מעלת הדין | ר' משה כהן
- - - לא מוגה! - - -
הדרשה לרפואת
שרה בטסטר ויעקב
הדרשה מספר המוסר והדעת בחכמות המצפון
שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם
אמר רבן שמעון גמליאל
אל תהא כץ בדין
שהוא אחד משלוש רגלי העולם
ששנו חכמים על שלושה דברים העולם עומד
על הדין, על האמת ועל השלום
תן דעתך שלא תטע את הדין כשאתה מזעזע את העולם
זה באלכות שמעוני
אז רואים באלכות שמעוני שאומר שצריך בדין, שזה אחד מעמודי העולם
לתת את הדעת שלא יהיה שום הטעה בדין
כי זה מזעזע את העולם
אז הערה מיוחדת
שאל תהיה כץ בדין
לכאורה אינו מובן
מה הצורך בהזהרה הזאת
אזהרה להזהיר שלא להיות כץ בדין
אזהרה חמורה
וכי יעלה על הדעת להיות כץ בדין
אפילו אם לא היה הדין מעמודי העולם
שצריך כל כך להזהיר על זה
הרי גם אם הדין זה לא היה מעמודי העולם זה מספיק,
ברור
שלא להיות כץ בדין
זו מצווה שאפילו אומת העולם חייבים בזה.
ואין שום צורך להזהיר כל כך אזהרה חמורה.
וצריך להבין מה הצורך באזהרה הזאת.
כאשר נתעמק בדבר נמצא
טעמים גדולים
על נחיצות הדברים.
ראשית, מה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה,
שמי שהגיע להוראה ואינו מורה,
עליו נאמר, ועצומים כל הרוגע.
שם תמיד חכם,
שהגיע להוראה,
והוא אומר לעצמו,
מה לי בתורח הציבור,
מה לי בדיניהם,
שלום עלייך נפשי.
הרי זה מחריב את העולם.
אז הוא יכול להורות, הוא יכול לזכות את הרבים,
אבל זה עוד, זה תורח הציבור, הוא מוותר.
אז הוא מחריב את העולם.
אמר מדרשת תנחומה.
אדם גדול,
עקץ בדין, שמסרב לעסוק בדיני תורה, מחמת התורח,
צריך להביא בחשבון שהוא מבטל אחת מרגלי העולם.
אז צריך להבין את זה,
שהוא ידע, תמיד חכם,
שאם הוא יכול להורות ולזכות את הרבים בדיני התורה,
אסור לו לסרב לעסוק בזה,
והוא נחשב כמחריב את העולם,
כי זה אחד מרגלי העולם,
זה אחד מעמודי העולם,
והוא מחריב את העולם.
ואז בזכות זה
הוא יזהר והוא יבין שהוא חייב לקחת את התורח הציבור,
הוא חייב להורות.
גדע ותנחומה,
מעשה ברבי אבא כשהיה מסתלק מן העולם.
נכנס בן אחותו וממצאו בוכה.
אמר לו רבי, מפני מה אתה בוכה?
האם יש תורה שלא למדת ולימדת?
הרי תלמידים יושבים לפניך.
יש גמילות חסדים שלא עשית?
אפילו הוא משבח אותו.
היית מתרחק מן הדינים
ולא נתת רשות על עצמך לתמונות על צורכי ציבור?
עם כל גדולתך
לא השתררת על הציבור,
כאילו ענו.
אז למה אתה בוכה?
אמר לו, בני,
עליה אני בוכה.
בדיוק על זה שטענת, ששיבחת,
שהייתי מתרחק מן הדינים,
עליה אני בוכה.
שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל?
ובדיוק על זה אני דואג,
שעל זה יתבעו אותי.
הרי כמובן,
הרי לפנינו שלמרות כל מעשיו הכבירים,
כמו שהוא אמר לו,
שהאם יש תורה שלא למדת ולימדת?
האם הגמולת חסידים של עשית?
עם כל זה הוא הרגיש בעצמו חסרון
על מה שלא עוסק בדין,
ועל זה הוא בחר בשעת פטירתו.
וייתכן
שהדברים הנאמרים כלפי אנשי מעלה,
הנוהגים להיכנס תמיד לפני משורת הדין,
ואינם עומדים על הדין.
אז הם לא עומדים על הדין, הם הולכים לפנים משורת הדין,
ולכן תובעים מהם עד כדי כך,
וככה יש צעד להבין.
אומר גלה בפומיו,
לא נחרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה,
ולא עשו לפנים משורת הדין,
שזה מספיק, שלא נחרבה ירושלים אלא על זה, שזה מספיק כבר להחריב את ירושלים,
שמזה נחרבה שהעמידו דבריהם על דין תורה,
ויכלו לעשות לפנים משורת הדין ולא עשו,
אלא רק לפי הדין.
כמו שידוע שאחד מגדולי המוסר אמר
שמי שמקיים את כל השולחן ערוך במלואו
הוא חייל רביעית דם,
שמי שחייל רביעית דם זה המינימום של דם שיכול לחיות,
פחות מזה
הוא לא יחיה.
אז הדין,
תורה זה לא מה שצריך לקיים, צריך לקיים לפנים משורת הדין.
אף על פי כן הדגישו חכמינו זיכרונם לברכה
שלא לזלזל בשורת הדין, כמה שהדין
זה לא מספיק וצריך לעקוף את הדין,
לעשות לפנים משורת הדין.
בכל אופן הדגישו חכמינו זיכרונם לברכה שלא לזלזל בשורת הדין
משום שהוא מיישר את האדם בדרך הנכונה.
הוכען שהמשילו למסילה שלא היו בה ציונים,
והיו בני האדם הולכים וטועים בה,
אין ציוני דרך, לא יודעים לאיפה לפנות.
אמר המלך לשלטון שלו,
כבר בציונים,
שיהיו בני האדם רואים אותם.
אז אומר אלקות שמעוני, ככה אמר הקדוש ברוך הוא למשה,
פנה את הדרך לפני ישראל
ועשה להם שופטים,
שיהיו מורים להם
ולא יהיו טועים מן התורה.
אז הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיו את הציונים לדרך,
שלא יהיה מקום, לא יהיה שום שער,
שלא יהיה מי שיורד את התורה כהליכתה.
אך מי שרוצה להיכנס לפנים משורת הדין,
זה מעלה,
וצריך.
אבל צריך קודם כול לדעת מהו שורת הדין. כמה שצריך להיות לפנים משורת הדין ולא רק לפי הדין,
בכל אופן צריך קודם כול לדעת מה הדין,
מפני שאחרת יכולה להשתבש.
רק אחרי שיודעים את הדין אפשר להיות כונס בתוך שלו,
ולעשות לפנים משורת הדין.
אז רק אחרי שהאדם יודע מה הדין באמת
ומה הוא בא להוסיף
לפנים משורת הדין, הוא צריך ללכת לפנים משורת הדין,
אבל כמובן רק אחרי שהוא מבין שהוא מוסיף, הוא יודע מה הדין באמת.
ולא עוד, אלא זה שקובע לעצמו דרך של ויתורים,
שהוא מוותר לעצמו והוא הולך
יותר מהדין,
והוא מוותר על עצמו,
עלול לו לדרוש גם מזולתו ויתורים.
ואין לך שיבוש גדול מזה,
כי הוא הסתכל על חברו,
שהוא לא מקיים את התורה, וחברו מקיים את הדין באמת,
רק חברו לא ויתר על דברים משלו כמו שהוא מוותר,
הוא מקיים רק את הדין,
ובעצם הוא מסתכל על חברו שעבר על התורה,
וזה אסור,
ואין לך שיבוש גדול מזה.
והעיקר שצריכים לכוון את שורת הדין,
ולא לדרוש יותר מאחרים,
קודם כול לדעת מה שורת הדין באמת,
לתת שוטרים בכל מקום, שופטים, שוטרים,
בכל מקום לתת להם,
שילמדו את העם,
את שורת הדין,
ומאחרים לדרוש את הדין.
ואם הוא רוצה לוותר משלו,
תבוא עליו ברכה, אבל שידע מה לדרוש מאחרים.
עוד יש לפרש דרישת חכמנו זיכרונו לברכה.
אז עד פה ראינו פירוש אחד להבין
למה חכמים כל כך מזהירים אותנו לזה אחד מעמודי העולם.
אבל עוד יש לפרש
את הדרישה של חכמנו זיכרונו לברכה,
שלא יתעצל האדם מלהגיע לדרגה הגדולה הנחותה לדיין,
כדי שיוכל להתעלות על כל מיני חישובים של כסף וכבוד,
ולהסיר מורא בשר ודם לגמרי מלבו.
אפילו מי שידיעותיו בתורה מספיקות לתפקיד,
אז יכול להיות אדם שמצד הידיעות שלו בתורה,
מצד גדלותו בתורה, הוא מספיק להיות דיין,
אבל מצד מידותיו,
שהוא יש לו חישובים של כסף וכבוד,
יש לו עוד מורא מבשר ודם.
וזה, התורה אומרת שצריך
שלא יתעפק על האדם בזה,
שיתגבר על כל זה ויגיע לדרגה גדולה שנחוצה לדיין,
שאסור לו שיהיו לו חישובים של כסף וכבוד,
ואסור שיהיה לו מורא מבשר ודם,
כי זה לא מספיק רק הידיעה בתורה,
כי אם אינו בעל אופי מיוחד,
שאיך בקשת האמת היא נר לרגלו,
ואז ממילא לא מעניין אותו כסף,
שום כבוד,
אין לו מורא מבשר ודם,
כי הוא האמת נר לרגלו.
ואם חסרות התכונות האלה,
הרי הוא בכלל כץ בדין,
בזה שהוא נותן על עצמו עטרה שאינה הולמת לו.
אז גם את זה התורה דורשת,
בשביל להיות דין
צריך שיהיה דיין,
והדיין זה רק משלושת המידות האלה.
ובאמת, בלי הדין,
גם שני העמודים האחרים של אמת ושלום,
אין להם קיום,
כדאי בירושלמי,
שזה לא סתם עוד אחד מהשלושה עמודים,
זה מקיים את האמת והשלום. בלי הדין אין אמת ושלום.
ושלושתם דבר אחד,
נעשה הדין,
נעשה האמת, נעשה השלום.
והיות שהדיין,
שדן דין אמת לאמיתו,
נעשה שותוף אל הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.
למה?
כי זה אחד מעמודי העולם?
משום שיש בזה קיום העולם.
וזה גם מקיים את שאר העמודים, את השלום ואת האמת.
אז אם ככה, מובן מאליו
שדרוש ממנו להיות דבוק במידותיו יתברך,
ולהיות מבני העלייה,
שהאמת נר על רגלו,
שלא מעניין אותו שום כסף, שום כבוד,
ואין לו מורא משום בשר ודם.
חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת.
נכון, מי שרוצה להשתמש בחותם זה,
מוכרח להיות ראוי לכך.
כשהוא רוצה לקבוע את הדין של התורה, את הדין האמת של התורה,
הוא חייב להיות מוכרח ראוי לכך.
וזה דווקא אחד שכל מגמתו היא זיכוי הרבים ואהבת האמת.
ברם, האמת שלנו אינה אמת מוחלטת.
משום שאצלנו מותר, למשל, לשנות מפני דרכי שלום,
אז זה לא מוחלט.
ולכן,
נוסף לכל שאר המעלות הנחותות לדיין,
מוכרחת לו ההבנה במילדי עלמא.
חוץ מכל המעלות האלה,
גם הוא צריך להכיר במילדי עלמא, להבין.
למה?
כי הוא חייב
שתהיה לו היכולת שיוכל מחד להיות בבחינת פתח פיך לאילה.
שלמה המלך אומר, פתח פיך לאילה,
שאם הוא לא יכול,
ואתה רואה שהוא לא יודע מה לטעון, לך לטעון.
צריך לטעון בשבילו.
זה מצד אחד.
ומאידך, מצד שני,
לרדת לסוף דעתם של הרמאים.
להבין מה הם יכלו לטעון, מה הם טוענים.
יש כל מיני דינים בזה, בחושם משפט.
ובלי זה דיין לא יכול להיות דיין.
אחרי כל זאת,
מיהו זה יערב ליבו לגשת אל כס המשפט.
אין לו בכוונות הכי טהורות,
כשאנחנו מבינים כמה נחוץ לנו בשביל להיות דיין, להבין
מה זה מעלת הדיין.
שלא יתעצר רק בידיעת התורה לבד.
אלא הוא צריך לקנות את המידות
של חותמו של הקדוש ברוך הוא, של אמת.
שאם האמת נראה לרגלו,
בוודאי שלא יהיו לו חישובים של כסף וכבוד.
בוודאי שלא יהיה לו מורא מבשר ודם.
אז לכן חכמים,
מכל הסיבות שאמרנו,
מדגישים שאם הוא מטה את הדין הוא מזעזע את העולם.
ולכן אמרו שמי שמגיע להוראה ולא מורה,
הוא גם מחריב את העולם,
כי זה אחד מעמודי העולם.
והטעם השני שלמדנו,
שגם הוא צריך להיכנס לפנים משורת הדין ולא להישאר בדין, ובכל אופן הדין חשוב.
כמה שלפנים משורת הדין צריך להיות,
הדין חשוב, כי אתה צריך להכיר מה הדין באמת, לדעת מה אתה מוסיף.
להכיר מה מישהו ממולך עושה שהוא לא עובר על התורה.
וגם מה שלמדנו,
שחייבים לקנות את המידות האלה של האמת,
שבלי חישובים של כסף וכבוד,
ושלא יהיה מורא בשום בשר ובדם.
שנזכה בעזרת השם
להגיע לכל המעונות האלה.