פחיתות המדות בלי אור התורה | ר' משה כהן

- - - לא מוגה! - - - 

הדרשה היא מספר המוסר והדעת

הובאה בספר חוכמת המצפון.

כתוב בפרשה,

ויפתח השם את פי האתון

ותאמר לבלעם,

מה עשיתי לך ככיתני זה שלוש רגלים.

עזרו חכמים במדרש רבה להודיעו שהפה והלשון ברשותו של הקדוש ברוך הוא,

שאם ביקש לקלל פי ברשותו,

אז השם רוצה להודיעו

שהפה והלשון

הם ברשותו של הקדוש ברוך הוא,

כמו שפי האתון ברשותו,

אז גם פיו, אם הוא רוצה לקלל,

פיו ברשותו של הקדוש ברוך הוא.

אמרו חכמינו זיכרונם לברכה,

פי האתון

הוא אחד מהדברים שנבראו בין השמשות של ששת ימי בראשית.

הוא פירש רבנו יונה,

הוא פירש רבנו יונה,

דהיה מוכרח להיבראות בששת ימי בראשית.

פירש רבנו יונה,

שזה היה מוכרח

שהשם יברא את זה בששת ימי בראשית,

את פי האתון,

משום דהיה אין דבר חדש בעולם.

ולכן נעשה תנאי במעשה בראשית,

שהשתנו מטבעם לעת הצורך.

אז כבר מעת בריאת העולם, בששת ימי בראשית,

כבר נהיה תנאי במעשה בראשית,

שיצטרך להיפתח פי האתון בעת הצורך.

ומזה רואים גדולתם של ישראל,

שלא רק שנשתנה הטבע עבור הצלתם,

אלא ששינוי הטבע הזה נחשב צורך הבריאה כולה,

עד שהיה מוכרח להתנאות זה על ידי מעשה בראשית.

אז התנאי הזה כבר במעשה בראשית,

כי בלי התנאי

השם לא עושה מעשה חדש

אחרי הבריאה.

ורואים כאן גדולת עם ישראל,

ששינוי הטבע הזה כבר צריך להיות חקוק ממעשה בראשית.

וכאן לימוד גדול את בלעם,

להבין היטב

שאין בכוונת הקדוש ברוך הוא לתתו לקלל.

אז בלעם צריך להבין לבד

שהקדוש ברוך הוא רוצה למנוע ממנו, שלא יקלל.

כמו שכתוב,

לא טהור את העם כי ברוך הוא.

זה שם עוד ייעור לזה,

שמה? שהוא צריך להבין שהשם לא רוצה לתת לו לקלל.

מופת חותך ניתן לו על כך.

ממש נשתנה הטבע ונפתחה פי האתון.

להראות לו שאין פיו ברשותו, לעשות כאהבת נפשו.

אז השם הודיע אותו.

אם אתה רואה פי האתון נפתחת נגד הטבע,

משתנה הטבע,

הוא הודיע לך לכבוד ישראל, לשמור את ישראל,

שלא תקלל, שהפיו שלך לא ברשותך.

ולא עוד.

אלא שהודגשת לו בזה חשיבות של כלל ישראל.

ובזה שהשם משנה את הטבע לכבוד עם ישראל,

אז השם מדגיש לו את חשיבות עם ישראל, כמה הם חשובים אצלו,

שהוא פותח את פי האתון

ומשנה את הטבע בשבילהם.

וכמו שכתב חברת הלבבות,

שכוחות הטבע נוהגים בהנהגת העולם כפי מה שיאות לתורה.

ומכיוון שקיום ישראל מוכרח לשם קיום התורה,

הרי שום כוח בעולם אינו מסוגל לעוקרם חלילה,

אם כל העולם נברא בשביל התורה,

כפי מה שיאות לתורה.

בקיום ישראל זה מוכרח

לשם התורה,

אז ודאי שהשם לא ייתן לשום כוח בעולם לעקור אותם חלילה.

אז אם כן,

בוודאי שהשם לא ייתן לו לקלל.

והוא גם מראה לו שהוא פותח את פי האתון ומשנה את הטבע.

ועם כל זאת

נשאר בלעם,

מבלי להתפעל כלל.

סירב לעשות חשבון הנפש.

מי אין להכיר בחשיבות המיוחדת של כלל ישראל,

שנוגע בהם כנוגע בבת אינו כביכול.

הוא לא רוצה להכיר בזה,

הוא מסרב לעשות חשבון נפש.

אפילו שיש לו מופת חתוך,

שהוא צריך להבין לבד

כמה הם חשובים אצל הקב'-ברוך-הוא.

ולא רוצה להבין שבזה שמרד נגד ה' בהלכתו לקלל את ישראל,

המריד את הטבע נגד עצמו.

אז אתה הולך נגד ה' לקלל את עם ישראל,

אתה בעצם ממריד את הטבע נגדך.

כמו שכתבו בחוות הלבבות,

שאם השר מורד במלכות זה גורם שהעבדים,

שהם עבדים של השר הזה,

גם הם רדו בו,

כי הם שעבדים למלך מעליו.

ואם הוא מורד במלכות, עוזבים אותו.

אז אם אתונה מרדה בו,

אין זה אלא משום שהם ראו את פי אדונו.

אז בוודאי הוא צריך להבין,

כמו שכתב חברת הלבבות,

שלמה אתון מורדת בו?

כי הוא ממרה את פי אדונו, הקב'-ברוך-הוא.

אז גם אם היא ממרה בואו,

כי היא

שומעת למלך שמעליו.

ומרוב כעסו ורכזו נטל ממנו שכלו להכיר במצבו האומלל.

אז הכעס שלו והרוגס שלו, שהוא רוצה לקלל את עם ישראל,

אז הוא כבר נטל ממנו שכלו להכיר את ההכרה האמיתית

שהוא בעצם צריך לא לקלל,

וה' מונע ממנו את זה.

לולא במקרה שכתוב אי-אפשר היה להאמין שגדול הנביאים שבאומות

כל כך הידרדר והתרחק מהשכל הפשוט.

הוא היה גדול שבנביאים שבאומות,

והוא בכל אופן, עם כל כוח שכלו,

הוא מידרדב ומתרחק מהשכל הפשוט של כל אדם יכול להבין,

והוא עם כל גדולתו לא מתבונן להבין,

שלא רק שלא נכווה בפושרין, אלא אפילו בחמי חמין לא הרגיש.

פה פי האתון

מורדת בו ונפתחת ומשתנה הטבע, והוא לא מבין.

רצונותיו של בלעם לא נתנו לו לשקוט לרגע,

כדי שיקלוט את המשמעות של הנעשה.

יש כאן מעשה שצריך לקחת את המשמעות שלו.

למה זה נעשה?

בוודאי בשביל שתבין,

לא לקלל,

והוא לא קולט ולא רוצה להבין את המשמעות,

אלא דחפו הרצונות שלו כבתוך כף הקלע מדחי אל דחי,

עד שישמידו לגמרי.

כל כך הולכו שעולם מזימותיו השפלות ומידותיו הפחותות,

עד שאיבד את היכולת להכיר את האמת,

אפילו כשבאה האמת וטפחתו על פניו.

האמת טופחת על פניו כנגדו.

הוא רוצה ללכת, בא, עושה את המעשה ללכת, ועוצרים אותו.

אדם כזה שלא חס על חייו,

התעקש להמשיך בדרך לאבדון,

אז הוא מתעקש ללכת לאבדון,

התדרדר למצב כזה שהפסיד לגמרי את הבחירה החופשית שיש לכל אדם בטבע,

שהוא יכול להבין לבד ממה שמסמנים לו, והוא לא מבין.

וודאי שאי-אפשר היה להשוותו לגדולי הצדיקים,

שלא היו צריכים יותר מרמז קל,

מספיק להם רמז קל כדי להפקיר את כל חייהם עצמם לגמרי למען כבוד שמים.

אז ודאי, צדיקים פשוטים.

רמז קל מספיק להם להבין שהם צריכים למסור את נפשם

למען כבוד שמים,

והוא ברמז גדול, זה לא רמז,

טופחים על פניו, לא, עוצרים אותו,

לא נותנים לו, משתנה הטבע בשבילו,

והוא לא מבין

למה הרצונות שלו

עוצרות אותו מלהתבונן.

ורואים בו משה רבנו,

מתגדל בילדותו בבית פרעון.

משה רבנו,

מתגדל בילדותו בבית פרעון.

על-פי מושכל ראשון

היה לו לחשוב שרצון השם בזה,

כדי שיוכל להשפיע על פרעון לטובת עם ישראל.

אז משה רבנו מבין למה השם שם אותו אצל פרעון בבית מלכות?

בשביל שיהיה לו קשר למלך, שישפיע,

שייתן לטובתו של עם ישראל בפני המלך,

שישפיע על פרעון.

ככה הוא היה צריך להסתכל על-פי מושכל ראשון.

אבל מה הוא הבין?

הוא הבין לא ככה, הוא הבין את האמת.

הוא לא יכול לראות את אחיו סובלים.

ובוודאי היתה נגיעה גדולה יותר בטיעון זה,

לפי המושכל הראשון.

זו נגיעה גדולה לטעון את זה, כי הוא מרוויח מזה, להישאר בבית המלך,

ולא לרדת לאחיו.

וממילא כדי להבליג בינתיים,

כדי שסוף-סוף

הוא יוכל להיטיב לאחיו במועד הנכון.

זו טענה טובה מצד עצמו,

וגם יש לו נגיעות מזה.

שהרי הוא נהנה מכבוד המלכים,

ולמה להפקיר הכול?

אז בעצם מצד אחד,

לפי המושכל הראשון,

זה נכון להישאר בבית המלך, להשפיע על המלך,

אבל מצד שני יש גם נגיעות בדבר הזה,

כי הוא נהנה מכבוד המלכים,

ובעצם הוא יפקיר את הכול,

ולא מעניין אותו.

בכל זאת לא התפעל כלל,

ויצא לרעוד בסבל אחיו.

ברגע שראה יהודי נתון בסכנה,

הפקיר את מעמדו הרם, וחש לעזרתו,

והיה צריך לברוח ממצרים וכו'.

למה?

כי הוא לא הסתכל

על הצד שיש לו נגיעות בדבר.

הוא הבין מה צריך לפעול, ולא הלך לפי רצונותיו,

שמראים לו שכביכול גם דבר צודק,

גם אמת נכונה כביכול,

להיטיב לאחר, להשפיע על המלך.

אבל הוא לא, הוא דואג לכלל, הוא לא דואג לעצמו.

וכיוון שלא דאג לעצמו אלא לכלל,

ומפקיר את חייו בשביל זה,

זכה להבחר למושיען של ישראל,

כשנתגלה הקדוש ברוך הוא אליו בסנה,

כמו שכתוב,

ויגר השם כיסר לראות.

ופרשו במדרש

שבהיותו במצרים עזב את כל כבודו בבית פרעה,

ויצא לראות בסבלם של אחיו,

ולכן זכה להתגלות כבודו יתברך,

ולעלות עוד למעלה בקודש. אז למה הוא זכה לכל זה לעלות למעלה בקודש,

להתגלות כבודו יתברך,

ולהתבחר למושיען של ישראל?

בגלל זה שהוא הפקיר את כבודו,

הפקיר את מעמדו,

כי הוא דאג לכלל ולא דאג לעצמו,

אפילו שמצד שני הוא יכל לטעון טענה לעצמו,

שזה גם לדאוג לעם ישראל,

אבל לא הבין שאם יש לו נגירות בדבר,

וזה למען כבודו שהוא יישאר אצל המלך,

בוודאי שזו לא הדרך הנכונה.

איתה בספרה על הפסוק

התשפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם.

עשיהם עיקר ללכת בהם,

שלא יהיה משאך ומתנך אלא בהם,

שלא תערב בהם אותך,

שלא תערב בהם דבר אחר בעולם.

אז בעצם המדרש אומר,

הספרה,

שהפסוק בא לומר שאתה צריך לקחת את המצוות,

את חוקי התורה,

את המשפטים של התורה,

לעשות עיקר שבהם תלך,

שכל מסך אחר ומתנך יהיה בהם,

לא יהיה מעורב בזה שום דבר אחר.

הוא מסיים שם,

בהתהלכך תנחה אותך.

באור הדברים,

שעל האדם לדעת שאין התורה לימוד בעלמא ואוסף של מצוות לקיים.

אז על האדם לדעת

שהתורה זה לא לימוד בעלמא ומצוות, צריך לאסוף ולקיים,

אלא דרך חיים ונר לרגלו.

ועל כל צעד ושעל יש לדון מה רצון התורה בזה.

אז זה צריך להיות מהלך האדם.

האדם צריך לדעת ללכת לפי התורה.

לא לקיים מצוות שהוא יודע ולא ללמוד בתורה שהוא יודע שצריך ללמוד,

אלא כשהוא בא ללכת,

הוא בודק את כל הילוחו מה התורה רוצה שהוא ילך.

אז כל מעשה, כל צעד ושעל,

צריך לדון מה רצון התורה בזה.

אנו חושבים שיצאנו ידי חובתנו בזה שאנו מתפללים ולומדים,

אבל זה לא מספיק כל עוד שהתורה לא ממלאה את מחשבותינו.

צריך שכל מחשבותינו יהיו מלאים

מהתורה והמצוות, איך ללכת בהן.

כל עוד שאין משאינו ומתננו בה לכוון את צורכינו בחיים,

אז צריך לכוון את צורכינו בחיים על פיה.

ואם אין לנו את זה עוד,

לא מספיק שאנחנו מתפללים ולומדים.

זה לא מה שהתורה רוצה.

התורה רוצה שבעצם נלך

לפי התורה.

לא נקיים את התורה, מה שאנחנו יודעים, ללכת לפי התורה.

כל צער ושער לבדוק האם זה רצון השם, זה רצון התורה.

וזהו שמסיים הספרה בהתהלכה תנחה אותך.

כלומר,

עלינו לכוון את דרכינו בחיים על פי התורה.

ולא לקיים מה שאנחנו יודעים, אלא כל דרכינו בחיים ילכו על פי התורה.

ורק אם נלך בדרך הזאת

ולא נהיה משועבדים לפי עצמנו, לפי המידות והרצונות שלנו,

כמו שמשה רבנו, משה רבנו הבין שיש לו נגיעות להישאר אצל המלך, אפילו שזה גם יעזור,

שהוא ישפיע על המלך.

הוא הבין שלא.

בלי החשבונות של הנגיעות.

צריך לעשות, עכשיו הוא רואה את סבל אחיו,

הוא צריך לרדת,

הוא צריך לבדוק, הוא רואה שאחיו סובל,

אפילו שזה נגד מעמדו,

הוא צריך ללכת ממצרים,

זה לא משנה לו.

אז רק בזאת נוכל להיות צדיקים כמו שמשה רבנו, כמו שכתב הרמב״ם.

משום שבאור התורה נוכל להיזהר מכל מכשול בדרכנו

ולבדוק כל מעשה לעשות או לחדול.

אז מישהו באור התורה,

לא שהוא יודע את התורה, הוא באור התורה

והוא הולך לפיה,

והוא כל פעם בודק לפי התורה,

לא לפי מי הוא ירוויח מזה.

רק בדרך הזאת הוא יוכל להיזהר ממכשול.

אז נוכל להיזהר רק בדרך הזאת מכל מכשול

ולבדוק כל מעשה, לעשות או לחדול.

כמו שכותב מסילת השערים, שזה הזהירות,

שבזכות התורה באים לידי הזהירות.

כשאדם כל פעם ניזהר, הוא בודק כל פעם לעשות או לחדול.

אם נביא כבלעם הגיע למצב של טירוף כזה,

שלא היה יכול לשלוט על עצמו,

על דבר שאדם רגיל מבין,

ולחזור על הקיבה אפילו כאשר נוצח על ידי אתונו.

הוא לא מבין, אתונך בהמה פותחת את פיה, מייצחת אותך,

עוצרת אותך.

למה? אתה מבין את מעלתם של ישראל שה' רוצה להגיד לך שאל תקלל.

והוא לא מבין את זה.

למה הרצונות שלו, העמדות שלו,

אם הוא בדרגתו לא יכול להבין,

אם כן יכולים אנו לתאר לעצמנו שהסכנה נשקפת לאדם מצב הפחותים,

אין דבר של מה בכך.

אלא סכנה מוחשית ביותר,

שאנחנו צריכים לקחת קל וחומר. אם בלעם בדרגתו, בשכלו,

שהיה לו את ההכרה והידיעה,

אבל יצרו הסתיר לו את זה בגלל רצונותיו,

אז ודאי שזו סכנה גדולה שנשקפת לכל אדם.

ויצרם הפחותים, שגם אם הוא ידע וילמד והכול,

בשעת הניסיון שיצרו ירצה לתקוף אותו,

הוא לא יכול להתבונן.

הוא לא יכול להשכיל להבין לעצור את עצמו.

אז זה בודאי סכנה מוחשית,

וזה לא דבר של מה בכך.

ועל כן מוכרח האדם

לבדוק הדרכה ולייסר את עצמו תמיד,

לברוח קצבי מיד, ולסיפור מיד יכוש.

אז האדם צריך לבדוק את עצמו כל הזמן,

לפי התורה,

וללכת לפיה.

וכמו שאמר שלמה,

אחזק במוסר על טרף

נצירך כי היא חייך,

שרק זה הדרך היחידה שהאדם ינצל מצד יצרו.

רבי, חנימו בנגשי, הוא אומר.

עשר הקודש ברוך הוא לזה, כבוד ישראל.