ירושלים - אם כבנים ואם כעבדים

 

 

(רק תמלול הדרשה, בלי חלק השו"ת)

ערב טוב בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' ברחמיו עלינו ירויח.

הערב יהיה לע"נ: שרה חיה בת אינס עדנה - מנוחתה עדן, אמן! 

בלחש:... אמן, אמן! בלחש:... תזכה לחכמה בינה ודעת, בריאות, שמחת חיים, פרנסה בשפע ללא השתדלות, נחמה, כוחות בגוף ובנפש, יתקבלו תפילותיה ברחמים וברצון וכתיבה וחתימה טובה - אמן! 

הערב גם לע"נ הורי - מנוחתם עדן. 

כשאנחנו נעמוד בראש השנה ביום הדין אנחנו אומרים: 'הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצוּרֵי עוֹלָמִים, אִם כְּבָנִים, אִם כַּעֲבָדִים. אִם כְּבָנִים, רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. וְאִם כַּעֲבָדִים, עֵינֵינוּ לְךָ תְּלוּיוֹת, עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ אָיֹם קָדוֹשׁ'.

ההבדל בין בן לעבד גדול ועצום, הבן זוכה למידה מרובה של רחמים מצד האב, רחמים ואהבה עד אין קץ.

ואילו העבד - גם אם האדון נוהג בו במידת רחמים, עדיין הוא רחוק ממעמד הבן. 

אנחנו לא יודעים אם אנחנו זכאים או לא ביום הדין, האם אנחנו ניקרא בנים או עבדים? בכל מקרה אנחנו מבקשים שייגזר עלינו טובות. אם כבנים אז תרחם עלינו כמו שאבא מרחם על בנים. ואם אנחנו רק עבדים - אז עינינו לך תלויות כמו עבד שתולה עיניו באדונו, שיתן לו חנינה במידת הרחמים.

איך קובעים אם אנחנו בנים או עבדים? 

הגמרא במסכת קידושין לו' מביאה מחלוקת בעניין בין רבי יהודה לרבי מאיר, 

הגמרא אומרת: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים - אתם קרואים בנים. אם אין אתם נוהגים מנהג בנים - אין אתם קרואים בנים. זה דברי רבי יהודה. 

רבי מאיר אומר: בין כך או בין כך אתם קרואים בנים. 

זאת אומרת גם אם אנחנו לא כל כך בסדר - אנחנו גם נקראים בנים. והוא מביא פסוקים; כתוב: "בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה" זאת אומרת נקראים בנים אפילו שהם סְכָלִים. ואומר: "בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם" ואומר: "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" ואומר: "וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי" אז רואים שבכל מקרה שכלים, משחיתים וכו' נקראים בנים. זה לדעת רבי מאיר.

אז רבי יהודה סובר שהתואר של ישראל אם הם בנים או עבדים תלוי במעשים. אם נוהגים מנהג בנים ועושים רצונו של מקום - נקראים בנים, אבל אם הם מרעים את מעשיהם - לא יהיו כי אם עבדים. 

ורבי מאיר חולק ואומר: עם ראיות מן הכתובים שגם ישראל אם הרעו מעשיהם - הקב"ה מוכיח אותם על כך אבל נפקע מהם שהם בנים. 

את הצדדים של המחלוקת הזאת כבר מצאנו בוויכוח שהתנהל בין טורנוסרופוס הרשע לבין רבי עקיבא.

הגמרא בבא בתרא י' מספרת: אמר לו טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא: 'אתם קרואין בנים וקראין עבדים, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום - אתם קרואים בנים. בזמן שאין אתם עושים רצונו של מקום - אתם קרואים עבדים. ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום'.

אמר לו רבי עקיבא: 'הרי הוא אומר בישעיה הנביא "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" אימתי "עֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת?" האידנא = עכשיו. וכאמור: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" 

זאת אומרת כל זמן שאנחנו בגלות זה מראה שאנחנו מקבלים עונש, זה נקרא שאנחנו לא עושים רצונו של מקום. 

מבאר המהרש"א: 'רבי עקיבא הוכיח את לטורנוסרופוס הרשע שישראל נקראים בנים בכל מצב, גם כשלא עושים רצונו של מקום. כי הנה אנחנו במצב של "וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת", הגויים רודים בעם ישראל ומציקים להם והם עניים מְרוּדִים! מכל מקום כתוב: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ". משמע שהקב"ה חפץ שתהיה לישראל רווחה בגלותם ואנחנו נפרוס לָרָעֵב לחם וזה כמו מלך שאסר את הבן שלו בבית הסוהר, אבל מצפה שהסובבים ידאגו לו יאכילו אותו וישקוהו. 

לכן הקב"ה אומר: אע"פ שאתם תהיו מְרוּדִים מכל מקום "פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" זאת אומרת זה לא עונש לגמרי ונקראים עדיין בנים. אז רבי עקיבא ורבי מאיר - באותה שיטה. כמובן שרבי עקיבא רבו של רבי מאיר. 

טוב, אחרי שאנחנו מבינים את המחלוקת בואו נבין מה אנחנו בתפילה בראש השנה ואנחנו מוצאים שהתפילה נאמרת לפי השיטה של רבי יהודה, כי אם אנחנו לא יודעים באיזה גדר אנחנו, האם אנחנו בנים 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים'... לכן אנחנו ממשיכים על כל צד. אם אנחנו נחשבים כבבנים - אז 'רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים' ברחמים גדולים לאין שיעור. 'וְאִם אֲנַחְנוּ כַּעֲבָדִים אז עֵינֵינוּ לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ וְתוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפָּטֵנוּ קָדוֹשׁ.'

אם הנוסח תפילה היה כתוב ע"פ שיטת רבי מאיר, לכאורה לא היה מקום לומר 'אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים' כי תמיד אנחנו בנים לפי רבי מאיר. הגמרא לא הכריעה במחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר אבל רבותינו נדרשו לכך. 

והרמב"ן בפרוש לתורה (דברים לה') אומר: "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם" כי כאשר עם ישראל חוטאים - אין הם נקראים בניו. למה? כל זמן שיש בהם מומים הם נקראים: "לֹא בָּנָיו מוּמָם" יש בהם מומים. 

תשמעו דבר מדהים! הבני יששכר על שיטת רבי יהודה שייך לבקש על עצמנו בבחינת עבדים וכך הוא מבאר: 'הַיּוֹם הָרַת עוֹלָם, אִם כְּבָנִים, אִם כַּעֲבָדִים' בין אם ההלכה כרבי מאיר, בין אם ההלכה כרבי יהודה - נאה לך אבינו להושיענו.

אם הלכה כרבי מאיר ואנחנו בנים למקום - 'רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים' ואם הלכה כרבי יהודה ואנחנו עבדים למקום אעפ"כ 'עֵינֵינוּ לְךָ תְּלוּיוֹת, עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ'.

זאת אומרת הוא לא מעמיד את זה כרבי יהודה, הוא אומר זה הולך לפי שניהם. 

אבל מן המפרשים שלא כתבו כך, מרן החיד"א מספר מדבר קדמות מביא את דברי הרשב"א בתשובה (סימן קצד' סימן רמב'): אף על גב שיש כלל בידנו כל מחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר - הלכה כרבי יהודה. אבל מכל מקום במחלוקת הזו - הלכה כרבי מאיר! מדוע? בגלל שהוא מסתייע בכתובים מפורשים. 

אבל יש מן המפרשים למשל התורה תמימה (דברים יד') שרצו לומר יותר מכך: כי מן הספרי בהאזינו (פסקה שח') מוכח שרבי יהודה חזר והודה לרבי מאיר שאנו קרואים בנים בכל מצב. 

וכך נאמר בספרי על הפסוק: "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם" אע"פ שהם מלאים מומים - קרואים בנים. דברי רבי מאיר שנאמר: "בָּנָיו מוּמָם" למרות שיש בהם מומים - בָּנָיו. רבי יהודה אומר: אין בהם מומים שנאמר: "לֹא בָּנָיו מוּמָם" זאת אומרת אין בבנים מום. 

וכן אומר בישעיה: "זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים" אם כשמשחיתים קרואים בָּנִים... אם לא היו מַשְׁחִיתִים - על אחת כמה וכמה. עכ"ל. משמע שאלו הן דברי רבי יהודה, גם כאשר ישראל מַשְׁחִיתִים הם קרואים בָּנִים. 

וכך משמע מדברי מדרש תנאים (דברים פרק יא'): 'ואלו שלא נתנו על תנאי - קריאת ישראל בָּנִים. שנאמר: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם" ואפילו בשעת הכעס - הם קרואים בָּנִים. 

וכך גם מוכח מנוסח הסליחות ליום חמישי בסליחה יד' לפי נוסח (ניטה???): 'בין כך ובין כך אנו נקראים בנים למקום'. ולשון הסליחה הוא כך: 'יְתֵרָה חִבָּתָם לְפָנֶיךָ אֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ קְרוּאִים לְךָ בָּנֵךָ, רַחֲמֶיךָ יְקַדְּמוּנוּ אֱ-לֹקֵי עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים... טֶרֶם יְשַׁטְפוּנוּ הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים'. 

אך מעתה עלינו להבין אין יבואר הפיוט לשיטתו של רבי מאיר שהרי לדבריו בנים קרואים תמיד בנים? אז למה אנחנו מבקשים ב: 'הַיּוֹם הָרַת עוֹלָם, אִם כְּבָנִים אִם כַּעֲבָדִים' 

אז גם לשיטתו של רבי מאיר צריך לבאר את נוסח הפיוט כך: אומנם ישראל נקראים תמיד בנים, אבל כשהם עומדים לדין - אפשר שיהיו נידונים כעבדים! כלומר מעמדם יהיה כבנים אבל בבחינת כעבדים, למה? בגלל שהם הריעו את מעשיהם ועל כך אנו מבקשים: גם אם איננו נמצאים בדרגה המעולה בבחינת "בָּנִים" – מבקשים לאור יצא משפטנו 'לאור' לא לחושך ונהיה נדונים לטובה.

אך לפי זה אנחנו צריכים לחשוש עד מאוד, אולי אנחנו לא נעמוד בדין כבנים אלא כעבדים... ולבן יש רחמים מרובים. 

בואו נבין מה ההבדל בין בנים לעבדים בקשר למי שעומד בדין? 

בספר חזון המועד (חלק ג' חזיון ג') בשם הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין: משל לאדם מתהלך ברחוב מבחין בכמה אנשים מכים את בנו, התגובה המידית - לחלץ אותו מידיהם ואח"כ הוא ישמע את הטענות למה היכוהו... עם מי הצדק עמהם או עמו? אבל אם אדון משקיף מחלון ורואה שהעבד שלו נקלע לקטטה - במקרה כזה הוא יצא ויבקש בנימוס מהמתקוטטים לחדול ולהסביר על מה המהומה ואם ימצא שעבדו אשם - יותיר אותו לגורלו. 

הלהיטות להציל מוכה מיד מכהו בלי חקירה ודרישה כלל ועיקר - זה ביחסים בין אבא לבן, קודם כל להציל את הבן, אבל לא ביחסים בין אדון לעבד. 

אותו דבר בראש השנה: הרבה מקטרגים עלינו ומבקשים לבצע בנו זממם הרע ואנחנו זועקים לעזרתו של הקב"ה להצילנו, אבל אולי אנחנו באמת אשמים...?! אולי הצדק עם מידת הדין, אז מידת ההצלה שלנו תלויה בנו; אם עושים רצונו של מקום - נקראים בנים ואז הוא יציל אותנו מיד כל הקמים, בלי חקירה בלי דרישה! כמו אבא שמחלץ את בנו מיד מכהו. 

אם לא זכינו להיקרא בנים כי לא עשינו רצונו של מקום - אז אנחנו כעבדים ולא זוכים לחילוץ מיד ואז עומדים בדין, המקטרגים אומרים את דברם, שומעים טענותיהם אם הן צודקים - אנחנו במצב עגום! ולכן - 'עֵינֵינוּ לְךָ תְּלוּיוֹת עַד שֶׁתְּחָנֵּנוּ' גם אם הם צודקים בדבריהם אנחנו מבקשים: 'ריבונו של עולם! תמצא לנו זכות לרחם עלינו לפנים משורת הדין...!' 

אז מה כדאי להיות ביום הדין? - ודאי שבנים! 

מעשה ברבי אלעזר בנו של רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל: הלך להתפלל בבית מדרש של רבי פנחס מקוריץ ובהתלהבות רבה עמד וזעק מקירות לבו:' טאטע... טאטע!! = אבא אבא!' 

עם סיום התפילה ניגש אליו רבי פנחס מקוריץ וצינן את ההתלהבות: 'מאיפה יש לך אומץ לזעוק: 'אבא אבא?!' רק מי שעושה רצונו של מקום ונקרא בן לה' יכול לצעוק אבא! אתה בטוח שאתה עושה רצונו של מקום במלואו?!' 

חזר הביתה וסיפר לאבא הגדול רבי אלימלך מליז'נסק מה שהיה. 

אמר לו: 'היה לך להשיב לרבי פנחס, כי כתוב 'תּוֹמֵךְ בְּזַעֲקָתְךָ' הכתוב אומר: "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" ועל דרך הדרש יש ללמוד מכך: "שְׁאַל אָבִיךָ" אפשר לקחת את אביך בהשאלה "שְׁאַל אָבִיךָ" בדרך השאלה. 

זו מליצה נאה! אבל בפשט העניין נראה לכאורה - כדי להיקרא בן למקום - צריך להיות עושה רצונו.

אמרנו שהגמרא (קידושין לו') אומרת: איך נקבע המעמד של ישראל...! 

שימו לב עכשיו לפרטים.

בזמן שעושים רצונו נקראים בנים, אז זה תלוי במעשיהם; אם המעשים רעים - הם לא בנים אלא עבדים לפי רבי יהודה. ורבי מאיר אומר: בכל מצב - בנים, גם משחיתים גם סכלים גם לא אמון בם וכו' 

צריך לבאר את הדברים של רבי יהודה: האומנם?! האם כשישראל אינם עושים רצונו של מקום - הם נקראים עבדים? אם נעיין בדברי רבותינו נגלה שלכאורה זה לא ככה.

רבינו יונה בספרו 'שערי תשובה' מבאר באר היטב: 'לא כל אחד ראוי לתואר עבד! רק צדיקים גדולים הכובשים את יצרם ונזהרים לא ליפול ברשתו. אברהם עבדי, דוד עבדי, משה עבדי!' ואומר רבינו יונה: 'שזה עיקר גדול, יש מן הצדיקים שנכשלים בחטא לפעמים, אבל הם נתונים במלחמה מתמדת עם יצרם ואם הם נופלים פעם אחת (1) - ממהרים לשוב בתשובה ולחזק את עצמם!'

כל זה כמובן בשגגה!

מצד שני מבאר רבינו יונה: 'מי שמזלזל בדרך קבע אפילו באחד (1) מאיסורי התורה ואפילו איסור קל שבקלים מתוך שאינו נזהר מחטא ידוע ואינו מקבל על נפשו, אע"פ שהוא נזהר מכל עבירות שבתורה...'

זאת אומרת מתוך תרי"ג (613) מצוות כביכול, תרי"ב (612) הוא מקיים! רק אחת תמיד הוא לא מקיים - הוא נקרא: 'מוּמָר לְדָבָר אֶחָד וַהֲרֵי הוּא נִמְנֶה עִם פּוֹשְׁעִים וְגָדוֹל עֲווֹנוֹ מִנְּשׂוֹא'. 

מדוע חמור המצב שלו כל כך? מסביר רבינו יונה: 'כִּי אִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד לְרַבּוֹ: 'כָּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה - זוּלָתִי דָּבָר אֶחָד' - כְּבָר שָׁבַר עֹל אֲדוֹנָיו מֵעָלָיו וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה!'.

יש עבד ויש אדון, מה שאומר האדון - העבד צריך לעשות, כל מה שהוא אומר לו הוא עושה, יש דבר אחד קבוע הוא אומר לו: 'זה אני לא עושה, זה אני לא עושה...!' זה נקרא: שהוא פרק את עול אדוניו מעליו. האדון אומר - העבד עושה! אם העבד יכול להגיד לאדון: 'לא עושה' - אז הוא אדון לעצמו. אז זאת אומרת כל מה שהוא מקיים - זה מתוך שהוא רוצה, כי מה שהוא לא רוצה הוא לא עושה. אז הוא לא עבד הוא פרק עול אדוניו מעליו.

מהותו של עבד - זה ביטול רצון לגמרי, עבד מקיים כל ההוראות של רבו ואם הוא מסרב על הוראה אחת ויחידה - הוא מעיד על עצמו כאלף (1,000) עדים: שמעולם הוא לא היה עבד! כי הכל תלוי ברצונו, מה שהוא לא רוצה הוא לא עושה וכל מה שהוא עשה עד עכשיו זה רק מרצונו והסירוב הוא ראיַּה ברורה. כשיש בו רצון עצמי - הוא מימיו לא מסר את רצונותיו וכוחותיו ביד רבו 'פָּרַק עֹל אֲדוֹנָיו מֵעָלָיו וַאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה'.

עכשיו לפי זה... לפי רבינו יונה, זה לכאורה סותר את הגמרא שלמדנו עם רבי יהודה ועם רבי מאיר; מי שאינו עושה רצונו של מקום אמרנו - נקרא עבד. ורבינו יונה אומר: הפוך! מהות של עבד זה מי שעושה הכל בשלמות! אז עכשיו אנחנו צריכים לעיין: מה המעמד של מי שאינו עושה רצונו של מקום? ומי ראוי להיקרא עבד...?

אבל רבותינו בעלי המוסר מסבירים את זה נפלא! 

כאשר הגמרא מחלקת בין מי שעושים רצונו של מקום לבין מי שאינם עושים רצונו של מקום - אין הכוונה שאלה שעושים רצונו של מקום ואלה לא עושים רצונו - זה מזלזלים המצוות ועוברים עבירות, לא! גם המוזכרים בגמרא שאינם עושים רצונו של מקום – הם מקיימים את כל המצוות על כל הפרטים ודקדוקים! שניהם, גם אלה שנקראים בנים גם אלה שנקראים עבדים הם עושים את כל המצוות שה' מצווה על כל הפרטים והדקדוקים. 

אבל מה ההבדל העצום? 

'עושה רצונו', לא 'עושה מצוותיו' כולם עושים מצוותיו, אבל יש הבדל בין לעשות רק את המצוות לבין לעשות את המצוות של הקב"ה. 'עושה רצונו' זה אלה שמשתוקקים למלא רצונו של הקב"ה כמו בנים שהם חפצים למלא את רצון אביהם. אבל מי שאינם עושים רצונו - הם עושים כל מה שהוא מצווה אבל אין להם שום תשוקה לעשות את רצונו. וזה מדויק בלשון הגמרא: 'עושה רצונו של מקום' אפשר למלא את הציווי ואפשר גם למלא את רצונו או לא למלא. מי שממלא רק את הציווי - אינו אלא עבד. מי שמבקש להשביע את הרצון - הוא בן. 

מפה יוצא: כל מי שמיקל מחפש קולות... כל אלה שרוצים להגיד: 'מעיקר הדין – מותר...' ומחפשים כמה שפחות לעשות - אלה עבדים. אלה לא עושים רצונו של מקום, הם לא רוצים להשתהות בבית הכנסת יתר על המידה, הכל בקיצור וקדימה קדימה יאללה בא נעוף מפה... כל אלה שאומרים ברכות ככה - 'בוריך-אתה וזה... וברוך-אתה...' אבל מהר מהר העיקר לשתות לאכול - אלה עבדים אפילו אם מקיימים את כל המצוות, הם לא עושים רצונו של מקום, אין להם סבלנות בשבילו אין להם זמן הם לא משקיעים הם הכל עושים רק מינימום המחייב. בלי עבירות! אנחנו לא מדברים שהם עושים עבירות, עושים כל מה שצריך אבל... יותר גרוע "מלומדה" עוד יותר גרוע. 

אבל מי שאוהב את ה' - מחפש רק איזה ציווי - מתפנק עליו, אַהּ! ישתבח ה'! יש לי הזדמנות לברך, לוקח יש לו פתק מלפנים אומר: 'הריני מכוון להשלים מאה (100) ברכות, הריני מכוון לברך כמצוות חכמים' ומתחיל: 'ברוך' עם כל הכוונות איזה לאט-לאט איזה יופי...! אך הוא שמח שהקב"ה נתן לו הזדמנות לברך לפניו, זה בן. 

- 'יא בני תביאי לי בקשה כוס תה' הבן יודע שהאבא אוהב כוס תה עם עוגיות, אז אפילו שהוא לא אמר לו עוגיות - יביא לו כוס תה עם עוגיות. 

עבד אומרים לו: 'תביא כוס תה' - הוא מביא כוס תה זה הכל. מה שאמרו הוא עושה. 

זה ההבדל! זה עושה את רצונו, לא רק מה שהוא ציווה - הוא יודע גם מה הרצון שלו, מה הוא רוצה... אפשר להגיד מילה אחת (1) אבל היא מקפלת בתוכה הרבה רצונות.

- 'אבא! בא נלך לים!' 

- 'יאללה כנס לאוטו...' נוסעים, טוב מגיעים 

- 'יש לך בגד ים?' 

- 'לא! לא הבאתי', 

- 'הבאת מזרון?' 

- 'לא הבאתי', 

- 'הבאת מטקות?' 

- 'לא הבאתי', 

- 'הבאת משהו לאכול?' 

- 'לא, אמרת: 'ניסע לים' נוסעים לים נסענו לים הנה ים פה יש ים' 

זה נקרא 'עושה רצונו?!' איזה רצונו... עכשיו מבינים לאט-לאט. 

אבל יש להקשות: למה הכתוב מכתיר את משה רבינו בתואר: "עבד"? "מֹשֶׁה עַבְדִּי" למה לא בן? הרי כתוב: "וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה" ככה אמר הקב"ה לאהרן ומרים, למה לא אמר: 'מדוע לא יראתם לדבר בבני משה?' הרי אמרנו שבן זה יותר חשוב!

ויש עוד להקשות: למה ישעיה (מג') כתוב: "עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" למה לא נאמר: 'בני אתה'? המעלה הגדולה זה בן! 

על הקושיה הזאת עמדו המפרשים על כמה אופנים, התורה תמימה (דברים יד') אומר: "תואר עבדים לה' זה תואר יקר ונעלה מאוד! כמו משה, כמו דוד כמו אברהם' – זה השיא! זה ממש כמו שאמרנו עבד שעושה את רצון בוראו במאה אחוז (100%) בשלמות.

השל"ה הקדוש אומר בעמקות: 'אומנם כן ע"פ רוב מעלת בן היא גדולה ממעלת עבד, אבל בחינה מסוימת שרק 'בני עליה' מעטים שאצלם בחינת העבד גדולה יותר מבחינת הבן'. 

והוא מקדים לבאר: 'בחינת השי"ת בחינת: "מלך" היא יותר גדולה מהבחינה של: "אבא" אב. מצד ה' - "מלך" זה יותר מאב, כי הקב"ה נקרא: 'מלך' מצד מהותו עוד לפני שנברא העולם: '...אֲשֶׁר מָלַךְ - בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא' כי הקב"ה מלך 'בעצם' ולא צריכים להמליך אותו עם בשביל שהוא יקרא: 'מלך'. מתי הוא נקרא 'אב'? ברגע שנברא העולם ואז יש בנים!

מבאר השל"ה הקדוש: 'יש לדעת: כי בחינת 'עבד' זה מצד היראה ובבחינת 'הבן' זה מצד האהבה, שהאהבה היא מעולה מן היראה, כשאדם עובד את ה' מיראה - זה פחות ממה שעובד אותו מאהבה. 

ועכשיו הוא מבאר: 'אִם כְּבָנִים, אִם כַּעֲבָדִים' הכוונה מי שזכה ליראה פנימית לא יראה חיצונית שפוחד שיקבל עונש, הרי הוא עבד. ומי זכה יותר מכך לאהבה פנימית - הרי הוא בן.

'אבל יש לדעת: יש 'בני עליה מועטים' שזוכים להיכנס בבחינת 'אהבה פנימית' עוד יותר בבחינת יראה שזה לפנַי ולפנים. וזה בחינת: 'אֵיזֶהוּ חָסִיד? - הַמִּתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ!' שעושה נחת רוח ליוצרו וכל מגמתו הדבקות בו יתברך למען שמו הגדול והוא הופך להיות מרכבה אליו וכל עבודתו היא עבודת המלך. זה השיא! 

על המעלה הזאת רמזו רבותינו: 'עֶבֶד מֶלֶךְ - כְּמֶלֶךְ!' זאת היתה הבחינה של משה רבינו שקרא לו הקב"ה: "עַבְדִּי מֹשֶׁה" 'עֶבֶד מֶלֶךְ – כְּמֶלֶךְ'!

מסכם השל"ה הקדוש: 'יש שני מיני עבדות; יש עבדות שהיא למטה ממדרגת בן, מה שאנחנו אומרים 'הַיּוֹם הָרַת עוֹלָם' ויש עבדות שהיא למעלה ממדרגת בן. 

ושניהם רמוזים במאמר הנביא (מלאכי א, ו) הקב"ה אומר: "וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי" היה צריך להגיד: 'אם אדון אני...' למה אֲדוֹנִים? למה? 

לרמוז: שיש שני סוגי עבדים; יש למטה ממדרגת בן כמו 'הַיּוֹם הָרַת עוֹלָם' ויש למעלה ממדרגת בן, אז כל אחד מתייחס לקב"ה בצורה אחרת. 

עכשיו אביא משל, אמרנו אותו קודם בצורה אחרת אבל פה כתוב: 'הרתח לי בבקשה מים' עבד הנאמן למצוות רבו ישפות את הקומקום על הכיריים ויֵעלם מטווח הראיַּה כי הוא יודע: אם יִשאר בסביבה - זה יזמין עוד דרישות.... 

הבן לא ככה, 'הרתח עבורי מים' מלא שמחה! הזדמנות נופלת לידיו לגרום 'נחת רוח' לאביו: 'אבא! אני אכין לך תה... אתה רוצה קפה?... אתה רוצה מיני מאפה?... יש עוגה טעימה!' לא רק זה בן אוהב יִשאר ליד האבא אולי הוא יצטרך עוד משהו... הוא לא נעלם! מקסימום אומר: 'אבא! אם אתה צריך משהו - אני פה בחדר אם אתה צריך זה... אני צ'יק צ'אק אני בא אם צריך לו איזה עניין...'

אז מבינים עכשיו קצת יותר טוב מה זה בנים מה זה עבדים.

עכשיו תשמעו דבר מדהים! 

אמרתי לכם: 'מי שמיקל, מחפש קולות מחפש לעשות הכל בחפיף דליל - זה עבד! עבד... של יצרו גם. 'עבד' יש לו אדון אחר, קוראים לו: 'יצר הרע!' זה האדון שלו...

הגמרא (ברכות לה') אומרת: 'אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה א"ר יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בר' אֵלְעַאי: 'בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּדוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים, דּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַכְנִיסִין פֵּרוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ טְרַקְסְמוֹן כְּדֵי לְחַיְּבָן בְּמַעֲשֵׂר, דּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים מַכְנִיסִין פֵּרוֹתֵיהֶן דֶּרֶךְ גַּגּוֹת דֶּרֶךְ חֲצֵרוֹת דֶּרֶךְ קַרְפִּפוֹת כְּדֵי לְפַטְּרָן בְּמַעֲשֵׂר, דא"ר יַנַּאי: 'אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּב בְּמַעֲשֵׂר עַד שֶׁיִּרְאֶה פְּנֵי הַבַּיִת'. 

זאת אומרת מתי פירות שמכניסים לבית מתחייבין במעשר? אם הם רואים פני הבית אם אתה נכנס הדלת וכו'. אם הפירות לא מכניסים דרך השער - הם פטורין מדאורייתא ממעשר, אולם הם אסורין מדרבנן מאכילת קבע, אבל הם מותרין באכילת עראי ומותר להאכיל לבהמה. 

הגמרא עומדת על ההבדל בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים: הדורות הראשונים השתוקקו להתחייב במעשר! 'איזה יופי! מביאים פירות'. לא בשביל האוכל, בשביל המעשר! 'סוף סוף אני יכול לקיים מצוות מעשר!' וכולם היו מקפידים להעביר את הפירות דרך השער.

אבל דורות אחרונים - אנחנו מדברים לפני אלפים (2,000) שנה! כן? - דורות אחרונים לא השתוקקו לקיים מצות מעשר וחיפשו צידוקים הלכתיים איך להיפטר מן המעשר ולכן היו מכניסים את הפירות בדרכים עוקפות, דרך הגג, דרך החצר... 

אם נרצה, נמצא בדברי הגמרא את ההבדל בין בני לעבדים: הדורות הראשונים בנים אוהבים! משתוקקים לעשות רצון הבורא לא מחפשים דרך להתפטר??? ממצוות, מחפשים לעשות נחת רוח לקב"ה ולכן מכניסים בדרך הישר להתחייב במעשר. הדורות האחרונים אינם אלא עבדים, הם פעלו לפי ציווי של האדון, בלי השתוקקות יתרה, אם יש אפשרות להתפטר - הם פוטרים את עצמם. 

זה לא הנהגה של בנים! זה ההנהגה של עבדים....

מצווה נוספת, מצוות ציצית: מצווה זו היא לא מצווה בגוף אלא בחפץ עצמו, האדם לא מחויב ללבוש ציצית ארבע (4) כנפות, אבל אם יש לו בגד עם ארבע כנפות - הוא חייב להרכיב בו ציציות, אז אדם יכול להתפטר מציצית; לא ילבש בגד של ארבע כנפות או יעגל את הפינות - ואז הוא יהיה פטור! 

אבל מי זה 'הבן אוהב'? - מי שרוצה לעשות את רצון הבורא: "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" הוא רוצה לעשות, הוא רוצה להראות לקב"ה: שהוא אוהב אותו! שהוא מתכבד בבגד של מצווה וכתוב: 'שאם יש מידת הדין מתוחה - אז כל מי שקיים את כל המצוות כולם ולא עבר עבירות, אבל אם יש מצוות שהוא יכל לעשות ולא עשה - הוא נענש ע"י מידת הדין!'. 

זאת אומרת אם יהיה לו דבר כזה שציצית הוא לא עשה, למרות שהוא לא חייב! אמרנו, אבל היה יכול לעשות ולא עשה - הוא יֵענש ע"ז. 

חוץ מזה שבעולם העליון גם מענישים על הדבר ויש בזה ביזיונות גדולים למעלה. זה נקרא שהוא לא רצה 'עִטּוּפָא דְּמִצְוָה'.

עכשיו נתבונן בעוד גמרא (ברכות לה'): 'תנו רבנן: "ואספת דגנך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" יכול דברים ככתבן?' 

איך יכול להיות שני פסוקים האלה לכאורה סותרים אחד את השני... אם כתוב: "ואספת דגנך" אז אני צריך ללכת לשדה לזרוע לחרוש הכל לעשות כל הפעולות ואז אני אוסף את הדגן. מצד שני כתוב: "והגית בו יומם ולילה" זאת אומרת אתה לא יכול להפסיק ללמוד תורה, "והגית בו יומם ולילה" - יומם ולילה...! אז מתי אני יאסוף את הדגן? איך אני יאסוף דגן? 

"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" אומרת הגמרא: "לא ימוש" – ממש! אז האם יכול להיות שהדברים ככתבן? תלמוד לומר: מתי "ואספת דגנך" - הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל'.

רבי ישמעאל אומר: כשאתה לומד תורה, זה נכון צריך כל הזמן ללמוד תורה, אבל גם להנהיג בהם דרך ארץ, אז גם לזרוע לחרוש לעשות את כל הפעולות בשביל שיהיה לך מה לאכול.

רשב"י אומר: 'אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה דש בשעת דישה זורה - בשעת הרוח...' 

אומר: תראה כמה פעולות יש לבן אדם לעשות... 

'תורה! מה תהה עליה?!' - אם כל הזמן הוא מתעסק בזה?! אז איך זה מסתדר הפסוקים? 

הוא אומר: 'בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (כמו שאמרנו קודם והם בנים) - מלאכתן נעשית על ידי אחרים! שנאמר (ישעיה): "ועמדו זרים ורעו צאנכם" זאת אומרת הגויים יבואו וירעו את הצאן והם יעשו את הכל. 

'ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן!' זאת אומרת אתה אספת בעצמך דגנך. 

אז מחלוקת; רבי ישמעאל אומר: שההוראה לישראל להקדיש זמן גם לפרנסה, רשב"י אומר: הכתוב אומר מצב שבו ישראל לא עושין רצונו של מקום – נגזר עליהם לאסוף את הדגן בעצמם כעונש, אבל אם עושין רצונו של מקום - לא צריכים ועמים אחרים יאספו להם. 

וזה טעון ביאור: האם בכלל הכתוב מדבר על מצב שישראל לא עושין רצונו של מקום? איך יכול להיות?! הרי תחילת הפרשה כתוב: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם..." ואז בהמשך כתוב: "ואספת דגנך" זאת אומרת הפרשה כולה עוסקת במצב נפלא! שעם ישראל שומעים אל מצוות השי"ת, עובדים אותו בכל לבבם ובכל נפשם... ככתוב: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ" - "וְהָיָה" - זה 'לשון שמחה!' גם, איך אפשר להגיד "ואספת דגנך" זה לפי רבי שמעון זה על מצב הפוך בתכלית כשישראל לא עושים רצונו של מקום...?

אז בעלי התוספות (ברכות שם) כתבו: 'יש לומר: דמילא??? ודאי שעושין רצונו, אבל אין עושין רצונו כל כך שאינן צדיקים גמורים!'. 

אוויי...???

אומרים בעלי התוספות: בטח מדובר ב: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ" והם שומעים בכל לבבם ובכל נפשם והם מקיימים את המצוות הכל בסדר! הם עושים רצונו של מקום, אבל לא לגמרי 'לא כל כך'... לא כל כך! לכן הם לא צדיקים גמורים. 

גם זה טעון ביאור!

איך מפרשים את הכתובים: על מצב שישראל לא עושים רצונו של מקום כל כך? הרי כתוב במפורש: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַ֔י"! 

אבל לפי מה שהסברנו עד עכשיו - זה פשוט! מה היה הפשוט? 

אדם יכול לקיים את כל המצוות! אבל הוא לא נקרא: 'עושה רצונו של מקום' את המצוות כן! הוא עושה הוא עושה כולם עושים בסדר גמור, אבל הוא עושה את זה כמו עבד שממלא את צו האדון. אמרנו, שעשיית רצונו של מקום זה לא רק לקיים את המצוות על כל הפרטים והדקדוקים, עשיית רצונו של מקום - זה לעשות את המצוות עם כמיהה... ערגה... לעשות 'נחת רוח' לבורא בכל מצווה ומצווה, לחפש ולחקור: מה עוד אפשר לעשות...?

אפשר בשבת לסעוד: שתי (2) חלות, סלט, דג אולי מרק ואיזה לפתן. 

ואפשר: חלות, לחמניות, עשרה סלטים, כמה סוגי דגים, כמה מיני בשר, כמה לפתנים, פרחים על השולחן, נֵרות מאירים, מפות צחורות, אפשר עוד, כלי כסף... אוֹ! זה רואים אי אי אי... איזה אוהב את המצוות (לא, יש כאלה אוהבים רק את האוכל...) אבל זה... כי יש פה טרחה! אפשר להצטמצם למה צריך כל כך לעבוד ולהכין...?! - כבוד שבת 'עונג שבת' לענג את השבת! 

אז רואים: שכל בן אדם יכול לעשות עוד ועוד ועוד... גם המצווה עצמה! 

אפשר לקנות תפילין פשוט 'סתם' להיכנס: 'כמה זה עולה? יש לך משהו יותר פשוט...? זה יקר מאוד! למה אתם מוכרים כל כך יקר?...' ולהוריד כמה שאפשר ולקנות איזה משהו תיק כזה כמו סמרטוט ומכניסים את זה בפנים וזהו והולכים לבית הכנסת 

ויש אחד אומר: 'אני רוצה בהמה גסה, אני רוצה מהודר, אני רוצה פרודות, אני רוצה כל הזה... אני רוצה כמו רבי חיים גריינמן זצ"ל, עם ההידורים, אני רוצה בתים מיוחדים, אני רוצה ככה איזה כלי מפואר ככה שיהיה רקום השם ויאהיה... יש כאלה לוקחים מעיזים יש כאלה לוקחים מפרווה יש כאלה עם זה... ומהדר ועושה את זה בגודל יפה וזה ופה ושם... ועוד לוקח איזה תיק ומכניס את זה בתוך תיק והגנה על הגנה, אֶהּ!! למה? רוצה לעשות נחת רוח לבורא! אתה רואה? אני לא חס על הכסף, נתתי לי כסף

 אמרת לי: 'בכל ממונך' "ובכל מאודך" הנה אני רק מוציא מצוות, אני רק מהדר: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" אני יודע שאתה רוצה שאני אתנאה במצוות לכן אני עושה הכל הכי משובח! אני מחפש לדעת: מה אתה רוצה? מה יֵהנה אותך...? מה תשמח בי כשאני עושה את המצוות... אוֹ! זה בן! הלא ככה - זה נקרא: 'עבד!'... 53:12

אז לפי זה לפי שיטתו של רשב"י שאמר: "ואספת דגנך" מדבר על מצב באמת "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ - תִּשְׁמְעוּ"... אבל זה לא שמיעה של בן, זה שמיעה של עבד, במצב כזה אפשר לומר: 'לא עושים רצונו של מקום' למרות שמקיימים את כל המצוות! ולכן אדם שלא עושה ממש את רצונו - יאסוף את הדגן לעצמו. אם הוא יהיה בן שמהדר בכל ועושה הכל - יבואו הגויים ויעבדו אותו: "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים".

טוב, הסברנו טוב מאוד עד עכשיו הכל; מי שמשתדל לעשות רצון הבורא באהבה אמתית ומחפש איך לגרום נחת רוח לבורא - קוראים לו: 'בן!'. 

הרמח"ל הקדוש בספרו מסילת ישרים מבאר בביאור 'מידת החסידות': לא רק שהמקיים מצוות באופן זה קוראים לו: 'בן' אלא הוא נקרא: 'חסיד' זה מהות החסידות. 

'החסיד' אומר הרמח"ל: 'זה מי שמשתדל לעשות נחת רוח לבורא יותר ממה שהוא מצווה!'. 

וזה לשונו שם: 'שׁוֹרֶשׁ הַחֲסִידוּת הוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ חז"ל: 'אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בַתּוֹרָה וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ' כִּי הִנֵּה הַמִּצְוֹת הַמּוּטָּלוֹת עַל כָּל יִשְׂרָאֵל יְדוּעוֹת הֵן וחוֹבָתָן יְדוּעָה עַד אֵיפה הִיא מַגַּעַת.

אָמְנָם מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אַהֲבָה אֲמִיתִּית, לֹא יִשְׁתַּדֵּל וִיכַוֵּן לִפְטוֹר עַצְמוֹ בְּמַה שֶּׁכְּבָר מְפוּרְסָם מִן הַחוֹבָה אֲשֶׁר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל, אֶלָּא יִקְרֶה לוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּקְרֶה אֶל בֵּן אוֹהֵב אָבִיו, שֶׁאִלּוּ יְגַלֶּה אָבִיו אֶת דַּעְתּוֹ גִּילּוּי מְעַט שֶׁהוּא חָפֵץ בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים, כְּבָר יַרְבֶּה הַבֵּן בַּדָּבָר הַהוּא וּבַמַּעֲשֶׂה הַהוּא כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ אָבִיו אֶלָּא פַּעַם אַחַת וּבַחֲצִי דִיבּוּר, הִנֵּה דַי לְאוֹתוֹ הַבֵּן לְהָבִין הֵיכָן דַּעְתּוֹ שֶׁל אָבִיו נוֹטָה, לַעֲשׂוֹת לוֹ גַם אֶת אֲשֶׁר לֹא אָמַר לוֹ בְּפֵירוּשׁ, כֵּיוָן שֶׁהוא יּוּכַל לָדוּן בְּעַצְמוֹ שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר הַהוּא נַחַת רוּחַ לְפָנָיו ולֹא יַמְתִּין שֶׁיְּצַוֵּהוּ יוֹתֵר בְּפֵירוּשׁ אוֹ שֶׁיֹּאמַר לוֹ פַּעַם אַחֶרֶת'. 

איפה מצאנו את זה? 

אצל רבקה: "הַטִּי נָא כַדֵּךְ והשקיני מעט מים מכדך" - היתה חסידה גדולה גומלת חסדים! לא רק זה שהיא לא הטתה את הכד והסתפקה בזה, היא הלכה לשאוב ולא רק לשאוב אלא "וְגַם ???לגְּמַלֶּיךָ" עשרה (10) גמלים כל אחד שותה לפחות ארבעים (40) ליטר, ילדה קטנה, מרוב שהיא אוהבת את המצוות ולעשות חסדים, היא לא מסתפקת במה שהוא אמר 'אולי הוא אמר מדרך הנימוס?' "הַטִּי נָא כַדֵּךְ הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם" לא נעים! מה, הוא יגיד לילדה קטנה: 'תביאי הרבה לשתות?' יטריח אותה...?!

מה היא מבינה? כמה היא עושה? ואז הוא מבין: שזאת המיועדת!

זה מראה: שיכולים לדרוש מעט! כן: "מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה" (שמה זה היה מסיבה אחרת) אבל זה הכלל, שמבקשים ממך מעט - ועושים הרבה! ככה זה הצדיקים: 'אומרים מעט ועושים הרבה' זה נקרא: 'בנים אוהבים!'. 

אז ההנהגה של 'בן' היא לנסות להבין את רצון אביו להשׂביע אותו נחת ועונג בגלל שהוא אוהב אותו אהבה אמתית.

ומסכם הרמח"ל: 'וְהִנֵּה דָבָר זֶה אֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ בְעֵינֵינוּ, שֶׁיִּוָּלֵד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בֵּין כָּל אוֹהֵב וָרֵיעַ, בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, בֵּין אָב וּבְנוֹ.

כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: בֵּין כָּל מִי שֶׁהָאַהֲבָה בֵינֵיהֶם עַזָּה בֶּאֱמֶת, הוא לֹּא יֹאמַר: 'לֹא נִצְטַוֵּיתִי יוֹתֵר, דַּי לִי בְּמַה שֶּׁנִּצְטַוֵּיתִי בְּפֵירוּשׁ!' אֶלָּא מִמַּה שֶּׁנִּצְטַוָּה יָדוּן עַל דַּעַת הַמְּצַוֶה וְיִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת לוֹ מַה שֶּׁיּוּכַל לָדוּן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְנַחַת'.

זה נקרא: 'חסיד' 'בן' ו: 'חסיד'. 

כך צריך להיות הקשר בינינו לבורא. 

וממשיך הרמח"ל: 'וְהִנֵּה, כַּמִּקְרֶה הַזֶּה יִקְרֶה לְמִי שֶׁאוֹהֵב אֶת בּוֹרְאוֹ גַם כֵּן אַהֲבָה נֶאֱמֶנֶת, כִּי גַּם הוּא מִסּוּג הָאוֹהֲבִים ותִהְיֶינָה לוֹ הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִיוּוּיָם גָּלוּי וּמְפוּרְסָם, לְגִלּוּי דַּעַת לְבַד, לָדַעַת שֶׁאֶל הָעִנְיָן הַהוּא נוֹטֶה רְצוֹנוֹ וְחֶפְצוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ ואָז לֹא יֹאמַר: 'דַּי לִי בְּמַה שֶּׁאָמוּר בְּפֵירוּשׁ' אוֹ 'אֶפְטוֹר עַצְמִי בְּמַה שֶּׁמּוּטָּל עָלַי עַל כָּל פָּנִים', אֶלָּא אַדְּרַבָּא! יֹאמַר: 'כֵּיוָן שֶׁכְּבָר מָצָאתִי, רָאִיתִי שֶׁחֶפְצוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ נוֹטֶה לָזֶה, יִהְיֶה לִי לְעֵינַיִם לְהַרְבּוֹת בְּזֶה הָעִנְיָן וּלְהַרְחִיב אוֹתוֹ בְּכָל הַצְּדָדִין שֶׁאוּכַל לָדוּן, שֶׁרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ חָפֵץ בּוֹ'. וְזֶהוּ הַנִּקְרָא: 'עוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ'. 

מסיים הרמח"ל את דבריו: 'נִמְצָא כְּלַל הַחֲסִידוּת - הַרְחָבַת קִיּוּם כָּל הַמִּצְוֹת בְּכָל הַצְּדָדִין וְהַתְּנָאִים שֶׁרָאוּי וְשֶׁאֶפְשָׁר'.

אין לנו יותר מזה ממה שמברר הרמח"ל, את ההבדל בין בן לעבד; בן אוהב משתדל להשׂביע רצונו של אביו יותר מהמבוקש, גם מי שאוהב את ה' מאהבה - משתדל להבין מתוך המצוות את רצונו של השי"ת ומה הם המעשים הרצויים והאהובים לפניו משתדל לקיימן בחשק ובשמחה!

הגאון מוילנא, הגר"א זצ"ל אמר: 'שיש לו יותר מתרי"ג (613) מצוות!' והוא התכוון לזה: התרי"ג מצוות מלמדות כמו 'ראשי פרקים' את הכיוון, אבל מזה אפשר לפתח עוד ועוד ועוד... זה המכוון. 

מי שאינו פועל כך - הוא קרוי: 'עבד!'. 

יש עוד גמרא (שבת פט') שמה פונה הקב"ה לאבות ומספר להם: 'שישראל חטאו לפניו!'. 

אומרת הגמרא: 'אמר לו הקב"ה ליצחק: 'בניך חטאו לי' 

אמר לפניו: 'רבש"ע! בני ולא בניך?! בשעה שהקדימו לפניך: "נעשה לנשמע" קראת להם: "בני בכורי" עכשיו בני ולא בניך...?!' אתה פונה ואומר לי: 'בניך חטאו' מה, הם לא הבנים שלך? אז למה קראת להם: "בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל"?!

רש"י מפרש: 'אע"פ שהפסוק הזה נאמר על ישראל עוד קודם שיצאו ממצרים, לפני קבלת התורה, מכל מקום היה גלוי וידוע לפני הקב"ה שהם עתידים לקבל את התורה ולהקדים: "נעשה" ל: "נשמע" לכן הוא קרא להם: "בנים". 

בן אומר: 'מה שאתה אומר - אני עושה! לא מעניין אותי מה אתה אומר קשה קל אני עושה הכל'.

עבד אומר: 'רגע! נשמע מה הולך להיות? ואז אני...'

אז הקב"ה קרא לישראל עוד לפני צאתם ממצרים: "בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל" אז איך הם נקראים "בנים"! 

לא רק זה הם היו עוד אז עובדי עבודה זרה! והקב"ה קורא להם "בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל" 

אם היו אומרים בני ישראל: "נשמע ונעשה" - הם היו עבדים; מוכנים לעשות אבל אחרי שמיעה, אבל כיוון שאמרו: "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" פירושו: אין הגבלה. זה נקרא: 'בנים!' ולכן קרא להם ה': "בְּנִי בְּכוֹרִי".

במסכת (עירובין כא') אנחנו רואים: שתי (2) תקנות שתיקן שלמה המלך! 

אומרת הגמרא: 'אמר רבי יהודה אמר שמואל: 'בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידיים - יצתה בת קול ואמרה: "בְּנִי אִם חָכָם לִבְּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי ואֹמַר חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר".

עוד פעם; 

שלמה המלך מתקן שתי תקנות; אחת עירובין ואחת נטילת ידיים, יוצאת בת קול בשם ה' ואומרת לו לשלמה המלך: "אִם חָכָם לִבְּךָ - יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי" ועוד פסוק: "חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר".

מה היו התקנות? 

שלמה תיקן עירובי חצרות וגזר: 'לא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד!' והרחיב את הסייג באיסור התורה שלא יבוא אדם להתיר מרשות הרבים לרשות היחיד. 

וידוע: אסור לטלטל בשבת, מרשות היחיד לרבים ומרשות הרבים ליחיד. זה התורה אוסרת. 

בא שלמה והרחיב את זה, כדי שלא יִכשלו אז התרגלו כבר בעירובי חצרות, כי גם עירוב לערב את החצרות כאילו זה רשות אחת ובין רשות היחיד לרשות היחיד. אם אתה רוצה לצאת צריך להקדים קודם עירוב. 

אז מה הוא עשה? יש 'סייג' = גדר בהרחבה של האיסור, התורה אסרה: רק רשות הרבים ליחיד ויחיד לרבים והוא הרחיב את האיסור יותר. 

וגם הוא תיקן 'נטילת ידיים' לעשות 'סייג' לטהרות, למה? לכהנים אסור להם לעבוד בבית המקדש מבלי לטהר את הידיים, הם צריכים לגשת לכיור וכו' וכו' וכרגע אין בית מקדש - אבל היות ואנחנו מורגלים לעשות מה שאנחנו רגילים ואם יבנה בית המקדש צ'יק צ'אק – מה, אנשים כבר יתאפסו וידעו את כל ההלכות את הכל את הכל...?! עלולים להמשיך להתנהג כמו שהם רגילים עד עכשיו.

אז הוא תיקן: שתהיה נטילת ידיים, בשביל שלא יאכלו 'סרך תרומה' שלא יאכלו תרומה שלא בטהרה וצריך ליטול ידיים להיכנס למקדש וכו' וכו', אז לכן הוא תיקן נטילת ידיים. 

אז כולנו עושים נטילת ידיים - בגלל זה, זה הרחבה גדולה מאוד בעניין זה! 

על כך יצאה בת קול מן השמים ועיטרה אותו בשני פסוקים.

 מה המשותף בין הפסוקים? מי יודע? מי שם לב, מה המשותף בין הפסוקים? מה? "בני" בשני הפסוקים כתוב: "בני"; "בְּנֵי, אִם חָכָם לִבְּךָ ו: "חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי" למה? 

כי הוא אוהב! כי הוא חסיד! הוא הרחיב את האיסורי תורה, הוא אסר את המותר שלא יכשלו ישראל באיסור, הוא שומר על הבנים של הקב"ה... מעשים כאלה זה רק מעשים של בן ושונה מעבד, לא עושה רק את המוטל עליו ותו לא, בן מנסה להבין את הרצון של האבא, מה הוא מבקש ומה עומד מאחורי הבקשה ולפעול לגרום לאביו נחת רוח!

מפה אתם למדים: שכל הסייגים והגדרים והתקנות והגזרות של חכמים - הם בדיוק מאותה סיבה, כי הם בנים אוהבים את הקב"ה ולא רוצים שישראל יִכשלו כי ה' לא רוצה שבניו יחטאו, אז הם הרחיבו את הדברים כדי שלא נבוא לאיסור. 

כמו שיש בגבול שטח מפורז, שאם נכנסים לשמה עדיין לא עברת את הגבול - ואם אתה עובר את הגבול אפשר לירות בך... (ח"ו!) אז לכן יש גם שטח מפורז חכמים עשו שטחים מפורזים בשביל שאנחנו לא ניכשל באיסורי דאורייתא. 

אז מה אנחנו רואים שוב? 

רואים שוב: שהקב"ה מחפש: מי החכם שמרחיב את התורה? 

גם בנוסח שאנחנו אומרים 'על הנסים' בפורים בחנוכה, מה אנחנו אומרים? 'וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ' קוראים לנו: 'בנים' – 'וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ'. 

למה הם נקראים: 'בנים'? 

כי מעיקר הדין: היו יכולים להשתמש בשמן טמא! כי כולם טמאים! והדין הוא: שטומאה הותרה בציבור! אם כולם טמאים מותר להשתמש בבית המקדש בשמן טמא. אבל החשמונאים לא רצו לקבל את ההיתר, בחסידותם הם טרחו וחפשו... עד שמצאו פך שמן טהור! הם לא רוצים 'בדיעבד' - הם רוצים: 'לכתחילה'. הם לא רוצים 'מעיקר הדין' - הם רוצים: לעשות את רצונו יתברך! ובו להדליק את המנורה, בזכות זה הם זכו לנס של שמונה (8) ימים! 'וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ' מדהים! מדהים... 

יש פה פירוש ארוך! אני לא יודע אם יהיה לכם כח אבל הוא גדול מאוד, גדול מאוד - פירוש זה דבר זה יבאר לכם דברים שאף פעם לא נחשפתם להם, אז אני מעז להסביר לכם, בסדר... תתאפקו תצאו מורווחים מאוד. 

(בקהל דואגים שלא יהיה זמן לשאלות ותשובות

הרב: יהיה שאלות ותשובות... יהיה אקשן! חכה... זה הפתיח יא חביבי סטנה שוואייה... סטנה שוואייה). 

ובכן, נקודה נוספת, שימו לב! ההבדל בין מעמד של בן לעבד;

וזה נקודה עמוקה שנוגעת לשורש הנשמות שלנו מעל כיסא הכבוד! ובהנהגת המשפט במידה חסד ורחמים.

הגאון רבי חיים מוולוז'ין כתב (ספר נפש החיים שער א, ה): 'שורש הנשמות שלנו הוא מעל לכיסא הכבו'!'

 ועלינו להבין: מה זה בחינת כיסא הכבוד? מה זה שורש נשמות ישראל ממקום מעל כיסא הכבוד? וגם אנחנו אומרים בברכת 'אשר יצר': 'גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ'

מי שיודע עכשיו להגיד מה הפירוש? - אני נותן לו חמש מאות (500) שקלים! 

למה כתוב בברכת 'אשר יצר': 'גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ' מה אכפת לנו עכשיו... מספיק שאומרים: 'גלוי וידוע לפניך' למה צריך להגיד: 'גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ' מה העניין? 

(בקהל:...

הרב: לא לא לא... 

בקהל:...

הרב: לא בראש השנה, למה פה אומרים... לא לא לא 

בקהל:...

הרב: אוי אוי אוי... 

 בקהל:...

הרב: לא לא לא... 

בקהל:...

הרב: לא לא לא... 

בקהל:...

הרב: לא מבין בזה

בקהל:...

הרב: לא לא לא...)

אז בואו תשמעו בבקשה - תהיו מאושרים!

כדי להקדים את דברי רבותינו על המעלה של תקיעת שופר, כשאנחנו תוקעים בשופר כתוב: 'שהקב"ה עומד מכיסא דין ויושב על כיסא רחמים' מה המשמעות של שתי (2) הכיסאות האלה? 

ופירוש נפלא! מהרב הגאון הרב שמשון פינקוס זלה"ה: מובא בכתבי המקובלים: 'ארבע (4) עולמות יש, כל עולם דרגה אחרת, מתחיל למעלה-למעלה אצילות, בריאה, יצירה, עשיַּה (אבי"ע), זה העולם הזה. 

'עולם אצילות' הוא העולם המרומם ביותר 'העשיה' זה הנמוך ביותר, כיסא הכבוד קשור לשלושת (3) העולמות התחתונים, בריאה יצירה ועשיה, עולם האצילות הוא מעל לכיסא הכבוד, יותר גבוה! שלושת העולמות מונהגים בהנהגה של 'א-לקים' שזה גימטריה: 'הטבע'. 'א-לקים' שזה גימטריה: 'הטבע'. כלומר, הקב"ה מנהיג את שלושת העולמות האלה בהנהגה טבעית, אבל עולם האצילות מונהג בשם הוי"ה (ב"ה) מעל הטבע! 

ההנהגה הטבעית שמונהגים שלושת העולמות - יש בה: חוקים, סדרים, משפטים, כשאדם נידון בהנהגה זו אז נותנים שכר או עונש לפי מעשיו. כאשר הקב"ה דן את האדם בהנהגה זו - הוא יושב על כיסא דין. והוא דן את האדם בדיוק ע"פ מעשיו ע"פ החוקים שנקבעו בעולם מראשית הבריאה. אבל אם הקב"ה חפץ לנהוג עם הברואים במידת 'חסד' במידת רחמים, הוא מבטל את ההנהגה ע"פ חוקי הטבע שהוטבעו בעולם ודן את האדם בבחינה מעולה יותר 'עולם האצילות' שהכל שמה חסד ורחמים. זה נקרא: 'מעל הכיסא' כלומר, הקב"ה מרומם את האדם מעל שלושת העולמות ומנהיג אותו בעולם האצילות הגבוה ביותר. 

משל למה הדבר דומה? 

מלך קבע חוקים במדינה, יושב על כיסא המשפט בעולם הדיונים בארמון המלוכה ודן חוטאים ופושעים, כל עוד שהוא דן את האזרחים - הוא יושב על הכיסא ונוהג במידת המשפט 'מידת הדין'. 

אבל אם יביאו לו את הבן למשפט ואומרים לו: 'הבן שלך חטא! ועשה כך וכך...' האבא המלך לא רוצה לדון אותו כמפעליו, מה הוא עושה? 

קם מהכיסא! עוזב את אולם הדיונים, הולך בחדר בארמון ואז הוא משוחרר מהחוקים! הוא ינזוף בבן ברחמים ויקל בעונש.

כלומר, כל עוד המלך יושב על כיסא המשפט הרשמי - לא יכול לחון את הבן נגד הכללים בחוקים, אבל כשאינו יושב על כיסא המשפט - יש לו אפשרות לקבל החלטות כראות עיניו הוא לא כפוף לשום חוק. 

הנמשל הוא: אלף (1,000) אלפי הבדלות! במשפט של האדם לפני הבורא כשהקב"ה דן את האדם על כיסא המשפט בהנהגה של שלושה העולמות; בריאה יצירה ועשייה, זו הנהגה טבעית כפופה כביכול לחוקים שחקק הקב"ה בעולמו ואז הקב"ה אם הוא חפץ לדון את האדם ברחמים מרובים לא ע"י כללי המשפט – הוא צריך לנהוג עמו בהנהגה מעל הכיסא.

עכשיו נבין מה אמר 'נפש החיים': 'נשמת יהודי - היא מעל הכיסא!' עם ישראל בכללות ונשמה של כל יהודי - הם "חלק א-לקה ממעל" בנים ממש של ה'! "חלק א-לק ממעל" כמו שכתב בספר איוב.

כלומר, הנהגת הבורא עִם עַם ישראל היא לא כהנהגה של שאר הברואים, כל הברואים הקב"ה דן אותם ע"פ מעשיהם, לפי הכללים והחוקים של שנקבעו והוטבעו בעולם מעצם הבריאה, אם לטוב אם למוטב, אבל ישראל נידונים בבחינה אחרת לגמרי. 

כל הברואים כולם העצם המציאות הם אהוביו של מקום, ה' חס על כולם, שהרי אם לא כן, אם ה' לא היה אוהב את כולם - לא היה בורא אותם. אהבה זו היא כמו מלך שאוהב את הנתינים שלו ואדון את העבדים, מכיוון שכך שהם עומדים לדין שהם פשעו נגדו - הוא דן אותם כאדון את עבדיו שפשעו בו.

אבל ישראל לעומת זאת - אוהב אותם הקב"ה כאבא שאוהב את הבנים! "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו" ממילא כשהם עומדים לפניו לדין על המעשים - לא דן אותם בבחינת הכיסא שזה עולם הטבע, אלא מעל הכיסא, שזה מעל הטבע. זה מה שמסביר הנפש חיים בדבריו: 'ישראל מעל הכיסא!'. 

דוגמא נפלאה! מוצאים במגילת אסתר: נגזרה גזרת כליה (רח"ל) והגיע לעם ישראל מצד מעשיהם, אבל גבר רחמיו של הקב"ה עליהם ורצה לבטל את הדין המתוח, כמו שאמרו רבותינו במגילה: "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ" מי זה "המלך"? – 'מלכו של עולם' הוא רואה את הצער של ישראל וזה גורם לו צער! כאבא שמצטער על צרת בנו.

ועכשיו נבין מעלת התקיעות: בתקיעות מה אנחנו גורמים? שהקב"ה כביכול יקום מכיסא דין, מהכיסא של הטבע כמו שאמרנו ששם חוקים וכללים - וישב על כיסא רחמים! ומעוררים את רחמיו עלינו 'כרחם אב על בנים' ומבקשים: 'שידון אותנו כאב על בנים!' ולא כאדון הדן את העבדים ע"פ דין ומשפט! שכן, מי יצדק לפניו בדין?! אם עומדים בתור עבדים ה' ירחם מי יכול להיות צדיק?! אז כיסא רחמים הוא מעל כיסא הכבוד.

עכשיו נבין מה הפסדתם ב-500 שקלים... 

למה אנחנו אומרים דוקא בברכת 'אשר יצר': 'גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ'? 

'שורש הנשמות שלנו הוא מעל לכיסא הכבוד!' 

ועלינו להבין: מה זה בחינת כיסא הכבוד? מה זה שורש נשמות ישראל ממקום מעל כיסא הכבוד? וגם אנחנו אומרים בברכת 'אשר יצר': 'גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ'

מי שיודע עכשיו להגיד מה פירוש? - אני נותן לו 500 שקלים! 

למה כתוב בברכת 'אשר יצר': 'גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ' מה אכפת לנו עכשיו... מספיק שאומרים: 'גלוי וידוע לפניך' למה צריך להגיד: 'גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם או יִפָּתֵח אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמֹד לְפָנֶיךָ'? 

כי יש כללים ויש חוקים, איפה שיש את הכיסא - יש חוקים, אם נפתח אחד מהחללים או נסתם אחד - אי אפשר לחיות ע"פ טבע, אי אפשר לחיות! אין. 

אז לכן אדם צריך לדעת זה: 'גָּלוּי וְיָדוּעַ' מתי? – 'לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ' כשאתה יושב על כיסא דין - אז אנחנו אומרים זה הולך לפי חוקי הטבע, שאתה הטבעת אותם מתחילת הבריאה, אז לכן זה תלוי ב: 'כיסא כבודך'. 

והשבח הזה הוא לפי חוקי הטבע שהטביע הקב"ה בעולמו, הרי הקב"ה 'הכל יכול'! אם הוא ירצה - גם אם נסתם משהו - הוא יכול לפתוח, גם אם נפתח משהו - הוא יכול לסתום! הוא יכול לקיים את האדם באופן פלאי!! אבל אנחנו אומרים ומקדימים: 'גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ' השבח הזה אינו מצד חוקי הטבע, רק מצד חוקי הטבע שזה שלושת העולמות בריאה יצירה עשיה, זה בחינת 'כיסא הכבוד': 'שֶׁאִם יִסָּתֵם או יִפָּתֵח אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם לְפָנֶיךָ'.

עכשיו תבינו: שבתקיעת שופר, כשאנחנו תוקעים בשופר אנחנו אומרים: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה" מעבירים (כביכול) את הקב"ה מכיסא דין לכיסא רחמים ואז אנחנו יכולים לצאת זכאים בדין, כי הוא מרחם עלינו "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים"!

אבל אם התקיעה נעשית ואדם לא עשה תשובה - אז יש עליו עוד יותר קטרוג! 

למה? 

הנה! נותנים לך הזדמנות אתה יכול לחזור בך מכל מה שעשית ולהתחרט ולקבל לעתיד לא לעשות ואתה לא עושה!? - זה קטרוג שאין כדוגמתו. לכן בין התקיעות בשלוש (3) סדרות - יש שמה טקסטים שכתוב על מה אנחנו חוזרים בתשובה ונותנים שהות קצת לציבור להרהר בדברים... אבל זה - אם עושים...

עכשיו, יש סתירה בין שני כתובים על השכר של מי שזוכה לעבוד את הבורא בדרגה "בן"; פסוק אחד אומר: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" 

פסוק שני אומר: "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה". 

לכאורה, קשה: האם הקב"ה עונה לאדם לאחר שהוא מתפלל או שהוא עונה לפני שהוא התפלל? מהפסוק הראשון משמע שהוא עונה רק אחרי בקשה: "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו" קודם הם קוראים, בפסוק השני: "טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה". 

רבי יצחק בלאזר (ספר 'כוכבי אור' מאמר ב') הוא מסביר את זה: יש הבדל עצום בין אנשים שמקיימים מצוות והולכים בדרך ה'!

הפסוק הראשון: עוסק במי שעובד את הבורא כעבד שממלא את צו אדונו - זו דרגה נעלה! אבל, לא מעולה ביותר. אדם כזה יזעק ויתחנן לה' לישועה: וה' קרוב, "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת".

הנהגה זו היא 'מידה כנגד מידה' כשם שהעבד לא עוסק הנסתרות רק ממלא את רצון הבורא הגלוי - גם הקב"ה ממלא משאלות לבו אחרי שהוא מגלה אותם בפה ומפרט! 

- 'אתה מקיים רק מה שאני אמרתי בגלוי? - אז אני ממתין לשמוע מה יש לך להגיד לי בגלוי! אני לא אענה לך לפני שתתפלל, לא, לא - אתה מקיים את מה שאני אומר נכון, אבל רק מהגלוי.'

אבל מי שיש לו דרגה מרוממת יותר - זה מי שעובד את הקב"ה כבן שרץ לפני אביו! למלא רצונו ולגרום לו נחת, הבן הזה: "טֶרֶם??? הוא יִקְרָא וַאֲנִי אֶעֱנֶה לו". הוא רק חושב מה הוא רוצה - ה' נותן לו! למה? – 'מידה כנגד מידה' 

'אתה משתדל למלא את הרצון שלא אמרתי, לא אמרתי בגלוי, אתה הבנת לבד מהגלוי??? נסתר והלכת לעשות בעבורי גם את הנסתר מה שאני רוצה רק, רוצה - לא אומר, רוצה, אז אני אעשה איתך 'מידה כנגד מידה' מה שאתה רוצה - אתה לא צריך להגיד לי, אני כבר לבד יודע ואני עונה לך לפני כן!'. 

הבנתם את ההבדל?... מדהים! - עכשיו זה תלוי רק בנו.

(בקהל: 'הרב! כשאתה אומר אבא זה גם אמא...

הרב: אותו דבר אותו דבר: "כבד את אביך ואת אמך"... אותו דבר.)

עכשיו, השאיפה התמידית לעלות מדרגת עבד לדרגת בן, אי אי אי... אנחנו אומרים את זה בפיוט בשבת, 

מי יודע? – מאה (100) שקלים! 

איזה פיוט בשבת אנחנו רואים שאיפה לעלות מדרגת עבד לדרגת בן? 

בקהל: 'ידיד נפש' 

(מה יש בידיד נפש? מי זה אומר ידיד נפש? מי זה אומר? - נחום, מה אומר? תגיד, מה אתה אומר... מה אתה אומר נחום? כמעט הרווחת מאה שקלים, אלחנן אמר את זה - אלחנן הרוויח).

כבוד הרב שליט"א שר: 'ידיד נפש; ידיד נפש... משוך עבדיך אל רצונך!' וואי וואי וואי כל מה שאמרנו בדרשה - בארבע (4) מילים...: 'משוך עבדיך' אני כרגע בדרגת עבד שאני עושה מה שאתה אומר! אבל אני רוצה: לעלות ממצב של 'עבד' לעשות רצונך! - דרגה של 'בן'! וואי וואי וואי! 

אתם מבינים איזה עמוק? אנחנו מדברים שעה! מסבירים את זה ומנתחים את זה עם פסוקים ואנחנו מקבלים מרבי יהודה הלוי בארבע מילים, היסטוריה שלמה! גמרות מסכתות מחלוקות הכל בארבע מילים, 

('מאה שקלים חבר - כל הכבוד!' כבוד הרב שליט"א מגיש לזוכה)

עכשיו, עיקר העבודה שלנו בראש השנה... - אנחנו רוצים לזכות הדין! אל תשכחו, אם (ח"ו) לא נזכה בדין - אוי ואבוי...! 

עיקר העבודה בראש השנה: זה לעלות! להתעלות מדרגת 'עבדים' לדרגת של 'בנים' וע"י כך לזכות שהקב"ה ינהג עמנו ברחמיו על בנים, איך מגיעים לזה? – 'מידה כנגד מידה' זה הנהגה עיקרית אצל הקב"ה, אז נתון בידינו, אנחנו יכולים להפעיל את המכ"ם = מידה כנגד מידה. 

אם נשתוקק לעשות נחת רוח לאבינו שבשמים, אם נשתדל לעשות רצונו, גם מה שלא נצטווינו כי הקב"ה ינהג עמנו כך ונזכה להיות בנים רצויים לפני הקב"ה. 

בראש השנה נתפלל: 'אִם כְּבָנִים, אִם כַּעֲבָדִים' בואו נתרומם בבחינת "בָּנִים" להגיע לדרגה הזאת – ובטוח: שיִּגזר עלינו גזר דין לטובה ברחמים ובאהבה!

תקשיבו! 

מה אמר רבי אליעזר יהודה וולדנברג ('ציץ אליעזר') אמר דרשה בליל יום הכיפורים, בבית הכנסת בתי הורדנה בירושלים, הוא אומר ככה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". רבי עקיבא דורש (יומא פה'): "אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: 'אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין ומִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וטְהַרְתֶּם". ואומר (יִרְמְיָה יד, ח): "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'" מַה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּב"ה מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל'. 

למה אמר רבי עקיבא בלשון: 'אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם' לא א-לקיכם לא מלכיכם? 

להדגיש לנו: שכל התכלית של הימים הנוראים שנותרו לנו - עבודה שהשיא שלה זה יום הכיפורים, שאנחנו לא עבדים עומדים לפני אדון ולא נתינים לפני מלך, אנחנו מסירים את המחיצות בינינו לבין הקב"ה ועומדים לפניו כבנים הסמוכים לשולחן אביהם: "יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ" במצב זה אנחנו רצויים לפניו, כבן המתרצה לפני אביו. ואנחנו אומרים לו: 'אבינו שבשמים!' והוא מטהר אותנו מכל חטאותינו, מזכך את הנשמות וחותם אתנו לחיים טובים ולשלום (אמן). 

עכשיו אנחנו מגיעים לחלק האחרון לפני השאלות ותשובות, (שידידינו פה בשורה הראשונה ממתין מהרגע הראשון "ידידנו"...

הרב: אני אומר שצריך לשנות את זה מיד, 

"ידידנו"...

הרב: נכון כתוב: 'בן קם באביו בת באמה כלה בחמתה' כן כן...)

עכשיו, בואו נראה לסיכום רבותי! איך אנחנו מתגברים?

כדי להתקרב אני ולזכות ע"י כך ברחמים גדולים בדין צריך להתקרב לבורא ולעבוד אותו באהבה וככה עולה מדברי רבותינו: מה הדרך הכי טובה? - להתחזק בתורה!

'אמר רב הונא בשם רב אחא: 'מנין אתה אומר שכל מי שיש לו בן יגיע בתורה שיתמלא עליו רחמים? - תלמוד לומר: "בני אם חכם ליבך ישמח ליבי גם אני"

'רבי שמעון בן מנסיה אמר: 'אין לי אלא לב אביו בשר ודם, מנין שאפילו הקב"ה מתמלא עליו רחמים בשעה שהוא יגֵע בתורה? תלמוד לומר: "ישמח ליבי גם אני" הקב"ה שמח בכל מי שלומד תורה!'. 

אבל, איך הוא לומד? - מתייגע בתורה ואז ה' מרחם עליו "בני אם חכם ליבך ישמח ליבי גם אני" זה נקרא: 'בן של הקב"ה!' 'בן תורה', 'קוב"ה ואורייתא - חד הוא'. בן תורה זה בן של הקב"ה. 

יש משל נפלא! במדרש, הפסוק אומר: "בְּנִי אִם תִּקַּח אֲמָרָי" – 'אמר רבי יהודה בר שלום: 'אמר הקב"ה לישראל: 'אימתי אתם נקראים: 'בני'? - "שְׁתִּקְּחו אֲמָרָי". 

משל למה הדבר דומה? 

מלך אמר לבן: 'הכרז עלי בתוך המדינה' 

אמר לו הבן: 'הכרז עלי בתוך המדינה שאני בנך' 

אמר לו האבא: 'אתה מבקש שידעו הכל שאתה בני? - לבוש מעיל שלי, תן עטרה שלי בראשך ויֵדעו הכל שאתה בני!'.

תלבש חליפה ומגבעת, ידעו שאתה בן תורה, תתיַגע בתורה והכל. אבל זה לא מדובר רק ע"ז, מדובר על 'אתה רוצה שידעו כולם שאתה הבן שלי? - שיראו שאתה עוסק בתורה ובמצוות שלי - ידעו שאתה הבן שלי!'. 

אי אי אי... אני מדלג על משהו חשוב פה, אבל אני יגיע אתכם למשהו... 

קודם תדעו: שבוע ראשון מראש השנה ומעלה, כל יום קובע תיקון לכל הימים – לתקן את כל ימי ראשון של השנה שעברנו, יום שני וכן הלאה... ויש גם מי שאומר ששבוע אחרון עכשיו שיבוא, שבוע אחרון לפני ראש השנה - זה מתקן כל יום בשנה יום אל'ף את כל ימי אל'ף וכן הלאה, ראש השנה - מתקן את כל השנה.

זאת אומרת אם את הראש השנה הכל מהתחלה עד הסוף קדוש! קדוש-קדוש, לא עובר שום עבירות לא עובר שום דבר, שום הרהורים שום שטויות, עושה מה שצריך וכראוי וכו' וכו' ממוקד רק בדבר - אז אתה מתקן את כל השנה כולה.

(בקהל:...

הרב: זה אתה אבל אנחנו משתדלים להמשיך, 

בקהל: אני רואה את זה...

הרב: אני גם מסכים שאתה רואה, נכון אבל צריך להמשיך).

רבי אליהו לופיאן אומר: זה גם על הימים שלפני כמו שאמרתי לכם. מה התיקון הכי גדול אחרי כל התעניות והסיגופים? 

הנודע ביהודה אומר (שו"ת מהדורה מאור החיים סימן לה'): 'אדם שמבקש תיקון תשובה על חטא גדול ונורא!' - הוא מתייחס לדברי הרוקח שהציב תיקונים תעניות וסיגופים 

ואומר ככה: 'הן אמת שדברי הרוקח הם דברי קבלה והרי הוא נתן את תשובת המשקל, אבל מי שיכול לזבוח את היצר שלו ע"י התורה - כבר העידו חז"ל (סוכה נב'): 'שאם אבן הוא' אפילו יצר הרע שלו אבן קשה – 'נימוח!'. וגם התורה מתשת כח ולזה אני מיקל מאוד בתענית וסיגופים. ואני אומר לכל בן אדם: אתה רוצה תיקון הכי טוב? תתיַגע בתורה עד שהיא תתיש את כוחותיך, אין תיקון יותר גדול מזה!' אומר הנודע ביהודה. 

ויש לזה סמך הכי גדול! 

אומר הקב"ה: 'בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע בָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין לוֹ' אתה יכול עם התורה לתבל את היצר הרע ולהפוך אותו חיובי! לא שלילי. 

שימו לב! 

בהתחלה כשאנחנו אומרים בכל תפילה: 'הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ והַחֲזִירֵנוּ בִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ'. אז קודם כל לפני שחוזרים בתשובה: 'הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ' אם לא תלמד תורה ולא תדע איך עושים מה עושים... יש אנשים שעשו תשובה ועד היום לא יודעים כלום, כלום! לא בתפילה ולא בסידור ולא לקרוא ולא כלום! בערך הם יודעים בערך, הרבה דברים אבל בערך הכל בערך. 

למה? צריך: 'הֲשִׁיבֵנוּ' ואח"כ 'לַעֲבוֹדָתֶךָ' ואח"כ 'תְשׁוּבָה' קודם כל 'קרבינו' זאת אומרת 'הֲשִׁיבֵנוּ לְתוֹרָתֶךָ וְקָרְבֵנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ והַחֲזִירֵנוּ בִתְשׁוּבָה'. 

רבי אייזיק חבר אומר: 'עוד ידוע תדע כמה גדולה מעלת העסק בתורה וגם אם חטא מאוד ובא לעשות תשובה - האריכו הראשונים בסיגופים ובתעניות עד אין מספר! אבל אם הוא תלמיד חכם ועוסק בתורה – מועיל יותר מכל הסיגופים והתעניות!'. 

לימוד תורה מכפר אפילו על עוון 'חילול ה'!' כתוב: שאם אדם חילל את ה' לא יעזור לו אפילו יִסורין, הוא צריך למות, רק המיתה תהיה כפרה. 

אבל אומר רבינו יונה (שערי תשובה): 'מי שיש בו עוון חילול ה' שלא יתכפר עוונו בייסורים, אי אפשר לכפר רק עם יסורים, יש לו רפואות: אם יקדש את השי"ת תמיד, זה 'תשובת המשקל' נגד החילול יעשה קידוש ה' ועוד תמצא לו כפרה בהגיונו תמיד בתורה וביגיעתו בה!'.

ושערי תשובה חותם במשפט: 'כי התורה רפואה לכל מכה נחלה מאוד, לכן כתוב: "מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים"!' 

ויש עוד דוגמאות פה ואני לא רוצה להאריך.

אז אני אומר לכם: יהודים יקרים! מי שידבק בתורה, זה הגברים.

והנשים בצניעות, יקפידו מאוד מאוד בצניעות, דבר מדהים מה שיכולים לזכות.

השרף מקוצק, ביום הדין, לפני שתקעו, היה עושה הפסקה, תופס את הספר 'קצות החושן' מתעמק כמה דקות - ובזה מעורר רחמים בדין - בכח היגיעה בתורה!

והחזון אי"ש, הוא לא היה איש דברים, הוא לא דיבר אף פעם, לא באספות לא בעצרות לא דרשות בית הכנסת ולא כלום... פעם התחננו לפניו בבית הכנסת 'לדרמן' שהוא יגיד משהו, שיגיד משהו בראש השנה - והוא החליט להגיד, עלה למעלה, עצם עינים ואמר בע"פ 'מסכת אבות'; 

'אמר רבי יוסי בן קסמה: 'פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. 

אמר לי רבי מאיזה מקום אתה? 

אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. 

אמר לי: רבי, רצונך שתגור עמנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב אבנים טובות ומרגליות? 

אמרתי לו: בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם - איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם - אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד'.

'אמר רבי יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה? אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני'. וככה המשיך... 'אמר רבי יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך...' שלוש (3) פעמים הוא חזר ע"ז, בלי להוסיף מילה! וכולם בכו! בכו כמו ילדים, זה העיקר. העיקר זה תורה! תורה-תורה... לא מלווים את האדם לא כסף ולא זהב! שום דבר!! זהו.

אז לכן צריך לדעת: מי שישקיע בתורה ועכשיו גם אם הוא ילמד אפילו בגירסא מהר-מהר מהר... כמה שיותר דפים - כל מילה זה תרי"ג (613) מצוות, כל מילה זה תרי"ג מצוות.

טוב, את השאר אני ישאיר להרצאה אחרת, כי אני רואה שאתם מותשים! 

אבל אני אומר לכם שוב פעם: 

הסוד הגדול שנגלה לכם היום - זה שאתם צריכים לעלות מדרגת 'עבדים' לדרגת 'בנים' אז אתם מוגנים במאה אחוז (100%) ואז "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים". 

איך עושים את זה? 

מחפשים לעשות את רצון הבורא, לא רק מה שהוא מצווה, לא רק מה שכתוב, אלא מעבר לזה, להבין את הכיוון ואז לעשות. יש אפשרות לתת צדקה כשזה מזדמן ויש אפשרות לחפש לתת צדקה, עכשיו מגיעים ימים נוראים, אנשים רוצים בבית לאכול ולשתות 'תפוח בדבש' וכו', יכול להיות שלכם יש אבל אתם לא חושבים על אחרים, ה' לא רוצה, לא רוצה שאנשים יִשארו רעבים והוא מטיל עלינו את התפקיד: שאנחנו נדאג איש לרעהו אם לא - "פרש חגיכם" אם החגים שלכם הם שלכם לא שלי כמו שאני אמרתי - כל הפרש בבטן מה שיש לכם כשתמותו הכל יצא לכם לפרצוף...

אומר הקב"ה: 'אני רוצה שתדאגו, אתם תשימו לב! מה המצוות שאני אומר - ותכלכלו מעשיכם בתשובה, איך להוסיף ואיך לרצות אותי לעשות את רצוני, אל תהיו אגואיסטים ותחשבו רק על עצמיכם תדאגו גם לאחרים!'

אם תעשו את רצון הבורא - אתם מסודרים אין לכם מה לדאוג. 

תודה על ההקשבה! 

 

 

 

- - - שאלות ותשובות - - -