הרב עוזרי הלכות שבת

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

חיוב תפילה בנשים אומר השולחן ערוך, ונשים

אף על פי שפטורים מקריאת שמה חייבים בתפילה

מפני שהיא מצוות עשה שלא הזמן גרמה.

שמעתם?

כך פוסק השולחן ערוך בסימן כו׳ סימן ב׳.

המשנה ברורה והיא בשם המגן אברהם נהגו רוב הנשים שאין מתפללים שמונה עשרה בתמידות.

כלומר,

לא מקפידות להתפלל מדי יום ביומו, תפילת שמונה עשרה.

לפי שאומרות בבוקר איזו בקשה,

ומן התורה יוצאות בזה,

לכן לא הקפידו.

כלומר,

גם לדעת הרמב״ם, אמרנו שזה מחלוקת הרמב״ם והרמב״ן,

האם יש חובה מן התורה להתפלל או לא?

הרמב״ן אומר שאין חובה כזו להתפלל.

הרמב״ם אומר שיש חובה מדאורייתא להתפלל,

אבל

שיתפלל תפילה אחת ביום,

בנוסח שלו,

על צרכיו הוא, לאו דווקא את השמונה עשרה שלנו.

אומר רמב״ם אברהם,

מאחר ולמעשה את החיוב מן התורה, יוצאות במי שהן מבקשות איזו בקשה,

לכן לא נהגו נשים להקפיד בזה, להתפלל שבו נעשה בתמידות.

אתם שומעים?

עכשיו

אומר המשנה ברורה בהמשך,

שלמעשה רוב הפוסקים פוסקים כשיטת הרמב״ן,

שחייבו את הנשים בתפילת שחרית ומנחה כמו האנשים.

אף על פי שקבוע בזמן ואנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמה,

לפי הרמב״ן יש פה איזה מצער של הזמן גרמה.

אתם מבינים? לפי הרמב״ם,

שהיה חובה להתפלל פעם ביום,

אז לא שייך להגדיר את זה כמצוות עשה שהזמן גרמה.

למה?

כי אין לזה זמן.

הוא יכול להתפלל כל יום את התפילה שלו

על בקשת צרכיו, והוא מתי שירצה ביום.

העיקר שיתפלל פעם ביום.

זה לא נקרא שהזמן גרמה,

אבל לפי הרמב״ן, שלקור חיוב ותפילה זה מדרבנן.

וקבעו זמנים של ערב ובוקר וצהריים,

כן?

אז זה בצורה עשה שהזמן גרמה.

אז אם ככה, למה התפללו לפי הרמב״ן?

על זה אומר הרמב״ן, מכל מקום, הואיל ותפילה היא בקשת רחמים,

חייבות בכך.

כלומר, מאחר שמטרת התפילה

זה שאדם יבקש מן הקדוש ברוך הוא

על צרכיו הוא,

אז הן חייבות.

מה פירושם של דברים?

כנראה פירוש הדברים, התפילה,

כשבן אדם מרגיש

שהוא זקוק לחסדי השם,

אז ממילא הוא מתפלל.

כשבן אדם לא מתפלל, מה ההרגשה שלו?

הכול זורם על פי הטבע,

במרכאות

כפולות ומוכפלות.

אז מה שהטבע החליט,

זה האלוהים שלו, הטבע.

על פי זה הוא חי.

אבל אנו מאמינים ויודעים שזה לא כך,

אלא הכל בידי הקדוש ברוך הוא.

ממילא, והאדם צריך

לעורר את עצמו להבין שכל צרכיו

זה בידי הקדוש ברוך הוא.

כל מה שהוא נצרך, הוא צריך לבקש מהקדוש ברוך הוא.

זה מקרב אותו לקדוש ברוך הוא.

לא בכדי התפילה זה במקום הקורבנות, כי קורבנות, מה זה פירושו?

שמתקרב על ידם לקדוש ברוך הוא,

לכן זה נקרא קורבן.

אז גם בתפילה בן אדם מרגיש קרבה להשם יתברך.

אם בן אדם מדגיש בדבריו, הוא מתבונן בתפילה, והוא יודע, הוא צריך לבקש,

אתה חונן.

זה לא מחיין שבגלל שעד עכשיו הבנתי שמכאן ואילך אני גם כן יהיה לי דעה בינה והשכל.

וכן את הכוח לחזור בתשובה, אם מישהו יכול לבוא ולחשוב שהכוח התשובה תלוי בו,

הרבה פעמים יש מניעות כאלה שמונעות ממנו לחזור בתשובה,

הוא רוצה אבל לא יכול.

ישנם כאלה שרצו מאוד מאוד לחזור בתשובה. מי הפריע? האישה הפריעה, הנשים הפריעו, החברה הפריעה.

מסתמבתם את עומד זה יותר טוב ממני.

כל מיני סיבות שונות ומשונות הפריעו לבן אדם לחזור בתשובה.

הצווארך צריך לבקש מהקדוש ברוך הוא שהוא ייתן לו את הסייעתא דשמיא.

וכן עליו, על זה הדרך.

אז לכן,

גם נשים צריכות להגיע להכרה הזו שהן תלויות בחסדי השם,

והם זקוקים לבקש רחמים מלפני הקדוש ברוך הוא על כל דבר ודבר מדי יום יומו.

שחרית ומנחה לכל הפחות.

ערבית זה כבר אחרת.

מובן? למה?

כי גם לאנשים תבורת ערבית זה רשות.

אז זה כאילו כלפי הנשים שלא חייבות להתפלא.

והנה,

הוסיף הוא וכותב כך, כל ספרי האחרונים והפוסקים דנו בהרחבה בנושא זה,

והמנהג למעשה על פי הוראתם של גדולי ישראל מקדמת דנא,

שהאישה בעת שאת עיתותיה בידיה להתפנות להתפלל כסדר התפילה במתינות וביישוב הדעת,

כי טרודה בענייני הבית וגידול ילדיה והמצאת טרף לביתה וכדומה,

רשאית לסמוך על המגן אברהם ולהסתפק בתפילה קצרה פעם אחת ביום הכוללת בקשה,

שבח והודיה להקדוש ברוך הוא.

כלומר,

מה כתוב כאן?

שאישה שאין עיתותיה בידיה, אין לה את הזמן.

למה? כשהיא קמה בבוקר היא מחויבת לדאוג לילדיה מייד,

ופעמים שהיא צריכה גם להכין את האוכל,

ומייד היא צריכה לרוץ

להביא טרף לביתה.

כל זה סיבה שהיא לא חייבת, כי סומכים בזה על המגן אברהם, שדי במה שתאמר בקשה שיש בה שבח והודיה להקדוש ברוך הוא.

מובן.

אבל,

ונכון שתאמר גם פסוק ראשון של קריאת שמער,

כדי לקבל על עצמה ולמלכות שמאי.

ובעת אשר עיתותיה בידיה,

ואין הדבר על חשבון צורכי בעלה או ילדיה,

ואשר עניינה הביתה מוטלים עליה,

יש לה להתפלל שחרית ומנחה.

ותפילת שחרית תתפלל כסדר,

דהיינו ברכות התורה,

ברכות השחר,

עקידה, קורבנות, פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע,

קריאת שמע או תפילת שמונה עשרה, אשריהו ובעלי ציון.

בקיטור, כל התפילה כמו שמתפלל האיש.

אם יש לה קושי באמירת כל סדר התפילה,

היא יכולה לקצר ולהשמיט מאשריהו ובעלי ציון ואילך,

ואת העקידה והקורבנות שקודם, פסוקי דזמרה.

אז תתחיל מהודו,

ועד אחרי שמונה עשרה, ובזה תסיים את החובה של תפילתה.

זה מדובר באנשים כאלה שעיתותיה בידיה, שיש לה זמן להתפלל.

בשעת הדחק,

ובשעת הדחק, בזמן כזה שבאמת

היא דחוקה,

כן?

אז היא רשאית להסתפק בשמונה עשרה בלבד,

וברכות השחר בבוקר סמוך לכמעט עני. אני אומר לכם את האמת,

זו שאלה של הרגל, אני לא יודע מה נשותכם,

אני יודע מה אשתי עושה.

אומנם בהתחלה,

בתור אחת שעדיין לא הייתה נשואה, התפללה את כל התפילות,

שחרית במלחמה ערבית,

אבל עם הזמן התגלו קשיים.

התגלו קשיים.

אז על מה היא ויתרה?

על ערבית.

שחרית במלחמה התפללה כסדר. עם כל זה שהיה לה קשה,

מצאה זמן פה ושם בשביל להתפלל את

התפילות הללו.

היום בסייעת אל שמאי שיש לה אפשרות להתפלל גם ערבית,

אז היא מתפללת ערבית גם כן.

אבל מה אני מתכוון לומר בזה? זאת אומרת, אישה שמרגילה את עצמה,

מהתחלה זה נראה לה עול כבד, כיוון שהיא לא הייתה רגילה לזה.

אבל אם היא יודעת שחצי שעה ביום היא לוקחת לתפילת שחרית

ועוד

עשר דקות-רבע שעה לתפילת מלחמה, אין לזה חזרת השעץ,

אז עשר דקות מספיקות אצלה,

אז די.

הרבנית קניאבסקי זכרה לברכה, אשתו של

רב חיים קניאבסקי,

הייתה יורדת להתפלל במניין לאחד עם הציבור.

הייתה יושבת בעשרת נשים כל תפילה.

נו, והיא הייתה עמוסה מאוד,

עמוסה מאוד

בלדאוג לכל צורכי הבית,

כפי שידוע, בעלה הגדול היה זקוק לזה.

והיו גם נשים רבות שהיו באות להתברך ממנה ולהתייעץ איתה, וכן הלאה, על זה הדרך.

אז מה שצריך זה פשוט, איך אומרים, לפנות

חצי שעה בבוקר ועוד עשר דקות בצהריים,

ובזה נגמר הסיפור.

טוב, אצל גברים אני לא...

קצת קשה לי לומר ש...

אני מדבר, יהודים שיורדים וחרדים לדבר אשר,

לא צריך להגיד להם, תפנה מקום. הוא ודאי מתפלל, מה בראש?

אתה מתכוון שיתפלל כהוגם, כי יתפלל כראוי, זה כן, ואתה צודק.

אני לא יודע למה חייבים להתפלל,

באמת, זה דבר שמאוד כואב לי,

שהרבה פעמים אתה שומע את השליח ציבור,

מקיים בעצמו, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות.

אתה לא שומע את הקדיש ואת השמונה עשרה,

אתה שומע רק ברוך אתה ה'

ושומע את תפילו, ברוך אתה ה' עושה שינוי סלציוי,

אבל את הכל בקושי ואתה שומע את זה.

ממהרים, ממהרים, ממהרים, כאילו המשיח כבר הגיע אבויים ואבויים, לא נרוץ לקבל אותו עכשיו.

להפסיד את הגאולה.

מניין של בני תורה זה המניין הכי טוב,

מבטאים כל מילה ומילה, בני, חותא,

מרגישים שעומדים לפני מלך מלכה המלאכים והקדוש ברוך הוא,

זה הכי טוב, זה הכי נורמלי.

מה יש למהר? בואו נראה, מה יש למהר?

צריך אבל, אין עניין כזה של אחד הרבה, אני מעדיף

שהיא תתפלל תפילה קצרה בשלמות,

מאשר תפילה ארוכה, ואתה לא אומר את מילות התפילה כהוגה.

בוא תגיד לי, אתה מבין מה שאומרים מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל מסגל

ודאי, הציבור צריך לשמוע.

אני לא מתכוון ללעוג, באמת,

זה פשוט נובע מתוך כאב לב,

שאני רואה, אני שומע את התפילות הללו.

תודה רבה. אני לא יודע, עושים את זה כל כך מהר.

גם פסוק ראשון בקריאת שמע, אני אגיד לכם את האמת,

אני לפעמים עומד אדם.

עומד אדם. אני לא יודע, זה צריך להיות גאונים יותר ברב קיווהגר,

כשנסיים פסוק ראשון של קישמע.

זהו, קבלנו.

איפה הוא קיוון את כל הכוונות?

אולי הוא הכניס את זה למחשב וזהו, הוא שמח שזה כבר נקלט.

זה לא זה, זה לא זה, נו.

טוב,

השם ילך עלינו.

הנה, לעניין תפילת ערבית, אני אסיים את הדברים. לעניין תפילת ערבית,

כבר כתב במשנה ברורה שרשותי,

שרשותו, ואף שקיבלו עליהם ישראל החובה מכל מקום,

הנשים לא קיבלו, ורובן אינן מתפללות.

וכן היה נהוג בקהילות קדושות שנשים לא יתפללו ערבית.

אם כי יש הכותבים שלאישה שיש לה פנאי,

ראוי שתתפלל גם ערבית.

וכפשטות לשון כמה מהפוסקים,

שחייבות בכל ג' לתפילות כאנשים.

מאוד מוזר.

אבל לגבי תפילת ערבית אפשר יותר לעכל.

רוב הנשים באמת לא מתפללות.

עכשיו לגבי הזמן של התפילה,

מהו הזמן של התפילה לנשים, אז אני רואה שהוא מביא פה,

יש מקלים גם את ברכות קריאת שמע לומר עד חצות.

בהליכות שלמה בשם

הגויין רב שלמה זלמן אוירבך

כתב שנוהגות נשים לאחר ולהתפלל שחרורות על חצות, ויש להן על מה שיסמוכו.

ומכל מקום עדיף שלא תעשה כן.

כלומר, ראוי שגם הן יקפידו על זמן תפילה.

אם זמן תפילה נגמר לאחר ד' שעות תחילת היום,

אז גם הן צריכות להקפיד בזה.

אבל

אם הן מתפללות אחר הזמן הזה, יש למה על מה שיסמוכו.

כלומר, זה בא ללמד שלאיש צריך יותר לקרות להקפיד בזה.

לא כמו אותם אלה שקמים,

ועומד דה פגרה או בבין הזמן, אם זה נקרא,

ואז מרשים לעצמן להתפלל אחר ד' שעות מהיום.

הלוא הבאנו שלפי מרן, בכלל יש שאלה לגבי הברכות קריאת שמם, והוא רשאי לברך, זה ברכה לבטלה.

יש דעות אומנם שהן מקילות,

אבל ברור שמי שחושש

וסופג ברכה לבטלה, ראוי שיקפיד בזה.

נכון מאוד, נכון מאוד.

תתפלל לשמוע, אני גדלתי בבית כזה.

אמי, זיכרונה לברכה,

הייתה קמה, נוטלת ידיים,

ומייד, מייד פונה לה הקדוש ברוך הוא בבקשות.

היא לא ידעה להתפלל, לא לימדו אותה קרוא וכתוב.

לא למדו, נשים בתימן לא למדו קרוא וכתוב.

היו כל הזמן עסוקות בענייני הבית, אבל מה?

מייד היו חדורות ביראת שמיים.

מייד היו פונות להקדוש ברוך הוא בנוסח בקשתם הם,

לא נוסח התפילה הרגיל.

באמת, מעום כזה ליבה.

אני זוכר שהייתה מאירה אותי לאשמורות,

נקרא אצלנו אשמורות, השליחות באלול.

אתה היית כבר שומע את ה...

בשעה שלוש בלילה היו כבר קמים ומתחילים את האשמורות.

היו בוחים. מה זה? זו לא מילה.

הייתה מאירה אותי. אני הייתי ילד בסך הכול בן תשע עשר.

קום, אשמור אז. קום.

התחילו האשמור אז.

הרעב, הם לא ילדו את אנשים לדימן לבנות ההורים בעצמכם. לא.

הם יוצאו את ידי חובה בפני שהגברים האלה. זה מה שאני יודע.

זה לא יזול רע ככה. זה לא יזול רע ככה.

לא, לא נכון. זה לא נכון.

פה אני חולק עליך.

אני מדבר.

אני,

לא, לא, לא. אני לא מסכים איתך.

לא מסכים איתך בשום פנים ואופן.

אז אני אגיד שאתה מוציא לעז על נשות ישראל כשרות.

הם היו מברכות את כל ברכות הנהנין,

ואת ברכת המזון היו יוצאות ידי חובה במי ששמעו מהאנשים שמברכים.

מדין שומע כה עונה, מהגברים.

זה מה שאני יודע שאימא שלי הייתה.

הינה, יש פה יהודי בחור ש... כן?

שבסתמה הוא יודע.

אימא שלך לא הייתה מברכת,

זה הוא אומר שלא היו מברכות ברכות הנהנין.

שהכול, בורא פרי העץ.

רק את ברכת המזון היו שומעות מהאנשים, אבל, אבל...

נכון.

שומע כה עונה, נכון, נכון מאוד.

נכון מאוד.

אני בצערות עם תורנת, ככה היו מברכים בבית. הבא היה מברך וכולם שומעים.

עד היום, לא? עד היום, יש כאלה שכבר לא סומכים.

יש לי שצריך כוונה מצד המשמיע גם להוציא.

אבל אם אכן כן, אם אכן ככה הם הדברים,

וברור ששומעים את כל הברכה מראש ועד סוף,

אז למה?

כן?

צריך להשתדל להקשיב לכל הברכה מראש ועד סוף, שיהיה כוונת שומע או משמיע.

אתה מבין? אני לא יודע מאיפה אתה לוקח את זה. יכול להיות שראית אנשים כאלה, אבל זה מוזר.

אתה לא יודע, אתה לא יודע. לא, לא, ברור לי ש...

אדוני היושב-ראש, אני לא יודע.

כן.

אני כבר מתחיל, אני רק רוצה לראות משהו.

אתם שומעים?

שולחן ערוך

כותב על העניין הזה של

הגרטל. דיברנו על זה אתמול. למדנו את זה בגמרא.

גרטל, מה שנקרא גרטל אצל האשכנזים, החגורה הזו שלפני התפילה שמים על גופם.

כן? עכשיו הבנת?

כן? קוראים לזה גרטל.

אז השולחן ערוך כותב

צריך לאזור-אזור בשעת התפילה. זה נקרא אזור, בלשון התלמוד.

ואפילו יש לו אבנט, שאין לברור את הערווה. גם אם יש לו היינו חגורה...

אבנט כמו שאפורים? אבנט הכוונה חגורה כלשהי,

שחוגר אותה במשך כל היום,

ואז אין בעיה של לברור את הערווה.

עם כל זה לכבוד התפילה, ראו שיהיה אזור-אזור.

מצדיקון. כן, כן, מצדיקון, ודאי.

ראינו אתמול.

האומר שמה שכתוב אבנט הכוונה למכנסיים, כי זה כבר יוצר את המצב של בלבור רואה את הערווה.

והנה כיום נוהגים רובא דה-עלמא,

וגם בקרב עדות הספרדים, שאין לובשים אזור מיוחד לתפילה.

אף שבשולחן ערוך סתם

שיש לאזור בשעת התפילה, אפילו יש לו מכנסיים.

הוא כבר נתן את העלנה לדבר במשנה ברורה בשם מגן אברהם,

לדווקא מי שרגיל כל היום בחגורה,

אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה,

גם בשעת התפילה אין צריך לחגור.

כלומר, לפי דעת המשנה ברורה כך.

כן, אני למשל, סתם רוב העולם הוא כך,

שיש חגורה על המכנסיים.

אם יהיה איזה מצב שפעם אחת לא יהיה לי חגורה, פה לגבי זה באמת עיכובה,

ואני חייב לחגור חגורה.

אבל אדם שלא הולך

מעודו עם חגורה, גם במשך היום,

אז אין לו חיוב

לקחת את החגורה הזו לתפילה.

כך,

לפי איך שמשיג המשנה ברורה.

חגור של הלבן זה גם כפי חגורה.

מה?

לא בא מצד ליבות הערוואה. עזוב את ליבות הערוואה. מדברים פה מצד העניין של היכון.

של היכון. זה היכון, זה בוראי ועמר, לא?

ש?

זה בוראי ועמר, זה היכון.

לא, לא, זה מחלוקת.

זה מחלוקת.

המחזור ויטרי יוחס כמוך, ראינו בתוצוות אתמול.

אבל יש הרבה שלומדים לא?

זה לא מדבר.

ודאי, ודאי. היכון ראינו שיהיה רעה שהוא עומד בתפילה. משהו מיוחד לכבוד התפילה.

זה מה שהוא כותב כאן, נו.

ומיהו מידת חסידות אביחי גבנה,

כך מביא המגן גיבורים.

משם אברהם מביא משם המגן גיבורים מידת חסידות גם בחיי גבנה. היינו שבכל זאת, אפילו שמעולם לא הולך עם חגורה,

בכל זאת שיעשו עם חגורה לכבוד התפילה.

כן? זה עניין אחד.

אם אדם רוב הזמן הולך עם חגורה,

נו, פה זה יוצר בעיה.

זה מה שאני אמרתי קודם.

כן, אז הוא לא יכול להעלות את זה, לא? הוא צריך להשתדל לחפש איזה משהו שיהיה, לאגור על עצמו, לכבוד התפילה.

וכדי שיהיה בזה... אם נגיד על מזרחן הוא יכול להעלות את זה, טוב, זה משהו אחר.

אז ברור ש...

לא עד כדי כך. לא עד כדי כך.

נכון, נכון, נכון.

אז אין בעיה של לבורר את הערווה, נו, בקיצור.

בזמנם כן היה מצב כזה. לא, בזמנם הם לא אמרו את זה, זה היה חלוק. חלוק בלבד, בדיוק. חלוק בלבד, בדיוק.

וכדי שיהיה בזה משום קיום מצוות זיכרון, נהגו להתהדר ולהתקשט בגאטל בעיתות ובזמנים חשובים, אפילו שלא בשעת התפילה,

כגון בשבתות וימים טובים, בזמן לשמחה,

וכשעומדים לפני גדולי ישראל,

וכשעושים שאר מצוות חביבות הבאות מזמן לזמן.

כלומר, הם היו לוקחים גאטל גם בזמן שעושים מצוות אחרות.

כי יש פה את העניין של להראות חביבות המצווה,

חביבות עבודת השם אצלו.

וממילא שחוגר בו בשעת התפילה, מקיים קצת זיכרון, בסדר.

עכשיו נראה את העניין האחר של איך צריך להיראות בתפילה, לעמוד בתפילה.

לא יעמוד באפונדתו, ולא בראש מגולה, ולא ברגליים מגולים.

אם דרך אנשי המקום שלו יעמדו בפני גדולים אלא בבתי רגליים, כלומר,

היום,

אם למשל יש לך פגישה חשובה עם איזשהו אדם שמכובד אצלך, חשוב בעיניך,

איך אתה תגיע אליו?

יחויף, בלי גרביים,

בלי נעליים. בוא, אתה תיקח לעצמך.

אה?

חזרים, חזרים, חזרים.

אבל דווקא במקדש, דווקא במקדש, לא עומד לפני הבלף.

הוא לא יודע.

טוב, זה, שבשביל שלו יהיה חציצה כתוב.

ההפך, עזרא, בסדר. שלו יהיה חציצה, ואסור שיהיה לו.

יש עונה שלו יהיה חציצה בין רגליו לבין רציפות המקדש.

ודאי.

לא, גם אם זה קרוב שאילך סך היה קצת. זה קרוב.

כאן אתה עומד לפני המלך.

אז אתה צריך להשתדל להרגיש לכל הפחות שאתה עומד לפני אדם חשוב.

שלא יהיה פחות מהעמידה לפני אדם חשוב.

ואז כמובן יבנן בן זכאי אמר ש... זה לא דרגה שעומדת לפני המלך.

זה עבודה.

זה עבודה, אבל זה לא דרגה שעומדת לפני המלך.

הלאה.

טוב, בואו נראה.

אין קשר.

בואו נראה.

בואו נראה מה שכתוב.

והנה על פי הכלל האמור בכל הפוסקים, שעמידת האדם בתפילה

צריכה להיות כדרך הליכתו ברחוב ועמידתו לפני אנשים

חשובים אם כן באלו אשר הורגלו מנערות ללכת בלא חליפה וכובע

ואף בעת עומדם בפני האנשים החשובים אין מקפידים בכך אין בידינו למחות כשמתפללים ללא חליפה וכובע

ואפילו ללא גרביים במקומות שנוהגים ללכת ככה בימות הקיץ

ואף עומדים ככה בפני גדולים

וכן בשרוולים קצרים, הכנסיים קצרות

זולת כשניגשים לפני העמוד כשליח ציבור.

אתה שומע?

מה השם? שכחתי את השם שלך, אה?

מיכאל.

כתוב כאן, שאם הוא ניגש לפני העמוד כשליח ציבור,

פה צריך להתעטף כהוגה.

אם אין לו חליפה וכובע, השולחן לא פחות ייקח טלית ויכסה ככה את ראשו.

לא מכנסיים קצרים, לא שרוולים קצרים.

אבל אם הוא לא עומד, אם הוא לא ניגש לעמוד בתור שליח ציבור,

אחד מהמתפללים,

אם הוא רגיל כך לעמוד בפני האנשים החשובים גם כן, הוא יכול להתפלל כך.

כך כתוב.

כך כתוב פה.

אז אני מדבר,

לכן אני אומר,

אם אכן כך כמו שאתה אומר, אז אתה צודק.

אבל מדובר פה במצב כזה שהוא עומד ככה לפני גדולים.

עומד ככה לפני גדולים, לא מתבייש, אז זה בסדר.

אז הוא יכול גם לעמוד ככה בתפילה.

אבל זה גם בשנייה חשובה. כן, בשליח ציבור זה יותר חמור.

אולם ראוי לכל מי שיש בקרבו ריח תורה שימנע עצמו מלהתפלל כן.

וכדברי השולחן ערוך,

דרך חכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים.

וכבר כתבו שהוא הדין לכל אדם שיש לו לעשות כך.

וכלשון הטור והשולחן ערוך ראו שיהיו לו מלבושים נעים,

מיוחדים לתפילה, כמו בגדי כהונה.

האם זה פופס את האדם לעוד פני הציבור, לא רק אדם?

מה?

כן, זה מה שהוא אומר.

זה מה שהוא אומר, כן.

שלא יתפלל כך.

כן, נכון מאוד.

למה באתי בחולה?

מה חולה?

אם הוא קשה לו, אז לא יחייבו אותו, אבל אם הוא יכול ללבוש בגדים מכובדים,

ידוע על אנשים גדולים

שבזמן שהם היו חולים, כשהגיעה שעת התפילה,

נפשו בגדים יותר חשובים, יותר נעים.

בהמשך המשנה הברורה כתוב

שאין דרך כבוד לעמוד כאן לפני השם יתברך עם חלוקי בית,

חלוקי עבודה, בגדי שינה, נעלי בית,

תחפושת.

זה לא דרך כבוד לעמוד ככה לפני השם יתברך.

זה לא מתקדם, אבל זה לא נכון.

אומנם במלבושי השיניים להתפלל, אף שמכסים היטב כל גופו,

ואף העשויים כחלוק, מי שמשאב בביתו לא יקבל בהם פני אורחים חשובים.

זולת בחולה או זקן וחלוש,

שאכן מקבל גם את הבאים לבקרו בצורה שכזו.

אבל סתם בן אדם,

אם יבוא בן אדם חשוב,

הוא מייד יחליף בגדים כדי לקבל אותו, לא בפיג'אמה.

זה לא מודה, זה רב, זה רב.

כן, אמרתי, מה אמרתי?

כבוד הרב, לגבי ילדים שרוצים להראות להם,

הילדים בדרך כלל רוצים להראות להם איזה זמן קצר.

אז, אוקיי, אני אגיד,

אבל אם רוצים להראות את זה,

צריכים לעלות את זה. נו, בסדר.

כן, כן, כן, ודאי וודאי.

מה שרצינו, למה הגענו לזה?

כי אתמול דיברנו על בגדי עבודה, לפעמים נכנסים

אנשים עם בגדי עבודה, להתפלל,

וחלק גדול מן הפעמים הבגדים מלוכלכים גם כן.

אתה יודע מה זה?

רגע.

לא, הבגדים כבר לא מפחדים עכשיו. מה?

הוא הולך הביתה להחליף את הבגדים של השבע, לא מדבר על זה.

לא מדבר על זה, מדבר, תקשיב,

תקשיב, אני מדבר

על מצב כזה שהוא לא אונס,

יכול להחליף את הבגדים.

זו שאלה של טרחה של חמש דקות,

זה הכול.

אז הוא צריך לדעת שהוא עומד פה, הוא עומד לפני הקדוש ברוך הוא. הוא לא ייפגש, בוא נשאל ככה.

אם עכשיו יגיע איזשהו אדם חסון לביתו,

הוא יישאר ככה או שהוא יחליף בגדים?

בסדר, אם ככה, אם הוא יודע בעצמו שהוא יישאר כך,

זה אחרת.

אתה צריך לדעת איזה סוג בן אדם.

האם כל בן אדם חושב שאתה תישאר ככה במקדח עבודה או לא?

תודה רבה. יש אירועים שגם אם אתה רואה ואתה לא רואה ואתה לא רואה ואתה לא רואה ואתה לא נכלל ככה.

תגליב על איזה ככה.

נכנסיים צרים, רואים מה הכול בולים פה.

כן.

אתה אומר זאת מתוך ידיעה?

כן.

מה איזה, הבגדים,

הבגדים מגדירים את הבן אדם מיהו, אה?

הגמרא אומרת, הגמרא אומרת, רבי יוחנן הלא קרא למאנה מכבדותי.

מה זה מכבדותי? שהבגדים מכבדים את האדם.

כשהוא הולך בצורה, בבגדים חשובים,

אז זה מכבד אותו.

חושבים על כל פנים שהוא חשוב.

זה לא מחייב שהוא חשוב, אבל חושבים.

לעומת זאת, כלומר, יש בן אדם שאין בו הרבה, אבל כשהוא בא עם חשובים,

אז חושבים שהוא מיוחד.

ויש בני אדם הפוכים שיש בהם הרבה הרבה תוכן.

כשהם נכנסים,

לא מכירים בהם, כי הם באים ככה פשוט, אתם מבינים.

אז הרבה הרבה תלוי לפי...

זה בן אדם.

אומנם זו חולשה שאני,

קשה לי לקבל אותה,

אבל זוהי מציאות.

תראו בן אדם שנכנס כמו אנפרק להמבורג,

אז תתעניינו לדעת מי זה.

אבל עם איזה מישהו, ככה, עם חולצה ועם מכנסיים,

לא תתעננו. למה? אולי זה יותר גדול מזה.

הראש של המחולצה ומכנסיים יותר גדול מזה שהוא נכנס לפה אין פראקט.

ככה זה.

זה דרכו של האדם.

מכובד.

לא חייב.

לא שיהיה דוגמן.

לא שיהיה דוגמן. מדובר שיהיה בגדים מכובדים.

בסדר, תעשה איתו חצר, מסכן הוא זקוק לזה.

מה אכפת לי לכבד אותו, תבין?

כשיש בן אדם שאני מרגיש שהוא תעב,

תעב לקבל קצת תשומת לב,

למה לא? אני יכול לעשות חסד בקלות, אז למה לא?

אני אקום לכבודו אם לא קשה לי.

אני אגיד לו, אתה בן אדם מיוחד.

יש בני אדם שזה ממש כמים קרים על נפש החיפה.

הוא כל כך צמא לזה.

הוא מחכה לזה.

למה לא תצא לזה? מה אכפת לך?

רק מה, אתה שומע לפני שתלך, שלום, כן, רק שתדע שאם עלולים לטעות על-די שתכבד אותו, יטעו לחשוב שהוא בן אדם מיוחד וילמדו ממנו דברים,

זה אתה צריך לזהר.

זה לא.

כן.

מה?

ודאי.

זה לא מתפעלים, זה לא מתפעלים,

זה לא מתפעלים.

במדד אתה משליט באותו מדד. עוד יותר אני אגיד לך.

שאם בן אדם

לבוש בצורה מכובדת

והוא מתנהג לא לפי מה שהבגדים שלו אומרים,

אז יטבורו ממנו.

אדם גם מחויב, כתוב בחזל באיזשהו מקום,

שאדם שיודע מסכת אחת וחושבים שהוא יודע שני מסכתות,

הוא חייב להצהיר שהוא לא ידע אלא מסכת אחת.

אתם מבינים?

כמו מה שאני עושה פה, שאני מודיע לכם שאני לא יודע, אלא מה?

איזו טעות שטועים בי.

אז אני חייב לידעת שפשוט למדתי את זה אתמול,

ידעתי את זה ממישהו, מעוד יהודי,

ככה.

אבל יש כאלה בני אדם שאדרבא,

טוב שהם שמחים שידעו עליהם יותר ממה שהם.

הם מחפשים לתת הרגשה שהם יודעים את הכול.

אבל מה? בתור גבירות חסד, כשאני רואה אנשים כאלה,

אני יודע, למה לא? מה יש? מסכן.

אם אני יכול לתת צדקה לבן אדם, אני אתן.

נו, אז למה פה אני לא אתן לו את זה קצת תשומת לב?

זה חסד בשבילו.

כן, נמשיך הלאה. אנחנו בדף י' עמוד א',

אנחנו במסכת שבת,

דף י' עמוד א'.

הגענו לגמרא רבא ברב הונא.

נדמה לי שזו השורה השביעית מראש העמוד.

בסדר? אתם איתי?

אני מתחיל.

רבא ברב הונא, רמא, פוזמקה ומצלה.

אמר, היכון לקראת וגומר. כלומר, היכון לקראת אלוקיך ישראל.

הגמרא מביאה כל מיני הנהגות שנהגו בשעות התפילה.

מביאה בראשונה את רבא ברב הונא,

שהוא היה נועל

נעליים חשובות,

נעליים של בד, שבזמנם כנראה זה היה חשוב יותר.

וככה היה עומד להתפלל.

מה יש?

אז הוא אמר שמה שהוא עושה כך,

זה משום היכון לקראת אלוקיך ישראל, שהוא רוצה

לעמוד בתפילה לפני הקדוש ברוך הוא בצורה יותר מכובדת.

רבא שדגלימה.

זה לא רבא ברמונא, זה לא רבא ברמונא, לא?

רבא שדגלימה ופכר ידי ומצוה, אמר כעבדה כמם הרי.

לעומת זאת רבא נהג להפך.

היה משליך את הגלימה החשובה מעליו

כדי שלא ייראה כחשוב,

והיה חובק אצבעות ידיו אלו על אלו. היה עושה כך,

להראות שהוא בדוחק ובלחץ ובצער,

וכך היה עומד להתפלל.

מה יש?

אמר שראוי לעשות כך,

להיראות כעבדה כמם הרי, כעבד

שעומד לפני אדונו.

כשעבד עומד לפני אדונו, הרי זה בהימה וביראה.

אז צריך להיות שיהיה ניכר על האדם העומד בתפילה, כך סובר רבא,

שהוא עומד באימה וביראה כעבד לפני אדונו.

אמר רבא שחזיין עליה לרב כהנא,

כי איכה צהרה בעלמא

שדג לימה ופכר ידי ומצלה.

אמר כעבדה כמם הרי,

כי איכה שלמה להביא איש ומתקסה ומתעטף ומצלה.

אמר היכול לקראת אלוקיך ישראל.

אבל רב אשי אומר שהוא ראה שרב כהנא פעמים נוהג

להיראות כערבת לפני אדונו, כמו שהזכרנו מקודם,

ופעמים שהיה לובש בגדים חשובים,

ואמר היכול לקראת אלוקיך ישראל.

מתי כן נהג כך ומתי כך נהג?

אומרת הגמרא, כי איכה שלמה, סליחה,

אני אתחיל הפוך.

בעת שהיה צער בעולם,

מלחמות,

רעב, כל מיני צרות,

אז היה מראה את עצמו כעבד לפני אדונו.

בדיוק. נהג כמו שרבא,

לא הסיר את הבגדים החשובים ממנו,

ואדרבה להראות שעומד הוא כעבד לפני אדונו בעת שמתפללו

תפילת שמונה עשרה לפני הקדוש ברוך הוא.

אבל בשעה שהיה שלום בעולם,

היה רוב שבע בעולם, לא היה חסר כלום,

אז היה עומד

עם בגדים חשובים,

ואמר בעצמו, ראוי בשעה זו, במצב כזה,

שיתקיים היכול לקראת אלוקיך ישראל.

טוב אמרת,

טוב אמרת, כי זה חזינה עליה, אם הוא היה אמר רב אשי

משום רב כהנא, עוד איך שהוא יכול להסתדר שהוא

שמע שמועות והמקור הזה זה רב כהנא.

אבל אומר תמיר, כתוב חזינה עליה לרב כהנא,

אבל השאלה היא, מאיפה לקחת שרב אשי זה היה קודם, ורב כהנא היה תלמידו של רב?

פרט שם במקום אחר.

כי יכול להיות,

כי יכול להיות שזה רב כהנא אחר ואותו רב אשי.

בסדר, אם אתה ראית,

אם ראית, אני שמח מאוד. השאלה,

אם אתה יכול לבדוק מה פתאום הוא לקח לפרש כך.

רב כהנא אחר, כן.

טוב, תבדוק לי את זה, אדרבא.

בסדר גמור.

בואו נמשיך.

לפני, יש פה שיטות, שיטה אחת, יש פה גימל שיטות.

יש פה גימל שיטות.

שיטה אחת,

שראוי להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא תמיד בצורה חשובה ומכובדת.

שיטה אחרת, אדרבא, הפוך,

להיראות שהוא אוהבת לפני אדונו.

שיטה שלישית, תלוי מה המצב.

מובן.

מה אתם אומרים, עכשיו זה שעת שלום או שעת צער? מה אתם אומרים?

בהחלט.

אתה מדבר איתי ברמזים, זאת אומרת, אני מבין אותך כי אני יודע מה זה.

אבל הם ודאי לא מבינים מה שאתה מדבר.

כדאי שתמיד תסביר להם.

שאני אסביר אותם.

ברוך התואם אנוי,

אלוהינו מהלך העולם שלכני יום בדבורנו.

אממ.

אתם יודעים שהיה אחד שנקרא

רבי ישראל ליבקיל מסלנט.

בקיצור, קראו לו רבי ישראל סלנטר,

על שם מקומו מסלנט.

הוא היה מחולל תנועת המוסר.

זאת אומרת, הוא...

הקים תנועה כזו שמטרתה לעודד את לימוד המוסר

בין היראים לדבר השם, בין הישיבות, בני הישיבות.

היו לו תלמידים.

אחד מתלמידיו זה היה

רבי יוסף יוזל מנוברדוק.

והיה אחד אחר,

כן, מנוברדוק זה שם מקום.

והיה אחד אחר, קראו לו רבי שמחה זיסל.

מקלם, אתה יודע.

זה הסבא מקלם, לזה קראו הסבא מקלם, לזה קראו הסבא מסל... מנוברדוק.

והאגב שלמעשה שניהם היו תלמידים של רבי שמחה זיסל סלאנט,

אבל היו להם שתי גישות איך,

מהי עבודת השם.

הסבא מסלובודקה,

אה, לא, זה הסבא מקלם.

אחד אחר היה סבא מסלובודקה,

שהוא הנהיג שבני הישיבות ילכו בבגדים הכי מפוארים,

הכי יפים, כבוד התורה.

לעומת זאת, ההוא מנוברדוק, הסבא מנוברדוק,

אחר זה אדרבא.

צריך להשפיל את גאוותו של האדם וללכת עם הבגדים הכי פשוטים,

לעשות מעשים שיצחקו ממנו כדי לבטל את האנוכיות שלו, את העני שלו, את הרגשת החשיבות שיש בו.

הוא היה איש איש איש.

הוא היה איש איש כשהוא פגש בו,

בהתחלה, קודם של זה, כן.

אז אולי הוא רצה את זה, אולי קשור בעברו שהוא רצה שם במדובר.

לתת גישה קצת אחרת. כן, אבל הוא לימד את כל תלמידיו שיהיו כך.

יכול להיות שהוא רצה להגיד את זה בשיטת הפגיעה.

טוב, יכול להיות.

בתי מדרש באותו תלמידים צריכים להיות, לפי הגישה. אני שומע, אבל בכל זאת.

או פשוטים, בואו נראה אחרת.

מה?

בתי המדרש, בתי כנסת.

לא, לא, לא, לא.

לא, לא, לא, לא. על זה לוודאי לא אמרו.

דובר על האנשים. בתי הכנסת,

בתי המדרשות, ראוי לפערם כמה שיותר,

לכבוד השם יתברך.

דובר על האנשים, פה אתה נראה.

רק הציבור, העולם.

אבל בית הכנסת ראוי לפערו ולהדר בו כמה שיותר.

כבוד הרב, יש את הגישות האלה, ואם אדם ימוס על בית הכנסת בצורה פשוטה,

אז הם נראים בסדר.

לא מדברים, לא, אתה לא שומע.

לא מדברים על עבודה בתפילה. הם דיברו סתם באופן סתמי.

אבל,

הנכי נעמי, כשהם נכנסו להתפלל, נכנסו להתפלל באותה צורה.

לא בגדים מלוכלכים, אבל פשוטים.

פשוטים.

ידוע שהיה,

נפטר כמעט, אני חושב שהוא האחרון מאלה שהיו בנוברדוק,

זה הרביאנקב גלינסקי.

הוא היה תלמיד עדיין של ישיבה בישיבות נוברדוק.

כן, כן, כן, כן.

היה תמיד הרבה פעמים צוחק על עצמו גם כן, מכניס מתוך הדברים.

זה היה חלק מהגישה הזו של אוברדוק

בשביל לבטל את הרגשת החשיבות שיש לבן אדם.

באופן נורמלי, כשאדם נורמלי,

לא אדם שהוא חולה נפש,

כן? יש חולה נפש שכל הזמן במשברים, בדיכאון,

מי אני, מה אני, זה מחלת נפש.

זה לא נובע מתוך עבודה.

אבל אני מדבר על הסטנדרט.

אדם סטנדרטי, מה הוא אומר?

אני ואפסיעות.

מי זה העולם?

מי זה העולם?

העולם זה אני.

כל העולם כולו משרת אותי.

אני פלטתי יותר מזה, כשאמר לניסן בצעון,

אומרים לו, אבא שלי היה לא רואה לו שום דבר, היה ערבי טוב.

אני אומר לך, אני לא מסתכל על החולים האלה.

זה גם היגיון, כי אדם, הדוגמה שהולכת עם דגלים,

לא הייתה אומרת אולי פשוטים, נגיד שלואים,

הוא גם בעצמו, הוא גם צריך להתבייש בזה, ואז הוא מוריד לו בשביל בעצמו, הוא לא מרגיש שהוא כל כך יותר מאחרים.

אבל הנה יש פה את אליברסיטה שלנו, ותנועה,

זה נקרא כזה.

אפשר לאזן גם, אומרים פה,

בדף שולח נבדלים יותר זכותי, הוא גם רואה את עצמו כעבד,

לא רואה את עצמו כאחד כמעט כמעט כולנו.

זה כן משפיע עליו.

ודאי, על זה דיברו, על זה דיברו.

שהבגדים גם משפיעים בעקיפין עליו, משום ש... לא רק על האנשים הסוהדים, זה עובד בעצמו.

זה עובד כך, מאחר שהוא יודע שהעולם מסתכלים עליו בצורה כזו פחות מכובדת בגלל הבגדים,

והוא בכל זאת, יום-יום ממשיך עם זה.

אז באמת לאט-לאט נכנסת להבנה הזו.

זה משפיע על ברוכות. כן, כן.

אני חושב שהרי תמיד לדרך הממוצע,

איזה מדרך ישרה שיעבור לו האדם?

אבל אני חושב שהדרך של,

אם אתה בא להגיד לבן אדם,

הוא תמיד שזה פרובי תורה,

הוא משתמש ב...

נקי ומכובד. נקי ומכובד.

אני חושב שאתה אומר לבן אדם שהוא נותן לי להתרפף.

אתה רואה, אתה תעשה את כל הדברים, אני פה כל הזמן ואתה חושב שאתה איזון על זה, את האהבה שלו. למה? אם בן אדם הולך... לא יפה,

אני גם רוצה לעצמו דילוי כזה,

שבשלילי רק מתנהג בהתנתניהו,

אני כזה ואני נשאר כזה. נכון, נכון מאוד.

זה מחייב אותו. זה מחייב אותו.

בדיוק כך.

אתה אמרת דבר שאני אוחז ממנו מאוד,

שכשבן אדם הולך למגדים חשובים,

אם יש לו שכל בקודקודו,

אז ממילא זה גורם לו להתחייב יותר מאשר סתם בן אדם.

אדם שהולך לומר על בגד רבני, הוא לא יתנהג כמו אחד האדם,

משום שהוא יודע, מסתכלים עליו.

הוא לא יכול להתנהג בצורה הזאת.

פעם אמר לי בחור צעיר,

כשהייתי בשיבה קטנה, הייתי בן 15 בערך,

אז בחור, חבר שלי באותו גיל,

אומר לי

שכשהוא הוציא צייתיות, היה מוציא ציות החוצה.

הוא אומר לי,

מאז שהתחלתי להוציא ציות אני כבר לא משתולל באוטובוסים.

עד שהוא לא הוציא,

הוא הרגיש לאיזושהי רציעה.

אמרתי לו, אם זה עשה את זה,

אפילו רק בשביל זנדל כבר דיה לי,

זה כבר מספיק, זה כבר יותר טוב.

ברור שהבגדים של בן אדם מחייבים אותו,

אבל יש בן אדם, אתה מבין,

שהוא הולך עם בגדי מלכות ומתנהג כמו עבד,

אז בזה לא היה לנו כלום.

היה צריך לדעת שלא לכולם, אמנם זה לא הרוב, הרוב הם נורמלים והם מבינים מה אומרים הבגדים,

אבל יש כאלה שלא ככה.

אבל בגלל שהמצב הוא כרגע שזה אומר שרוב בגדים משחקים את הבן אדם.

זה בכל מצב, זה בכל מצב אתה לא יכול להוכיח.

לא קשור.

אתה לעולם לא יכול להוכיח מתוך הבגדים מי זה הבן אדם.

אני אומר לך, אני הכרתי כאלה וכאלה.

אני הכרתי כאלה וכאלה. הכרתי כאלה שחיצונית לא היית רואה להם שום מיוחדות.

הרי פה, אתה רואה ככה אותי עם חליפה קצרה וכובע,

כך ראית אותם.

בתכלס, תבדוק אותם פנימה.

מי הם? ענקי רוח.

ענקי רוח.

לעומת זאת, היו כאלה בני אדם עם פרקים ועם זה נראה מכובד והכול והכול.

אתה מתחיל לפתוח קצת את הפה, לשמוע מי הוא.

כן, זה ככה.

עוד רגע.

אתה מבין?

איך אמר מי שאמר, נדמה לי,

חשבתי שאתה כרועה בקר ואני רואה שאתה אפילו כרועה צאן, לא.

לכן קשה לזהות. יש מושג כזה בגמרא.

כן, אבל זה לא, כן. אבל זה, תראה, השאלה, מה אתה מתכוון ליצור מכוח זה שאתה מסופק?

אז לא תכבד את אף אחד? אדרמה.

תכבד את כולם, ותכלס.

אבל אנשים עושים משהו כזה, נכון מאוד, זה כן.

בזה אתה צודק.

טוב, נמשיך הלאה.

אנחנו עכשיו,

אה, בתוספות, רמי פוזמיקה,

תראו בתוספות רמי פוזמיקה, מה הוא אומר?

מכאן יש להוכיח שאין להתפלל יחף

אלא בתשעה באב, יום הכיפורים.

אני שיש בעיה,

כן, אבל זה מצב של אונס,

שהוא לא יכול לקרוף גרביים, נאמר,

והוא חייב את האוויר, וזה ברור לי.

זה כמו חולה, כמו חולה.

אבל באופן שבן אדם יכול,

אין שום בעיה רפואית ואין שום, אז למה לא?

מה זה למה לא?

צריך להתפלל עם,

איך קוראים לנעליים, עם גרביים, אני יודע מה?

לא להתפלל יחף, היינו ברגליים גולות.

לא.

כולם.

ככה, ככה, בתימן, בתימן.

כן, אתה לא יודע.

כן, בטח.

היה אבל, כל אלקניסט, כמו שאמרנו, כל הבית כנסת

היה מרוצב בשטיחים, אני יודע מה?

לא היה עפר.

היה נכנסים...

כן, ואז הם נכנסים ל...

כן.

אבל למעשה ככה היו עומדים, ככה היה דרכם.

מדברים פה על מצבים.

כאלה או דורות כאלה שלא עומדים כך לפני גדולים

אז לכן ברור שכשהוא עומד בפנינו הוא חייב שלא ילך עם רגליים מגולות

לא יעמוד לפה עם רגליים מגולות

נמשיך הלאה, רבא חזי אל רבי מנונא

מה מה?

הרגליים שלו בכלל לא מגולות בגלל זה?

לא מגולות, אין לו גם מנה. בסדר, אני מאמין שזה בסדר, כן.

רבא חזי אל רבי מנונא דקה מאריך בצלוטה

עכשיו הגמרא מביאה

האם ראוי להאריך בתפילה או לא.

רבא ראה, אשר רבי מנונא היה מאריך בתפילתו, אמר

מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה.

אז רבא אומר,

כנגד אלה שמאריכים בתפילה,

איך מאריכים הם בתפילה ומוותרים מלעסוק בתורה שזה חיי עולם

בזמן שהם מאריכים בתפילה?

ועוסקים בחיי שעה. כלומר, כשהם מאריכים בתפילה, זה על עניין של צורכיהם הם, שזה חיי שעה לצורך חיי העולם הזה.

כלומר, רבא לא אחז מזה שצריך אדם להאריך בתפילתו, ועל ידי זה מתבטל מתורה.

תתפלל את התפילה הראויה לך בזמן הראוי בלי להאריך בתפילה. זו הפשטות.

אבל הוא מדבר לאווקא על תפילה כזאת של מפורשי עולם הזה.

אבל אם הוא מתפלל לברישו חברי שם,

אמרתי,

לכן אני אמרתי, זה הפשטות, כי תכף אנחנו נראה שיש מי שמבאר אחרת.

אבל הפשטות, צריך לדבר על כל תפילה.

גם כשאתה עומד בפילה שמונה עשרה רגילה,

בכל זאת, אל תאריך.

תזדרז לסיים בצורה סטנדרטית ונורמלית

כדי להספיק לחטוף עוד כמה דקות או שעות של לימוד.

חבל על הזמן, חיי עולם.

אבל, יפה מאוד, יפה מאוד. מה שאתה אומר זה נכון, אנחנו תכף נדבר על זה.

והוא סבר זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד.

כלומר, רבי אמלולה, חז,

זה לא נקרא שהוא מניע חיי עולם,

אלא כל דבר יש לו את הזמן שלו.

אתם מבינים? כלומר,

הרי זה ברור שבזמן שאדם עוסק במצווה,

לא יאמר רבא מניע חיי עולם ועוסק במצווה.

שהרי מעלת התורה היא גדולה יותר משאר המצוות.

בכל זאת, אבל זה מצווה.

אז למה תפילה זה אחרת?

למה תפילה זה אחרת?

שרב האוחז זה מניח, זה נקרא שהוא מניח חיי עולם ועוסק בחיי שרעה?

התשובה היא כנראה שהפשטות, אני מדבר לפי הפשטות,

בגלל שלמעשה, אבל למה אתה מאריך? בסדר, אתה יכול לקיים את חובתך בלי להאריך.

האריכות הזו היא מיותרת.

ועל זה רבי מלולה אומר, לא, גם האריכות הזו זה חלק

מעבודת השם שלי,

שעל זה אין חובה,

וזה לא נקרא שאני מוותר בזה על חיי עולם,

כל דבר אטום זמנו.

שאלה מה העדיכות יותר? ללמוד תורה או להתפרד?

לא, לא.

לא זה אמרתי?

לא.

האם להאריך בתפילה או לא? לחסוק בתורה.

זו הפשטות.

אבל אומר לכם את האמת, מכוח הקושיות שהביאו פה,

קשה להבין את רבא.

משום שמצאנו שיש עניין לאדם להאריך בתפילתו,

כל המאריך בתפילתו מאריכים לו ימיו ושנותיו,

החסידים הראשונים היו שוהים

תשע שעות בתפילות של כל יום ויום,

שלוש שעות על כל תפילה, שעה אחת קודם, שעה אחת אחר כך,

שעה אחת בתפילה.

נו, אז מה?

יוחנן אמר לוואי שהתבלד עם כל הים כולו. הוא הלוואי שהתבלד עם כל הים כולו, רבי יוחנן אומר, נכון מאוד.

נו, אז מה?

זה רק הוונה פה, זה שאם הוא מקצר את התפילה,

אבל אחר כך... לא לקצר.

לא, אבל אני לא מעריך את זה,

נו, כן.

אני מדבר אפילו אם הוא מעריך, מה הבעיה בזה? מעריך. הוא מתפלל שעתיים, הוא מתפלל שעתיים.

במקום שיתפלל סטנדרטי, רבע שעת תפילה,

כן, תפילה 18,

הוא מתפלל שעה, שעתיים.

מה הבעיה?

נכון מאוד.

הבעיה, פה הכוונה, הכוונה הישימה שאחרי זה אתה יכול ללמוד תורה בזמן הזה,

אבל אתה כבר רק אם אתה מספר קצת הזמן הזה, בגלל שאתה מספר קצת הזמן הזה. אה, אתה אומר מדובר דווקא במה?

בגלל הלימוד תורה של אחרי זה, זה הבעיה.

מדובר במצב כזה שהוא בכלל לא ילמד כתוצאה מאריכות התפילה.

הוא פספס את הזמן של הלימוד, אבל אם נגיד הוא נותן את התפילה בצורה יחסית לאור, והוא הולך עכשיו ללמוד,

אז זה אריכות.

אבל עדיין, אבל עדיין, כנגד הזמן... אם הוא רק בתפילתו,

אבל אחר כך לא מתכוון ללמוד, זה לא ילך ללמוד.

הבנתי.

כן, אבל גם אם נגיד שהוא יכול ללמוד אחר כך,

אבל את הזמן הזה שהוא הוסיף בגלל אריכות התפילה,

את הזמן הזה הוא יכל לקחת לתורה.

אה, זה פשוט, זה פשוט.

אבל לא, פה מדובר שהוא העריך,

ועל זה היה לו טענה לרבה, למה אתה מעריך?

הוא לא אמר שיקצר, הוא לא אמר שיקצר.

נכון, החלק של העריכות זה בתפילה.

על זה דיברו.

טוב, אני אגיד לכם את האמת.

השפת אמת

מבאר שלא הכוונה לתפילות הקבועות, היינו שמונה עשרה שנה אנחנו מתפללים.

על זה רבה לא היה בא בטענה.

אלא,

הוא אומר, מדובר שהוא ראה אותו מתפלל על צורך מסוים שיש לו.

נאמר חלילה, היה לו חולה בתוך ביתו.

ואז, מה?

איפה רש״י מביא?

היה עולה. לא, לא.

ברש״י פשוט הכוונה שהוא יתפלל שמונה עשרה,

רק בשמונה עשרה נמצא חיי שעה.

אבל השפת אמת אומר, לא, שאם זה השמונה עשרה שתיקנו חכמי,

אנשי כנסת גדולה,

ברור שעל זה רבה לא היה מדבר.

אדם רשאי להעריך בתפילת שמונה עשרה,

משום שזו השעה של הקרבה שלו לקב' ברוך הוא.

על זה רבה לא היה טוען טענה, אלא מה? הטענה הייתה?

הטענה הייתה, הוא ראה אותו מתפלל על איזשהו צורך מיוחד שהיה לו. הבאתי דוגמה, היה לו חולה בתוך ביתו.

והוא ראה אותו שהוא מעריך להתפלל.

כן, אבל קשה הרבה.

מעריך להתפלל.

על זה הוא בא ואמר לו, אדוני,

אתה חייב לעסוק בתורה.

נכון, לבקש, תבקש.

אבל לא חייבים להעריך בשביל זה.

כמו משה רבנו, מה אמר? אל נא רפאנה לה.

משה רבנו אבל אין ספקי לו, גם כן. מצד אחד העריך על כלל ישראל, ומצד שני קיצר על טובתו,

על טובת הפרט.

אז על הכלל הוא,

תרשה לי, על הכלל הוא העריך.

אבל על צרתו האישית הוא קיצר.

זו הייתה צרתו האישית שהחתום מרים לקטה בצרעת.

זה משהו אחר.

זה לזכות במצווה זה משהו אחר.

כאן אני מדבר על צורך מסוים שהיה לו בעולם הזה,

היה לו איזושהי מצוקה מסוימת,

והוא התפלל עליה.

הוא ראה שהוא מעריך.

או, מעריך.

אמר לו, אדוני,

גם אם אתה צריך להתפלל, אבל לא להגזים.

יש גם עבודת השם,

שהחלק הגדול זה התורה שאתה לומד.

ממי אמר שהתורה שאתה לומד לא תועיל אותך מהמצוקה שבה אתה נמצא?

התורה שאתה תלמד, אדרבה.

כך סבר מאיר רבא.

רב אמנון אבבא אמר, כשיש מצב שמשמיים מגלים לי שאני צריך להתפלל, והראייה בזה שהביאו לי את התרה,

אז

באותו זמן זה לא זמן תורה, זה לא מיוחד לתורה.

לא, זה לא דבר. אם אתה מתחייב עבור אחרים,

זה טוב להתפלל. כן, נכון מאוד.

נכון מאוד.

נכון.

לכן הבאתי את מה שראינו במשה רבנו.

בגמרא, במשה רבנו,

שמשה רבנו מצא אנחנו מצד אחד שהוא היה ערכן גדול בתפילה, מעריך הרבה.

מצד שני, לא היה קצרן במשה רבנו שאמר אין ערפנה לה.

נדמה לי שמבארים, בגלל שזו הייתה הצהרתו האישית.

אבל על הכלל זה לא היה כך.

כך נדמה לי, יש אנשים שמבארים כך.

כשאתה מתפלל על הכלל, אם חלילה יש מלחמה,

חלילה יש מלחמה,

ואתה מרגיש צורך,

אתה מרגיש את עצמך, שחובתך להתפלל על אלה שנלחמים במלחמה,

שהקב' ברוך הוא יצילהם מצרה ומצוקה,

מפגע,

כל מיני דברים.

אדרבה,

תאריך,

ידוע מעשה במורי ורבי הרב שך,

שבאיזה מלחמה, אני לא זוכר איזה,

כמדומני שזה היה במלחמת לבנון,

נדמה לי שזו הייתה במלחמת לבנון הראשונה,

לבנון או עיראק, במלחמת

המלחמה שהייתה בעיראק, כששלחו פה סקאדים.

אז הוא לא היה,

הוא לא היה עולה לישון על מיטה, אתם שומעים?

כן, מלחמת המפרץ.

הוא לא היה עולה לישון על מיטה.

למה הוא לא היה עולה לישון על מיטה?

למה הוא לא היה עולה לישון במצב כזה שכל עם ישראל בסכנה ללכת ולישון על גבי מיטה?

נושא בו עולה עם הציבור.

אז אולי, לא, מדובר פה ביהודי שכבר עבר את התשעים, היה

קרוב למאה.

הרב שך.

לא על עצמה, על קרש, על ספסל.

להרגיש צער, גם בשעה שהוא ישן.

אה, הוא צם כל יום.

כן.

אוכל רק בלילה.

הוא לא יכול להחזיק מעמד.

הוא פשוט מתחיל כמה רצפה, ופשוט מתחיל כמה רצפה.

אבל,

נכון, נכון.

טוב, עכשיו אני אגיד לך.

בואו נראה הלאה.

ראוי לדקדק

להקשיב לחזרת השץ

ולענות אמן על כל ברכה וברכה.

וצריך לדעת שיש

גם תועלת גדולה בעניית אמן על כל ברכה וברכה.

זה מועיל גם לאדם העונה,

שהבקשות האלה שהוא עולה עליהן, אמן, יתקבלו.

שיחשוב גם כן מה זה עניית אמן, מה זה אומר?

אמן זה אמת כן יהי רצון.

כן? אמת כן יהי רצון.

יש כוונות נוספות, שזה שם הוויה ואדנות ביחד, אתם יודעים.

אמן זה 91 בגימטרייה, אתם יודעים.

וגם הוויה ואדנות זה יוצא 91. אני מכוון גם בזה.

זה, בזכות הכוונות הללו, הוא יכול להשפיע עליו, שבע רב.

אבל לא, כאילו זה לא העסק שלו.

שיח ציבור עוסק בהשקעות,

הוא נמצא בלי קרוא בתוך ספר.

אני מסתדר להקפיד לשמוע על דבריו של ירצינגור.

זה לא לפעמים.

יש בזה את הכול.

אה, אתה מתכוון שברוב הברכות זה האמת כן יהי רצון,

ובחלק מהברכות זה אמת. כמו למשל, הצום שלך הלכה מאין להודות.

וחיי המתים אמת לבד.

היל הקדוש אמת לבד, ובגן אברהם אמת לבד.

שאר הברכות זה אמת כן יהי רצון.

כן.

נראה את המשך הגברה. רבי ירמיה, ויתיב כמד רבי זרע.

ואהבו עסקי בשמטה.

נגל לצלויה.

ואהבה כמסרהב רבי ירמיה.

קרע עליה רבי זרע, מסיר אוזנו משמו התורה.

גם תפילתו תועבה.

הגמרא מביאה פה מעשה ברבי ירמיה, שהיה יושב ללמוד לפני רבי זרע.

ותוך כדי שהם עוסקים בלימודם,

הגיע הזמן תפילה,

וכמעט איחרו להתפלל בגלל לימוד תורה.

ואהבה כמסרהב רבי ירמיה. מה זה מסרהב?

היה ממהר לעמוד,

להתפלל.

באמצע השיעור שמוסר אותו,

רבי זרע.

קר יעלה רבי זרע, אז רבי זרע קרא עליו את הפסוק הזה,

מסיר אוזנו משמו התורה,

גם תפילתו תועבה.

גם אם זה לצורך תפילה, אבל אתה מסיר אוזנו גם משמו התורה,

אתה באמצע השיעור יוצא החוצה בשביל להתפלל.

זה מסיר אוזנו משמו התורה.

גם תפילתו תועבה צריך לדעת

שתפילה שבאה במצב כזה היא תועבה.

והמהרשע מסביר שהכוונה שמי שאינו מחשיב דברי הזולת

בזה שהוא לא שומע את דברי התורה של הזולת שמוסר באותו זמן,

כדוגמה פה שהוא לא שמע את רב זרע בשביל לעמוד להתפלל,

אז גם הקדוש ברוך הוא נוהג עמו מידה כנגד מידה,

הוא מתעב את תפילתו ואינה מתקבלת ברצון.

כן?

נכון מאוד.

זה גם בלי העניין של תורה.

סתם, גם אם בן אדם מדבר איתך ובאמצע אתה עוזב, אתה יכול לפגוע בו.

אבל פה יש עניין גדול יותר, שזה עניין של תורה.

נו,

יש עניין שלא ייראה חלילה שאתה מבזה ומזלזל בתורה.

יש מושגים שבן אדם יכול להיכרות

בכלל כדבר השם בזה.

כדבר השם בזה, מי שיש לו זמן ללמוד ואינו לומד כדבר השם בזה.

עד כדי ככה יש מדעמר כזה בגמרא בעשר נתונים.

למה? למה אתה לא לומד?

כלומר, התורה לא חשובה בעיניך,

שאתה תלכת ותחסוק בה.

מה זה כדבר השם בזה?

בכל אופן,

כשבן אדם שומע שיעור ובאמצע הוא יוצא החוצה,

אז צריך להיזהר שלא יהיה בגדר מסיר אוזנו משמוע התורה.

רק אם הוא דחוק מאוד ולחוץ בזה.

האיגרות משה, רבי מוישה וינשטיין כותב,

שלדעת רב זיירה,

שקרא עליו את הפסוק הזה,

אז הוא צריך היה לחזור ולהתפלל שוב.

מאחר ואומרים, נאמר כאן גם תפילתו תועבה,

אז רבי ירמיה צריך לחזור להתפלל שוב.

כמו אם אדם מתפלל במקום שהיה ראוי לחוש

אם יש שם צואה או לא.

הוא מתפלל במקום מסוים שהיה צריך לבדוק מקודם, כי זה מקום כזה שמיועד

או מועד לזה.

הוא לא חש בזה להתפלל,

ובסוף נמצא שם צואה, אז מה הדין?

הוא מחויב לחזור על תפילתו.

למה?

כי זה נקרא תועבה.

איך זה כתוב שם בפסוק?

לא יהיה רעה בכלל בדבר,

כי תועבת השם, איך כתוב שם? יש לשון פסוק

שאומר על העניין הזה,

שאדם צריך להתפלל בנקיות ולבדוק שגם המקום שבו הוא מתפלל יהיה נקי.

נראה את רשי.

רשי אומר,

רמי פוזמקה

בכל זאת הוא לא היה צריך לחשוש במצב הזה,

אלא היה צריך לסמוך על מרוב רבו שהוא ידע בדיוק את הזמן.

זה הכרה.

אומר רשי,

רמי פוזמקה נותן על פיליאות חשובים ברגליו,

שדה גלימה,

משליך את דרכו מעליו שלא יראה כחשוב,

ופקע על ידי חובה כדיו ואצבעותיו כאדם המצטער ממה דרמות.

חיי עולם, תורה,

תפילה, צורך חיי שעי, לרפואה, לשלום ולגזונות.

נגע אחר ושרר, ממהר לעמוד.

רשי,

אמרתי רשי.

לפני שהתחלתי, אמרתי רשי.

הראשונים הביאו שני פירושים למה רב דור הקרא על ריבוניה מסיר אוזנו בשכונות תורה. למה?

יש מן הראשונים שפרשו, שזה הריב, תוספות, הרוס, מאירי,

שרבי ירמיה הייתה תורתו אומנותו.

אז מי שתורתו אומנותו אינו מפסיק באמצע התורה לתפילה.

לכן רב זיירא קרא עליו את הפסוק הזה, כי לא היה צריך להפסיק בכלל ללימודו בתפילה.

תורתו אומנותו.

לעומת זאת, למה בכל זאת רבי ירמיה כן קם והפסיק באמצע?

כי הוא אחז שהוא לא בדרכה של תורתו אומנותו.

זה גובה.

לא, אין היום דבר כזה.

בקיצור,

לא רוב, לא רוב.

אינו פוסק מלימודו בשביל לעשות את צרכיו,

אלא כל הזמן יושב,

כל הזמן לומד,

חוץ משעת השינה והאכילה, אבל הוא לא עוסק לא במלאכה ולא לעשות צרכיו האחרים.

אין בכלל כאלה, מה זה?

אולם יש מן הראשונים שפרשו שרבי ירמיה רצה להקדים

להתפלל סתם בגלל שהוא חשש שהוא יעבור לא זמן תפילה.

בכל זאת אומר רבי זיירא מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה.

למה?

כי כנראה שרבי ירמיה אחז,

שהוא מכיר בעצמו שתפילתו ארוכה.

ממילא חייו הוא כבר לקום עכשיו כדי להספיק להתפלל כהרגלו.

ואילו רבי זיירא אחז, שאם אתה נמצא בשעת לימוד,

אז גם אם לא תתפלל בגלל זה תפילה ארוכה, אלא תפילה קצרה, רגילה,

סטנדרטית,

גם זה אתה לא צריך להפסיק בלימודך בשביל להספיק תפילה ארוכה.

מובן,

כך מבארים את

המחלוקת, הגישות,

מה?

הוא היה יושב לפניו, ואז הוא היה תלמיד שלו.

בכל זאת, כנראה שהיה איזשהו מצב מסוים.

פעם אחת קרה שכתוצאה מזה הגיע הזמן שכמעט יחרו את זמן התפילה.

והוא ראה צורך לקום מוקדם מכפי שקמו שאר התלמידים,

בגלל החשש שהוא לא יוכל להתפלל כהרגלות תפילה ארוכה.

על זה אמר לו רבי זאירא, גם אם היית מפסיד מלהתפלל תפילה ארוכה,

זה היה שווה,

כי אתה צריך לשמוע תורה.

תורה זה יותר חשוב מאשר אם תפלל תפילה ארוכה.

זה על פי, כמו שמצאנו קודם, בדומה לזה.

כמובן.

טוב, נסיים בזה מהיום.

בסדר, אז מה זה אומר?

נכון,

זה נכון מה שאתה אומר, אבל זה עדיין לא כמו התורה.

התורה היא מעל הכול.

כשבן אדם יושב ולומד, אתה צריך לדעת להבין.

כשבן אדם יושב ולומד, אני מדבר על אחד שיושב ולומד באמת, שכל כולו תפוס בלימוד,

והוא שקוע בלימוד.

כשאחד הגיע לדרגה כזו, שהוא כל כולו תפוס בלימוד,

זה נקרא שהוא דבק מהקדוש ברוך הוא יותר מכל דבר אחר.

תפילה זו דרגה של עומד לפני המלך.

עומד לפני המלך.

מלך, עומד.

אבל דבק,

זה על ידי התורה הקדושה.

אם אתה אומר תהילים

ותוך כדי כך אתה מגיע לדבקות, זה דבר יותר טוב מהכול.

משום שגם תהילים זה חלק מלימוד תורה.

תהילים זה חלק מהתורה הקדושה.

אתה אומר,

זה כבר, זה דברים שלא אמרתי.

אמרתי תהילים.

תהילים, פסוקים מהתנ״ך זה גם לימוד תורה.

אני מדבר על בקשות שאתה מבקש.

אתה חונן, ברוך אתה השם, חונן הדעת.

השיבנו, נכון,

מתפלל בדבקות והכול,

אבל מעלה של דבקות בהשם,

יש לתורה יותר מכל דבר אחר.

אבל תהילים זה גם דברי תורה,

וגם דבקות והקדוש ברוך הוא.

בתפילה אתה אומר שבן אדם בוכה אל השם, אתה אומר לך,

הפוך.

המעלה היא של תפילה בשביל שיזכה להיות בקרבה גדולה לקדוש ברוך הוא,

צריך להתפלל.

ואילו בתורה, אדרבה, מתוך השמחה הוא מרגיש את הקרבה.

אני לא יודע, אתה לא הרגשתי את זה אולי, אני לא יודע. אני מרגיש.

הרבה פעמים אני מרגיש כל כך טוב עם התורה,

שהייתי רוצה להיות צמוד לקדוש ברוך הוא עוד יותר,

עוד יותר להיכנס לעומק.

זה כל כך נפלא שאתה לא רוצה לוותר על זה.

נכון, זה לא אומר כאילו. אתה מתנפס בתורה, אתה מתנפס בתורה.

אז אדרבה,

המעלה היא שאדרבה, השמחה מביאה אותך לקרבה לקדוש ברוך הוא.

השמחה, כשאתה לומד תורה ואתה זוכה להבין את דברי התורה הקדושה,

זה מביא אותך לקרבה לקדוש ברוך הוא. זה מעלה גדולה יותר מאשר רק כשאתה בוכה.

עוד פעם, אמרתי, פה אתה אומר תהילים,

וגם אומר את זה בכוונה,

אז זה בסדר.

אבל כשאתה מבקש בקשות,

והבקשות האלה הן לא בגדר תורה, אלא בקשות, שאומנם נתקנו על ידי אנשי כבשת הגדולה,

אבל זה בקשות, נצרכך אתה.

המעלה הגדולה יותר זה שאדם יש לב לומד תורה.

בזמן שאתה לומד,

על זה נאמר, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם, חיים כולכם.

אנחנו לא יודעים להבין מה ערכה של התורה הקדושה.

השאלה שלך נובעת בגלל שאתה רואה המון עם שמזלזלים,

אפילו לא יזלזלו בתפילה, אבל בלימוד תורה מזלזלים. למה?

כי הם לא יודעים את הערך האמיתי של התורה הקדושה.

אם אתה תפתח קצת בנפש החיים, מה שמביא על עניין התורה בנפש החיים, זה היה תלמידות של הגאון מווינה, אתה יודע.

אז הוא חיבר את זה שם בשער ד', כמדומני, הוא מדבר על העניין הזה של הערך החשוב של לימוד התורה, לאן מגיעים עם לימוד התורה.

מה אדם,

חוץ מהערך העצמי, לאיזה עולמות הוא יכול להגיע?

אין.

מה מקדם בן אדם? בוא נשאל אותך ככה.

אני ראיתי בני אדם שמאריכים בתפילה.

ראיתי בני אדם שעמלים בתורה.

מי יתקדם יותר? מה? מי יתקדם יותר?

מי?

את אלה שעמלו בתורה,

עם הזמן זכו גם כן להיות דבוקים לקדוש ברוך הוא בשעות התפילה.

אבל לא מצאתי הרבה שעשו שטייגן בתפילה, זה נקרא שטייגן. זאת אומרת,

הם התפללו, כאילו הם התפללו,

שהם רוצים להתאר לכם.

מדבר, מדבר. אני מדבר על זה שהתפללו באמת מעומק הלב,

אבל בתכל'ס לא ישבו ולמדו.

הלימוד הוא הכוח והוא החוסן של בן אדם,

שכל החיים שלו זה חיים שונים.

הוא כל כך, כל כך רוצה להידבק בקדוש ברוך הוא,

שהחיים שלו זה רק הקדוש ברוך הוא.

הקדוש ברוך הוא מורענב כל הזמן.

אתה יודע שבן אדם שיושב ולומד באמת, אז הוא מגיע למצב שקשה לו לפרוש מהתורה.

קשה לו.

כן? חוץ מכבודכם, אפילו כשהוא נכנס לבית הכיסא,

הוא צריך לעבוד על עצמו שלא יהרר בתורה, כי זה חלק ממנו.

כשהוא הולך וישן, כשהוא יושב על מיטתו, הוא חושב בתורה.

בלי שהוא רוצה, זה ממילא ככה. הוא חולם על תורה.

הוא חולם על דברי תורה.

הוא גם מקבל את סודות התורה בשעה שהוא יושב.

אתה מתפלל.

זה ככה, אתה אוהב את נושא, ואתה תראה שזה אכן ככה.

זה לא נכון, זה לא נכון.

ודאי.

זה פשוט לי.

אני זוכר פעם אחת שאני הייתי בחור, אני, עד היום אני זוכר את זה.

אני ישבתי והיה לי קשה איזה קושי של רכיבי איגר שמקשה.

הלכתי לישון מתוך הקושי.

אתה שומע? מתוך הקושי.

בבוקר קמתי והיה לי תירוץ.

למה? מתוך הקושי חלמתי גם על הקושייה,

ולא קשיח לי שיהיה לי גם תירוץ אוכל.

פעם אחת אני זוכר.

כשזה תופס אותך כל כך,

זה מה ש... מה בן אדם חולם? מה שהוא מערר ביום.

אם כל העירים שלו זה תורה, אז הוא חולם על תורה.

אבל אם הוא חולם על שטויות,

או שהוא לומד תורה, אבל אם אתה חושב שזה תרביע, יש לו גם דברים אחרים בתוך הראש,

אז גם בחלום הזה זה בהתאם.

אני אומר לך,

תסמוך עליי מה שאני אומר לך, ואני מוכן שתגיד שככה הרב עוזרי אמר לך.

אין יותר מתורה.

אין יותר מתורה.

לא מקווה, ולא תפילות, ולא...

ברור שאתה צריך גם את החלק של התפילה.

אבל אם זה ללא תורה, זה לא יחזיק הרבה זמן העמד.

בן אדם חייב שיהיה לו משהו שיחזיק אותו.

אם חז״ל אמרו, בראתי יתר, בראתי לא תורת תבלין, פירושו שכדי לעבוד על היתרה שלו, הוא חייב את התורה הקדושה.

ולא סתם תורה, תורה בעמל.

כי תורה בלי עמל זה לא נקרא ללמוד. אמרתי לכם,

אם בחוקותיי תלך, הוא אומר רעשי, שתהיו עמלים בתורה.

מאיפה רעשי לוקח לומר שתהיו עמלים?

אולי שתהיו לומדים תורה? מי אמר שתהיו עמלים?

כי תורה בלי עמל זה לא תורה.

לכן רעשי היה פשוט לא שתהיו עמלים.

טוב, הקדוש ברוך הוא...

עם לימוד התורה הגעתו לתורה לשמה גם כן.

מכל כך, הנעימות שהוא יקבל מהלימוד,

זה יביא אותו למצב להבין את כל ענייני העולם הזה,

שהוא יתפלא על עצמו. מה, אני הלכתי ללמוד תורה בשביל לקבל כסף?

בשביל לקבל כבוד? מה, אני מטומטם?

התורה לכתוב עצמה היא בעלת ערך עצום.

שאם הלימוד יבוא לו התשוקה הזו?

תנסה, אני מדבר... אני עכשיו נותן לך מתכון שתנסה, ותראה.

אני ראיתי את... תשמע, אני ראיתי... אני לא יודע אם אני אמרתי לכם, אני ראיתי...

אני שמעתי שיעורים מהרב שחר.

והיה כשהיה מצב כזה שהיה פתאום עולה לו איזשהו חודש באמצע השיעור,

בגיל 86 הוא היה קופץ כולו.

קופץ, ממש קופץ, אתה ראית אותו כלפי מעלה.

מה, איך, מאיפה זה הגיע?

בן אדם זה, כן, אדם בגילו שהוא לא בדרגה הזו,

אז הוא כבר ככה חצי בשאול ובקושי הוא נמצא פה.

אבל הבן אדם הזה חי, ראית אותו חי? איפה הוא חי?

מתוך כדאי אלימות.

כשהבן אצלו להתייעץ, אף פעם לא ראיתי אותו קופץ.

בשעה שבעה, איפה ראית אותו קופץ?

איפה ראית אותו חי יותר? בשעת הלימוד.

למה?

למה?

כי כמו שכתוב, ואתם הדלקים, חיים כולכם היום.

לכן קשה בעיניי הרבה פעמים שאני נכנס לבתי מדרשות ואני רואה כאלה.

זה מתים, זה מתים, זה לא חי. אני לפעמים רוצה לברך הברכה שנכנסים לפני בית הקברות,

אשר יצר אתכם בית דין ועתיד להקימכם בית דין. מה, זה ככה לומדים?

ככה לא לומדים. אתה חי?

אז תראה שאתה חי.

לכן, אני אומר, נכנסים לפה.

מה זה השקט הזה?

מה זה?

מה זה רק בסוף להגיד רבי חנין על הקשה? וזהו זה.

אה?

אני,

בעזרת השם אני עוד אצור אתכם מצב פה שישמעו את כל התורה כמו שצריך.

אני לא יכול להשלים עם המצב הזה, גם כשלימדתי תלמידים.

הערתי את כל החושים שלהם בשביל לשמוע את כל התורה שלהם. לא ייתכן דבר כזה, מה זה?

ככה לומדים?

צנועים.

טוב,