ביאורי תפילה - חלק לא - פיטום הקטורת ה | ר' משה כהן

- - - לא מוגה! - - - 

נכון?

באורי תפילה, חלק ל״א,

תום הקטורת, חלק ה'.

רבי נתן הבבלי אומר,

אף כיפת הירדן כלשהו.

מה זה כיפת הירדן?

כתב הראוון עשב הגדל על הירדן.

ויש אומרים שזה לשון ורד.

כתב עץ חיים בשם הכל בו שזה מצוי בגינות הורדים.

ויש לפרש עוד שזה מעי של דג,

ששמו ארזילאי

ברחון עודף.

ואבו דרם כתב

בפירושו הראשון,

כמו הפירוש של הראוון בשם רשי,

הוא הוסיף עוד לפרש

שהוא בושם הגדל על שפת הירדן.

והרדאק גם כתב

בפירוש הראשון,

אבל הוא הוסיף לפרש

שהוא רעי של דג,

תשואה של דג שגדל בירדן.

והרוקח כתב, גם כמו הפירוש הראשון שאמרנו,

שעשר גדל על שפת הירדן,

הוא נקרא כיפת הירדן. למה זה כיפת?

שתרגום שפת הים,

כיפת ימה.

לפניינו הגרסה בתרגום של שפת הים,

כיף ימה.

אבל הוא לפניו הגרסה כיפת ימה.

אז מזה נותנים בקטורת

כלשהו.

זה בלי משקל.

כל ה-11 סמלים נותנים במשקל, בזה נותנים בלי משקל.

העץ שיוסף כתב,

בשם הוסיף ערוך,

הוסף ערוך.

בירדן היה גדל כמו זפת,

וזה כמו נפט.

ובנגיעתו באש הוא מתלקח.

הנפט הוא נוזלי, וזה

הוא עווק קשה.

זה נקרא כיפת הירדן.

וכשהוא בירדן,

הוא ניתח וצף

על פני הירדן,

על פני המים של הירדן.

ויש פה איזה סגולות של רפואה,

כיפת הירדן הזאת.

ו‫אם נתן בה דבש פסלה,

שנאמר בו ויקרא בי״א,

ככל שואה וכל דבש לא תקטירו ממנו איש של השם.

אבל דבש פסול, וזה פוסל את הקטורת.

וכתוב הארץ חיים

בשם עריץ,

שהטעם שעשרה תורה,

שני אלו, שיעור ודבש.

לשים בקטורת,

תרמוז לנו ששונא השם מי שהוא אחד בפה ואחד בלב,

שהדבש טוב בפה ומזיק בבטן,

והשיעור רע לפה וטוב לבטן.

כי ממית התוראים.

ובזה רמוז, תורה מרחיקה,

השם שונא

את מי שאחד בפה ואחד בלב.

ועוד כתב בשם החינוך,

שהשיעור שנעשה בשהייה גדולה.

איך עושים שיעור? מחמצת.

ממשיכים את זה הרבה זמן, ואז זה נהיה מחמצת.

מחמצת זה.

עשרה תורה להשתמש, לרמוז לנו,

שנלמד

למידת הזריזות והקלות והמהירות במעשה השם יתברך.

וגם הרחקת הדבש, מה העניין?

לרמז שיאמר את האדם מלרדוף אחר המאכלים המתוקים לחיכו.

כמנהג השיעורים הזוללים וכו'.

רק אל המאכלים הצריכים לשימור בריאותו.

ועוד טעם כתב שהשיעור מגביה עצמו.

זה כנראה כפשוטו,

שהשיעור יש לו צבע להגביה

את האדם.

וכן הדבש

מעלה רתיחתו הרבה.

ולכן,

כששתורת התורה מרחיקה אותם,

תרמוז כי תועבת השם כל גבע הלב.

וכתב עץ יוסף

שהדבש לאו דווקא,

אלא כל מיני מתיקה בין דבש,

דבורים,

דבש דמרים וכל הפירות כולם.

ולמה אמרו דבש, ורבותא, שאפילו דבש, שקצת ממנו

הוא מועיל, ואין אדם יכול לעמוד מפני ריחה.

גם זה פסול.

ועוד כתב

שהדבש היא פסולה ואין לה תקנה.

כאילו בנגיעה בעלמא.

כי הדבש זה לח.

ואם זה אפילו נגע,

הלכות נדבקת, אפשר להוציא את זה מזה.

כאילו בלי הקטישה והעירוב.

ושאין כאן שאור

וייבש, אז אם זה בנגיעה בעלמא, מוציאים וזהו.

רק אחר העירוב והקטישה כבר אין תקנה בין דבש ובין שאור,

והיא פסולה.

וכתב הרב מבריסט

בחידושו במנחות,

שמלבד האיסור,

פסוק שאמרנו, ככל זה וכל דבש לא תקטירו ממנו יישאר ה'. מלבד האיסור,

או יש דין פה שאנחנו רואים

שזה פוסל את הקטורת. חוץ מהדין של זה, אסור לשים את זה בקטורת

ולהקטיר מזה, גם זה פוסל את הקטורת.

אבל בסידור אביר יעקב,

המבואר וההערות שם הם הביאו,

ושמעו מנחת חינוך ומצוק י' והשפת אמת,

שרק לכתחילה לא מקטירים אותה כך.

ממש כתוב, פסולה זה לעניין לכתחילה.

כי לפי דבריהם מובן

שמהפסוק שלמדנו שאסור

לא תקטירו ממנו אישה לשם,

לומדו מזה שפסלה, איך למדו?

כי כשהכינו את הקטורת,

ונגיד עירבו

את הסוהר והדבש,

עוד לא הקטירו,

זה רק מוכן להקטיר.

אז אסור להקטיר.

אם אסור להקטיר,

אתה אומר לה, זה פסול.

לכתחילה,

כי עכשיו אני שואל, להקטיר או לא להקטיר?

אומרים לו, זה פסול להקטיר, כי אסור להקטיר.

אבל זה לא פסל בעצם, אין פה דין שזה פסול, רק זה אסור.

אבל הרב מבריס, קשה, איך לומדים מהפסוק של פסלה.

ממש פסלה, איך,

אם יש פה עוד דין של פסולה,

איך לומדים את זה מהפסוק שזה אסור.

הפסוק רואה שזה אסור, איך אתה רואה שזה פסול ממש?

מה שהביאו בהערות שם,

שם סידור,

בית יעקב ליעווץ,

והוא אומר, פסלה ואין לה תקנה.

רצו ללמוד מזה שאת הכוונה

פסול לגמרי. אין שום ראייה, אין לה תקנה, כי באמת אין תקנה.

אם זה כבר נערב וקדשו את זה והכל, אין שום תקנה.

אבל לא שזה פסול

לגמרי,

אלא זה פסול לכתחילה, כי אסור להקטיר ככה.

אז אין ראייה משם.

אז צריך עיון דבריו מבריסק,

איך אפשר ללמוד מהפסוק שזה פסול לגמרי בעצם בין קטורת.

נפקא מינה, אם זה פסול,

אם יקטיר חייב מיתה או לא חייב מיתה.

ואם חיסר אחד מקוסם מנה, חייב מיתה.

זה ההמשך, עכשיו שאנחנו נפרש לנפקא מינה.

דבריו מבריסק זה פסול ממש,

אז יהיה חייב מיתה.

כתב הראוון

שלומדים זאת מהכתוב בויקרא תזן בית,

ואל יבוא בכל עת אל הקודש

ולא ימות.

כלומר,

ואל יבוא בקודש, כי אם בענן הקטורת,

שהיא קטורת שלמה,

ואז יתקיים ולא ימות.

אבל אם חסר והיא לא שלמה,

אז ימות.

פה לומדים שחייב מיתה.

כתוב הרבודרים,

כתוב הרבה זמן.

כשלומדים זאת על הכהן הגדול,

שמביאה לפני ולפנים,

בגלל שהיא ביאתו ריקנית.

עכשיו שהוא בא, והקטיר תקטורת שהיא לא שלמה,

זה פסול.

ממילא ביאתו ריקנית, וביאתו ריקנית.

בקודש הקודשים,

אתה חייב מיתה.

כתובו ויקראת את זנות ג',

מכיסה עננה קטורת את הכפורת,

אשר על העדות ולא ימות.

ומשמעות הכתוב היא

שרק כשאם מכיסה עננה קטורת את הכפורת כהלכתו וכמשפטו,

עם כל סממניה בא,

אז יתקיים ולא ימות.

אבל אם חסר,

ואין פה ענן כראוי,

אז חייב.

והביא את הגמרא ביום הנ״ג,

על הכתוב ויקרא טז״ן י״ג,

ונתן את הקטורת על האש לפני ה',

שלא יתקל מבחוץ ואז יכניס את הקטורת.

אם כן, למה נאמר? כי בענן אראה, כי בענן אראה על הכפורת,

שזה מלמד שצריך,

כשאתה נותן במעלה עשן,

כמו שלמדנו, שזה

גורם לעשן להיות

כתב ועולה כמקהיל.

העניין שהיה נותן במעלה עשן,

תלמוד לאומה, וכיסה עננה קטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות.

משמע שאם לא יתן מעלה עשן או כל אחת מסממניה,

חייב מיתה.

אז גם מעלה עשן, אם לא נתן,

חייב מיתה.

ובדומה לזה, כתב הרוקח.

לסיכום העיין נראה.

שלפי הראוון חייב מיתה, כי קטיר קטורת חסרה,

ואין פרשום משום ביעה ריקנית.

ויש לומר שהם לא חולשים.

כי אם הקטיר קטורת חסרה, ממילא ביעתו ריקנית,

ולכן

חייב מיתה לפי שתי השיטות, כי ביעתו ריקנית.

הם כתבו את העומק של החיוב. למה? כי ביעתו ריקנית.

כי הכתורת חסרה.

אז מהם אלה ביעתו ריקנית.

וכתב עץ יוסף,

שפה החיסר,

לאו דווקא חיסר, גם ייתר.

גם חייב.

ובחיסר אחד מסממניה,

דווקא מאלה האחד עשר שממנים,

אם חיסר מהם,

אז חייב מיתה.

ולא מהנוספים שהוסיפו, חוץ מהאחד עשרה שהוסיפו בשביל לתקן ולהכשיר.

שאם אותם חיסר, לא חייב מיתה.

אבל כתב מראשונה יעווץ,

ואני אגיד משהו עליו מדבריו שם,

שרק אם הביא חלופה

למה שחיסר מאלה,

לא מהאחד עשרה סממנים העיקריים,

וכל מיני דברים שמוסיפים לתקן ולהכשיר את הקטורת,

אם חיסר והביא חלופה לתקן ולהכשיר על ידי צורה אחרת.

דוגמה, במקום מן קפריסין, אז הוא הביא מי רגליים.

במקום מלח סדומית, לקח מלח אחר.

וכדומה.

אז הוא תוקן והכשיר, רק בצורה אחרת,

מעיקר הדין.

אז לא חייב מיתה.

אבל אם חיסר ממש מתיקון

והכשרה כראוי,

ולא עשה אפילו חלופה,

זה נקרא קטורת זרה וביאתו רק ענית,

וחייב מיתה.

וכן עם יותר סממנים,

וחייב מיתה.

וכן רציתי להזכיר

שמחמד שאנחנו קוראים פרשת הקטורת,

שיעלה לנו

כאילו הקטרנו קטורת לפני השם,

ונשלם אפרים שפתינו.

כתבה תוכחת מוסר

בספר זרע השלום לרבנו יחיה צערו.

אותו תגן לנו, שאותו תעמוד לנו.

שצריך להיזהר בזה מאוד, שאם חיסר אחר נושא מנה חייב מיתה.

אז ממילא, אם חייב מיתה,

צריך להיזהר מאוד, שלא נחסר, כי אם זה יעלה לנו כקטורת.

שלא יהיה עלינו כטרוג חס ושלום. אבל נזכיר

דברי הבן איש חיל.

זה הבן איש חיל, בספרו

בן איש חיל,

שהזכרנו בשיעור הראשון את דבריו.

בשיעור הראשון שפתאום הקטורים.

שלכן אנחנו לא מזכירים בפירוש שיעלה לנו כקטורת ממש.

רק אבותינו, שכתובו לפניך.

למה?

שלא יהיה מקום למידת הדין לקטרג.

הנה הם מבקשים שזה יעלה כקטורת ממש. מי זה קטורת ממש? חיסר אחד מסממנים, אחד מיתה.

אם אחד וחסר, אחד מהסממנים.

קטרגוש, חייב מיתה.

ולכן אנחנו לא מבקשים מפורש,

כמו פרשת התמיד,

שזה יעלה ממש.

רק אומרים את הפסוקים

שאבותינו קטורנו לפניך.

והקדוש ברוך הוא יודע כוונתנו שזה יעלה ממש כקטורת.

והוא,

הקדוש ברוך הוא לא יקפיד עלינו אם חס ושלום נטעה,

ימחל ויסלח לנו.

והוא הביא שם את הפסוק בדגלו עלי האהבה ודילוגו עלי האהבה.

רק נקרא, דגלו אלא דילוגו.

והקודש ברוך הוא ברוב רחמם ירחם עלינו

ולא יקפיד עלינו.

אבל זה בגלל שאנחנו לא מבקשים מפורש שיעלה עלינו כקטורת,

אז זה מקום למידת הדין לקטרג,

כאילו שלפי האמת כן היה חס ושלום יכול להיות קטרוג.

וזה לימוד זכות גדול שלא יתקיים חס ושלום קטרוג כזה עלינו.

ומכל מקום צריך להיזהר ולחוש,

ואפילו רק שיהיה לנה חתוח לפניו,

שיהיה מדקדק כראוי,

שקטורת,

אמן, כן יהי רצון.