ביאורי תפילה - חלק לג - פיטום הקטורת ז | ר' משה כהן
- - - לא מוגה! - - -
תורה תפילה,
חלק ל״ג,
פתאום הקטורת,
חלק זן.
בשיעור הקודם הזכרנו את דברי הרוקח.
שלמד שמעיין אחד היה בעזרה,
ששם היו כהנים רוחצים את רגליהם,
וזה היה מי רגליים שמוזכר כאן.
הוא הזכיר את הגמרא ביומה בירושלמי.
שם כתוב,
בהלום מי רגליים היה יפה לה מן הכל,
אלא שהם מכניסים ריח רע בעזרה מפני הכרות.
אז הפירוש הראשון הוא מביא,
שמעיין אחד היה בעזרה, כמו שאמרתי.
ואז הוא מסביר לזה את הירושלמי.
מסבירשנו
לפי הבנתנו
של הפירוש,
שזה לא מרגליים ממש.
אז מה זה מפני הכבוד?
אם זה לא מרגליים ממש,
אז מה זה מפני הכבוד?
אז פירשנו, כמו שפירש בעץ חיים,
שלא יטעו הבריות לחשוב שלוקחים מרגליים ממש.
אז בגלל הטעות שיכולים לטעות הבריות,
זה מרגליים ממש, אז לכן לא לוקחים אפילו,
שזה לא מרגליים ממש,
רק שייטעו.
וככה אפשר,
שאין שום ריח בעצם,
זה רק בגלל הטעות של הבגירות, אין פה
מפני הכבוד.
ופה הוא מביא את הירושלמי,
בסמוך,
שהוא אומר
שאין מכניסים ריח רע בעזרה עם פני הכבוד.
אז ירושלים מסביר
למה אנחנו לא לוקחים מרגליים?
בגלל הריח רע.
ולפני מה שפירשנו,
שזה לא מרגליים ממש, אז מה זה עם פני הכבוד?
זה היה הטעות של הבריות.
אז זה לא מתאים לירושלמי.
אז למה הוא אוהב את הירושלמי?
צריך לומר שהוא אוהב את הירושלמי
להוכיח
שזה באמת מרגליים ממש, לכן
הטעם הוא מפני הריח,
שהם מכניסים ריח, רע בעזרה מפני הכבוד.
אז הוא בעצם עד כאן מאשמה שהוא למד מירושלמי,
שזה מרגליים ממש.
אבל אחר כך,
ראיתי בשם אורחות חיים,
שבמעיין היה ריח רע.
אז גם לפירוש זה לא מרגליים, אלא מעיין.
אז גם שייך שיש ריח רע באותו מעיין.
אז אם כן לפי זה, גם הפירוש של הירושלמי,
כמו שהוא פירש לפני כן,
אז מה שהוא מביא את הירושלמי זה בעצם לפרש.
הנה ירושלמי מפרש.
שזה משום רע רע, והכוונה, רע רע שבמעיין.
רק קשה.
כי לפי המעריץ,
בעת חיים משמע כדברינו.
כשמעריץ מסביר על המעיין, לא יודע אם פני הכבוד.
אז הוא מגיע למסקנה שמפני הכבוד
ומפני הבריות,
תראו,
כבוד המצווה והמקדש וכולי, שלא יהיה טעות בבריות,
טעות כזאת לחשוב
שלוקחים מרגליים.
אז במפורש משמע מהמעריץ כדברינו.
כשנקי הפירוש זה לא מרגליים ממש,
אז אין שום ריח.
מה שהרוקח מביא את הירושלמי זה להביא פירוש אחר,
שלפי ירושלמי משמע שזה ממש מרגליים.
ולפי זה,
כשנפרש את הרוקח,
שזה מרגליים,
לפי ירושלמי,
שיש ריח רע,
אז מצוין.
כי הרי מקשים על הפירוש של הרוקח.
אם המעיין היה בעזרה,
אם רחצו הכוהנים את רגליהם,
רק ככה אמר הרוקח, שמעיין אחד היה בעזרה.
ששם היו הכוהנים רוחצים את רגליהם.
אז אם ככה, מקשים, אם הוא היה בעזרה,
אז מה זה שאנחנו אומרים?
אלה שאין מכניסים ריח רע בעזרה, תברור בעזרה.
מה שייך?
אז מה יוצא לדברינו?
שבאמת
זה לא ריח רע.
זה מעיין בלי ריח רע. והטעם הוא מפני הכבוד, מי שבירם ההריץ,
שלא יטעו המריאו.
ולפי ירושלמי,
באמת, דימה רגליהם ממש.
ולכן לא מכניסים בעזרה.
מעט כנראה לבאר, דברי רבנו הרוקח,
אבל עדיין צריך איום קצת.
כי לא משמע בלשונו שזה פירוש אחר וכו'.
יש עוד טעם בעת חיים,
למה אם באמת זה לא מרגליים ממש,
לא מכניסים מפני הכבוד,
זה מרגליים, אם זה ממעיין.
ועוד טעם הוא אומר,
פעם הזו הוא לא לעצם הדין,
למה לא מכניסים,
אלא למה בעצם הטענה, למה הוא צריך להודיע אותנו, הטענה,
אם בכל מקרה לא מכניסים,
מפני הכבוד, אם להסבר הזה,
אם להסבר של רך, רך, מה מודיע אותנו בזה בכתוב?
יש כאן עניין להשמיע אותנו.
שאם כיוון במשקל,
אף על פי שלא כיוון באשריה,
חייב
מישהו מכין,
כמו הקטורת,
אבל הוא כיוון במשקל,
אבל באשריה הוא לא כיוון בזמן, בכמות.
חייב.
וכן מביא מדברי הרמב״ם,
כך כתב על יד חיים.
ולכן נביא הטענה,
שאין מכניסים מהרגליים מפני הכבוד, להודיע לך
שבאמת זה לא מעקה.
כי אפשר ברעיון להכניס
אם היה אפשר, מרגליים,
רק לא מכניסים מפני הכבוד.
אז בעצם העיקר זה השיעור של הקטורת,
סממני הקטורת,
והעיקר
שקובע את השם קטורת.
כל אשריה
ממשרים
בין כפריסים וכו',
זה ההכשר, אבל זה לא מעקב
את השם קטורת,
ולכן חייב אפילו שלא כיוון באשריה,
רק כיוון במשקל.
אז נמשיך. טניה,
רבי נתן אומר, כשהוא שוחק,
אומר
תבדק את טבע תבדק.
מי אומר?
זה כתב תבדק.
כתב עץ יוסף, הממונה אומר כן לשוחק.
והביא בשם הקולבו,
שזה השוחק אומר לקטורת.
כשהוא שוחק את הקטורת, ככה הוא אומר.
כתב תבדק.
בזה שאמר שהכל יפה לבשמים. מפני שהכל יפה לבשמים, מה הכוונה?
כל האומר הזה יפה לבשמים.
מה העניין של זה שהכל יפה לבשמים?
כתב
עץ חיים בשם הקולבו,
שהבל
מפיו
על ידי הקול הזה,
זה טוב לבשמים.
כי עכשיו,
תוך כדי שהוא שוחק את הבשמים,
הוא אומר, התבדק את זה,
הדקת את זה.
אז הכול הזה מוציא הבל.
ההבל הזה הוא טוב לבשמים.
והוא הקדים לזה שתי פירושים, עץ חיים,
לפני שהוא הביא את הכול בו.
טעם ראשון, מצד שחום ההבל
מייבשת לחלוחית של סממנים,
ועל ידי זה הדוקו היטב,
על ידי שההבל של המפה מייבש את הלחלוחית שיש משהו
בסממנים,
על ידי שמייבש את הלחלוחית שנשאר
לגורם שייתכן יותר טוב.
וזה בעצם כדברי הקולבו, מצד ההבל מפיו, שהוא אומר,
תבדק,
בדק את תבדק, תבדק.
ועוד פירש פירוש שני,
זה בא לחזק את כוחו של השוחק,
שלחזק את כוחו של השוחק כדרך עושה מלאכה.
כשמדברים בעניין המלאכה,
יש להם נחת מעט,
ומתחזק כוחם בעת נשימת הדיבור שדיברו.
אז גם יש פה את העניין של עצם זה שהוא נחת,
שיש להם מעט,
כשמדברים בעניין המלאכה, וגם עצם זה,
הנשימות
שמוציאים
מדברים על זה,
הנשימות מוסיפים ומחזקים את הכוח.
ויביא מהשלטי גיבורים
לעניין המשוררים בשעת מלאכתם,
או בשעת מסע להפות כוחם,
שלא עשו בזה איסור. כאילו, אתה עסוק במלאכה,
כאילו,
עכשיו אתה מבזבז זמן ועושה את השאר.
לא, אין בזה איסור עומק. למה?
זה בא להפות את כוחם,
וזה דרך
הנושאי מסע,
או בשעת מלאכה,
שמשוררים בשביל להפות כוחם.
ולפי זה שהכל יפה לבשמים,
על ידי שמתחזק כוחם,
אז מה יפה לבשמים פה? מתחזק כוחם.
מה זה לבשמים?
אז אם כן, שמתחזק כוחם טוחנים היטב בכוחם. אם יש להם יותר כוח,
אז טוחנים יותר טוב.
אז התכלית בסוף,
זה יפה לבשמים.
אבל לא שנגרוס
יפה לבשמים בפתח.
כי התכלית בסוף זה לא לטוחנים,
אלא לבשמים עצמם.
דרך זה שהטוחנים מתחזקים בכוחם,
כמו שאמרנו, כדרך עושה המלאכה.
שהכל יפה לבשמים,
הביא הרדאק
לגמרא בכריתות דף ועמוד ב'.
אמר רבי יוחנן,
כשם שהדיבור רע על היין,
כך הדיבור
יפה לבשמים.
יש מפרשים,
כך ראיתי בשידור אביר יעקב,
בלי מקור,
שמועיל
שרעך יהיה נודף ביותר.
כשם שהדיבור רע על היין,
איך הדיבור יפה לבשמים, מה היה יפה לבשמים?
שמועיל שרעך יהיה נודף יותר.
ולא ברור לי מה המקור של דבריהם
שיהיה רחע נודף.
עד עכשיו ראינו,
ההבל מייבש תלחלוחית,
בנדחן יותר טוב,
או שמחזק את כוח הטוחנים,
ואז טוחנים יותר טוב.
אבל לומר שההבל הזה
יהיה רחע נודף יותר,
לא מצאתי לזה מקור.
בכל אופן,
כך הם מפרשים בשידור הבריאה עכו.
בעזרת השם, הוא ממשיך בשיעור הבא, פתאום מקצורת,
חלק ח'.