מעלת האיברים
תאריך פרסום: 18.12.2014, שעה: 19:06
"ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו" דוגמא כזו בגדולה מוצאים אנו גם כלפי מרדכי. "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן". ולא עוד, אלא אף בשעה שהנביאים מנבאים על גדולתן של ישראל באחרית הימים, הם מתארים בצורה כזאת "כה אמר ה' אלהים, הנה אשא אל גויים ידי ואל עמים ארים ניסי והביאו בנייך בחוצן ובנותייך על כתף תנשאנה, והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך". אז רואים שבאחרית הימים הקב"ה יסמן לאומות העולם שעם ישראל צריך לחזור מן הגלות, ועמים זה לא כמו גויים, אצלהם זה ילך יותר קשה, הם לא מבינים פעם ראשונה אז זה יהיה עם מלחמת גוג ומגוג, אבל אחרי זה "והביאו בנייך בחוצן", יש אומרים שזה כמו האפיריון שנושאים את המלכים, יש אומרים בבגדי מלכות, ובנותייך על כתף תנשאנה", על השכם כי הם יפחדו להיות יושבות על גבי אפיריון, "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך", ז"א, מלכי אומות העולם יבואו ויטפלו בנו כמו האומן או האומנת, והשרות שלהם יהיו מניקות. עד כדי כך אומות העולם יתבטלו כלפי ישראל.
אז רואים פה שפרעה מסיר את הטבעת מעל ידו, ונותן על יד יוסף, ומרכיב אותו במרכבת המשנה. מה זה חשוב כל כך שהוא עשה לו את הפעולות האלה? מה זה חשוב שכתוב במרדכי "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו'" מה זה חשוב? מה זה חשוב שמלכים יהיו אומנים ושרות יהיו מניקות, מה זה חשוב?
גם בחכמים ז"ל שנינו, שהעריכו מאד כיבודו של מלך אפילו אם הוא נכרי. אם מלך אפילו נכרי מכבד יהודי, חכמים העריכו את זה מאד, וראו בזה מעין התגשמות של אותה נבואה לאחרית הימים. כמו אותה נבואה, "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך".
מסופר בגמרא בזבחים י"ט, אמר רב אשי, אנחנו התימנים אומרים רב אשי, אמר לי הונא בן נתן, זימנא חדא הוה כאמנא קמי דאיסגדר מלכא, שזה היה מלך פרס, הוא אומר, הונא בן נתן אומר שפעם אחת הוא היה עומד לפני המלך איסגדר הפרסי, והוה מדלילי המיינא, ותתיני ליה, מה הוא עשה, אבנט, חגורה רחבה שהיתה לו עליו היתה גבוהה למעלה, והוא הפשיט לי אותה למטה כדי לנאות אותו, להוריד את זה שזה יהיה במקום המתאים, אז המלך הפרסי עשה את זה להונא בן נתן. למה? כי צריכים אתם היהודים לנהוג עצמכם בתפארת של כהנים, ככתוב בכם "ולא יחגרו ביזע", כששמים את החגורה הכהן צריך לשים אותה במקום שאין זיעה, ז"א לא למעלה מידי ולא למטה איפה שכפלי שומן ששמה מזיעים. כי אתה קמי דאמימר אמר ליה, איקיים בך "והיו מלכים אמנייך", אז כשהוא סיפר את זה לאמימר, אז הוא אמר לו זכית שיתקיים בך הפסוק "והיו מלכים אמנייך", זה שמלך פרס הזיז לך את החגורה בעצמו וסידר אותה יפה במקום, זה כבר התקיים בך הפסוק של אחרית הימים, "והיו מלכים אמנייך". אז רואים שחכמים העריכו מאד את הכבוד שנותן מלך אפילו גוי, אפילו גוי ליהודי, וראו בזה אותה התגשמות הנבואה שתהיה באחרית הימים.
נשאלת השאלה לכאורה מהי הגדולה בכך אם מלכי גויים מכבדים או משרתים את ישראל? והרי הגויים נקראים עם הדומה לחמור, היתכן שאדם יתגאה בזה שהחמורים שלו מכבדים אותו? כלום יש בזה משום גדולה?
אולם לא כן הדבר, גדול מאד הוא כיבודו של אדם המשמש כמלך, כי לאחר שהקב"ה העניק לו גדולה והכתיר אותו למלך, יש ערך רב בכיבודו, ואף פעם אחת אפילו אם פעם אחת בלבד כמעשה דרב בן נתן יש בזה גדולה רבה ומעין היעוד והיו מלכים אמנייך. אה, אז אם מלך גוי מכבד יהודי כמה זה חשוב זה מעין היעוד. אם תלמיד חכם יהודי מכבד יהודי, אייי. ואם גדול דור מכבד יהודי, ווי ווי ווי כמה זה חשוב.
ואם בכיבודו של מלך בשר ודם יש גדולה כזו, והכתובים מציינים את הכבוד והתפארת בזה, עכשיו כמה גדולה וכבוד יש לאדם שהקב"ה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו מלביש אותו, לא מסדר לו את החגורה אלא מלביש אותו. לא סתם לבוש, אלא בשר גידים ועצמות, שהם עצם בריאתו, ובתוך אותם בשר גידים ועצמות נפח נשמת חיים משל עצמו כביכול, מאן דנפח מדילי נפח. אז הכתוב אומר, "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו", הכוונה היא במובן החכמה האלוקית שהעניק לאדם שהוא בבחינת צלם האלהים. והיכן הטביע את החכמה הזו? בגוף האדם, בראשו, בידיו, בכל איבריו. וזה מה שאמר הכתוב "ויהי האדם לנפש חיה" שכל גופו נעשה נפש חיה. הוה אומר, שכל אבר ואבר של האדם אינו עצם גשמי של בשר ודם כפי שנראה לעינינו, אלא הוא טבוע כולו מציאות רוחנית וחכמה אלוקית, ויש בו משום צלמו ודמותו של הקב"ה כביכול. מכאן טעו בו מלאכי השרת וביקשו לומר לפניו קדוש, לפני אדם הראשון, באשר ראו גם בגופו מציאות רוחנית זכה וחכמה וחכמה אלוקית עליונה, עד שלא מצאו הבדל בין דמות האלוקית לבין האלקים וחשבו אותו לבורא עולם. שמעתם?
כתוב אצל יעקב אבינו שהוא סיכל את ידו, אומרים חכמים סיכל מלשון שכל, הידיים לבד הלכו ככה. לא מפה, סיכל ידו - השכל בידיים. כמו שהרגליים של דוד לקחו אותו לבתי מדרש בלי הראש, הוא מתכוון ללכת למקום פלוני והרגליים יש להם שכל לקחת אותו לבית המדרש, אז בכל האיברים יש שכל, רק שלא יקלקלו אותו עם פיתות ובורקס וזה.
מכל מקום, הכתוב אומר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" ואמרו חכמים ז"ל, עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האיברים, וכשם שהעולם הגדול מלא חכמה אלהית לאין שיעור, כך מלא העולם הקטן שזה האדם על כל איבריו חכמה אלוהית לאין שיעור. וכמה גדולה יש איפה באדם ובכל איבריו, אם הקב"ה בכבודו ובעצמו לא הזיז לו את החגורה, אלא הלבישו בתפארת הזו של כל האיברים, שהוא מצלמו ומדמותו ומהחכמה האלקית שלו, ולא עוד, אלא שהקב"ה בעצמו משבח את האדם ואומר, ראו בריה שבראתי בעולמי, הרי אם מלך יפאר יפיו של אדם כגון אם ישבח את עיניו שהן יפות, אע"פ שיפיו זה לא יעמוד בו זמן רב, אתם יודעים בהתחלה העיניים גדולות אח"כ הם ככה ואח"כ נופלים עליהם הגבינים והבן אדם הזה כבר ככה בקושי, עם כל זה אם פעם אחת המלך ישבח את עיניו היפות, אע"פ שיפיו זה לא יעמוד בו זמן רב, בכל זאת ישמח בזה האדם כל ימי חייו ויזכור שבח זה לעולם. ועל אחת כמה וכמה שמלך מלכי המלכים ברא בו איברים יפים, ולא יפים בגשמיותם בלבד, אלא שבכל האיברים טבועים חכמה עליונה וצלם אלהים, והוא מעמיד אותם לראוה ביפים ובעליונותם, ואף אם ירד האדם במשך הדורות ואף אם חטא חטאים רבים, לא נגרע ערך עצמיותו ותפארתו נשארת לעולמים.
עד כאן דיברנו ביחס לערכם של גוף האדם ואיבריו מצד עצם טבעם בלבד, אף כשלא בוצעו על ידם שום מעשים טובים. אולם אם איזה איבר של האדם פעל איזו פעולה טובה, הרי אותו אבר מתנשא למעלות עליונות מאד, עד שהקב"ה בכבודו מקלס ומשבח אותו.
המשנה אומרת, אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים. מה תוכנו של שיר השירים? כל תוכנו של שיר השירים זה קילוס ושבח לאיברים של האדם. "מה נאוו לחייך, עינייך יונים, שערך כעדר העיזים, שינייך כעדר הקצובות, כחוט השני שפתותייך, כפלח הרימון רקתך, כמגדל דוד צווארך" וכבר פירשו חכמים ז"ל שבכל אבר שמקלסים אותו מכוונים בזה למעשים מסוימים שבוצעו על ידו. דוגמא אחת ממדרשי חכמים ז"ל, מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב, פעמייך זה כפות הרגליים, מה יפו פעמייך - כשהם בנעלים, בת נדיב. ובנעלים זה כשעולים לרגל.
דרשו חכמים מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולים לרגל. גמרא בסוכה מט. הפעמים, כפות הרגליים הן מהאיברים הקטנים ביותר של האדם, בכל זאת הקב"ה משבח אותם ואומר שירה עליהם, מה יפו פעמייך בנעלים, בת נדיב, בת נדיב זה בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, משום שעל ידן נעשתה הפעולה של העליה לרגל. ואם באבר קטן כך כל שכן באיברים החשובים, כמו שאמרו במשנה, עין טובה, לב טוב, מה יותר חשוב. ועל אחת כמה וכמה בכל האיברים כולם, הרי שדוקא מתוך איברי הגוף על ידי פעולותיהם הטובות, מתבטאת שירה וזמרה עליונה עד שהקב"ה בעצמו מזמר עליהם ומקלסם. ושירה זו אינה שירה סתם, כי אם שיר השירים, והיא עולה בקדושתה על כל הכתובים, תנ"ך תורה נביאים כתובים. היא עולה בקדושתה על כל הכתובים עד שהיא לעומתם קודש קדשים. וכל העולם אינו כדאי כיום שניתנה בו שירה זו, משום שאיברי גוף האדם הם צלמו ותבניתו של הקב"ה, ובכולם טבועה חכמת אלקים, ובכל מעשה טוב כת שנעשה על ידם משתקפת תפארתה של הבריאה ודמות הנוי והיופי של הקדושה העליונה וכל העולם מתמלא כבוד אלקים. תארו לכם שאם צדיק רגיל לשבת על בהמה, על חמור, יש לך יותר מגושם מהחמור שכולו חומר? החמור נדבק מקדושת איבריו של הצדיק עד שהחמור נהיה צדיק. שהוא לא אוכל אוכל לא מעושר, כי הצדיק שיושב עליו לא אוכל אוכל, הוא לא חינך אותו, הוא לא עילף אותו, הוא לא לימד אותו, לא אסור לו, הוא לא אוכל אוכל שהוא גזל, עד כדי כך איבריו קדושים של הצדיק, שחכמי המשנה כשראו את מקום מושבו של רבי אליעזר שהיה יושב על סלע, והיה נותן להם שיעור, היו מנשקים את הסלע הזה כהר סיני, שניתנה עליו תורה. אתם שומעים? ז"א גופו של הצדיק כמה משפיע אפילו על הדומם, על בעלי חיים וכו', אז כל שכן עצמו של הצדיק. ומכאן כמה בכוחו של כל אדם להאיר את העולם ולמלא אותו כבוד ה'. הרי מהווה כל אדם עם איבריו עולם קטן, ועל ידי המעשים הטובים שמבצעים איבריו, נותן ביטוי לחכמת הבורא הטבועה בכל אבר ואבר, וכל עולמו מתמלא תפארה ואורה, ומתוך עולמו הוא בתור צלם אלהים מתגלה החכמה האלהית שבכל הבריאה, עולם מלא כבוד ה' וכולו אומר הוד והדר ושירת קודש הקדשים.
איייי. יש אנשים שהם מכבדים תלמידי חכמים אמיתיים וצדיקים, באמת הם מכבדים, הם אפילו נוטלים את ידם כדי לנשק אותם. עכשיו זה מובן גם למה מנשקים, חוץ מהכבוד יש פה ענין, כי האיבר קדוש, איבריו של אדם שעושה מצוות איבריו הם קדושים, חכמה אלקית בהם, והם לוקחים את היד ומנשקים את האצבע שלהם. הם כאלה קדושים שהם לא מוותרים על הנשיקה של האצבע שלהם. זה נקרא מכבדים בעלי גאווה. אבל זה הערה ככה קוריוזית.
מצינו שקדמוני הדורות האירו את העולם במעשי איבריהם. כתוב על אברהם אבינו ע"ה, מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו, אמרו חכמים שזה אברהם אבינו שהעיר את האומות לבוא תחת כנפי ה' על ידי הצדק שעשה בעולם. במה האיר אברהם את העולם במעשה הצדק שלו? במעשה האש"ל - אכילה שתיה לינה, שביצע באמצעות ידיו ורגליו ושאר איבריו. כך משמע מדברי חכמים ז"ל, "ואל הבקר רץ אברהם", אז מה מציינים - את רגליו ואת ריצתו, בזכות זה "ורוח נשא מאת ה'". "ויקח" במה הוא לקח בידיו, חמאה וחלב, בזכות זה "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", והוא עומד עליהם תחת העץ, בזכות הרגליים האלה שעמדו תחת העץ, משמש חברה לסועדים האורחים, הנני עומד לפניך על הצור, תראו איזה דברים נשגבים מקבלים בשביל פעולה אחת שאדם עושה באיברים. "ואברהם הולך עמם לשלחם", אז הוא הולך עם רגליו וזוכים כל עם ישראל "וה' הולך לפניהם יומם", ארבעים שנה. גמרא בבבא מציעא פו.
חכמים ז"ל מציינים שבזכות מעשיו של אברהם עם המלאכים הגיעו בניו לאחר כמה דורות למדרגות עליונות שאכלו את המן שהוא לחם אבירים, וה' נתגלה לפניהם על הצור וליוה אותם בדרכם בצאתם ממצרים ובלכתם במדבר. מה היו מעשיו של אברהם אבינו? התורה לא מציינת את חכמתו, היא לא מציינת את השגותיו של אברהם, אלא את המעשים הגשמיים שביצע ע"י איברי גופו, רץ ברגליו להביא את הבקר, לקח בידו את החמאה והחלב, עמד עליהם תחת העץ בגופו ובאיבריו, דוקא מהמעשים הגופניים האלה יצאו השגות רוחניות עליונות.
הרי שבכל איברי הגוף טבועה כאמור חכמה אלהית, ובכל מעשה טוב שמבוצע על ידם מושגים הישגים רוחניים גדולים, מאירים לכל הבריאה לשעה ולדורות ושכינת ה' מתגלית בעולם.
בראש השנה אמרתי, ביום הכיפורים, סליחה לפני נעילה, שאם יש אנשים חכמים שרוצים לקבל על עצמם לעשות חסד עם הרבים לזכות אותם באיברים שלהם, יקבלו על עצמם שש שעות שבועיות לעשות חסד. תשמעו עכשיו מה זה מזכה לשעה ולדורות, אתה לא יודע מה כל פעולה באבר שלך שאתה עושה, למען שמו יתברך, יכולה להועיל לך ולדורותיך ולעם ישראל בכללותו. אדם לא מבין את הדברים האלה כלל וכלל, חושבים שלעשות בהתנדבות זה פראייר, אם אברהם אבינו היה עושה את כל מה שעשה בכסף אז הוא היה בסך הכל סוחר, סוחר טוב וממולח. הוא לא עשה את זה בכסף, הוא עשה בהתנדבות, לא רק בהתנדבות שזה לא עולה כסף אלא הוא מימן את הכל והוא עשה וזה מה שהוא זכה, במה? באיברים. התורה לא משבחת אותו לא על החכמה ולא על ההשגות, מה עשה באיברים, זה האיברים פעלו, זה התוצאות של האיברים, של האיברים, של רץ אל הבקר ויקח בידו, זה האיברים הביאו את כל זה לארבעים שנה זכויות לבניו, האיברים. לא מדברים עוד מהחכמה וההשגות, זה באיברים.
ועל זה דרשו חז"ל בסוף אותו מאמר, "מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב", בת נדיב זו בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר "נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם", מה זה נדיבי עמים נאספו, כל הבעלי תשובה שלו, כל הגרים הם נאספו מכל העמים והם נקראו עם אלהים אברהם, זה הפך להיות העם שלו, כמו שכתוב בסוכה מ"ט, הקב"ה מקלס ואומר שירה על מעשיו של אברהם אבינו, שעשה ע"י פעמיו והניח בזה את היסוד של עם ה', עם אלהי אברהם. כמה נפלא הדבר שבזמן שהקב"ה מקלס את כפות הרגליים של ישראל, אינו מייחסן משום צלם אלהים שבהם, אלא משום שהם של בת נדיב, בת נדיב, משום שהם מצאצאיו של אברהם אבינו. אברהם העלה את ישראל ע"י מעשיו למדרגה העליונה ביותר.
מתוך כך אנו באים גם לצד השני, אם איברי גופו של האדם הם עצמאיים, רוחניים, אלוקיים, ואם בכל מעשה טוב שלהם מתגלית חכמה אלהית עליונה המטביעה השפעה על כל הבריאה, הרי גם לצד השני אם האדם מבצע מעשה רע באיבריו הוא מביא לעצמו ולכל הבריאה ירידה רוחנית איומה ומחולל חורבן בעולם. וככל שאדם גדול יותר ועומד במדרגה גדולה יותר, כך פועל מעשה רע שנעשה ע"י איבריו פעולה מסוכנת יותר ומביא הרס גדול יותר.
דרשה זו היא משלימה ונוספת לדרשה שנתתי אתמול בביתר עילית, תשמעו ותראו את הקשר.
דוד נעים זמירות ישראל מתלונן, "למה אירא בימי רע עוון עקבי יסובני", דוד מביע יראתו שמא עקביו לא מילאו את תעודתם, ובמקום שיעשו מעשים גדולים שתתגלה על ידם חכמת ה', וישפיעו שפע של רוחניות בבריאה שה' יקלס אותם וישיר עליהם מה יפו פעמייך, הם סטו מן המסילה והלכו בדרכים לא נכונות וגרמו עוונות שיסובבו אותו ויגרמו ירידה והרס לבריאה. זה הפחד של דוד המלך.
מכאן עלינו ללמוד הלכה למעשה, כמה אנו צריכים להיות זהירים בכל המעשים שלנו אפילו בענינים הגופניים, שבידינו להכריע אותם לטובה או לרעה.
בימי שישי אחר הצהריים, מחר, מתבטלים מלימוד, לכאורה ביום זה אחר חצות נולד אדם הראשון, כמו שכתוב בסנהדרין ל"ח, שחכמתו היתה כה גדולה, ולכבוד יום הולדת שלו היו צריכים ללמוד יותר, אולם אם עוסקים בשעות אלה לצרכי שבת אפילו שזה לצרכי הגוף, כגון רחיצת רגליים ורגליים, יש בזה ערך רב, ואפילו שאין להעריך את רחיצת הגוף כמו ללימוד תורה, אבל הלא כבר אמרו חז"ל, זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד, ככה יום שישי אחר חצות, מיוחד זמן זה לכבד אתה שבת ולטפל באיברים של האדם ולהכינם ולנקותם, ואפשר לזכות במעשים האלה להישגים רוחניים גדולים.
שאלו את הלל הזקן לאן אתה הולך בשעה שהיה הולך לבית ה מרחץ, אמר לעשות מצוה עם הדין אכסניה, אני הולך לעשות מצוה עם האכסניה הזאת, עם הגוף הזה שהנשמה שוכנת בתוכו, הולך לרחוץ אותו, ואומר, ומה מי שרוחצים דיוקנאות של מלכים נוטלים על זה שכר, מי שרוחץ את גופו שנברא בצלם אלקים ואחרי כל מה שלמדנו מה גדול שכרו. הרי יש דיוקנאות של מלכים, שמים פסלים, שוטפים אותם, שמים סבון, שמים ריח אולי גם, ומקבלים על זה שכר מהמלכות, אז מי שדואג שגופו יהיה נקי אה, לא כמו אלה שהולכים מזיעים ומסריחים ואומרים שכל אחד דואג להיות נקי, יש אחד נקי בנשמה ויש אחד נקי בגוף, וככה הם רוצים לתרץ למה הם מסריחים, צריך להיות נקי גם בגוף ובפרט בנשמה, אבל כל יום צריך להתקלח, כל יום, אחרת זה חילול ה', חילול ה'. איף.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....