ביאורי תפילה - חלק מג - איזהו מקומן משנה א' | ר' משה כהן
- - - לא מוגה! - - -
ויורי תפילה, חלק מו ג',
פרק איזה הוא מקומן משנה א',
איזה הוא מקומן של זבחים.
אז פרק זה קוראים
שיעלה למשנה מתוך מה שצריך לשלש.
שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד.
כן כתב הטור.
ושעניינה קורבנות שיעלה לנו ויחשב לנו שהקרבנו קורבנות.
מאבו דהרם
ורבי יהודה בן יקר
כתב
כי היא משנה בלי מחלוקת.
כל הפרק הזה בלי מחלוקת.
לכן תיכנו לומר את הפרק הזה.
לכן כתב רבי יוסף בשם
רבנו אהרן הלוי.
והוא הוסיף על עץ חיים
בשם אביו.
מורנו הרב רבי יוסף צאלח.
דרך צדיק וקדוש לברכה.
בשם גדולים.
שיש בפרק הזה, באיזה הוא מקומן?
דשם תיבות.
כלומר, 344 תיבות.
ואם הקריאה, פרושו שאם נוסיף את המספר עוד אחד,
בזה שאנחנו קוראים את הפרק הזה,
זה יעלה עוד אחד במספר,
זה אותיות משה.
כי משה היא יסדם.
וכתב עוד בשם כתר יוסף
בשבע גמרא זבחים.
שכל העניין של הקרבן בצפון,
כדי להציל אותנו מהרע שבא מהצפון,
וישפיע לנו טובה, הוא הזהב
שבא מן הצפון.
ופה כשאנחנו אומרים, זה במקום הקרבן, זה עולה לנו כמו הקרבן
שאין לנו הזכות הזאת של הצפון.
לבטל את הרעה מהצפון
ולהגיע טובה מהצפון.
ובשם אשלה הוא מוסיף,
כשהוא אומר איזה הוא מקומן?
ובמה הם מדליקים?
ופתאום הקטורת?
יעשה קול בניגון, בניגון משניות.
כמו הניגון של המשניות.
ולא כמו ההמונים שהכל אצלם שווה,
הכול אותה מנגינה.
פה זה משנה, צריך מנגינה של המשנה.
אז נתחיל את הביאור של המשנה הראשונה.
איזה הוא מקומן של זבחים?
באיזה מקום מותר, ומה המקום המיוחד?
של שחיתתן, וקבלת דמן, וזריקת דמן,
של זבחים.
קודשי הקודשים.
מי הם?
חטאת, עולה, רעשם.
הוא כותב את זה בכלל?
קודשי קודשים.
בהמשך הוא מפרט,
נפרש כל אחד דרכותיהם.
ככה מביא הרב אן.
אז קודשי קודשים, שחיתתן בצפון,
שנאמר בעולה
על ירך המזבח צפונה.
ומשם לומדים
שאר הדברים, לחטאת ואשר.
ובחטאת נאמר,
במקום אשר תשחט העולה, תשחט החטאת.
אז החטאת, כמו העולה, אם העולה בצפון,
גם החטאת בצפון.
ובאשם גם נאמר.
במקום אשר ישחטו את העולה, ישחטו את האשם, אותו דבר.
זו תורה מצווה את האשם והחטאת, כמו העולה בצפון.
למה כאן לא הזכירו, וקיבול דמן בכלי שרת?
הרי כל קודשי הקודשים זה גם
שווים
שבכלי שרת, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון. למה לא הזכירו?
בגלל שהשם מצורע,
הכהן מקבל מקצת דמו בכפו,
לא בכלי.
אחר כך כהן אחר
מקבל בכלי,
אבל קצת מדמו, הכהן הראשון מקבל בכפו,
מקצת דמו.
אז לכן בהתחלה משנה מביאה,
בלי כלי שרת בצפון,
להשמיע שיש
קצת שינוי באחד מהם מכולם,
שזה אשם מצורע, שהכהן מקבל מקצת דמו בכפו,
ורק אחר כך הכהן השני מקבל
את הדם בכלי שרת.
לכן בהמשך המשנה חוזרת
שהמצורע שם תלוי שחיטתם בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון,
כי באמת כולם שווים, כי באמת צריך גם כלי באשם מצורע.
אבל תחילה, הכהן הראשון מקבל בהאשם מצורע
מקצת דמו בכפו.
לכן
יש את העניין לגלות לנו את זה פה,
שכותבים כאן
רק שחיטתם בצפון, מי בכלי שרת בצפון.
כך הביא רבינו עובדיה,
והרוקח, כן, וזה מהגמרא.
פער ושעיר של יום הכיפורים.
מביא רבי יהודה בן יקר, מפרקת רבי אליעזר,
שראה סמכמם בישראל שלא מצא בהם חטא.
ואמר לפני הקדוש ברוך הוא,
זה למקצר, שם כתוב באריכות,
שם כמו מלאכי השרת.
ואז השם מכפר עוונותיהם.
כתוב באריכות קצת.
אז פער ושעיר של יום הכיפורים.
פער, פער זה פרעו של אהרון.
מסעיר של ישראל.
והם נקראים חטאות.
אז כמו שאמרנו,
החטאות זה קודשי קודשים ושחיטתן בצפון.
אז אמרנו חטאת ועשן מעולה.
ולכן גם פה, בצפון.
אז צריך להבין,
אם כל המקור של שחיטה בצפון זה מעולה,
אז קודם כל צריך להקדים את עולה,
אחר כך חטאות,
ואחר כך אשמה.
אז למה הקדימו כאן את החטאות לפני העולה,
שהיא בעצם המקור לכולם?
הגמרא מביאה בגלל
שבא מדרשה,
אז חביב לו יותר.
מה שלא כתוב מפורש, זו חטאות ערבית.
מה שלא כתוב מפורש, אז חביב יותר, זה בא מדרשה.
לכן חטאת שבא מדרשה, חביב לו יותר,
לכן הקדים את החטאת.
ולמה לא את החטאות לחיצונה? גם היא באה מדרשה.
בגלל שקודשי הקודשים, חטאת פנימית,
חטאת פנימית,
דמן נזרק לפני ולפנים.
לכן זה חביב לו יותר,
לכן לוקדים את זה לחטאת חיצונה.
וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.
מה המקור שצריך כלי שרת?
מעולת סיני?
שם במדבר סיני.
כתוב,
ויקח משה חצי אדם וישם בהגנות,
שזה כלי.
למשל, לומדים לכל
הזבחים שטוענים כלי,
לכן צריך כלי.
כתוב, ולקח הכהן מדם החטאת,
ולקח משה חצי אדם, וישם בהגנות,
ולקח ולקח.
לומדים שצריך כלי.
וכתב הרמב״ן
עוד שהמקבל,
מישהו מקבל את הדם, כן? בשחיטה.
הוא מקבל.
כיבול דמן בכלי שרת בצפון,
זה לא שהוא מקבל בצפון, אלא העומד עצמו, שהוא מקבל את הדם, העומד עצמו
צריך לעמוד בצפון.
לא שיעמוד בדרום ויקבל בצפון,
אלא העומד עצמו, הוא עצמו יהיה בצפון.
הוא כותב שדורשים, ולקח
פירושו עצמו ייקח לצפון.
המקבל עצמו, הוא עצמו צריך לקחת את עצמו לצפון,
הוא עצמו צריך לעמוד בצפון, ושם הוא מקבל את הדם.
כתב העץ יוסף
וקיבול דמן זה מצוואר הבהמה בשחיטה,
אבל מהסכין זה פסול.
אדם שנוצץ מהסכין
הוא לא קשר לדם, לזריקת הדם
במזרק.
לכן
הוא צריך להגביה את הסכין
מיד אחרי
שלא יטוף ממנו למזרק,
כי קיבול דמן זה מצוואר של הבהמה מהשחיטה,
לא מהסכין.
ודמן טעון לזה על בין הבדים,
והזעה זה באצבע.
פתאום מפרש הפסוק באצבעון.
ובין הבדים זה לפני ולפנים,
בין בדי אהרון,
למותות שבולדות מהארון
כלפי הפרוכת.
שם הוא נותן שבע אחת למעלה ושבע למטה
כנגד עובייה של כפורת,
ולא היו נוגעים בה.
אז זה רק כמו זה באצבעון.
כתב הרוקח
מה הטעם שם?
ששם השכינה מצויה.
והוא רומד את זה
בן שדי ילין.
בן שדי זה אותיות שני בדי.
שבשני בדי, אהרון,
שם מצויה השכינה.
ועל הפרוכת
זה מה שכתוב, וכן יעשה לאוהל מועד.
שזהו מבדיל בין האחד, בין לפני לפנים,
להאכל.
זה הפרוכת.
ועל מזבח הזהב,
שנאמר, ויצא למזבח אשר לפני השם.
וזה מה שכתוב,
בישראל את מזבח הזהב,
וישם את מזבח הזהב,
באוהל מועד לפני הכפורת, שם נמצא מזבח הזהב.
זה מה שכתוב, אשר לפני השם.
שזה לפני הכפורת.
אז גם עולם הזה, על מזבח הזהב.
כן? אז בין
הבדים על הפרוכת
באה מזבח הזהב.
מתנה אחת מהן מעכבת. אם הוא מפחת
מהשבעה
מזאות,
אז זה מעכב.
אותו הפסוק.
ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת,
כן יעשה לו.
דורשים מהעיטוב של הפסוק,
שזה בא לומר שזה מעכב.
אם חיסר
מתנה אחת מהן, זה מעכב.
שירא אדם היה שופך
על יסוד מערבי של מזבח החיצון.
זה יסוד, זה למטה במזבח, במה למטה?
במערב שלו.
שנאמר
אל יסוד מזבח העולם.
המערב של המזבח
זה כנגד פתחו של אחד.
אז בגלל
הוא נכנס
שם הוא צריך לשים מיד
מול פתחו של אחד, לכן שמה הוא שפך את שאר האדם.
אם לא נותן, לא עיקר.
זה במזבח החיצון. אמרנו, מתנה אחת מהן מעכבת,
זה
לבן הבדים, בפרוכת,
במזבח הזהב, זה לפני השם.
אבל במזבח החיצון,
לא עיקר, כי הם לא באים לכפרה.
כפרה. כי אחרי מתן הזעות שבפנים, מה כתוב?
כחילה מכפרת הקודש.
אז אם כן, שמה כבר מסתיימה הכפרה.
לכן במזבח החיצון,
כשהוא שופך את שאר האדם,
זה לא מעכב.
למה? כי הכפרה הושלמה כבר לפני,
ולא תלויה בהזעה ובחורות.
זו המשנה הראשונה של איזה מקום, ג'וד דבחים.
זאת השם, בלי נדו, בשיעור הבא נמשיך.
משנה ב.
ביחד אני לא מנהל כשהוא אומר.