הרב אבנר עוזרי שליט"א מסכת שבת

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אנחנו במסכת שבת,

דף שמח ג' עמוד ב',

שורה שישית מסוף העמוד.

בשיעור האחרון הבאנו את דברי רבי יוחנן,

שמלמד אותנו את הדין שתכשיט כלשהו טמא,

ומהיכן לומדים שתכשיט כלשהו טמא פירושו

שדבר שעשוי ממתכת וייעודו לצורך קישוט, תכשיט,

שהוא מקבל טומאה, לומדים את זה מציץ.

שהציץ, כמו היה דבר קטן,

אין בו שיעור,

ומזה לומדים שמקבל טומאה גם אם הוא כלשהו.

והוא הדין שלימד אותנו רבי יוחנן שעריג כלשהו טמא.

עריג פירושו בגד,

שהרגו אותו בצורה של אשתי וערב כדרכם של כל בגדים.

אז אין בזה דין של שיעור בדווקא,

אלא כמה שיש באותו אריג הוא מקבל טומאה,

ולמדים את זה מהפסוק שנאמר בטומאת שרצים או בגד.

בויקרא יא פסוק ל״ב נאמר שם עניין של טומאת שרצים, ובתוך

הפסוק נזכר שם או בגד, האו הזה בא לרבות

שגם ארי כלשהו מקבל טומאה.

באה הגמרא ומביאה ברייתא בעניין הזה.

ומוסיפה לנו דין נוסף.

תנו רבנן, ארי כלשהו טמא.

כמו שהבאנו מקודם, לומדים את זה מאו בגד. ותכשיט כלשהו טמא.

כנ״ל, כמו שלמדנו קודם, מציץ.

מוסיפה ברייתא, אריג, ותכשיט כלשהו טמא.

כלומר,

גם אם יש דבר שחציו אריג וחציו עשוי ממתקת

לתורך תכשיט,

ואין בו שיעור, אלא הוא דבר קטן מאוד, גם אז זה יקבל טומאה.

לא נבוא ונאמר

שמאחר וזה

אריג בתכשיט,

אולי לא יקבל טומאה אלא בשיעור חשוב יותר.

אמנם זה יותר פשוט, לכאורה, הדין הזה,

כי אם אריג כלשהו טמא ותכשיט כלשהו טמא,

אז מדוע צריכים

לימוד מיוחד ללמד אותנו שאריג בתכשיט כלשהו טמא?

שזה אריג בתכשיט ביחד.

אז המפרשים אמנם שואלים את השאלה הזו, לשם מה אתה צריך

ללמוד בפסוק מיוחד, כמו שנראה בהמשך,

גם על אריג בתכשיט כלשהו,

כלומר, דבר כזה שחצו עשוי אריג וחצו עשוי תכשיט,

שמקבל טומאה אפילו בכלשהו,

מדוע לא נלמד את זה מהעניין הזה שאריג כלשהו טמא, תכשיט כלשהו טמא?

אז אומרים המפרשים

שאם היה כתוב לנו רק פסוק אחד,

אז הייתי לומד מזה רק את העניין של להריג בתכשיט ביחד,

אבל אריג לבד או תכשיט לבד, לא הייתם מטמא.

לכן,

נצטרכים אנו לפסוק נוסף,

ומכוח העיטור של הפסוקים למדים אנו את כל הדינים הללו,

שלא רק,

לא רק אריג בתכשיט כלשהו, טמא,

אלא גם דבר שהוא אריג לבד כלשהו, טמא,

ותכשיט כלשהו, טמא.

דין נוסף, אומרת הבריתא,

מוסף שק על הבגד

שטמא משום אריג.

כלומר,

שק

יש לו

תוספת,

כמו שנראה בהמשך,

יותר מאשר בגד,

שהרי גם השק טומאתו משום אריג, גם הוא

נחשב כהרוג.

אמר רבא, בואו נראה את ההמשך. אמר רבא, ארי כלשהו, טמא מאו בגד.

הרבא בא ללמד אותנו את המקורות לזה.

מהיכן למדנו ארי כלשהו, טמא? זה למדנו מאו בגד.

כבר הזכרנו את זה קודם,

שהעצם זה שהתורה כתבה,

בויקרא יהודה, פסוק ל״ב,

לגבי תמועת שולצים.

או בגד, המילה או שהיא יתרה,

מזה למדים שארי כלשהו טמא.

ובנוסף, אומר לנו רבא, למדים גם תכשיט כלשהו טמא.

מהיכן למדים מציץ?

כמו שאמרנו בשם רבי יוחנן מקודם,

שזה המקור ללמד שתכשיט כלשהו טמא.

אריג ותכשיט כלשהו טמא מכל כלים מעשה.

החלק הנוסף שהזכירה הברייתא, שגם דבר שהוא חציו אריג וחציו תכשיט,

בכל שיעור שהוא הוא יקבל טמאה.

זה למדים ממה שמצאנו במלחמת מדיין.

במלחמת מדיין, במדבר ל״א, פסוק נ״א, נאמר שם,

ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאיתם

כל כלים מעשה.

המילה הזו, כל, באה לרבות

גם דבר שהוא הרוג, ותכשיט

עשוי, חציו מהאריג וחציו התכשיט,

גם אז הוא מקבל טמאה בכל שיעור שהוא.

מהיכן לומדים? כי הרי הדילים הללו,

שמוזכר שם לגבי מלחמת מדיין,

בסיום הפרשה נאמר, תתחתאו אתם ושביכם. כלומר, צריכים לתאר אותם מהטומאה,

לא רק את עצמם, אלא גם את השבי ששבו,

גם את הכלים שלקחו,

את השלל שלקחו במלחמת מדיין.

זה כולל את כל הכלים שלקחו.

והכל כלי מעשה, למדנו כבר, שזה בא לרבות,

שאם לקחו שם גם אריג ותכשיט,

ומילא מזה לומדים שגם אריג ותכשיט מקבל טומאה.

אמר לה, ההוא מרבנן לרבה,

ההוא במדיין כתיר.

כלומר, שואל אותו אחד החכמים את רבה,

אתה לומד מהפסוק שנאמר במלחמת מדיין?

הלא, במלחמת מדיין נדבר לגבי טומאת מת.

אז אם כן,

כל מה שאתה יכול ללמוד שעריג ותכשיט כלשהו טמא,

זה דווקא בטומאת מת, שטומאת מת היא חמורה יותר, שהיא נוהגת שבעה ימים.

אבל מניין תלמד שגם בטומאת שרצים, שהיא טומאה קלה יותר,

שאינה נוהגת אלא יום אחד,

שגם אז יהיה דין טומאאה בהריג ותכשיט כלשהו,

אמר לה,

אז עונה לו רבה,

ימר כלי כלי מהטעם.

הדין הזה שהריג ותכשיט כלשהו טמא גם בטומאת שרצים,

זה למדים בגזירה שווה,

כלי כלי משרץ.

בפרשת מדיין נאמר, במדבר ל״א פסוק נא כל כלי מעשה.

ובפרשת טומאת שרצים נאמר ב״ויקרא י״א פסוק ל״ב״

כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם.

אז למדים גזירה שווה, כלי-כלי.

הכלי שנאמר במלחמת מדיין

והכלי שנאמר בפרשת שרצים,

למדים אחד מן השני, שכמו שבמלחמת מדיין

למדים שהריג ותכשיט כלשהו טמא בטומאת מת,

אז הוא הדין

שהריג ותכשיט כלשהו יקבל טומאת שרצים.

הדין הזה שהריג ותכשיט כלשהו הוא טמא,

למדים שזה לא רק בטומאת מת, אלא גם לטומאת שרצים.

נראה את רשי.

רשי מפרש

הריג ותכשיט כלשהו,

חציו הריג וחציו תכשיט

שאינו הריג.

כלומר, חצי מן הדבר הוא לא הרוג, אלא עשוי ממתכת שמטרתו לקישוט.

וכולו הווה כלשהו, אומר רשי,

ואין בו שיעור חשוב,

אלא

יש בו איזשהו שיעור מסוים,

אבל אין בו חשיבות בשיעור הזה.

כלומר, דבר קטן,

גם אם זה דבר קטן שאין בו חשיבות,

בכל זאת, לקבל טומאה.

מוסף שק על הבגד

בדבר זה שהשק טמא משום הריג

וכמה מפרש להם.

נראה את זה בהמשך,

איך הגמרא מבארת את זה.

ההוא בבדיין כתיב, ההוא בבדיין כתיב,

גבי טומאת מת.

ושרץ ממד לא יעליב להחמיר.

כלומר, איך אתה בא ללמוד

שהריג בתכשיט כלשהו טמא מהפזוק כל כלי מעשה? זה נאמר במלחמת מדיין שזה טומאת מת.

טומאת מת היא חמורה יותר, שרץ היא קלה יותר.

טומאת שרצים היא קלה יותר.

דמע למה שכן טומאת לא חמורה, מה שאין כן משרצים.

כלי, כלי, אומר רשי, אנחנו בסמ״ך ד׳ת עמוד א',

כלי, כלי, משרצים, כתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה.

ממילא הכלי הזה מלמד מהכלי שנאמר בטומאת מת במלחמת מדיין, כל כלי מעשה.

ללמד שתארג בתכשיט כלשהו, תאמן לא רק בטומאת מטר, לא אוהדין, טומאת שרצים.

מוסיף רשי ואומר, ומגופי דקרת השרצים לא מצא יאליף.

רשי, היה קשה לו,

מדוע צריכים ללמוד בגזירה שווה?

הרי נוכל ללמוד את זה מגוף הפסוק שנאמר בשרצים.

הלו בפסוק כתוב, כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם.

ממילא, לכאורה, נלמד מהעניין הזה של כל כלי אשר יעשה,

גם להריג בתכשיט כלשהו, כמו שלמדנו מהפסוק, כל כלי מעשה.

אומר רשי, לא.

אי אפשר ללמוד מהפסוק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם.

דאשר יעשה מלאכה, עליו כלי תכשיט משמע.

משום שהפסוק הזה משמע,

עושה דווקא דבר כזה שעושים בו מלאכה, לא כלי שעשוי לקישוט.

אז לא נוכל ללמוד את זה מגוף הפסוק,

אלא ללמדים את זה רק מכוח הגזירה השווה.

נחזור לגמרא,

מוסף שק על הבגד.

השורה הראשונה בדף סד עמוד א',

זוהי ציטטה מן הברייתא,

האומרת שמוסף שק על הבגד שטמא משום אריג.

פשטות דברי הברייתא כאילו בא לומר,

ששק יש לו טומאה חמורה, יש לו טומאה

בתוספת למה שמצאנו בבגד.

מה תוספת טומאה שמצאנו בשק?

שהוא טמא בגלל שהוא אריג.

מה זמן כביכול, אם זו ההבנה, אין, רק כאילו,

שרק שק טמא משום אריג. אבל הבגד,

הוא לא טמא בגלל שהוא נקרא אריג.

ועל זה שואלת הגמרא, אטו, בגד הם אריגו?

וכי בגד הוא לא אריג, הרי גם הבגד הוא אריג.

אם כן,

איך יכול להיות שהשק יהיה טמא?

יהיה לו דין של תוספת טומאה, מה שאין לזה בבגד?

אם כל הטומאה בשק

זה משום אריג,

אם כן, הוא והבגד שווים, כי גם הבגד הוא אריג.

עונה הגמרא, חכה אמר,

מוסף שק על הבגד,

אף על פי שאינו אריג, טמא.

כוונת הברייתא

בדיוק להפך,

שלא סיבת הטומאה של השק זה משום אריג.

כי הרי האריג, ידוע שהוא לא נעשה בצורה של אריגה שתי וערב כדרכם של הבגדים שכך הורגים אותה.

ממילא באה הברייתא לומר שיש חומרה שהשק יותר מטמא.

אף על פי שאינו אריג.

זה טומאה שלא מצאנו אותה בבגד. בבגד מצאנו טומאה

משום שהוא נקרא אריג.

אבל שק

שאינו עשוי בצורה של אריגה,

אלא

הדרך של עשיית הסכין היה על ידי שלוקחים נוצות של עזים,

וכך הורגים מהם שקים.

אז באה הברייתא לומר, אם אדם לקח

נוצה של עיזה ועשה מזה איזושהי קליעה קטנה ותלה בזה תכשיט על צוואר ביתו,

זה יהיה טמא כאילו זה אריג.

משום שמאחר,

וזה הדרך של עשיית התכשיט הזה,

זה נקרא אריג לגביו.

אם כן, מה אתה רואה?

שהשג חמור שמטמא גם בקליעה כאל זו,

שהורגים בזה עסקים.

בגד, לעומת זאת, אינו טמא,

אלא כשנעשה אריג ממש,

בשתי וערב.

ועל זה שואלת הגמרא, למה החזי?

אותה קליעה קטנה שאתה בא לטמאות,

אף על פי שזה עשוי כצורת

הקליעה של שקים,

למה זה ראוי?

קליעה קטנה למה היא ראויה?

אמר רבי יוחנן שקל עני קולע שלוש נימין ותולה בצוואר ביתו.

פעמים, כשאני רוצה לתלות איזה תכשיט על צוואר ביתו,

ואז לוקח

שלושה חוטים טבויים,

שהם מנוצה של עזים,

וצבעו אותם,

ותולה אותם בתור תכשיט על צוואר ביתו.

זו הטומאה שרצתה הברייתא כה ללמד,

שגם אם עשו את זה בצורה שכזו,

טמא,

וזה טמא משום הריג. מה פירוש משום הריג? אף על פי שהוא לא נעשה בצורה של הריגה,

אבל מאחר וזה הדרך

לעשות כך,

ממילא זה גם נחשב כאילו הריג.

אנחנו לוקחים שלושה חוטים,

ועושים מזה כעין,

כעין

צמא של הבנות, של הנשים.

מכניסים אחד באחד, וכך יוצרים את הקישוט הזה.

אז הוא היה לוקח שלושה חוטים שבנויים מנוצה של עזים,

חוטים טבועים, עבים,

וקולע אותם זה בזה.

כמובן, צבעו אותם מקודם, שיהיה נאה.

צובעים אותם, ולאחר שצובע, קולע אותם,

ותולה איזה כשרשרת על צוואר ביתו, כדי שיהיה לה תכשיט.

אומנם דרכם של אנשים רגילים לקחת משהו יותר חשוב,

אבל העני שאין לו אפשרות,

אז ככה הוא עושה לצורך תכשיט ביתו.

אומר רשי,

שק הוא עשוי מנוצה של עזים,

שאף על פי שאינו הריג, אלא קלע קטן, כלומר קליעה קטנה,

עשה מנוצה של עזים,

לתלות בו

בתי נפש לצוואר ביתו.

כלומר, על הצוואר

הוא תולה דבר שיהיה כעין תכשיט.

טמא שדרכו בכך ותכשיטו.

והכי כמה, וכוונת הברייתא,

שגם במצב הזה שעני לקח

שלושה חוטים טבועים מנוצה של עזים, חרציש, טבעו אותם,

וקלע מזה קליעה, שהוא טמא משום הריג.

זה נקרא הריג אף על פי שאינו הריג,

אפילו שבפועל זה לא עשוי כהריגה. הריגה זה שתי וערב, ולא בצורה של קליעה.

קולע גימל נמין גימל חוטין

של מתווה של נוצה של עזים צבועה.

כמו שאמרנו, הוא בונה בתחילה

שלוש חוטים שמנוצה של עזים,

לוקח

חוט דק ביותר,

ומצרף אותו לעוד חוטין דקין,

ומעבה את זה שיהיה כחוט עבה,

וכך עושה שלושה חוטין עבים,

ולאחר שצבעם קולע אותם כדי שיהיה על צוואר ביתו, ותולה בצוואר ביתו,

וקליעתו זוהי הריגתו,

מאחר שהוא טבוי.

כדאמרן,

ובתיכי חלילתא ברשת פרקין דקרא לא ארי. כבר מצאנו דוגמה לזה בתחילת הפרק,

שאף על פי שזה עשוי בצורה של קליעה,

זה נקרא ארי.

ואחד כאמר אף על פי שאינו אריג,

כלומר לאו אריג ממש.

כלומר,

זה לא נעשה ממש כאריג תשתי וערב, אלא קליעה,

אבל בכל זאת, מאחר וזוהי דרך אריגתו,

אז זה מטמא גם כן כאילו אריג.

נחזור לגמרא, תענו רבנן,

תענו רבנן,

אין לי אלא שק,

מניין לרבות את הקלקילי ואת החבק,

תלמוד לומר או שק.

יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיכות,

תלמוד לומר שק, מה שק טבוי באריג,

אף כל טבוי בארי.

הרי הוא אומר,

במת וכל כלי אור וכל מעשי עזים,

תדחתאו,

לרבות את הקלקילי ואת החבק.

עד כאן

יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיכות,

ודינו,

טמא בשרץ וטמא במת.

מה כשטמא בשרץ לא טמא אלא תבוי והאריג?

אף כשטמא באמת לא טמא אלא תבוי והאריגו.

תבוי והריג.

הן, אם נקל בתמשרת שהיא קלה,

נקל בתאומת המת שהיא החמורה,

תלמוד לומר בגד ואור, בגד ואור,

היא זהירה שמה, נאמר בגד ואור בשרץ,

נאמר בגד ואור באמת,

אך בגד ואור האמור בשרץ לא טמא אל התבוי והריג,

אף בגד ואור האמור באמת לא טמא

אל התבוי והריג.

נחזור, נבאר את הדברים אחת לאחת.

מצאנו לגבי טומאת כלים בויקרא יא פסוק ל״ב וכל אשר יפול עליו מהם במותם

יטמא מכל כלי עץ

או בגד

או עור או שק. זה מדבר לגבי טומאת שרצים,

ללמד איזה סוגי דברים מקבלים טומאת שרצים.

אז אם נפל

אחד מן השרצים,

כאשר כמובן הם כבר לאחר מותם,

על הכלים הללו הם מקבלים טומאה.

נאמר שם בתוך הפסוק,

או שק, כלומר שק מקבל טומאת שרצים.

באה הברייתא ואומרת אין לי אלא שק.

כלומר מהפסוק

יכול אני ללמוד שיש טומאה לדבר שהוא שק.

שק זה גם עשוי

ללבישה.

המנהג של הרועים הוא שבזמנם היו לובשים שקים כדי להתכסות בהם מפני הגשמים.

מדוע היו לוקחים דווקא שק?

כי השק, מאחר שהוא בגד עבה,

היה מגן ומשמש טוב את ההגנה כהגנה מפני הגשמים.

אומנם אינו נוח ללבישה,

ולכן

אלה שאינם רועים לא לוקחים את השקים הללו,

אבל הרועים שצריכים להיות בחוץ

וחשופים פעמים לגשמים,

כדי להגן עליהם מפני הגשמים היו לוקחים את השקים הללו.

על כל פנים באה התורה ללמד

שהשק הזה מקבל טומאת שרצים.

שואלת הברייתא, בסדר,

אז ידועים אנו מן הפסוק ששק מקבל טומאת שרצים.

כי גם הוא עשוי ללבישה כלפי הרועים, כמו שאמרנו.

אבל מניין לרבות הקלקילי ועת החבק.

קלקילי

זה חגורה שמניחים אותה על חזה הסוס

וקושרים בה את העוקף.

מה העניין שצריך לקשור בזה את העוקף?

כי כשהבהמה עולה בהרים,

יש עניין שהעוקף לא ירד,

להיות על זנבה,

אלא יישאר במקומו.

אז לוקחים את הקלקילית, את החגורה הזו,

וקושרים בה את העוקף

כלפי צוואר הבהמה,

כדי שלא ייפול העוקף כשהיא עולה בהרים.

ואת החבק,

חבק

זוהי רצועה שקושרים באמת אל הסוס,

שגם כן קושרים בזה את העוקף.

אלה,

הקלקילי והחבק, עשויים מנוצות של עיזים,

לוקחים נוצות,

טובעים מהם חוטים,

הורגים את החוטים הללו,

ומזה עושים את הרצועות הללו, כמו שאמרנו,

לקשור את העוקף בשני צדדיו.

גם אלה באים חכמים בברייתא ללמד,

שגם אלה חשובים כמו שק ומקבלים טומאה.

ומניין לומדים זאת? תלמוד לומר או או שק.

המילה או

היא יתרה, ללמד

שגם אלו מקבלים טומאה.

יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיכות,

האם תחשוב ותאמר

שאני מרבה מהמילה או גם חבלים ומשיכות?

מה זה חבלים?

אלה שעשויים למדידה.

משיכות כנל,

בהם מודדים.

מילא,

גם אלה שהם עשויים למדידה והם עשויים מנוצות של עיזים כלואות,

גם הם יהיו טמאים?

תלמוד לומר שק.

זה אתה יכול ללמוד מהמילה שק.

מה השק טבוי ועריג?

אף כל טבוי ועריג.

כלומר, כדי שיקבל טומאה,

השק

צריך שיהיה גם מנוצות טבויות

וגם ערוגות.

אבל אם זה לא טבוי, אז זה לא מקבל טומאה.

ממילא באים חכמים בברייתא ללמד,

שדווקא קלקלי וחבק,

שזה סוגי רצועות שבזה קושרים את האוכף משני צדדיו,

שאומנם הם עשויים מנוצות של עיזים, אבל זה טבוי והריג.

זה גם עושים מזה חוטים עבים.

לוקחים את הנוצות

ובונים מזה חוטים,

כל חוט עבה, אחר שצרפו כמה חוטים דקים,

זה נקרא טבייה.

ולאחר הטבייה,

הורגים את החוטים הטבויים הללו,

ועושים מזה רצועות לצורך קשירת האוכף,

כמו שאמרנו.

אלה אכן מקבלים טומאה,

כי לימדים מהמילאו שכל דבר שהוא בדומה לשק טבוי ואריג יקבל טומאה.

גם אם הוא לא עשוי ללבישה של אדם כמו השק שמיועד ללבישת הרועים,

אבל דבר שהוא לא טבוי,

לא מקבל טומאה.

את העניין הזה של חבלים נמשכות,

זה היה עשוי אומנם מנוצות של עיזים,

אבל זה לא היה טבוי.

הם לוקחים גוס של נוצות,

קושרים אותם

חוטים בחוטים,

ובזה עושים את החבלים.

אלה, מאחר ואינם טבויים מקודם,

אינם מקבלים טומאה.

הלאה,

מוסיפה הברייתא ואומרת.

עד עכשיו דיברנו על,

מה?

סמי, סמי, סמוד עד עמוד א', כן.

עכשיו באה הברייתא ומלמד אותנו עודי,

לאחר שלימדה אותנו מהו הכלל לגבי טומאת שרצים,

שגם דבר שהוא שק, אבל דווקא בדומה לשק מקבל טומאת שרצים,

שהוא תבוי ועריק, דווקא דבר שהוא תבוי ועריק כדוגמת שק,

באה הברייתא ומלמדת גם לגבי טומאת מת, מה יהיה דינו של שק לגבי טומאת מת?

הרי הוא אומר, באמת,

וכל קליעור

וכל מעשי עזים תתחתאו.

במלחמת מדיין, ששם מדובר להיטהר בטומאת מת,

משום שחששו על אותם דברים שהם לקחו בשמי ממלחמת מדיין,

שקיבלו טומאת מת.

אז נאמר שם, במדבר ל״א, פסוק כ׳ נאמר,

וכל בגד וכל קליעור וכל מעשי עזים

ובהמשך, וכל כלי עץ

תתחתאו.

זה נאמר בסוף הפסוק, תתחתאו.

מה זה תתחתאו?

תטערו אותה מטומאת מת.

שאלת השאלה, מה זה וכל מעשי עזים?

הווכל הזה בא לרבות, אומרים חז״ל בברייתא,

את הכלקילי ואת החבק.

היינו את אותן רצועות שהזכרנו מקודם,

שבהן קושרים את האוכף משני צדדיו,

הקלקילי קושר את החלק העליון שבהאוכף שצמוד לצוואר הבהמה, קושרים את זה לצוואר הבהמה כדי שהאוכף לא ירד על זנבה כשהיא עולה מהארים.

ולעומת זאת, בסוף החלק השני שבהאוכף, בצד השני,

לוקחים חגורה ומחברים את האוכף

לבטן הבהמה.

זה החבק,

בלשון חביקה, חובק.

גם הם,

גם הם,

גם אם אינם לבוש לאדם,

בכל זאת הם מאים

בגלל שהם נעשים מנוצה של עזים.

זה לומדים מהמילים, וכל מעשה עזים תתחתרו.

כל דבר שעשו אותו מעזים,

גם קלקילים וחבק, הוא עשוי מנוצה של עזים.

לכן, מקבלים טומאת מת.

אם כן, למדים אנו

שקלקילים וחבק מקבלים טומאת לא רק טומאת שרצים,

אלא גם מטומאת מת.

מפשיחה הבריתה. יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיכות?

האם תבוא ותגיד לי, שאם כבר כתוב בכל מעשה עזים תתחתהו?

ממילא נגיד שלגבי טומאת מת, גם חבלים ומשיכות

יקבלו טומאת מת.

כי זה גם נעשה מן עזים. מה זה כל מעשה עזים?

כל דבר שנעשה מן העזים.

אז אולי נבוא ונגיד שגם חבלים ומשיכות שאינם תבויים,

תביעה תמיד זה לוקחים

חוטים דקים

ועושים מזה חוט עבה.

וזה התביעה.

שם החבלים והמשיכות היו עושים מזה לא בצורה כזו שתובעים קודם את החוטים.

הולכים קבוצת חותן הוצאה ומחברים,

מחברים, קושרים אותם אחד באחד וזהו זה,

כן?

אז האם נגיד שסוף סוף מאחר למעשה עזים יקבלו טומאת מת?

ודינו,

מוסיפה הברייתא ואומרת, לבכורה נוכל ללמוד את זה מכוח הסברה שלא יקבלו טומאת מת.

אותם חברים ומשיחות.

מה הראייה?

טימא בשרץ וטימא במת.

הלוא מצאנו טומאת שק בשרץ.

נאמר שם או שק.

ומצאנו גם טומאת מת בכל דבר שהוא מעשוי עזים. כלומר, השק שהוא עשוי מנוטה של עזים מקבל טומאת מת.

וממילא לבוא ונאמר, מה כשטימא בשרץ?

לא טימא אלא טבוי ואריג, כמו שלגבי טומאת שרצים.

רק דבר שהוא טבוי ואריג מקבל טומאה.

אבל לא חבלים ומשיחות שאינם עשויים מחוטים טבויים.

אף כשטימא באמת, לא טימא אלא טבוי ואריג.

אז גם לגבי טומאת מת לא יהיה טומאה אלא דבר שהוא נעשה מחוטים טבויים, ואחר כך הרגו ממנו את

הבגד הזה.

הבגד, השק, או הקלקלקלקים וחבק.

אם הוא טבוי ואריג,

אבל חבלים ומשיחות שאינם טבויים,

אז לא יהיה טומאה.

כן? זה גוף הכתוב כאן. למה זה לא יהיה טומאה?

כיוון שהתורה לא טימאה את זה. התורה, מצאנו בתורה לטמות דווקא דבר שהוא בדומה לשק.

מהו הדמיון שאנו מוצאים שצריך להיות דומה לשק?

כמו שהשק עשוי מחוטים טבויים,

שעשויים מנוצה של עזים,

רק אז זה מקבל טומאה.

אז ממילא כל דבר שהוא בדומה, אבל דבר שהוא לא טבוי.

אם עשו אותו בעזים אומנם, אבל לא בצורה שטבו את החוטים מקודם לכן,

אז לא, יקבל טומאה.

זה מהנוצות עצמן הן טמאות.

מה? לא. זה מהעזים?

לא, רק...

הטביעה שלהם עשתה אותו טמאה? הטביעה והאריגה.

אבל פה החידוש, אם לקחו למשל חוטי נוצות,

ולא טבו אותם, אלא הרגו אותם בלי טביעה,

זה לא יקבל טומאה.

מה, זה לא יקבל טומאה?

בדיוק. זה גוף קידור ככה.

זו צורך. כשירה מיוחדת בנוטים, הוא אמור לקבל טומאה.

עוד פעם. צריך שני... טביעה והאריגה.

בדיוק. צריך שני תנאים.

גם טבוי וגם אריגה. על פי שזה לא עשוי כצורת בגדים,

שהבגדים, החוטים שם לא חוטים שעשויים מנוצה של עזים.

כן? פה מדובר בחוטים שעשויים בנוצא של עזים.

בכל זאת, אם זה טבוי והריג, מקבל טומאה. זאת אומרת, זה לא קשור רק למוצר,

זה כפול, לדרך ה... גם הדרך, בדיוק.

ממילא, אז הייתי בא ואומר בסברה,

שכמו שלגבי טומאת שרצים,

אין טומאה אלא בטבוי והריג,

אז גם בטומאת מת,

גם בטומאת מת אינו אלא בטבוי והריג. גם אם זה בנוצא של עזים, אבל צריך שיהיה טבוי והריג.

ממילא, אז לא צריך לזה פסוק, למעט

שחבלים ומשיחות לא יקבלו טומאת מת, כי זו סברה שנלמדת את זה בדומה מטומאת שרץ.

בא הברייתא ואומרת, הן,

וכי

כך הם הדברים,

כאילו הן, זה עכשיו בא לומר, כאילו, כן,

וכי הטבל תלמוד טומאת מת מטומאת שרץ. זאת אומרת, טומאת מת זה שונה מטומאת שרץ? בחומרה, בחומרה זה חמור יותר.

זה גוף הכתוב.

אם הקל בטמאי שרץ, גם אם אמנם מצאת שהתורה הקלה לגבי טומאת שרצים, שאינם אלא בטבוי והריג,

ולא בדבר שהוא אריג, ללא טביע, שלא טבו אותם מקודם.

וכי נקל בטומאת המת שהיא חמורה?

זה אומר שגם בטומאת מת שהיא חמורה יותר.

גם זה תבוא ותאמר שאם הוא לא טבוי והריג, הוא לא יקבל טומאה?

אולי טומאת מת זה חמור,

עד כדי שנאמר שאפילו אם זה לא תבוי.

כל דבר מתאים לתבוי. בדיוק!

יבוא ויהיה תרומה, אפילו בדבר שהוא לא תבוי, אין להאריג.

אפילו אף אחד יהיה לא תבוי.

למה באמת, מה החומרה שמצאנו בתומאת מת יותר מאשר תומאת שרת?

כי תומאת שרת זה תומאת ערב, יום אחד.

ואילו תומאת מת כמה ימים זה?

שבעה ימים.

תלמוד לומר, יפה.

תלמוד לומר, בגד ואור, בגד ואור,

לגזירה שווה.

איי, איי, איי, איי, איי, איי.

תלמוד לומר, בגד ואור, בגד ואור, לגזירה שווה.

אוי, אתה לא יודע, אתה פשוט, אני מתלהם ממך, הרב סמואל.

אתה יודע למה?

אתה לא יודע לאיזה דרגה הגעת בזה שהתאמצת במשך התקופה הזו, מאז שהתחלנו את השיעורים עד עכשיו,

איזה דרגה אתה בשמיים כלפי אלה שלא התאמצו כמוך לבוא ולשיעור.

עם כל התירוצים שיש.

אבל התירוצים לא הופכים את הבן אדם לתלמיד חכם.

זה תירוצים-תירוצים,

אבל לא הופכים את הבן אדם לתלמיד חכם.

המציאות נבנית מזה שבן אדם יושב ולומד.

יבוא לשמיים ויגיד, אבל לא יכולתי ללמוד. בסדר, לא יכולת, לא נעניש אותך, אבל בתכלס לא התקדמת. אתה לא התקדמת.

בן אדם שמתקדם, גם אם קשה לו, אבל להתקדם.

אומרים לבן אדם, תשמע, אתה צריך להגיע היום לירושלים.

אז אם הוא התארץ בי, הוא אמר, לא יכולתי.

בסדר, לא יכולת, אבל לא הגעת.

לא הגעת.

אבל אם הוא כן הגיע, מה זה משנה אם מאמץ או לא מאמץ, ואז רבה.

השמיים אומרים, התאמצת והגעת?

או-הו.

ואפילו אם לא הגעת, אבל התקדמת כלשהו,

אז כבר יש איזשהו הפרש עצום בינך לבין אחד כזה שהסתמך על התירוצים ולא התקדם כלום.

ההבדל הוא עצום.

אתה השתדלת, עשית מה שביכולתך.

ההפרש ברוחניות בין כל התקדמות

זה הפרש עצום.

ואני רואה את זה כבר שנים.

אבל גם בך אני רואה את הדבר הזה אצלך.

יש לי תלמידים בסיעת איסמיה,

שעם הדרך הזו,

הגישה הזו התקדמו מאוד מאוד,

בגלל שאני חש את ההתקדמות.

אני רואה את ההתקדמות, אני רואה את ההבנה.

ההבנה שלך וההבנה שלך בעבר,

הפרשי שמיים וארץ, אתה מבין?

והיה לי תלמיד כזה שאומר לי הרב, אני לא בשביל גמרא.

המקסימום שהראש שלי יהיה בשביל משנה, גם זה בקוסי.

אמרתי לו, אתה תשמע טוב, אתה תשמע למה שאני אומר לך, תקשיב.

אתה תשמע את השיעורים,

ועם הזמן הלב שלך יפתח ואתה תראה שאתה מבין.

אתה תראה.

הוא הגיע לזה בקלות.

הוא רואה שהם מסבירים, הוא אומר לי אחר כך,

כל כך, ההסבר נפלא,

כל כך מבואר,

איך אפשר לא להבין?

אמרתי לו, אתה רואה, אתה רואה?

חוץ מזה, גם אם יש לך אי-הבנות, אז שואלים.

בשביל זה נמצאים רבנים,

שאותם אלה שמוסרים שיעורים, שתשאל אותה.

תבדוק מהם מה האמת ומה לא האמת.

והדברים יתיישבו עליהם בך,

אבל יש התקדמות.

חבל על עצמנו. הנה למשל,

עכשיו אנחנו נמצאים בתקופה של חול המועד.

איזה תירוצים יש לאלה שלא באים ללמוד?

איזה תירוצים?

צריכים לטייל פה, לטייל שם? אז מתי יש תשיבו ותלמודו בתורה?

הרי בימי החולין, בימי החולין,

כל אחד הולך לפרנסתו.

אז גם אם זה לא מתרץ, למה לא לקבוע עצים לתורה?

אבל על כל פנים יש להם תירוצים.

תירוצים יש.

אבל אם אכן זה תירוצים ומקובלים,

נו, אז מה אתה עושה עכשיו שזה חול המועד?

ולא, נבראו שלטות ויעלים טובים, אלא כדי לעסוק בהם בתורה.

נו, אז אדרבה, עכשיו זה הזמן.

אני אומר את זה בעיקר לאלה שמאזינים אליי עכשיו,

וזו תביעה על כל בן אדם שיכול לנצל את זמנו.

הוא חושב שהעולם הוא הפקר, הוא...

הוא חושב שכולם יקבלו את העולם הבא בשווה.

כולם יהיו פה ושם, אבל אה, ההפרשים לא כאלה.

לא נכון.

ברוחניות, מה שידוע לי, לפי מה שאני למדתי,

ואני לא ממציא דברים, אלא כפי מה שראיתי ומה שקיבלתי מרבותיי,

ההפרש הוא עצום. בכל התקדמות רוחנית, ולו קלה ביותר, ההפרש הוא עצום.

כל משהו ברוחניות זה הפרש של עולם ומלואו.

למה? כי רוחניות זה קשה להשגה.

וזה משנה את המהות שלך.

שבן אדם הופך להיות יותר רוחני,

גם אם זו התקדמות קטנה, זה כבר שינוי עצום.

ועם הזמן הוא צריך להרגיש עוד התקדמות ועוד התקדמות ועוד התקדמות.

בן אדם חי את זה.

בן אדם יכול להרגיש את ההבדל העצום

בין מה שהיה לפני ההתקדמות הזו לבין אחר שהוא מתקדם.

איזה סיפוק יש לו, איזה הרגשה יש לו בחיים האלה.

לא אומר כמו אותם אלה, שואלים אותם,

תגידו לי,

מה נשמח? מה שלומך?

סוחבים.

פירושו של דבר, מצידו היה מתאבד, רק מה לעשות, הוא לא מסוגל להתאבד, אז הוא ממשיך לסחוב את החיים.

כך צריך להיות, יש אפשרות לתחום את החיים בצורה היפה והנורמלית.

הרג יכול להיות אדם מוכן. מאושר.

הרג יכול להיות אדם מוכן,

זה אדם חשוב.

מה הקשר? ודאי.

הוא הבא הוא הגודש, וזה וזה וזה. הוא יכול להיות אדם פשוט שהיה עם כלב,

בזמן שאומרים יהושע, בזמן שכל העם יצא נגד,

ואנחנו אומרים, הוא ידע להיות עם כלב. הוא אמר, כלב צודק.

למרות שהוא לא, הוא לא חמיא כמו כורע. אתה צריך לדעת מה... אבל הוא רואה עם כורע, אתה יודע איך אוהבים

איפה להיות.

תרשה לי לומר לך אבל נקודה אחת באמת חשובה,

שאני, גם מתוך הכתובים,

וגם מתוך החיה, המעשה שלי כאן בעולם הזה,

רואה את זה,

הולך לכל אורך שנות חיה, אני רואה את הדבר הזה.

כשבן אדם יש לו מידות רעות,

ובפרט מידת הגאווה,

פה יש לו בעיה.

משום שהרבה פעמים במקום

שמה שהוא לומד זה ילמד אותו לדעת את מקומו,

כמו שכתוב, איזו הוכחה מכיר את מקומו,

לדעת שהוא אפס,

אדרבה, זה מגדיל בעצמו ואומר, אני גם חכם.

ואם אני גם חכם,

אז אני ראוי לקבל ולדרוש כבוד על מה שאני.

ומידות רעות זה השם מרחם.

כשבן אדם בא עם לב נקי,

והוא באמת, כמו שאמרת, הוא פשוט,

מצד טבעו הוא פשוט.

מה?

יכול להיות אדם עם מוח הקודש עם מידות רע?

איך היה אצל ירומן בן לבד?

נו.

הרמחן אומר שאתה יכול להגיד, הקדוש ברוך הוא התגלה אליו ואמר לו, חזור בך, ואני ואתה ובן ישי, מה אתה חושב? מה זה היה?

אה? מה זה היה?

דיבר איתו הקדוש ברוך הוא, זה כמו נבואה.

זה הגיע לדרגה עצומה,

לדעת שזה רצון השם.

נו, ומה?

ככה זה, כשבן אדם לא עומד על עצמו, גם אם הוא מגיע,

לדרגות של הכרה בעבודת השם,

אבל אם המציאות שלו, אם המציאות שלו היא מציאות עכורה של אדם גאוותן,

אז זה מוציא אותו למקומות לא נכונים, לפסים לא ראויים.

חז'ל אומרים, ענו את עתו, זה היה מה שהיה אצל יאי קורח.

ענו את עתו.

הוא ראה ברוח הקודש שעתידים בני בניו לשמש בבית המקדש.

בתור לוויים, נכון.

אז מה, מעזר לנו את עתו.

ככה זה.

לכן אני הזכרתי את זה בעבר, ומסינת ישרים אומר את זה בפרק יא, כמדומני.

הוא אומר שהכבוד זה תופס את כל בני האדם.

ואם בן אדם לא עובד על עצמו בתכלית בשביל לשרת את זה ממנו,

אז לא יהיה מצב כזה שזה יתנתק ממנו. אדרבה,

ככל שהוא גדל, הוא ידרוש יותר.

חז'ל מעידים זאת על עצמם, חז'ל אומרים שלפני שנתנו להם את השררה,

אז הם לא רצו להגיע לשררה, אבל אחרי שכבר נכנסו לזה,

מי שיבוא ויוריד אותה מזה,

ישפכו עליו קומקום של חמים.

כלומר, יקחו מים רותחים וישפכו עליו מרוב שהם

יתנגדו לזה.

כי זו מציאותו של האדם שטוב לו כשהוא נמצא במעמד מכובד, מעמד עליון.

אני מתאר לעצמי עכשיו את עצמי.

עכשיו אומרים לי, תשמע, אתה זז מהכל,

תשב בפירה שלך, אף אחד לא מכיר אותך, אף אחד לא מכיר פה.

באופן טבעי זה אמור לפעול משהו.

אני עובד כל הזמן על עצמי, על העניין הזה צריך לדעת שהעולם הוא כלום.

ואני אפס אחד גדול, וכל מה שיש זה מהקדוש ברוך הוא.

כל דקה ודקה שיש אפשרות להתקדם, זה רק בזכות הקדוש ברוך הוא, ובלי זה אין כלום.

ואתה חי וחווה את זה יום-יום.

וחוזר על זה, וחוזר על זה, וחוזר על זה.

אבל אם אתה שוכיח מהדברים הללו,

אז זה שמר אחר.

וישמע נשארון מעיבעט,

והיה אם שכח תשכח.

כשיש מצב כזה שיש, וישמע נשארון מעיבעט,

זה נובע משכחת השם.

אתה מבין?

זה מתבטא בהרבה דברים. בנאדם שמגיע למעמד מסוים,

אז באופן טבעי,

טוב לו עם זה.

ואומרים שירובעם אל התורה, בלי רבע, ממש זה היה נעים, נעים.

ללא דופי, כן.

זה לא טעים.

זה התשובה.

אז זה כמו שאמרנו.

שאם הם שהגיעו לדרגות כאלה,

ב...

אבל ארץ, תוך כוח המעמד הזה,

בסוף כל סוף זה העולם הזה.

נכון מאוד.

אז מה, אתה יודע מצדיק,

כשאומרים פה עולם הבא,

למה שיחשוב לא כל כך דבר על הנימוק?

היצר רב, אבל מטעה את הבן אדם לחשוב שככה ראוי להיות.

כבוד התורה דורשתם.

מה פירוש? הוא המסמל והוא המייצג את כבוד התורה שבדור?

אתה מבין? איזה יצר? איך, איזה תרגילים הוא עושה? שזה שאלתי, אם הוא יודע את כל התורה,

הוא יודע את הטריק,

הוא יודע איך לחדור,

ואיך הוא עשה למשה את התרגיל הזה שם עם השמיים ולעם.

לא טימצ'ים היו, זה העם הנבחר הזה.

איך הוא התערר, הוא ידע להביא את המיתה של משה ומשה עם הקדוש ברוך הוא באמצע,

בשיחה פתאום נהיה חושך. איך הוא עשה את זה?

איך? לא חוץ לתרגיל הזה, הוא ממש בא בצורה כזאת, תשמע, אמר משה הרבינו,

איך אפשר להגיד את זה?

אתה מנסה, איך הוא עושה את התרגיל הזה? מאיך? איזה כוח?

אתה לא מבין, אתה לא מבין. כנסת ישראל ביטלה את יצר הרע, זה יצא מקודש הקודשים. אתה לא מבין שהוא פוליטיקאי בתוך כלל הכנסת.

שלל הכישרונות יש לגמרי, הוא גם פוליטיקאי גדול.

אה?

איך הפוליטיקאים עומדים?

עם כל מיני קומבינות, נכון?

איך אנשים עם התוראות עושים להם איזה, כאילו כלום.

אתה לא מבין, עכשיו,

החידוש היה שהייצר רע לקח עוד כמה פוליטיקאים, והם הפכו להיות במקום,

הקלו עליו את העבודה.

מה שהוא היה צריך לעשות לבד,

נתן לכמה פוליטיקאים שיעשו במקומו.

באמת הוא מומחה, זה מוח.

אתה מבין?

אז זה ככה, ככה זה עובד על בן אדם.

אבל בן אדם צריך לדעת להכיר את מקומו.

לא צריך לדעת, לחשוב שהוא גמר, הוא גדול הדור ונגמר הסיפור.

גם אם הוא הגיע לדרגות,

תדע את מקומך,

לא להגזים.

זו הטעות שמפילה המון בני אדם, המון בני אדם.

נובלים בדרך הזו.

על כל פנים, מה אנחנו צריכים לעשות?

להיות צמודים לתורה הקדושה

ולהיות

נאמנים לכל מה שהתורה הקדושה תאמר לה.

הדברים האלה לא שורגים אלינו,

אליי לשמואל, למה?

אנחנו לא באים למעמד, אין לנו כבוד,

אין לנו מעמד,

אין לנו כל מיני דבריו. כל אחד במשהו.

למה? אתה לא צודק. כל היום שייך, כאילו, אם אתה יכול אלינו. כל אחד במעמד שהוא.

כל אחד במעמד שהוא. כל אחד, אפילו בבית.

יכול להיות מצב שבבית יש לך איזשהו מעמד מסוים, פתאום אף אחד לא מתחשב בך,

לא מסתכל עליך, זה יכאב לך.

אפילו שזה נכון, זה כלפי בסך הכל השניים,

השלושה, החמישה שסובבים אותך,

אבל ההרגשה תהיה הרגשה לא כל כך טובה.

תאר לך אדם שמסביבו יש עשרים איש,

ולא יכול להיות שכן אחד שיש לו מאה איש,

לא יכול להיות שכן אחד שיש לו אלף איש,

לכן לא עוד זה הדרך.

בני אדם שמרגישים שהמעמד שלהם נופל, אז הם

עלולים אשים מרחם לקחת את נפשם בידם,

כי החיים שלהם כבר לא אותם חיים, מרגישים שזהו.

אז זה מה שצריך לעשות.

ואיך הוא מרגיש שהוא בודד אולי?

זו הייתה הרגשה.

על זה אני מדבר, זה גופה.

כשהוא מרגיש שהכבוד והמעמד שהיה לו מקודם כבר לא קיים,

כמו דמד, האדם מרגיש עכשיו שהוא בודד בחיים,

אין לו אף אחד, אני חושב שהוא מרגיש הוא,

שהוא, נגיד, כלומי.

או אין לו אוהבים.

אין לו אוהבים. גם זו ההרגשה שהיא נובעת מאותו עניין.

שוב.

אבל זה לא לא למד, הוא יוצא חברה, הוא רוצה להיות אוהבים.

אבל זה אותו שורש.

השורש של הכבוד בראשו של דבר,

שיהיה לו איזשהו

מקום מסוים בחברה.

גם אם לא יהיה מכובד מעליהם, אבל מקום מסוים.

זה גם שורש של כבוד.

בן אדם צריך לדעת דבר אחד,

אני צריך לעבוד את הקודש בורכו.

ובתוך המצוות יש שתמליך את חברך בנחת רוח.

אם צריך בשביל זה לעשות את עצמך קטן כלפיו, תעשה אותו אדם גדול,

אז תיתן לו את ההרגשה הזו, שהוא אדם גדול וענק.

לא חסר מצבים שאני נקלעתי לזה.

ורק בן אדם שהוא מבין שהכבוד הוא הבל,

אז הוא מסוגל להעלי כבוד גם לאחרים,

וזה לא מרגיש שנגרם בגלל זה מכבודו.

אדרבה,

הוא שמח לתת לשני.

למה לא לתת לו מילה טובה?

להגיד לו, שמע, אתה אדם ענק, אתה אדם גדול, אתה זה, אתה זה.

מה לא טוב בזה?

בקלות אתה מקבל פה נתח נצח חיים.

וצדיקו רק מקפידים שלא יבזו אותם.

אבל הם לא רוצים כבוד, כאילו.

כשבאמת רק מקפיד על ביזיונו,

ככה הוא רואה, שלא יתבזן.

אז הוא הולך באמת בצורה לא עם נפלופים על החולצה ולא עם זה.

זה העניין אחר. לא, סתם ככה, כאילו, אדם מקפיד על ביזיונו.

על ביזיונו המקפיד.

מצד ה... אתה מדבר על... גם צדיק, גם צדיק.

אבל זה אינטרס אישי שלו,

או בגלל שהוא מבין שזה רצון השם.

שלא יבזו אותו, אבל שלא יבזו אותו. אני מסביר אבל למה. אבל שלא יבזו אותו. לא, לא חושב.

אני לא מסכים איתך. אתה יודע, אתה מזכיר לי משהו שפעם היה,

כן, כשהייתי יותר צעיר.

אז היה איזשהו ויכוח בין שניים.

וכמובן שאחד מתוך הניצים

כעס מאוד על האחר שהולך ופולט לו כל מיני מילים קשות.

אז אני ניסיתי פשוט לעשות שלום.

אמרתי לו, אז תגיד לי, אז מה קרה?

מה אתה, מה כל כך אתה, לוקח את זה קשה?

אז אמר, אז מה קרה?

אז אמר, אמר, אז מה קרה?

אז הוא אומר לי, תשמע, אני לא דורש כבוד,

אבל אני שומר על הכבוד שלי.

שמעת?

מילים אחרות, אדם, בזכיונות האלה שהוא עושה לי,

לא מטעים לי, איזני.

אמרתי לו, אני מאוד מודה לך, אתה בזכותך הבנתי את המשנה.

הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

התאווה כוללת לכאורה גם את אהבת הכבוד. אז מה זה הכבוד?

גם כששומרים על הכבוד, זה גם מוציא את האדם מן העולם.

גם זה לא טוב.

לא צריך לחכות שייבזה.

אבל אם נקלע למצב, אם נקלע למצב כזה שאכן כך היה,

אז אדרבא.

יקבל את זה בשמחה, כי זה מקל מעליו המון המון ייסורי הגוף.

כשהולכים ומבזים אותך,

משפילים אותך,

אז זה מועיל להרבה הרבה יותר מיסורי הגוף.

ואם בן אדם היה חכם,

כן, היה צריך לרקוד כשהוא מגיע למצב כזה שמבזים אותו. עכשיו אתה רוצה להיות בחברת עובדיה.

כן. אתה מחפש עכשיו

להיות בחברת עובדיה יחד,

על זה שהם ביחד, אז הם עובדים את השם יותר טוב. נכון. הם ביחד.

מה יקרה אם כל אחד, אם אחד יכול יעבור אותו, אז הוא לא...

או שהוא יהיה בטעם ולא טוב אצל מישהו עובד את השם.

אז הוא לא יכול להיות לכוון, אני לא יכול לשם, אין לו ארוחה.

אז בכל איזה... אבל מה הסיבה? עוד פעם, מה הסיבה? מה מפריע לו?

מה השורש של העניין?

השורש, אינטרס אישי,

או בגלל שהוא רוצה לעבוד את הקדוש ברוך הוא ביתר שלמות.

חייב לקדוש ברוך הוא ביתר שלמות. אם ככה, זה בסדר.

אם אכן באמת, זה באמת נובע מתוך אותה סיבה.

אתה צודק.

טוב, בואו נסיים את העניין, הזמן כבר פשוט נגמר.

אני דיברתי שיש לי מסגרת שאני חייב להיות.

אתה רוצה שאני באחר הצהריים גם כן? אז אנחנו נעבור לפה גם ביחר הצהריים.

בעזרת השם, אין לי בעיה, אתה מבין? הכל תלוי בכם, אם תרצו, בבקשה.

תלמוד לומר בגד ואור, בגד ואור,

לגזרה שווה.

אז למדים,

אומנם לא למדים מכוח בניין אב, היינו ללמוד

טומאת מת מטומאת שרץ לומר שכמו שבטומאת

שרצים דווקא טבוי ואריג, אז גם בטומאת מת דווקא טבוי ואריג.

אבל נוכל ללמוד בגזרה שווה,

גם בטומאת שרץ נאמר בגד ואור וגם בטומאת מת.

נאמר בגד ואור בשרץ, זה נקרא גזרה שווה.

בויקרא יא פסוק ללב נאמר בגד ואור.

ונאמר בגד ואור במת במדבר לא פסוק כ',

בבגד ואור האמור בשרץ לא טמא אלא טבוי ואריג,

אף בגד לא אור, האמור ומת,

לא תמא אלא תבוי ואריג.

הפסוק,

נקרא לכם את הפסוק עצמו, בטומאת שרצים נאמר,

וכל אשר ייפור עליו מהם במותיו נטמא מכל כלי עץ, או בגד, או אור, או שק.

זה לגבי טומאת שרצים.

טומאת מת נאמר, וכל בגד וכל כלי אור וכל מעשה עזים,

כל כלי עץ ידחתהו. זה טומאת מת.

ממילא, כי שם שבבגד ואור האמור בשרץ,

כן?

נאמר שם בטומאת שרצים, דווקא תבוי ואריג, דבר שהוא עשוי מנוצה של עזים,

דווקא תבוי ואריג, ולא חבלים ומשיחות שאינם תבויים,

אז גם בגד ואור האמור באמת, לא תמא אלא תבוי ואריג.

מה בגד ואור האמור באמת, תמא כל מעשה עזים,

ולא, כן?

אף בגד ואור האמור בשרץ,

תמא כל מעשה עזים.

כלומר, אבל דווקא דבר שהוא תבוי ואריג,

פירושו לאו דווקא שק כמו שהוא,

שהוא עשוי ללבוש הרועים, כמו שאמרנו,

אלא גם הקלקילי והחבק,

שהם עשויים לקשור בזה את האוכאף,

כשמאחר והם עשויים כדוגמת השק, תבוי ואריג,

מקבלים טומאה.

אבל חבלים ומשיחות שאינם צבועים,

לא יקבלו טומאה.

בסדר?

נראה את רש״י.

אין לי אלא שק

העשוי ללבוש רועים, קלקילי מסריך של סוס.

כבר ביארנו את זה מקודם,

שקושרים את צידו האחד של האוכאף שסמוך

לצווארות של הסוס, של הבהמה,

וקושרים את זה בצווארה, על מנת שהאוכאף לא ייפול ממנה

כשהיא עולה בארי.

חבק של סרגא והאוכאף, עושין אותה מנוצה של עזים, טבוי בארי.

יכול שאני, הרבה החבלים והמשיחות

שעושים למדוד, כלומר, זה מטרתם לצורך מדידה,

וקולעין מן הנוצה, כמו שנתלשה ואינו טבוי. שם עושים את החבלים בלי טביעה,

אלא לוקחים את הנוצות כמו שתלשו,

וכך קולעים מזה את החבלים.

ולא אדם כולע שלוש נימין דואל, אף על פי שמצאנו,

אומר רשי,

שכשאדם קולע שלוש נימין לביתו,

לצורך תכשיד לביתו, אכן זה מטמא.

על זה נאמר בבריתא מקודם, מוסף שק על הבגד,

שהוא טמא משום הרגע כוונה באופן שהוא לוקח שלוש נימין וקולע את זה לתכשיד לביתו.

דעתה, אומר רשי, טבויו,

וזוהי הריגתו,

שם מדובר שזה טבוי מקודם.

כאן, לעומת זאת, זה מדובר שאינו טבוי.

יכול שאני מרבה, הואיל וכתיב קול,

האם נרבה גם לגבי טומאת מת

את החבלים והמשיכות שיקבל טומאה? ודין הוא שלא נרבה.

למעשה נוכל ללמוד מכוח דין, היינו, בניין אב,

שלא נרבה את החבלים והמשיכות וטומאת מת,

ולא צריך קריאה למהות האלה, לא צריך פסוקים,

כן, למעט את החבלים והמשיכות.

ועל זה עונה הברייתא, הן, תמיהו, וכי דברים מכוונים הם.

כלומר, וכי זה נכון לבוא וללמוד, טומאת מת וטומאה שרץ,

אם הקל בטומאת שרץ שהיא קלה, כלומר, אם הקל בטומאת חבלים ומשיכות,

הקל לך בשרץ, שטומאתו קלה, טומאת ערב.

מצאנו כולה בטומאת מת ושרצים,

שזה טומאת ערב.

ומילא, יכול להיות ששם התורה הלכה אלא שלא יהיה טומאת שרץ בחבלים ומשיכות.

נקל גם עלינו בבניין אב, זה באמת שטומאתו חמורה, טומאת שבעה.

אז ודאי שלא נוכל להקל מכוח בניין אב,

אלא רק מכוח, כמו שהגמרא סיכמה, בזרועה שווה,

של בגד ואור, בגד ואור.