ביאורי תפילה - חלק לח - פיטום הקטורת יב | ר' משה כהן

- - - לא מוגה! - - - 

ראוי תפילה, חלק ר'ח,

פתאום הקטורת, חלק ב'.

אז אנחנו ממשיכים

מעניין למה שעסקנו בשיעור הקודם,

לפי הגרסה שלנו,

שאחת לשישים או לשבעים שנה הייתה תורה שנשארה את החצאים.

אז לשישים,

מה החשבון שבשישים יצא החצאים של הקטורת,

שזה הקטורת שלמה על השלוש מאות שישים ושמונה, אז חצאים זה מאה שמונים וארבע.

אז צריך להבין בשישים איפה יש לנו חצאים.

זה לא מתגברי עץ חיים שאומרים את הקושייה הזאת.

ועוד קשה.

הרי לשישים שנה,

שלושה מנים,

וקולנותו של כל שנה

עולה מאה שמונים מנים.

שלושה מנים

כפול שישים, מאה שמונים.

ואם נפחית את המלאך אופניו של כל שנה,

שזה חצי מנים, אז חצי מנים כפול שישים

זה שלושים מנים, אז עוד מאה שמונים פחות שלושים עוד.

אז רק מאה חמישים מנים.

אז רחוק מחציה של הקטורת, אז איך זה נקרא חצאים של הקטורת?

ותירץ שיש רוב העקה

של מלח סדומית,

מכל שנה,

כנגד הרוב העקב של המלח סדומית.

זה נוסף

לכל השלוש מאות שישים ושמונה מנים של הקטורת.

זה חוץ מה-368,

אז יש רוב העקב של מלח סדומית.

בכל שנה.

אז אם יש לנו 368 פלוס רוב העקב,

כל שנה

מנה ביום, מנה ביום, מנה ביום, 365 מנה,

נשאר שלושה מנה,

ורוב העקב.

שלושה מנה ורוב העקב,

יש להם מלך סתומי, אז מלך אופניו.

צריך לחשוב על זה עם הרוב העקב.

אז רוב העקב

כפול 60,

זה 15 קבים.

15 קבים זה כמו 45 מנה.

אבל כמו שהבאנו,

שיש הפרש בין המשקל

לנפח של קו.

בשיעור הקודם אמרנו שהמשקל של שלושה מנים,

לפי המנה של חול,

זה כאילו 440,

והנפח של קו זה כאילו 380. אז זה ממש קרוב.

אז 45 מנה,

אם ניקח

את ההפרש מכילו 440 לליטר 380,

אז זה 0.6. ואם כן,

אם נכפיל לזה ב-15,

אז יצא לנו

שבעה.

אז נוריד שבעה מ-45

על 38.

אז לפי החשבון של 38 מנה.

אז אם כן, חסר לנו אמרנו 30. זה מלך אופניו של כל שנה,

שזה חצי מנה, כפול 60 עד 30, מנה חסר לנו.

זה השלים.

ועוד

4 כי צריך להגיע ל-84.

30 זה משלים ל-180.

אנחנו נגיע ל-84.

זה עוד 4,

134. ועוד 4, צריך להבין מה צריך עוד 4. אז כמובן,

המשקל והנפח זה לא שווה תמיד במדויק.

המשקל והנפח תלוי,

לפעמים בנפח יש

אם זה צפרוף

או יותר מרווח.

אם זה יותר מרווח, זה יותר נפח, זה כמו המשקל.

אולי זה יותר צפוף,

יותר דחוף,

אז יהיה

יותר משקל ופחות נפח.

אז אם אין לנו ידיעה איך זה היה מרווח או דחוף

בקטורת,

אז אם נאמר

שזה מרווח,

קצת

ביחס למשקל,

אז הנפח, כשנגיע למשקל,

של אמנים,

אתה צריך עוד 4 קבינים,

זה יניח לנו את השאלה הזאת.

אבל זה לא קושייה, כי גם אם לא נגיע

לאותו משקל,

הרי לפי מה שאמרנו,

זה לא לכל השנה החציין הזה, זה לחצי שנה, ואז משלימים.

אז פה אין בעיה שזה לא יהיה חצי בדיוק.

כל הקושייה, שזה היה רחוק מחצאים,

שזה היה פחות של 30 מנהל.

אבל כשהגענו למאה ה-80, אפילו שזה לא מאה ה-84,

אין לנו בעיה,

אם אנחנו הולכים לפי המהלך, שאנחנו

מקטירים בסוף את כל הקטורת כל השנה,

פשוט כשמגיע חצי השנה,

משלימים ומקטירים

ומפטמים עוד קטורת בשביל שאר השנה.

אז זה לא משנה אם זה מאה ה-80 או מאה ה-84.

זה היה לפי החשבון הזה.

אז הבנו מה זה 60,

איך בשישים שנה יש לנו חצאים.

ועוד אוסיף,

שוודאי יש בכל שנה מה שהיה מתפזר בשעת שחיקה, רק כששוחקים וטוחנים,

מתפזרנו, אי אפשר בלי זה.

אז ודאי שיש משהו.

ואם

כל שנה, כל שנה ככל שביעי,

אז נשאר.

אז אם נשאר,

אז זה מתפסק בסוף

לסוף

ה-60 שנה, בשביל לצרף עוד, בשביל להשלים את החסר.

אז זה יכול להשלים

את הארבעה שאמרנו שחסר.

ואם כן אפשר לומר,

שגם אם נאמר שדקה מן הדקה זה גורם לצמצום בנפח, אתה חסר ארבעה, אז זה נשלים

את הארבעה ל-184.

יצא לנו לעיל שספר התמיד גם מקשה את זה, איך אפשר שחיקה בלי שמתפזר

ויורד מהמשקל.

והוא השיג ואמר, שמא נשחקו משיעוריהן, באמת,

אתה לוקח את המידות,

אבל בסוף יכול להיות שנשחקו משיעוריהן,

אז זה נשאר שם ומתפוסף משנה לשמה.

ואם כן, לקחו כל יומנה,

אז לסוף השנה נשארה הקטורת עוד רובע עקב.

זה, אנחנו צריכים להבין,

זה תמוה.

כשאומרים לנו, רובע עקב

של המלח הסדומית, השאלה היא, מה זה המלח הסדומית?

אם המלח הסדומית בתוך הקטורת,

מערבים את זה בקטורת,

אז כן, כל יום מעניין,

סוף שנה,

יש לנו את השלושה מעניינים פלוס רובע עקב,

כי זה היה בתוך הקטורת.

זה לא רובע עקב של המלח עצמו,

כי זה מעורב בכל הקטורת.

רק רובע כנגד המלח הזה,

בקטורת עצמה, מה שנשאר סוף שנה.

אז מובן.

אבל לפי מה שביער בעץ חיים לעיל,

שיש מחלוקת

אם זה עבה או דק מאוד.

זה הדבר הראשון שצריך להבין.

קודם כל, המלח הסדומית, אם הוא גס

או שהוא דק ממש.

אז אם דק מאוד, זה צפוף, אז הקו זה משקל מלא. כל מה שיותר דחוף אמרנו זה יותר משקל בנפח.

אז אם כן,

אם הוא צפוף יותר,

אז יש לנו באמת קו שקרוב למשקל.

ואז אם הוא מתערב בקטורת,

אז יש לנו בסוף שנה רובע הקו להשלים.

ואם הוא גס, אז המשקל

הוא לא מלא, כי כשהוא גס

יש פחות משקל בנפח.

אז כשנעביר אותו בקטורת, בטוחנים והכל,

אם טוחנים את זה, אין לנו רואה של טוחנית, אבל לחתומית, אם הוא גס.

אבל בסוף המשקל לא שווה בכלל, לא קרוב למנה.

פה צריך להבין איך מגיעים ברוב העקר

אם טוחנים אותו בקטורת.

כי הרי טוחנים,

זה ודאי שטוחנים, הרי אמרנו,

שטוחנים בסוף,

בסוף השנה. צריך לחשב, אני עם דקה מן הדקה.

אבל ודאי שטוחנים בעד מה שנשאר במלח זו לא ביט.

אז יש פה פחות מרוב העקר בסוף שנה,

והמשקל גם לא ביחס שאמרנו,

אז פה זה יותר קשה.

אבל אפשר לתלות

שאותה שיטה שמחשבת את הרוב העקר הזה,

היא טומחה שזה היה מלח דחוץ.

אבל עוד קשה פה.

מה עוד קשה?

כי הוא ברלעי בשם הפסקי תוספות והבאר שבע,

שהמלח דומית לא ניתן בכלל בקטורת,

אלא בהכתרה. בשעת הכתרה נותנים מלח, שכל העולים טוענים מלח.

אז זה עולה.

זה עולה בהכתרה, אז צריך מלח. זה לא שמענו את זה בקטורת.

אז ה-360 מנה זה בלי רובע בפנים.

אז כשנשאר סוף שנה, נשאר רק שלושה מנים בלי רובע.

אז נפל כל התירוץ לפי המהלך הזה.

אז מוכרח שהתירוץ הזה הם סוברים גם כשהמלח לא גס.

ויותר מוכרח בעניין הזה שבוודאי מערבים את המלח בקטורת.

והנה,

כאן כתב

מור יחנין קיסר,

זכר צדק ידרכה בברורו שם טורח על הרמב״ם.

וילקוט כלי מקדש פרק שני, הנחה ג',

תפילת עמי מחשב ואומר

שרוב העקב

הזה של מלח סדומית,

הוא מביא את זה בשם מפרש בכתב יד שהיה אצלו,

שרוב העקב של המלח סדומית זה מצטרף לחישור.

וזה המלוך אופניו של כל שנה, זה היה רוב העקב.

אם כן, הכל עולה נכון.

אז רואים שיש כאן מחלוקת.

האם המלח סדומית היה מעורב?

בזה, בתוך הקטורת,

או לא.

שם כתבו ששכחו,

אותו מפרש כתב ששכחו רבותינו,

כותבו בעלי התוספות, אבל לפניהם.

אלה שמחשבים את זה,

שכחו את המלח סדומית.

אבל,

כמו שאנחנו למדנו, שפסקי תוספות לביום שבע,

זה לא ששכחו,

אלא לא יזכירו, כי באמת הם סוברים שזה בא לא בתוך הקטורת עצמה,

אלא בשעת ההקטרה נותנים מלח,

אז זה לא בחישוב בכלל של המותר,

של השלושה מנים,

אז יש כאן מחלוקת, וכל אחד לפי שיטתו.

ועוד הסקי רץ חיים בדמירת תוספות, שלפי התוספות המתרצים, ששישים שנה

ראינו את התירוץ של הרובע, הקו של הבלח, כמו שאמרנו.

אז איך יגיעו לשישים?

כי מה שעשינו, שבתשע עשרה שנים

יש לנו שבע מעוברות,

בתשע עשרה שנים יש לנו את הצירוף,

שכביכול כל שנה היה שלוש מאות שישים וחמש,

כי כל שנה יש לנו שש מאות שישים וארבע,

יש לנו שש מאות שישים וחמש.

אותו סיבי הוא שזה שש מאות שישים וחמש חסר אחת עשרה,

זה שש מאות שישים וארוך, שש מאות חמש וארוך.

בכל אופן,

אז זה לא שכל שנה יש שש מאות שישים וחמש ממש,

רק חישבו את זה לפי זה, כי בתשע עשרה שנים, כביכול,

היה כל שנה כמו שש מאות שישים וחמש,

ולפי זה, אמרו תוספות, אם היה לנו עכשיו סוף שישים שנה, שתי שנים פשוטות,

אז יש לנו יותר מותר בשביל להשלים את החוסר,

להגיע

למאה ה-שמונים וארבע.

אז אם כל אחד יביא שיטתו,

הוא יעשה את החשבון יפה, אבל נבוא,

איך בשישים שנה,

יש לנו את החצייה של הקטורת.

ועוד תנאי בר כפרה, אילו היה נותן בה כרטוב של דבש,

אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה.

מה זה כרטוב?

כתב המחזור ביטרי, זה לשון חתיכה.

כלומר מעט.

והסביר

שזה לא דבש,

סילן, שזה נוזלי.

דבש נורים, לא.

כי מה שאין חתיכה בזה, לשון חתיכה.

אלא, זה כולל כל מיני מתיקה, תאנים, תמרים,

חן עצמה.

זה דבש נקרא.

וכל מיני מתיקה.

אז לכן שייך לומר, זה לשון חתיכה.

אבל גם דבש עצמו, אין בעיה.

גם זה כלול.

אבל לשון חתיכה נאמר, כי מדברים פה על

חתיכות ממש, על תמרים ועל תאנים.

ונקראים בשל חתיכה.

ארוחות חיים כתב, שזה שם של מידה קטנה.

שכתב הרד״ק,

שכורטוב זה מעט. אולם החתיכה, אלא מעט.

במידת כורטוב, אחד משמינית בשמינית בלוג. שזה אחד חלקי 64 מהלוג,

שזה יוצא,

שזה יוצא, לפי רב חיים נאה,

5.4 סמ״ט,

ולפי החזון איש, 9.3 סמ״ט.

ועץ חיים מביא בשם סבר המספיק,

שזה דראם וחצי, שזה יוצא במשקל 4.2-4.5 גרם.

אז זה ממש מידה רועית כמו.

אז לפי מה שהם אומרים, המקור של המילה כורטוב זה מעט, זה לאו דווקא חתיכה.

בגלל שמשמעות המעט השתמשו למידה הזאת בשם כורטוב.

אז אם משתמשים בלשון מעט,

זה עניין שזה יכול להתפרש גם על נוזלי, על סילן, על דבש, ולאו דווקא על טמאים,

בגלל שמשתמשים בלשון חתיכה דווקא,

לא כמו פירוש של המחזור ואיטרי שבידכם,

מחזור ואיטרי.

ויש פה דבר נפלא גדול, שכל הכורטוב של דבש,

4 נקודה, כמו שאמרנו כבר,

זה משפיע על כל המשקל של כל הקטורת,

שזה 368 מנה,

שבמשקל, לפי מנה של חול,

זה כל מנה, 480 גרם,

כפול כל ה-368,

שזה 176 קילו נקודה, 640,

אז 4 גרם נקודה, מה שאמרנו, זה משפיע על כל ה-176 קילו,

שאין אדם יכול לעמוד מפניך,

שהרח לודף ממנה רח טוב ביותר, אם ישימו גם

את הדבש הזה.

ואז זה כותב העץ החיים בשם הרדבס, למה אמרו

את זה?

אבל בכל אופן אנחנו לא שמים את הדבש,

מה צריך לומר את זה?

שבא ללמדינו שהיו בקיאים בפיתום,

כמו שתראה אצלנו לגבי עמי רגליים, הרדבז,

בבואי הביא את זה בשם הרדבז,

כשאתה נובע להשמיענו

שמרגליים יפים לה, בגלל האיסור לא שמים.

ברור להודיע אותנו שהיו בקיאים,

כשיבוא איזה אחד ויגיד מרגליים יפים,

יגידו לו כדמה חתנה,

היו בקיאים בפיתום הקטורת.

זה מה שבוא ללמדינו.

אך הוא הוסיף

שכאן יש טעם,

ואמר שזה נכון בזה, שהטעם

כי היה, סל קדרתך המין היה והמינה,

שרק בעין

יהיה אסור לשים דבש, אבל אם זה בתערובת לא יהיה בעיה,

לכן כמה שפחנן בכל דבש,

שכל זה בא לרבות את התערובת,

ולכן הוא בא להשמיע אותנו את זה שלא מעביר

פקטורת