מסכת שבת דף עז, עמוד א | הרב אבנר עוזרי שליט"א

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת דף עז עמוד א',

שלוש שורות מסוף העמוד.

חלב כדי גמיעה.

זוהי ציטטה מן המשנה שאם אדם מוציא חלב מרשות היחד ורשות הרבים

בשיעור של כדי גמיעה,

יהיה חייב על הוצאה זו.

גמיעה הכוונה כמות כזו שהאדם יכול לשתות בבת אחת,

להכניס לפיו בפעם אחת.

אי בעיה לו.

בני הישיבה מסתפקים

מהי הגרסה הראויה שתהיה במשנה.

האם הגרסה היא כדי גמיעה, באלף,

או כדי גמיעה, בעיין?

אמר רב נחמן בר יצחק,

אותו משמעות, רק השאלה מה היותר נכון על פי הלשון.

בדקדוק הלשון, האם

אדם גומה או גומה, בעיין?

אמר רב נחמן בר יצחק,

הגמיעיני נא מעט מים מקדך.

זה נאמר,

בדיוק, אליעזר לרבקה, אליעזר עבד אברהם, אמר לרבקה הגמיעיני נא מעט מים מקדך.

בבראשית כד פסוק יז נאמר על הפסוק הזה.

וממילא מוכח שהיותר ראוי זה לומר גמיעה באלף

ולא בעיין.

מה זה קורה?

עיין זין עמוד א',

אז מה הבאמנה להגיד אם בתורה כתוב גמיעה באלף ומה הבאמנה להגיד זה עיין?

לא הייתה הבאמנה. השאלה,

כשהיה מסתמה, היה שאלה בגרסה במשנה.

לא היה ברור האם הגרסה היא כך או כך.

הוכיחו מן המקרא שהיותר נכון זה גמיעה באלף.

לא בעיין.

זה הכול.

אתה,

כבר פשוט לך הדבר, כי אתה חי

אלפי שנים כבר אחר כך.

לכן הרבה דברים הידועים לך זה מכוח שלימדו אותך הראשונים,

והראשונים מן הראשונים,

וכנה על זה הדרך.

אבל ישנם דברים שעדיין לא היה מבורר בדיוק מה הלשון היותר ראוי שיהיה.

לכן,

הצריכו כאן להביא את הפסוק שממנו מוכיח בצורה ברורה שהלשון גמיעה באלף הוא היותר נכון.

אי בעיה לו.

יש מקומות נוספים

ששם מסופקים חכמים

מה הגרסה הראויה.

האם באלף או בעין? למשל,

גרעינין או גרעינין?

גם פה השאלה האם

לגרוס באלף

או בעין.

למדנו בדף עין ו' עמוד ב',

שכאשר אדם מוציא אוכל,

האם אפשר יהיה לצרף את הגרעינין אם חסר שיעור באוכל?

אמרנו שאין מצרפין.

אז השאלה היא אם הגרסה היא גרעינין בעין או באלף.

אמר רב הברעולה ונגרע מערכיך.

פסוק בויקרא כז,

פסוק יח,

נאמר הלשון הזה.

זה מדבר,

כאשר אדם

הקדיש

שדה אחוזה,

כן,

ורוצה הוא לפדות אותה.

אז שם נאמר,

שצריך לבדוק כמה שנים עברו וכמה שנים נותרו עד היובל.

לפי מספר השנים שעברו מהיובל,

כך צריך לגרוע מדמי הפדיון.

למשל,

אם הוא

הקדיש את זה בשנה הראשונה של תחילת היובל.

הלוא מה זה יובל? כל חמישים שנה.

אז נאמר שמיד לאחר היובל הראשון הקדיש שדה.

צריכים אנו לאמוד

כמה היא שווה במשך הזמן הזה עד היובל.

אז אם נאמר

שהיא שווה 500,000 שקל, כדוגמה,

אז מחלקים את ה-500 ל-50 שנה,

ונמצא שכל שנה היא שווה כמה?

10,000 שקל.

מובן?

אז אם כן, אם למשל עברו כבר עשר שנים מהיובל

ונשארו 40 שנה עד היובל הבא,

אז אם כן, הוא צריך לגרע מן החשבון

סך עשר פעמים עשרת אלפים.

כלומר, 100,000 שקל.

הוא ישלם רק 400,000 שקל

על הזמן הנותר כשהוא בא לפדות את זה מן ההקדש.

על כל פנים,

הלשון ונגרע מערכך המורה,

שכאשר נחסר דבר,

שייך לקרוא לו ונגרר,

משום שהוא מגרע.

הגרעינים הרי נזרקים ונגרעים מתוך האוכל, אומר רש״י.

לכן ראוי יותר לומר גרעינין בעין ולא באלף.

יש גם עין שם, אבל הגרעינין נראה כמו עין.

לא הבנתי.

שוב לא הבנתי. גרע פירושו נחסר.

לא, אני יודע.

רק אני אומר שיש גם עוד אופציה נראה כדי שהגרעינים נראים כמו עין.

עין ועין, עין נזרקים.

אתה רואה איזה גרעינין?

כל הגרעינים אמרו מרים מהעיגולים, תראה את המרים כמו עין, תראה את התנועה של העין.

טוב, מה אתה אומר?

הרי הפסוק מדבר על נושא של גרעיה גורעה,

ופה כאילו זה לא גם גרעינים של גרעות?

נכון, לא.

אז מה הקצב בין גרעינים של גרעות לנגרם לערכיך?

כלומר,

כל אימת שהיה דבר גדול יותר,

אתה הולך ומגרע מהמשקל הכללי על ידי הוצאה של דבר מסוים.

זה נקרא גריעה, כלומר, אתה חסר, לשון חסרון.

כשאתה לוקח את הגרעין ומוציא אותו מתוך האוכל,

נמצא שהאוכל עכשיו הוא כמות פחותה

מאשר כשהיה קודם לכן,

לכן זה נקרא מלשון גרעינים.

זה גורם הגרעין?

גורם אותו?

כן.

אי בעיה לו.

עוממות

או עוממות.

היה ספק נוסף

בעניין הזה של גחלים עוממות או עוממות.

כאשר הגחלים

עדיין הם לוחשות,

כן, סליחה,

כאשר הם

בדרך להיות כיוויות, כלומר להתכבות,

אז זה נקרא גחלים עוממות.

מתי הם נקרעים?

מתי הם יוצאים מהגדר הזה? כאשר הן לוחשות, הן בוערות.

מבחינים בגחלים באיזה מצב הן.

בתורה הקדושה מצאנו לגבי עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים

ולקח מלוא המחתה גחה לאש

ולקח מלוא המחתה גחלה אש.

אומרים חז״ל בברייתא,

למה נאמר אש?

כי אם היה נאמר רק גחלה, כלומר שייקח גחלים,

הייתי אומר גם גחלים עוממות, כבויות,

אפשר שייקח.

לכן נאמר אש, כלומר שצריך שיהיו לוחשות,

בוערות.

על כל פנים,

הברייתא שמביאה,

שיכול הייתי לחשוב שייקח גחלים עוממות,

מה יותר נכון לומר?

עוממות בעין או עוממות באלף?

אמר רב נחמן בר רב דימי,

ארזים לא עממוהו בגן אלוקים.

מביא כאן בפסוק ביחזקאל, פרק ל״א,

פסוק ח׳,

שהארזים שבכל העולם אינם מחשיכים

את מראיה של מלכות אשור,

שאין אחד מהם שהוא נאה בגבורה,

בתקיפות, כמו מלך אשור.

על כל פנים, זה הביאור הפשוט של הפסוק.

מה זה שייך אלינו?

רואים שהלשון לא עממו,

פירושו,

כאשר הדבר אינו בתוקפו,

אינו במלוא עוזו,

אלא חלש יותר,

הוא נקרא בלשון העומם.

עמום. עמום, בדיוק.

ממילא ראוי כאן לומר גחלי, גחלים עוממות בעין ולא באלף.

איבא יעלו, ספק נוסף היה,

מאמצין תינן או מאמצין.

אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן,

ועוצם עיניו מרעות ברע.

בהמשך,

אנחנו נראה בדף קנא שאסור להיות מעמצין את עיני המת בשבת,

לסגור את עיני המת.

כי ידוע שהמת,

כן,

עיניו פקוחות,

כך הוא מת.

אני לא יודע אם זה תמיד, אבל יש מצבים כאלה.

ייתכן.

אני לא בדקתי את העניין. על כל פנים, יש מצב שעיני המת פקוחות,

ואז

ראוי שלסגור את עיניו.

כך ראוי וכך עושים, אלא מה? הבעיה היא בשבת.

בשבת הרי המת הוא מוקצה,

ואין להזיז אפילו עבר קטן מאיבריו.

אז זה נאמר במשנה, אין מעמצין היינו סוגרים את עיני המת בשבת. אסור את זה.

שאלו בני הישיבה האם הגרסה מעמצין באלף,

או מעמצין בעין.

יש שם במשנה דרך מסוימת

איך להביא את המצב שעיני המת ייסגרו בשבת.

אמר בחייא בר אבא, אמר רבי יוחנן,

כתוב בפסוק בישעיה ל״ג, ועוצם עיניו

מרעות ברע.

אז מה רואים, אם כן, שמה ראוי?

כלפי העיניים שהן הופכות להיות סגורות

ביחס למצב הקודם, אם היו פתוחות,

נאמר עוצם, בעין.

עוצם אוזנו משמוע דבר ותורה, גם על אוזנו.

לא כתובו.

כתוב אוטם אוזנו.

אוטם.

על זה לא שאלו. מסלמה היה פשוט.

זה מלשון אטימה.

כאן הסתפקו בני הישיבה ופשטו את הספק

שראוי לגרוס מעמצין, בעין,

ולא באלף.

בתלמוד מוצאים אנו גם דברים כאלה,

שדקדוקי לשון.

צריך לדעת שלשון הקודש

הוא כל כך מדוקדק,

ויסודותיו בהר קודש.

גם צורת האוט היא חשובה מאוד,

ובוודאי ובוודאי שכל מילה ומילה יש לה משמעות.

זה לא הסכמת האומות

שדרך של תקשורת ביניהן,

מחליטים על איזושהי דרך של תקשורת בצורה של בניית שפה,

בניית אותיות,

אלא הכל זה דברים קדושים שמלמזים על עולמות עליונים,

ולכן ראוי לדקדק היטב בלשון

כשלומדים, ובוודאי ובוודאי כשמתפללים.

יודע אני

ממה שכתוב בבן איש חי,

אמנם זה לא כתוב בספר בן איש חי, אבל באחד מהספרים האחרים של בעל הבן איש חי,

שאדם שמדקדק היטב

במילותיו

לומר אותם בדקדוק לא רק בתפילה, לא רק, בתפילה זה פשיטא,

אלא גם בתוך כדי לימודו,

זוכה

ורשאי שיהיה לו רוח הקודש.

כלומר,

בעצם הדקדוק הוא מקרב את עצמו להיות הקשור לעולמות העליונים,

ועל ידי זה זוכה לרוח הקודש.

אנחנו לא רוצים להרחיב, אנחנו מדברים ת״ט ט״ט אומרים אותו דבר. אנחנו בסייעתא דשמיא למדנו,

למדנו,

ומשתדלים לדקדק בזה גם בתפילה,

בדקדוק הראוי שיהיה.

לא, יש המון המון דברים בחלק הדקדוק

שראוי ללמוד את זה.

פעמים שאתה שומע כאלה שקוראים בתורה,

ומשנים משמעויות,

אבל מאחר ואנשים לא עובדים על חלק התקדוק,

יוצא הרבה הרבה טעויות.

ובהלכה, אם זה שינוי משמעות,

זה ודאי שלא יוצאים מדחובה, חייבים

לקרוא את זה בצורה מדוקדקת.

אז אמנם,

כשדיברתי פעם עם אחד מהחכמים,

כן,

ביהדות אשכנז,

אמרו שלא עסקו בדקדוק, ככה השיבו לי.

לא עסקו בדקדוק בגלל הפחד להיחשף להשכלה.

ואז,

לא יודעים עד להיכן זה יידרדר.

אבל אנחנו, כפי שאני קיבלתי את הדרך,

ומסתמה גם למעלה בקודש,

הוריי והסבים למדו בצורה מדוקדקת,

ידעו היטב לדקדק,

היכן לשים את הדגש,

שיהיה או תגושה או צרפויה,

מלועל,

מלירה,

שוונח,

שוונע,

לא חסר דברים שהכול בצורה מדוקדקת.

לכן

ראוי ללמוד את זה.

ללמוד את זה ראוי,

בגלל שזה משנה המון,

הרבה.

אה, וזאת נהיה שהיא משתפרה גם בגמרא הארמית.

אז בלימוד,

בלימוד,

אז אני חוזר. בלימוד הגמרא זה לא כל כך משנה, זה לא כל כך נפקא מינא.

אבל בקריאת התורה, שם יש נפקא מינא גדולה.

לכן בן אדם צריך לדקדק,

משום שלהלכה הוא לא יצא ידו חובה אם זה שינוי משמעות.

יש הרבה פעמים

שאתה רואה בתורה, למשל,

ורחל באה או רחל באה.

למשל, זו אחת מהדוגמאות מלארמי לרעיישה,

כמה וכמה דוגמאות כאלה.

תימני, את התימני, אתה שואל.

הדבר הוא ברור אצל תימנים.

יש ת' ויש ת'.

כשאתה אומר טוביה, איך אתה אומר? טוביה.

לא ד' ולא ת', משהו באמצע.

פה.

טוביה, לא טוביה.

לא הבנתי. ארץ טובה.

טובו, כן, אתה אומר טובו.

עכשיו אני אמרתי, ארץ טובה.

זה כמו ת'.

זה לא אותו שנים ארץ טובה.

זה כמו ת'.

זה לא טוב, זה ארץ טובה.

אתה מבין?

בקיצור, הדמיון

של מספר מילים זו לזו או הטעמים

או הניקוד

הוא מצוי יותר באוהדות אחרות יותר מאשר אצל תימנים.

תימנים ותוניסאים הם מדקדקים מאוד מאוד להגיד את הכל במקומו.

אתה מבין?

לכן,

לדעתי, ראוי שגם ספרדים ילמדו את הדקדוק הראוי,

ועל פי זה ללכת.

ההבדל הוא עצום.

מסתמה יש.

אני לא יודע, אבל מסתמה יש.

כן, כן, מסתמה יש.

אתה כמו שפנית לכיסא רחמים בשביל ללמוד את העניין הזה של הסופרות, תפנה גם בחלק הזה והם יתנו לך ספרים מסתמה.

את הכל להעמיד על מקומו.

נמשיך הלאה.

תנו רבנן,

המוציא חלב של בהמה

כדי גמייה.

בברייתא כתוב

שאם אדם מוציא חלב של בהמה טהורה,

שהשיעור הוא

כדי גמייה.

כמה שאדם בינוני בולע בבת אחת,

זהו השיעור שאם מוציא אותו יהיה חייב.

חלב של אישה ולובן של ביצה כדי ליתן במשיפה של קילור.

אם אדם מוציא חלב של אישה והוא עדין אם הוא מוציא לובן של ביצה, כלומר החלבון,

השיעור שבזה כמו השיעור שרגילים לתת לתוך הקילור כדי להעמיסו.

קילור אמרנו אתמול זה משחט,

עיניים.

והיה דרכם לפני שמניחים את זה על גבי העין

להעמיס את זה.

אז

כנראה שהיו ממיסים את זה או בלובן ביצה

או בחלב של אישה.

כן.

ככה רש״י מביא

בדף ע״ח עמוד א', רש״י מביא שזה היה ההרגל לגבי הקילור הזה.

קילור כדי לשוב במים.

מהו השיעור של אותו קילור, אם אדם הוציא אותו מרשות היחד לרשות הרבים,

אם זה שיעור כזה שרגילים להעמיס אותו במים ולתנו על שתי העיניים. כלומר, כמות כזו שאפשר שאחרי שיעמיסו אותו יוכל למשוח אותו על שתי העיניים.

זו כמות בסתמה קטנה, לא גדולה.

ביי רב אשי כדי שאיפה

או כדי אחיזה ושאיפה.

תיקו.

אמרנו על הוצאת הקילור שהשיעור הוא כדי לשוב במים.

מה זה כדי לשוב?

בפשטות הכוונה שיעור כזה שאפשר שממנו ימשך את שתי העיניים.

אבל רב אשי מסתפק, האם זו הכוונה?

שיעור כזה שראוי

שאפשר שימשך בו את שתי העיניים

או כדי אחיזה ושאיפה?

הרי תוך כדי שהוא מושך בעיניים יש גם משהו שנטבע כלל האצבעות.

האם זה כלול בכלל החשבון שרק אם...

הוא הוציא שיעור כזה שאחרי שיהיה כמות שידבק באצבעות

יהיה כמות נוספת שיוכל למשוח את שתי עיניו

נאמר כדוגמה,

אם למשוח את שתי עיניו הוא צריך גרם

והדבוק באצבעותיו זה עוד חצי גרם, האם צריך שיעור של

גרם וחצי?

או די במי שהוציא שיעור של גרם אחד, זה כבר יחייב אותו

ועל זה התשובה תיקו, כלומר אין תשובה

השאלה הזו נשארת בספק

ואין לנו עדיין ידיעה עד ימינו זה

במה יתחייב זה שהוציא את הקילו,

מהו השיעור שמחייב אותו.

הוסיפה הגמרא להביא את המשנה דבש כדי ליתן על הכתית,

הבאנו שאם אדם מוציא דבש,

שיעור המחייב בהוצאת דבש

זה אם יכול ליתן ממנו על הכתית.

שיעור כזה שגילים האנשים

שיש מכה לגב הסוס או הגמל שלהם

למרוח על אותה מכה.

אם זה שיעור כזה שיכול למרוח את המכה שבגב הסוס או הגמל,

וזה בדרך כלל נעשה בגלל המסע שנושאים הם, הסוס או הגמל, נושאים מסע, וזה

גורם להם לשפשף את עורם.

וכתוצאה מזה יש להם מכה שם, פצע.

אז ככה היו רגילים לקחת דבש מקולקל

והיו מורחים שעמאה על המכה.

אז אם יש שיעור כזה זה מחייב אותו.

תנא,

כדי ליתן על פי הכתית.

הברייתא מבארת

שהשיעור הזה כדי ליתן על פי הכתית.

מה זה על פי הכתית?

הרב אשי בהמשך

מביא שני צדדים לפרש את הדברים הללו.

באוה רב אשי

על כתית אפומה דכולה כתית,

או דינמה אמורשה כמאה דכתית,

לאפוקי הודרנא דלא.

האם הכוונה בברייתא על כתית

זה הכוונה שצריך שיעור

שיוכל למרוח

על המכה כולה?

שומעים?

על כל המכה.

או הכוונה כדי שתהיה אפשרות למרוח את הקצה העליון של המכה.

אבל סביבות המכה, מה שרגיל הוא למרוח סביבות המכה, את זה לא צריך.

אם למשל אנחנו נרצה לפרוט את הדברים שיהיו יותר ברורים,

אז אם נאמר למשל

שהמכות שרגילות להיות בגב הגמל זה גודל של שלושה סנטימטר על שלושה סנטימטר

בגביו כאשר כמובן כאשר מכה בדרכה היא עגולה.

עכשיו יש את החלק הבולט שהוא במרכז המכה

ויש את המסביב.

אז ודאי שהיה דרכם

למרוח את כל המכה.

אבל כשאתה בא לחייב

בדבש

על שיעור כזה, מהו השיעור שאתה מחייב?

שחייב או אם מוציא אותו?

האם צריך שיעור כזה שיוכל למרוח את כל המכה?

לא רק את הקצה העליון, אלא גם את כל סביבות המכה.

או שאפילו אם הוא רק הוציא שיעור שיכול למרוח את הקצה העליון של המכה,

ואין לו יותר למרוח את סביבות המכה, גם אז יהיה חייב.

ואיזה בני המכה?

אמרתי, יש כנראה עומדן

שהיה בדרך כלל קיים בגבי סוסים וגמלים כאלה שנושאים מסעות.

הבאתי כדוגמה, אני לא יודע,

אני לא מבין בבעל החיים לבוא ולומר מה הוא גורם, אני רק מבין דוגמה.

אם למשל מכה היא בגודל של שלושה סנטימטר על שלושה סנטימטר,

לא, אבל כנראה שזה שהיה בחמת המכה,

אז הקושי הוא,

הלוא איך מנחים עשה? לא משמים אותו על גבי הגב,

גב הגמל,

אלא ישנם חבלים

משני צידי הגמל או הסוס, יש את המסע,

והם קשורים בחבלים והחבל נמצא על גבי הגמל.

זה שפשוף.

בדיוק, אז מכוח שפשוף,

השפשוף הזה של החבל,

הוא היה גורם למכה על גביהם.

אז כנראה שהיה איזשהו שיעור מסוים

שהיה נוצר מכה כתוצאה מזה,

ועל זה שאלו האם הדבש,

ששיעורו כדי ליתן על הקטית, הכוונה,

קצה העליון בלבד, לא צריך שיהיה שיעור שהוא יוכל למרוח בו את כל המכה.

או לא,

אי אפשר, לא נוכל לחייב, אלא אם כן נוציא שיעור כזה גדול,

שיוכל למרוח את כל המכה,

גם מרכז המכה וגם סביבות המכה.

ועל זה אין תשובה אלא תיקו.

שאלה זו לא נפשטה.

אז דיבר פה על גבי הגמל של דבש?

כן.

מה העניין להוציא... דבש מקולקל.

דבש מקולקל מנחם על הקטית.

אמר רבי יהודה המראה,

כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה.

כל מה שהקדוש ברוך הוא ברא, הכל מחושבן ומכוון

לצורך הבריאה.

דבר שהוא אינו צורך לא היה נברא.

ברא שבלול לחטית.

כן?

גם פה כנראה הייתה אפשרות לרפות את המכה על ידי השבלול גם כן.

חילזון, שבלול זה חילזון.

הגמרא בהמשך

תסביר את זה.

מה?

ברא זבוב,

זה בשביל שיהיה הבחירה לבן אדם

מוכן לבחור מה שהוא רוצה.

יש אותה מרכבה, תסתכל,

אשר חלק השם אלוקיך אותם לכל העמים.

אז תסתכל בגמרא במסכת עבודה זרה, דף נ״ה,

שם תראה דבר שיכול לעזור לך.

ברא זבוב לצרעה.

אם

צרעה עקצה בן אדם,

לוקחים זבוב, קודשים אותו, מניחים אותו על מקום העקיצה, וזה מועיל לו.

יתוש,

ונחש.

אם היה פה נשיכת נחש,

לוקחים יתוש,

וכנראה כנראה על אותה דרך, קודשים אותו ומניחים אותו על המקום הנשוך.

כמה הוא כבר יכול למצוא?

כמה יתושים?

ואתה.

הלאה, ונחש.

ונחש לחפפית.

נחש מועיל לרפות חפפית, שזה סוג של שכין מסוים

שיש לאדם.

מה זאת אומרת, הוא עובד אותך על נחש ולא אותו?

לא, הפוך.

אם אדם יש לו שכין,

כן?

משהו, הבעיה בעור של הבן אדם.

אז לוקחים נחש,

הערוך מביא שלוקחים נחש ומרתיחים את הנחש בשמן זית.

והם מורחים את השמן זית על המכה,

וזה מרפא את אותה חפפית.

הרב, אתה תשיג נחש. נחש להשיג זה לא כזה נורא?

תלפוס אותו בבעיה. הרב. גם לא בעיה.

מה זה איכות לנחש?

גם לא בעיה.

מה זה איכות לנחש?

יותר קשה כנראה להתרפות מהחפפית מאשר למצוא את הנחש.

מה זה איכות לנחש?

האיכות לאוכל זה הנחש?

מה?

מה זה איכות לנחש?

לרפואה, לרפות את מי שננשק מנחש.

לוקחים את היתוש,

קודשים אותו ומניחים אותו על המקום ששם עקץ אותו הנחש.

בסדר?

כל יחוש?

לא אלך.

פה לא נאמר עם כל נחש,

אם נחש מסוים.

יש כנשים שמקישים אותך, לוקח לך בערך חצי דקה עד שאתה מת. עד שתביא ידוש.

יש כאלה שאומרים, אם נחש מסוג כזה וכזה הוא מקיש אותך,

קח דף ועד, מהר תרשום מה עובר עליך.

זה הצוואה האחרונה שאתה יכול להשאיר.

שם מרחם.

שם ישמור ויציל.

אב הנקנות ברוך הוא, אתה מבין, שומר שזה יהיה במקומות

שלו של יישוב בני אדם.

שברוך הוא דואג שאנחנו נוכל לשבת במקום טוב,

ולא אריות יסתובבו פה, ולא זאבים, ולא נמרים, ולא דובים.

אה? תמיד עונה, בפרט ארץ ישראל, תמיד עונה השם אלוקיך הבא

מראשית השנה ועד אחרת שנה.

עונה השם

נמצא בארץ ישראל.

כן, נמשיך הלאה.

סממית לעקרב.

אם עקץ עקרב את האדם,

ייקח את הסממית, שזה העכביש,

קודשים את העכביש ומנחים על מקום העקיצה.

המרשה...

ומה עם כל האלה שהוא ברג את המזיקים האלה?

אתה אומר לי, את הרפואות, אבל מה עם המזיקים שהוא ברג? רב לא בא לתן טעם

בדיוק כשאני בא לדבר על זה, אז אתה שואל

רב לא בא לתן טעם על כל הנבראים למה נבראו

שאם כן יש לשאול על צרע,

חפפית ועקרב עצמם למה נבראו

אתה הולך ואומר, אחרי שיש את אלה,

ברא גם,

איך אומרים, יש מכה, יש רפואה למכה,

אבל למה הביא את המכה?

מי שעובר את גורי חכמים נחש שקישלו, אבל זה... אלא משום שהשבלול ויתוש וזבוב וסממית קטנים וחלשים מהם,

ונראה שאין צורך להם, אבל רב בא לומר, אתה רואה אותם כחלשים,

את השבלול,

מה כוחו?

זבוב, כבר כמה הוא, יתוש,

סממית, כל אלה

זה דבר שאתה רואה אותו כחלש,

כאילו חלילה אין בו צורך.

בא רב ואומר לך, דע לך, לכולם יש צורך, והצורך הוא כזה וכזה.

כן, אבל על צרעה, נחש, חפפית ועקרב שהם מזיקים,

לא הוצלח לומר טעם למה נבראו.

למה?

שוודאי נבראו להזיק ולייסר בהם את הבריות.

אתה מבין?

אז מה המטרה שהאדם, שהם נבראו אותם אלה?

הנבראים הללו נבראו בשביל

שאם צריכים להיות שלוחי המקום, שלוחי הקדוש ברוך הוא,

להזיק ולייסר את הבריות, אז יש.

הנה, הם מוכנים לעבודה.

למשפטיך עמדו היום,

כי הכל עבדיך.

יש גמרא בנדרים,

אם היית מביא לי אותה, אני אקרא לך מה כתוב שם,

על להראות מה זה משפטי השם

שכל הנבראים, כולם,

הריהם

לקיים את רצון השם, גזירת השם.

כמו הסירה שהכוונת בוחר, הכיל אותה עד המקום של האמורים שלנו.

למשפטיך עמדו היום, כי הכל עבדיך.

כולם,

בהי כל, כמו שאומרים, להיות עבדיך.

להיות משרתי השם

בשביל לקיים את גזירותיו.

אה, וגם זלו ויתוש מי עשרים.

הרב, הרב. כן. גם זלו ויתוש מי עשרים את האדם.

טוב, אמרת.

הגמרא מביאה כאן מדדרים, דף מ״א.

אתם שומעים?

תקשיבו.

שמואל חזי אליהו

עקרבה דהיטיבה

על אקרוקטה.

הוא ראה עקרב שיושב על צפרדע, על גב הצפרדע.

שמעתם?

ועברה נארה.

הרי העקרב לא יכול ללכת במים,

והצפרדע יכול ללכת במים.

מי יעביר אותו את המים,

את העקרב?

הצפרדע.

הוא עלה על גבי הצפרדע,

וכך עבר נהר.

תרקה גברה ומית.

העקרב הזה עקץ אדם מסוים שהיה בעבר השני של הנהר,

והבן אדם הזה מת.

שמואל ראה את זה, קר יעלה למשפטיך עמדו היום.

כלומר, אתה רואה מכאן עד כמה

שכל הנבראים עומדים היכון

בשביל לקיים את רצון השם.

רש״י במקום כאן אומר,

למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך,

וכיוון שנשפט בישיבה שלמעלה,

הכל נעשים עבדיו של הקדוש ברוך הוא ולהיפרע עמנו.

הגמרא מביאה גם כן קודם,

מעשה באדם.

רבא ברשלה אמרו לה

שכיב גברה

גברה גברה גבוה ורכיב גירדונה זוטרה

אדם שהיה גבוה, ארוך,

רוכב על פרידה קטנה,

ולא הבינו מה, איך ייתכן דבר כזה, פרידה כזו קטנה,

והאדם שהוא כזה גדול וכבד

רוכב על פרידה קטנה.

מטה טיטורה,

הגיע זמן שהם צריכים לעבור על גבי הגשר,

איסטיבית,

שדיה וקשחיה.

אחז אותה רוח שטות את הפרידה,

השתוללה והפילה את האדם הזה לתוך

הנהר שהיה מתחת הגשר.

קריא על נפשי למשפטיך עמדו היום.

שמעתם?

כלומר אתה רואה שכשנגזר על בן אדם כיוון של משפטיך עמדו היום,

שהגיע כי צם למות כל עבדיך לקיים את דבר המשפט,

נמרה אומרת גם כן, כיוון שהגיע קיצו של אדם,

הכל מושלים בו.

ההשגחה שרה ממנו,

ואז כשאין השגחה מאת ה',

אז הוא מייד מזומן לפגעים, מזומן לפורעניות.

מה ששומר אותנו, את כל בני האדם,

זה בגלל שיש השגחה של ה' יתברך.

אם אין את ההשגחה,

נטית אם אינך.

איך הייתם שם בזה?

תמלואי עם הארץ.

הקדוש ברוך הוא לא היה צריך יותר.

בסך הכל להטות את הימין, הימין היא שומרת.

אבל מטה, ואז מבטל במקצת את השמירה,

תמלואי עם הארץ.

כי זה ככה זה.

אני בכלל לא הבנתי את זה.

לא נורא.

אני לא, אני אגיד לך למה.

כן. נו, שהקדוש ברוך הוא אומר לנו,

נטפיל אחד עם נועם הארץ, שומר למלאך,

שומר למלאך,

אלא דף תתניך תשלח אליך בכלל וכניתן חריב.

הקדוש ברוך הוא כאילו שולח את השטוחים שלו להרוג.

הקדוש ברוך הוא בא בעצמו ובכה.

הקדוש ברוך הוא צריך להכות,

הקדוש ברוך הוא צריך לנהח אומים.

הקדוש ברוך הוא צריך לשלוח ולהכות מבחוץ,

אבל הקדוש ברוך הוא חיה.

אז אם הקדוש ברוך הוא חיה,

אז תפסיק לחיות,

וזה ממני, זה ממני כולם יאמרו אותו. אם אתה מחזיק, אתה צריך משהו מבחוץ.

הייתם חייני, אז תפסיק לחיות, תפסיק, עזוב, תשחרר.

אתה לא צריך איזה משהו בשביל לתת את המכה, אתה פשוט תפסיק לתת את החיים.

זה כל רגע בחייה, זאת אומרת, זה דברים אחרים. כנראה, כנראה שכשמגיעים לדרגה של להיות גדולים ברשעות,

זוכים לקבל את המכה מהקדוש ברוך הוא בעצמו.

אתה מבין?

ואז זו מכה קשה יותר, גדולה יותר.

הרי זה ברור שיש דרך הנהגה שהקדוש ברוך הוא נתן בעולם.

ואם בכל זאת צריך שהקדוש ברוך הוא, ולא אחד ממשרתיו יעשה את העבודה,

אז כנראה שכלפי האדם הזה התבטל ההנהגה. ההנהגה היא לא קיימת.

הקדוש ברוך הוא בעצמו מטפל בה.

אבל אפילו טיפוס שמה יהיה פה. איך כתוב שמה בלשון הפסוק?

זה מדבר על אחד שאינני זוכר,

נדמה לי שעובד עבודה זרה,

או למולך, למולך.

ונתתי את פניי באיש אהוב משפחתו.

כביכול, הקדוש ברוך הוא לא מתעסק אלא בו.

ונתתי את פניי באיש אהוב משפחתו.

יש עונשים גדולים

שאם צריך שהקדוש ברוך הוא יעשה אותם,

אז כנראה שהעונש הוא יותר כבד וכואב.

יש מן המפרשים שרוצה לומר שרב בא להשמיע לנו שמותר להמית את הנבראים הללו אם זה לצורך רפואה. את השבלול מותר,

את הזבוב,

וכן היתוש, וכן הנחש, וכן השממית.

למה?

כי מאחר וזה לצורך רפואה מותר, לזה הם לברור.

היום עושים ניסיונות בכל מיני עכברים, זה נקרא עכברי מעבדה.

ואם זה לא לצורך רפואה? כל הניסיונות הללו שעושים בעכברים זה לצורך רפואת האדם.

אבל סתם ל...

לא, לא סתם.

אתה רוצה שיהיה לך בית אסטטי, מה זה?

זה נקרא צורך האדם.

זה נקרא צורך האדם. אבל סתם, בלא טעם, בלא סיבה.

אז זה לא לעשות זאת.

זה לא רפואה, אבל...

זה לא משנה, אבל זה צורך האדם.

יש כאלה מתמוטטים, אסטיניסטים, מה אתה יודע, אתה יכול לקרוא דובה יחידית עם הדברים.

אתה יכול לשאול...

איך כיתה של בנות, כן,

הופכת להיות מבולגלת מאיזשהו מקקון קטן שמגיע ונכנס לכיתה.

המורה בעצמה עולה על השולחן, לא רק הבנות.

זאת אומרת, יש נמלים בבית, מותר להערוג אותם.

אם זה, ודאי, אם זה מפריע לך, ודאי וודאי.

אין ספק בזה.

רק אם אתה מסוגל לחיות בתוך הטבע, זה בסדר.

תרשה שיהיה הכל לטעות, עכברים, נמלים.

אם אתה מסוגל לחיות בטבע, בטבע.

אתה נעים לך בחברת אלה, אז בבקשה.

לא, יש,

אני זוכר, אבא, אתה זוכר, הרב,

יש ליטאה, קוראים לה, רבותיים, ווזרעה.

איך קוראים לה?

ווזרעה.

רוזרע?

וווזרעה, וליטאה שקופה כזאת,

תיכנס לבית, איפה זה אף אחד לא נוגע בה.

וכך ירוק אותם, ולא נגמר. למה, מה יש?

ולא ווזרע, ווזרעה. ווזרעה? ווזרעה. ווזרעה.

טוב, יש לפעמים כל מיני אמונות שבנויות בלי שאין לזה שורשים,

אתה מבין? אני לא יודע. תבדוק את זה.

בסדר. תבדוק, מעניין לבדוק אם יש לזה איזשהו שורש.

הרבה פעמים זה דברים שה...

בא מהסבתות, והסבתות הללו קימצו את זה מכל מיני...

כן, כן. אני לא שולל, אני מפורש. לא, לא, יש... אני לא יודע.

ראינו דברים שהם באו ככה. כן, בוודאי, יש שם מצויים דברים כאלה.

לכן ראוי תמיד לבדוק לפניכם.

כן, שואלת הגמרא, היכא עבד ליה?

כאשר אדם רוצה לרפות את הכתית על ידי החלזון,

איך הוא, איך, מה הוא צריך לעשות בשביל שיהיה את הרפואה הזו?

מייטא חדא אוקמא ואחדא חיברא ושלקלו ושייפלא.

הוא מביא שני חלזונות, האחד שחור והאחר לבן,

מבשל אותם,

ואז

מורח מן התבשיל הזה על מקום המכה,

זה מרפא את הכתית.

תנו רבנן, חמישה אמותן,

שכולם אימת חלש על גיבור.

ישנם חמישה נבראים שהם חזקים,

גיבורים, והם מפחדים מחלשים.

מחלשים מהם.

הראשון, אימת מפגיע על ארי.

כשהוא שומע את הקול של החיה הזו שנקראת מפגיע, זו חיה קטנה שיש לה קול חזק.

הוא רק שומע את זה ובורח.

הוא חושב מי יודע איזו חיה גדולה מתקרבת אליו.

אימת יתוש על הפיל, הדבר השני זה אימת יתוש על הפיל.

אם ייכנס היתוש

לתוך הפיל בחותמו,

לא יכול להיפטר ממנו, יש לו אפשרות

לא יעזור לו שום דבר.

אימת סממית על העקרב.

כלומר, העקרב מפחד מן העכביש הזה, כי יכול הוא להיכנס באוזנו של העקרב

ולא יכול להיפטר ממנו.

אימת סנונאית על הנשר.

זה סוג של עוף

שיכול אולי לגרום פחד גדול לנשר. זה נכנס

מתחת כתבי הנשר

ולא יכול לפרוס את כנפיו.

אימת כלבית, הדבר החמישי, זה אימת כלבית על לוויתן.

כלבית זה ים קטן, שרץ

שגדל בים,

ואימתו מאוד על הלוויתן, שזה דג גדול,

יכול להיכנס באוזנו של הלוויתן

ולא יתפטר ממנו.

אמר רב יהודה אמר רב מאי כרע,

מהו הפסוק ששם רואים

ונרמז העניין הזה,

שפעמים שהחלש גורם אימה לגיבור,

כשנאמר, המבליג שוד על עז,

זה פסוק בעמוס, פרק ה',

כלומר באור הפסוק, הקדוש ברוך הוא

מגביר ונותן כוח לאדם שדוד וחלש,

שיהיה כוחו גדול מהחזק, כלומר על עז, זה מלשון חוזק,

תקיף.

כן.

נראה את רשי.

אנחנו צריכים לחזור לעמוד הקודם.

אה, בעצם לא.

לא, אין פה רשי, רק למעלה. בעי ז עמוד ב'

גרעינין מתניתין דיפרקין דלעיל

חוץ מקליפתן וגרעיניהן

ונגרעין והגרעינין זורקין ונגרעין מתוך האוכל.

עוממות גבי גחלים

גבי גחלים, הייתי נא לבקצה צולין.

גחלים יכול עוממות, תלמוד לומר אש.

היא אש יכול שלבת.

הממור לא החשיכו מראיתו להיות הם נאים ממנו.

מאמצי לקמן גבי עיניים של מת בפרק שואל

ומשפעה של קילור של גרעין לשופו בחלב של אישה,

כדי לשוף במים לשני עיניים,

כדי שיפעה או כדי אחיזה בשיפעה.

מה שנדבק באצבעותיו לבד מה שנותן בעיניו.

אפומה דקולה קטית וכל מכה

קרויה פה.

מורשקם העליון של מכה, שבלול

לקטית מניחה עליו זבוב לצרעה,

למי שעקסות צרעה קוטש זבוב ומניחה עליו,

לחפפית מנשכין סממית,

לעקרב עקיצת עקרב קוטש סממית ומניחה עליו,

ושייף ומושח, מפגיע חיה קטנה וקולה גדול,

שומע, כלומר האריה שומע את הקול שלו וירא,

שתהיה ברירה גדולה, ובורח, יתוש, נכנס לפין וחותמו,

וכן סממית לעקרב נכנס לו באוזנו,

שנונית,

זה כמו שאמרנו, עוף קטן,

נכנס לתחת כתפי הנשר ומעקבו מפריסת כנפיו,

כלבית שרץ קטן

ונכנס לידה גדול באוזנו,

המבליג שוד על עז,

המחזיק שדוד על גיבור.

כן.