שזה נקרא מערב צפון ומערב דרום.

וכיוון רוחבן אמה וחצי

הוא מושב חודן קצר, מאחר ועל רוחב שלו

כל כך גדול של אמה וחצי.

ואילו החוד, היינו העובי,

קצר יותר שזה בהתאמה.

אם אתה מסדר זו על זו הרבה,

הן נופלות.

אם תעשה מצב כזה שהרוחב יהיה לגובה,

הרי אם אתה מסדר זו על העובי,

נמצא שהרוחב הוא לגובה,

נכון?

אם תעשה שלוש שורות,

נמצא שכמה קרשים יש בכל שורה,

תחלק את השני משרד לשלוש.

ופילדוס, אז כמה זה יוצא?

ארבעה קרשים.

ואם הרוחב עומד לגובה, כי אם אתה מעמיד את זה על העובי,

נמצא שהרוחב הוא עכשיו כלפי הגובה.

אז יש פה אמה וחצי,

ועוד אמה וחצי, ועוד אמה וחצי, ועוד אמה וחצי.

כלומר,

שישה, שש אמות.

לא, הרב יורד, יש שלוש קרשים?

אם כן, אם זה שלוש שורות.

שלוש שורות? כן. יש אמה.

אמה ברוחב, במשק טורטובוס, וכנגד העגלה.

אבל כשאתה מניח את הקרשים זה על זו, אם יש ארבע שורות,

אם יש שלוש שורות,

נמצא שכל שורה כמה קרשים יש שם,

אבל זה מברך אמה לגבי אמה לגבי אמה.

כן, אבל האמה זה הרוחב.

זה העובי.

זה הגובה של שאתה מוניח.

לא.

אם אתה מניח את זה על העובי שהוא אמה,

אז נמצא שהרוחב הוא עומד במאוזן,

במונח, הפוך. זה הקרש?

זה הקרש? זה הקרש? זה הקרש?

זה האמה וחצי? אני לא יודע מה אתה רוצה. זה כל כך פשוט.

זה כל כך פשוט. תסתכל פה.

זה העובי,

נכון?

וזה הרוחב.

ומה זה המרכזי?

המרכזי זה הרוחב.

והעובי זה אמה.

אז אם אתה מעמיד את זה על העובי, נמצא שזה עומד ככה.

אם אתה מושיב את זה על העובי,

נמצא שהרוחב הוא כלפי הגובה.

נכון?

אז אמה וחצי.

אז אמה וחצי גזלו ארבע דרכים, לא שלום.

בדיוק הפוך.

במצב הזה ייכנסו ארבע שורות, אתה מתכוון. ארבע שורות. נכון, זה לגופו של מה שכתוב בהגברה.

אבל כי אם נגיד רק שלוש שורות,

נמצא שאתה צריך להניח בכל שורה כמה קרשים,

ארבע,

כיוון שהאם לכל עגלה היה 12 קרשים,

ואתה עשית מזה שלוש שורות,

נמצא שבכל שורה יש כמה קרשים,

ארבעה קרשים.

אז אם אתה מעמיד את זה על העובי,

נמצא שהגובה שלהם,

תופס

שישה שש אמות

שהרי אם אתה מעמיד זה על העובי נמצא שער רוחבו כלפי הגובה,

רוחב הקרש.

אמה וחצי כפול ארבע, כמה הגעת?

שש אמות.

כן, שש אמות.

או,

וזה ודאי לא נוח,

אומר רשי.

רגע, ואם אתה קמת בשלוש שורות, כמה ידו? טוב מאוד,

אז זה כבר אחרת.

אם אתה שם את זה באלבע שורות, לא בשלוש, זה הפוך באלבע,

אז זה מצויין.

כי אז נמצא שאין פה גובה של שש אמות,

רק גובה של ארבע וחצי אמות.

ארבע, ארבע, ארבע זה יש?

אם זה ארבע שורות, נמצא שבכל שורה יש שלושה, שלושה קרשים.

אז גם אם תעמיד זה על החוד, על העובי,

עדיין הגובה שנוצר מכוח ה...

הרוחב שהוא לגובה

בטירוף השלוש שלושה קרשים זה ארבעה וחצי אמות.

יותר.

לא יותר.

בטח יותר.

רגע, הרב אומר שיש ארבע שורות, ארבע קרשים וכל זה, נכון? ארבע קרשים? ארבע שורות של קרשים. ארבע שורות של קרשים.

יפה.

ארבע דאמה וחצי.

עכשיו, בכל שורה כמה קרשים יש? ארבע וחצי.

בכל שורה כמה יש, כמה קרשים,

שהוא מניח אותם זה על זה. זה על זה, יש ארבע ויש שלוש. שלושה קרשים. שלושה קרשים. אז אם הוא שם עכשיו את הקרשים ב... שלוש כפול אחד וחצי.

נכון.

נו,

אה יופי.

הלאה.

מכיוון, זה לא חובה על אדמה וחצי ומושב חודקה קצר.

אם אתה מסדר זו על זו הרבה, הנוף לא ילקח כמה הוא מוטיב.

לכן מסתבר שאם הוא היה בא להניח היה

איך אומרים? לפזר את זה יותר באורך העגלה.

שלא יהיה בכל שיעור לארבעה קרשים, אלא רק שלושה קרשים.

נמצא שהוא צריך לעשות ארבע שורות.

זה חמישה בחמישה לא יעטווה.

לבוא ולהגיד שאולי הוא עשה חמש שורות.

הרי אורך העגלה היה חמש.

ואם הוא מניח את זה על העובי,

מה אכפת לך לומר שהוא עשה חמש שורות?

תשובה היא כחמישה בחמישה לא יעטווה.

למה לא?

אי אפשר לדחקן ולצמצם

ולהושיב ה' בתוך הימות.

למה לא? זו המציאות.

תלך ותראה.

שכאשר הכלי כיבוש שלך

הוא מצומצם להיות ברווח מסוים,

אז צריך להיות שמה שאתה מכניס בתוכו,

צריך שיהיה קצת במשהו פחות.

זה רק קצת מוכר. זה מה שכוון מוכר מכך.

שלא היה דבר כזה שזה יצא מהעגלה,

אפילו במשהו.

אלא הכל היה על גבי העגלה.

כן, אבל אמרתי שכאשר הוא קיבלו את העגלה, כן.

עוד פעם.

זה הכל כפי שקיבל משה רבנו,

שכך יהיה

אורך הכל, כל מה שהיה קשור,

הכל כפי שנצטווה.

השאלות, אל תשאל. כך נצטווה ודי.

אם אתה היית מייצר את העגלות, אולי.

בינתיים

יש לנו דרך אחרת, מסורת אחרת.

הכל כפי שהקדוש ברוך הוא ציווה אותו, וזהו.

אני לא ראיתי מדוע רק ש... ועוד

מפני בליטת הטבעות.

ועוד

מפני בליטת הטבעות.

כלומר,

גם אם נבוא ונאמר ששייך שיכניס

חמש שורות בתוך חמישה

חמש אמות,

אבל נמצא שתהיה פה בעיה עם הטבעות.

הרי היו טבעות בתוך הקרשים, נכון?

כדי להכניס בתוכם את הברחים.

היה הבריח החד-פנימי האמצעי,

והיה את החיצוניים,

שהיו מכניסים אותם בתוך הטבעות.

אתה יודע איך היה הציור של הקרשים.

אז אם תניח חמש,

רגע, רגע.

הטבעות היו בעובי או ברוחב? ברוחב.

ברוחב? כן.

אתה לא יכול לשים על הרוחב את הסרטים.

זה לא הייתה... נכון.

אבל עכשיו אתה...

בסדר, בסדר. בסדר, אבל הגענו למסקנה בלי זה שמונח על העובי.

אז די, השאלה שלך לא קיימת.

מה הגמרא אמרה?

שמדובר זה על העובי.

אז זה סיימנו.

מה נשאר לנו אם כן לברר?

האם יעשו חמש שורות או ארבע שורות?

הגמרא הגיעה למסקנה זה ארבע.

רש״י היה קשה לו, למה לא חמש?

הלא, אם אתה אומר שאורך העגלה זה חמש,

נמצא שיכול להכניס חמש שורות, שכל שורה זה בתאמה אחת,

שהרי העובי הוא רק אמה.

איזה טבעות?

מה? אה, אז התשובה,

שאז יהיה פה את הטבעות בולטות כלפי חוץ.

הבנת?

א',

וב',

בדיוק, בדיוק, אתה קלטת, לא.

לפי המסקנה,

לפי המסקנה זה לא קשה.

למה? כיוון שהוא היה מניח שורה אחת כאשר העגלות בולטות כלפי חוץ,

שורה אחרת סמוכה לה כאשר הטבעות בולטות כלפי הצד האחר.

כלומר, הוא היה מדביק,

משווה, מצמיד,

את השורות,

כאשר החלק של הרוחב...

אבל לא תבוא נצמיח, לא, מה פתאום.

לא.

מה פתאום?

מובן?

איך נתמוד?

איך נתמוד? אני עכשיו לא בא ללמוד איתך עכשיו את פרשת תרומה,

פרשת והקל, תדבר איתי בנפרד. מה כתוב פה בגמרא הבא?

שאי אפשר שיהיה חמש שורות בעגלה.

למה?

או בגלל שדחוק מאוד

למצוא מצב כזה שכלי הקיבול יהיה חמש ולהכניס בתוכו חמש.

א',

כן?

וב',

יש פה גם את הבעיה של הטבעות שהן היו בולטות כלפי חוץ.

וגם הטבעות הפנימיות נפגשות עם האחרות.

למה את הטבעות?

את הברכים.

איפה הם נמצאים לברכים?

בתוך הטבעות.

לא, במה?

בואו נמצאים.

מה פתאום? לא קשור. איפה הם נמצאים?

מה, במה? אתה יודע מה זה הברכים? מה זה הערין של הברכים?

זה קרשים מצופים זהב.

היה מכניס אותם

בתוך הטבעות כדי לחזק את הקרשים שלו,

יפרדו זה מזה.

לא הייתה אדלה.

הוא היה מכניס אותם בטבעות.

נכון.

מה זה שאומרתי? זה טבעתי פה, וטבעתי פה, ולהכניס בין הטבעת לזה, לטבעת לזה, את הבריחים.

כנראה שאתה לא הבנת אם ככה על מה מדובר.

עוד פעם,

יש פה קרש?

כן. יש פה קרש.

כן.

יש טבעת,

ובקרש השני טבעת.

מכניס בתוך שתי הטבעות את הבריח.

מה נמצא?

שהבריח מקשר את שתי הקרשים זה לזה.

קלעת?

רק עוד פעם.

רק כבר.

במשכן זה לא היה רק שניים, זה היה יותר.

נדמה לי שזה היה, החיצוניים היה,

כל עשרה קרשים

מחוברים בבריח אחד,

כן?

ורק בריח הפנימי

הוא היה מקיף את כל המשכן.

זה היה מתכופף בנס.

הכניסו אותו,

ובנס זה פתאום היה סטה לדופן המערבי,

ושוב חזר לדופן הצפוני,

וכך

היה הנס בריח האמצעי.

בריח התיכון בתוך הקרשים, מבריח מן הקצ'ה לקצ'ה.

למה אתה מבין הוא משהו, לא? למה אתה מבין?

תגיד לי, אתה בסדר?

איך אפשר שיכניס קרש, קרש,

ופתאום כשמגיע לפנות,

פתאום מאליו הוא נהיה,

הקרש הוא ישר, איך פתאום הוא מתעכם?

לא, אולי הבנו אותו בתחילה אחוז.

אז איך הוא ייכנס? עוד פעם.

אוי, אוי.

אומר רשי, נמשיך.

קישד דימר ביני או ביני

לחלקה לעם הזו לגימיר רווחים שבין ארבעה סדרים.

כלומר, לאחר שביארנו מדוע ראוי לומר שעשו רק ארבע שורות ולא חמש.

וזה המקסימום

ומסתבר שהשתדלו לעשות ארבעה ולא שלוש

כדי לצמצם שלא יהיו הרבה קרשים זה על זה.

אם כן, עדיין אבל,

כמה הרווח שנשאר בעגלה אחר ששמת את ארבע השורות קרשים?

אמה אחת.

ואם אתה מחלק את האמה לגימין אווירים,

עדיין נמצא שיש פה רק שני טפחים בין אוויר,

בין כל שורה ושורה.

אם כן, כלבות דמה, שאין כרווח, אלא שני טפחים.

האניחא דאמרת

שהרווח הזה ראשות הרבים הוא.

כלומר,

קושיה זו שהקשינו לא תהיה קשה לפי מי שאומר שעובי הקרשים

קלה והולכת כאצבע.

לפי הדאמר הזה,

עיקא למימר דעיקא רב חטפה בין דלת סדרים.

כלומר,

נוכל למצוא אכן שיהיה רווח גדול יותר בין שורה לשורה,

כאשר ארבע שורות היו על גבי העגלה,

אבל מאחר וזה מתקצר והולך עד כאצבע,

ממילא נמצא שאמצעו של הקרש

התקצר מאוד מלהיות אמה,

וממילא נוכל עדיין למצוא מרחק של שלושה טפחים ויותר בין שורה לשורה.

אבל לפי המנדא אמר האחר,

שכשם שמלמטן עובי הנמה כך מלמעלה עובי הנמה,

לא נוכל למצוא, אם כן, מרחק

של שלושה ויותר.

פלוגתא לקמאן משמעתין, אומר רשי.

אבל זו התשובה, אמר הרב כהנא, באטבעה.

מה זה באטבעה?

אומר רש״י ברווח שבין צידי הקרשים,

שהטבעות קבועות בהם.

כאמר רב

דהווה רשות הרבים. כלומר,

אי אפשר לסדר בארבע הסדרים כדקה אמרת.

לא שייך לומר שהיו ארבע שורות,

כאשר יש אוויר בין שורה לשורה.

לפי שטבעות קבועים בקרשים, כדכתיב,

ואת טבעותיהם תעשה זהב שהיה תוכב הבריחים לתוכן.

לפי שהן גבוהות,

הטבעות היו גבוהות,

וכשיושבות על האדנים שאינם אל עמה,

מנענעות לפנימו לאחור,

אלא שהבריחים מחברים את כולם.

סליחה, גבוהות הכוונה הקרשים עצמם.

אז אם הקרשים גבוהים,

נו, אז מה זה יעזור שיש את האדנים,

האדנים שנמצאים מתחת,

אבל מאחר שהאדנים אינם אל עמה,

אז זה מתנענע לפנימו לאחור.

אז מה מחבר אם כן את הקרשים זה לזה?

אלא שהאבריחים מחברים את כולם.

והבריח התיכון, היינו האמצעי,

מחבר כל שלושת הרוחות, ומחזיקים זה את זה.

ואותה טבעות

זקופים היו,

ולא שוכבים,

והיו רחבים,

ואי אפשר להם לעמוד זה כנגד זה באותו רווח.

לא ייתכן

שאתה

תיצור מצב

שיהיה ארבע שורות,

והטבעות הללו הן למעשה יגרמו להם להפריע אחד לאחר.

אז מה עשו? לפיכך,

מושיב שתיים זו אצל זו

בראש העגלה אחת,

שימו לב,

הוא היה לוקח שתי שורות של קרשים,

מצמיד אותם זו לזו בחלק שאין שם את הטבעות,

ומפנה את הטבעות, שורה אחת,

שיהיה פונה לשמאל,

לשורה הסמוכה לימין.

כן, הוא פונה את צד הטבעות של חיצונה לחוץ ושל פנימית לפנים,

ואין צריך להניח רווח ביניהם.

מובן?

וכן בראש העגלה השני.

יפה.

וכל אמת הרווח באמצע.

בין צידי הטבעות.

ממילא נמצא שעדיין יש אמה של רווח בין שתי שורות קרשים שבקצה האחד של העגלה לבין

שתי שורות שנמצאות בקצה האחר.

כך פירשו רבותיי,

וכך היו גורשים.

אמר הרב כהנא,

בעטבעיך, מנחלו, הוא מביא פה את הגרסה לפי

רבותיו של רשי,

אגבד העגלה, ועגלה גוף המקורבי.

אמר שמואל בתדות, הוא מפרש אדבעי כמוטיבי.

הוא מפרש, ופרחינן,

הנח רבח דאדבעיכם, מנחלו.

על זה שואלים

איפה היה מניח,

איך הוא היה מניח את הקרשים?

אגבד העגלה, כדי פרישי.

ועתינח צידנו בין רשות הרבים,

אלא תחתיהן,

איך אהבה רשות הרבים?

איך ייתכן שתחתיהן זה רשות הרבים?

העגלה גופה מקורה, והיא

העגלה עצמה הייתה מקורה מלמטה.

זה כסר כדעתך, שהיו עשויות כעלייה מלמטה.

כאותן שלנו,

שטוענים בהן חול ועפר לבניין, כלומר, עגלה סטנדרטית יש לה רצפה.

אז אמר השאלה שגם פה זה היה אותו דבר.

אמר שמואל בעתידות,

לא היו מקורות מלמטה,

אלא עתידות היו ורווח ביניהן,

כהן אותן שלנו עשויות להביא עצים.

כלומר,

רק מסגרת בלבד,

ללא רצפה,

ומכוח זה יכולים אנו להבין את הדברים.

יש אומנם

פירוש נוסף ברש״י,

אבל נסתפק במה שביארנו,

וזהו זה.

בזה נסיים להיום.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת נכון,