אילת - הכנסת אורחים

 

 

 

- - - אין זה תמלול ההרצאה, אלא עיקרי הדרשה ע"פ הספר 'מצוות דיליה' (ראה כתבה על הספר) באדיבות המחבר הרב אברהם חנונו שליט"א ישר כחו! - - - 

תוכן ענינים: פתח דבר: / הכנסת אורחים - מצוה דאורייתא! / הכנסת אורחים מדין "והלכת בדרכיו" / הכנסת אורחים - חיוב! / מדוע בעבר בגדי העניים היו קרועים ובגדי הבעלי בתים שלמים / חביבה מצות הכנסת אורחים בעיני הקב"ה / חשיבות המצוה - גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה! / "וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל" / מבטו של החוזה מלובלין זצ"ל על מצוה זו / בא אעזור לך במצוה, למה לך לטרוח כל כך בגופך?... / ממתי יש לאתרוג זכות לומר מה יעשה עמו בעל הבית?!... / מעשה עם הגאון רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זצ"ל / מהו עוצם כוחם של הכינים?... / "כי בגלל הדבר הזה יברכך השם" / כמה פרטים חשובים על צורת קיום המצוה / להראות לאורחים שחפצים אנו בהם / מדוע ביתו של אברהם אבינו ע"ה היה פתוח לרווחה לארבע רוחות? / "והנה שלושה אנשים נצבים עליו" / מעשה עם החפץ חיים זצ"ל / צריכים להראות לאורח שכאילו הוא העושה חסד עם בעל האכסניה / מדוע ביקש אברהם אבינו ע"ה להכין כמות אדירה של לחם?... / לתת כבוד לאורח / כיבוד אורחים של הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל / הערת הרב מבריסק זצ"ל בענין הכנסת אורחים / אברהם אבינו ע"ה ידע לתת לאורחיו מהמשובח ביותר / הנהגת הבבא סאלי זצ"ל בכיבוד אורחים / הנהגת הגאון רבי חיים ברים זצ"ל / יש להבין צורכי העניים / מצוה לארח גם אנשים פשוטים / ללוות את האורח - חלק בלתי נפרד ממצות הכנסת אורחים / יש לדעת לשם מה מזמינים אורח לבית... / המלאכים אינם רעבים, הם יכולים לחכות קצת... / לתת לאורח לאכול "מיד" בהכנסו לבית / אין לתת הרגשה לאורח כאילו הוא מטריד ומפריע / מה עדיף תקיעת שופר או הכנסת אורחים? / כל עכבה לטובה!... / דברים נפלאים מהגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל / הנהגתו הנפלאה של הגאון רבי חיים ברים זצ"ל / להכניס אורחים גם כשאין לו דבר מיוחד לתת להם / "ויהיו עניים בני ביתך" / דברים כדרבונות מהספר פלא יועץ / הנהגת הגאון רבי שלמה איגר זצ"ל / הנהגת הגאון רבי שלמה מזויעהל זצ"ל / הכנסת אורחים של הגאון רבי ישעי'לע קערעסטירער זצ"ל / לא פחות מעשרים וחמשה אורחים בכל שבת! / הכנסת אורחים של הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל.

 

פתח דבר: 

את השורות הבאות נקדיש בעזרת השי"ת למצות "הכנסת אורחים." 

נדון האם מדובר במצוה דאורייתא או דרבנן, נבאר את חביבותה וחשיבותה של מצוה זו, נאריך גם בכמה פרטים הנוגעים לצורת קיום המצוה, נדגיש בין השאר מהי הזהירות בה עלינו לנקוט בכדי לא לפגום בה חלילה, ואף נעלה על נס את הנהגתם של גדולי ישראל בענין הכנסת אורחים. 

הכנסת אורחים - מצוה דאורייתא! 

הנה מצות הכנסת אורחים לפי רוב הפוסקים היא מצות עשה דאורייתא. אלא שבמקורה מצינו מחלוקת: יש האומרים שמצות הכנסת אורחים היא בכלל מצות גמילות חסדים וכמבואר בגמרא (שבת קכז:) אלא שדעת הרמב”ם זצ”ל בהלכות אבל (פרק א הלכה ד) פירש שמצות הכנסת אורחים היא בכלל מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך." 

אמנם מצינו בדברי הרמב”ם זצ”ל נקודה חשובה בזה, ועל כן נכון לצטט את לשונו שם: 

"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה וללוות האורחים, ולעסוק בכל צרכי הקבורה וכו'. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור. אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך."..." 

ויש לעיין שלכאורה סותר את דברי עצמו מיניה וביה, מחד הוא כותב שמצוות אלו, ובהם מצות "הכנסת אורחים" הם "מצות עשה של דבריהם" – דהיינו; דרבנן. ומאידך הוא מסיים שהם נכללים בכלל מצות "ואהבת לרעך כמוך" שהיא מצוה דאורייתא. 

ולמרות שיש מחלוקת בדבר זה, בכל זאת נזכיר את דברי הכסף משנה זצ"ל (הלכות אבל פרק א הלכה ב) הסובר בדעת הרמב”ם זצ”ל שכל דבר שאינו מפורש בתורה ממש, אף על פי שדינו דין תורה מיקרי מ: "דברי סופרים". ונמצא לפי מהלך זה שלשון הרמב”ם זצ”ל "מדבריהם" – היינו; מן התורה. 

הכנסת אורחים מדין "והלכת בדרכיו" 

ומצינו בזה דעה נוספת, והיא דעתו של השל"ה הקדוש זצ”ל (וירא ב') שמצות הכנסת אורחים היא בכלל מצות עשה של "והלכת בדרכיו". וכדאי מאוד להביא את דבריו שמהם נראה ברור כי לדעתו זו מצות עשה מדאורייתא בלי שום ספק, וזה תורף דבריו: 

"מצות הכנסת אורחים שהיא בכלל מצות עשה ד: "והלכת בדרכיו" נוסף על שהיא מעלה גדולה ממעלות המידות וכו'. ולא תימא שהיא מידה, אלא המקיים אותה מקיים מצות עשה ד: "והלכת בדרכיו" ויש לו שכר כמצווה ועושה ככל מצוה מן תרי"ג מצוות. וזה כי הקב"ה מכניס אורחים בכל זמן ועידן, בכל שעה ובכל עת ובכל רגע, כי אם לא היה מכניס אורחים ברגע כמימרא היה העולם אבד, רצוני לומר: כי כל העולם אורחים הם לגבי השי"ת, "כארח נטה ללון" (ירמיה יד, ח) כי גרים אנחנו והוא מכניס, וקיומם בהשפע שמשפיע עליהם, וכהרף עין אם לא השפיע עליהם והכניסם לקיום, אז הכל אבד." 

ומבואר מדבריו שמצוה זו היא מצות עשה ככל שאר מצוות מהתרי"ג מצוות של התורה. 

הכנסת אורחים - חיוב! 

כך נוכל ללמוד מהמעשה הבא: 

רב אחד נקלע לראדין והוא פגש את החפץ חיים זצ”ל ברחוב העיר. אותו רב לא ידע שזהו מרן זצ”ל 

והוא פנה אליו בשאלה: 'האם מכיר הינו בעיר אכסניה בה יוכל להתארח?'. 

החפץ חיים זצ”ל סימן באצבעו על ביתו שלו, ואכן הם נכנסו לשם יחדיו, כאשר החפץ חיים זצ”ל בכבודו ובעצמו עמד סביבו תוך שהוא טורח ודואג לכל צרכיו. למחרת בשעת התפילה ביקש הרב הנ"ל מאחד המתפללים שיראה לו מיהו ה"חפץ חיים" ומה נבהל כשנודע לו שזהו מארחו בכבודו ובעצמו! 

ניגש הרב הנ"ל מיד להחפץ חיים זצ”ל וביקש ממנו שימחל לו על שנתן לו לשרת אותו, 

אבל החפץ חיים זצ”ל תמה ואמר: 'ומה סבור הנך, וכי אני פטור ממצות הכנסת אורחים?' 

הרי לנו מה היתה השקפתו של החפץ חיים זצ”ל, הוא הבין שיש לו חיוב לקיים את המצוה של הכנסת אורחים ככל שאר חיובי המצוות, ואין אפשרות להיפטר מקיום מצוה זו! 

מדוע בעבר בגדי העניים היו קרועים ובגדי הבעלי בתים שלמים 

ומאחר שביררנו כי מדובר במצוה כשאר מצוות התורה, ראינו לנכון לציין את חשיבותה וחביבותה בעיני השי”ת. 

ויש צורך מיוחד לעורר את הלבבות בזמננו שקיים רפיון גדול בקיום מצוה זו, וידועה אמרתו של המגיד מקמניץ זצ”ל: מדוע בעבר בגדי העניים היו קרועים ובגדי הבעלי בתים שלמים, ואילו כיום המצב הוא להיפך - בגדי העניים שלמים ובגדי בעלי בתים קרועים? 

זאת משום שבעבר בעלי בתים היו מושכים את העניים בבגדיהם על מנת שיבואו לאכול אצלם... וכך היו בגדיהם של העניים נקרעים, אבל כיום העניים סוחבים את בעלי הבתים בבגדיהם בכדי שיזמינו אותם... ובגדי העניים נשארים שלמים... 

חביבה מצות הכנסת אורחים בעיני הקב"ה 

בוא וראה עד כמה חביבה מצוה זו בעיני השי”ת, הלוא התורה האריכה בתיאור הנהגת אברהם אבינו ע”ה בסיפור עד פרטי הפרטים כיצד נראתה ה"הכנסת אורחים" שלו, והכל בא ללמדנו את ההנהגה הראויה במצוה זו. 

וכבר כתב החפץ חיים זצ”ל בספרו אהבת חסד (פרק ח א"ג): "כמה חביבה מצות הכנסת אורחים לפני השי"ת, שנכתב פרשה שלמה בתורה המדברת בענין זה, והיא לאות לנו שנתחזק בזה גם כן כל ימי חיינו, וכמו שמצינו שתיכף אחר מעשה זו שיבח אותו הכתוב עבור שיצווה את בניו גם כן לילך בדרך צדקותיו." 

חשיבות המצוה - גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה! 

על חשיבותה הגדולה והרבה של מצוה זו נכתב כבר רבות, ונביא חלק מהדברים. 

איתא בגמרא (שבת קכז.): "אמר רב יהודה אמר רב: 'גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה." 

והלוא אין לנו דבר גדול מקבלת פני השכינה, ואף על פי כן כתוב שגדולה הכנסת אורחים הימנה! 

בכדי להבין מפני מה הכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני השכינה, נמחיש את הדברים באמצעות משל המובא בספרים. 

מלך גדול שלח את בניו לעיר אחרת ומסרם שם למחנך. לימים הלך המלך לבקרם, המחנך קיבלו בכבוד גדול ותוך כדי שיחה עם המלך באו לפניהם בני המלך כשהם רעבים לאוכל. 

התנצל המחנך ואמר למלך: "אבקש רשות מהמלך להמתין עד אשר אטפל בבניו"... שמח המלך שמחה גדולה על התמסרותו לבניו, ועתה אילו היה אותו מחנך מזניחם ומרעיבם ותחת זאת היה עוסק בענייני המלך, וכי לא היה כועס עליו? 

כך בדיוק כאשר מזדמן לפנינו אדם רעב ונצרך ואנו מטפלים בו, אזי כביכול הקב"ה שמח מאוד שאנו מטפלים בבניו אהוביו, ולכן גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה! 

נפלא! 

"וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל" 

אבל, סוף כל סוף, עלינו לדעת: מהיכן למדו חז"ל הלכה זו שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה? אולי שתי המצוות בדרגה שוה ואברהם אבינו בחר לעסוק בהכנסת אורחים? 

הרבה תירוצים נאמרו בזה, אמנם נביא את תירוצו הנפלא של הספר קהלת יצחק (פרשת וירא): 

יש להעיר על מה שכתוב בתורה (בראשית יח, א - ב): "והוא יושב פתח האוהל כחום היום, וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל" וקשה, מדוע נכתב: "וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל" הלוא כבר ידענו שהוא היה יושב בפתח האוהל ולא הוי ליה למכתב אלא "וירץ לקראתם" ותו לא. 

וכתב בספר קהלת יצחק תירוץ נפלא בשם הגאון רבי שלום מגיד מישרים בק"ק פרוזינע זצ”ל: 

ידוע שתכף אחר עשיית מצוה אסור לרוץ, שהמצוה לא תראה עליו כמשא עד ששמח הוא להפטר ממנה, וכדמצינו בגמרא (ברכות ו:): "היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה" ופירש רש”י זצ”ל שם: "לפי שמראה בעצמו שעכוב בית הכנסת דומה עליו כמשוי מטעם הנ"ל" 

מצד שני, איתא בשולחן ערוך אורח חיים (סימן צ סעיף יב) בזה הלשון: "מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה" מבואר שכאשר הוא בדרכו לקיים מצוה - יש ענין לרוץ. 

ועתה יש לחקור: כיצד יש לנהוג במי שזה עתה קיים מצוה והוא בדרכו לקיום מצוה נוספת? האם ילך בנחת מפני המצוה שעשה, או שמא עליו לרוץ בכדי לקיים את המצוה שלפניו. אבל מאידך הלוא הריצה מעידה שהמצוה שעשה היא כמשוי עליו, ואם כן מה יעשה? 

ועל כן כתב הגאון רבי שלום זצ”ל: הדבר תלוי, אם המצוה שעשה זה עתה גדולה יותר מהמצוה שעתיד הוא לקיים - אזי צריך לילך בנחת, אך אם המצוה שעדיין לא קיים גדולה יותר - אזי צריך לרוץ. ואם ב' המצוות שוות במעלתן, ילך את חצי הדרך בנחת, וחציו השני במרוצה... 

והנה אברהם אבינו ע”ה מכיון שידע כי: "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה" לכן היה עליו לרוץ את כל הדרך - גם בחצי הראשון. זאת היא כוונת הפסוק "וירץ לקראתם מפתח האוהל" ללמדנו כי תכף מתחילת דרכו - מפתח האוהל - רץ עד שבא אצל האורחים. וממילא למדנו לדרכנו ש: 'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה" 

כפתור ופרח! 

מבטו של החוזה מלובלין זצ"ל על מצוה זו 

בוא וראה כיצד התייחסו גדולי ישראל למצוה זו וכיצד התבטאו עליה, ונציין שלוש דוגמאות. 

ביתו של החוזה מלובלין זצ”ל היה פתוח לכל עובר ושב והוא בעצמו שימש את אורחיו ואפילו את הפשוטים ביותר. 

מעשה בעני אחד שבא לביתו, ואכן החוזה מלובלין זצ”ל שימש אותו בעצמו כדרכו והגיש לו סעודה לאכול. לאחר שסיים לאכול ולשתות, החוזה זצ”ל פינה מהשולחן את הכלים הריקים למטבח... 

תמה העני: 'ילמדנו רבנו! מילא מה שהרבי בעצמו טרח בהכנסת אורחים אני מבין, כדי לקיים את ה: "מצוה בו יותר מבשלוחו". אבל זאת לא אבין - מדוע טרח בעצמו להוציא את הכלים, וכי חסר לו משמשים בבית?' 

השיב לו החוזה זצ”ל: 'הלוא הוצאת כף ומחתה מקודש הקודשים היתה חלק מעבודת היום המקודש יום הכיפורים, והיא נעשתה רק בכהן גדול בבגדי לבן...' 

בא אעזור לך במצוה, למה לך לטרוח כל כך בגופך?... 

על הגאון רבי חיים מבריסק זצ”ל מסופר: 

'פעם תמה אחד מאורחיו באוזניו: 'מדוע הרב גאון ישראל טורח בעצמו סביבנו עד כדי כך'. 

למחרת בעת קריאת התורה דאג הגר"ח זצ”ל שיכבדו את האורח ב: 'הגבהה'. כשניגש הלה להגביה את התורה 

ניגש אליו ואמר לו: "בוא ואעזור לך להגביה, למה לך לטרוח בגופך כל כך"?... 

עוד בחשיבות המצווה יש להביא את דברי הגמרא (מנחות צז.): "בזמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על אדם, ועכשיו שאין בית המקדש קיים - שולחנו של אדם מכפר עליו" ופירש רש”י זצ”ל: "דנותן פרוסה לאורחים" וכעין זה פירש רבנו גרשום זצ”ל שם. 

ממתי יש לאתרוג זכות לומר מה יעשה עמו בעל הבית?!... 

בספר מעשה איש (ה"ח) מובא מה שסיפר הגאון רבי חיים ברים זצ”ל מה שבדידיה הוה עובדא: 

'פעם התעכבתי בבני ברק עד שעה מאוחרת מאוד, לא מצאתי דרך לנסוע לירושלים ומחוסר ברירה נשארתי ללון שם. כאשר נודע על כך לחזון איש זצ”ל ולגיסו הסטייפלר זצ”ל ולזוגתו הם עסקו יחד במצות הכנסת אורחים. 

הסטייפלר זצ”ל וזוגתו סחבו את המזרון וכלי המיטה, והחזון איש זצ”ל הלך לפניהם להראות להם היכן יניחום. החזון איש זצ”ל בעצמו הכין לי כלי עם מים לנטילת ידים שחרית והעמידו על יד המיטה. 

לא יכולתי לשאת זאת כיצד טורח החזון איש זצ”ל סביבי וניסיתי להתנגד, אבל החזון איש זצ”ל ענה בנחרצות: "ממתי ל "אתרוג" יש זכות לומר מה יעשה עמו בעל הבית"?!...' 

הרי לנו מה היחס של גדולי ישראל למצות הכנסת אורחים, לא פחות מהדקדוק שלהם בשאר מצוות התורה! 

מעשה עם הגאון רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זצ"ל 

ומסופר על הגאון רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זצ”ל: 'בימי חורפו כאשר היה סמוך על שולחן חותנו, נהג לשמש בגופו את כל האורחים הרבים שהתאכסנו בבית חותנו הגביר הנכבד, הוא טרח והביא להם אלומות קש והציע להם את המיטות. 

כאשר אמר לו חותנו: 'למה לך להטריח את עצמך, וכי אין אתה יכול ליתן אגורת כסף לנכרי והוא ישא את האלומות' 

השיב: 'האם נכון לכבד ערל בקיום מצוה, ולא עוד אלא אשלם לו כסף בעד כך?!...' 

לומדים מזה כי כאשר ההשקפה על מצוה חשובה זו היא נכונה על פי תורתנו הקדושה, לא ניתן לוותר עליה בקלות. 

מהו עוצם כוחם של הכינים?... 

בוא וראה מה גדול כוחה של מצוה זו: פעם הגיש הרה"ק מקאלאשיץ זצ”ל כר לעני בבית המדרש, לאחר שהכר הוחזר לבית, הרבנית מצאה כי כינים רבות רוחשות עליו... 

התאוננה לפניו: 'היתכן שנתת את הכר לאיש מזוהם מלא בכינים?!' 

השיב לה הגה"ק מקאלאשיץ זצ”ל בניחותא: 'היודעת את איזה כח יש לבריות קטנות הללו? הלוא הם מסוגלות לגרור ולמשוך את האדם עד לגן עדן...' 

"כי בגלל הדבר הזה יברכך השם" 

הגאון בעל ההפלאה זצ”ל בספר לחמי תודה מבאר את מה דאיתא (אבות א מ פ ה): "יהי ביתך פתוח לרוחה" - רצה לומר שלא תסגור הדלת בשעת אכילה. וזה שכתוב "לרוחה" – רצה לומר שהרי תרויח על ידו, כמו שכתוב (דברים טו, י): "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה'." 

הרי לנו שבזכות מצוה זו זוכים לברכה בין בענייני עולם הזה ובין בענייני עולם הבא! 

כמה פרטים חשובים על צורת קיום המצוה 

ועתה נבוא לבאר ולהתמקד בכמה מפרטי קיום המצוה בפועל: 

הנה בספר מנורת המאור (כלל ז' חלק א פרק א) כתב שיש במצוה זו ארבעה דברים: אכילה, שתיה, לינה, לוויה, ובזה נכללו כל צרכי האורחים. 

וראינו לנכון לפתוח את הנושא עם דבריו הנפלאים של רבנו יונה זצ”ל בספר היראה, בהם הוא מבאר באריכות כיצד יש לקיים מצות הכנסת אורחים באופן הראוי, וזה תורף דבריו: 

"ואם יבואו אורחים לביתו יכניסם לביתו בסבר פנים יפות. ומיד בבואם ישים לפניהם לחם לאכול, כי פעמים בא העני ולא אכל והוא בוש לשאול. ויתן להם לחמו ומימיו את אשר יאכל בפנים מאירות, ואף אם יהיה לבבו עצב, ודאגה ישחנה מלבו בפניהם, וינחמם בדבריו ויהי להם למשיב נפש. 

ואפילו אם יהיו לו אלף עבדים יטרח הוא בעצמו, ויעמוד עליהם. מי לנו גדול כאברהם אבינו ע”ה ששימש למלאכים והיו לו כמה עבדים ושפחות שנאמר ובני ביתו, ואף על פי שנראו כערביים כדברי רז"ל. ובכל מה שעשה על ידי עצמו שילם לו הקב"ה לישראל בכבודו ובעצמו. 

ואל יספר לפניהם: 'כך וכך אירע לי...' קצה תלאותיו, כי דברים אלו שוברים את רוחם, כמדומה להם כי בשבילם אמר כן, וכמעט אין לו שכר בעמלו. ויכבדם כאדונים לו, וכן מצינו באברהם אבינו ע”ה שקראם "אדונים" וגדול הכנסתם יותר מקבלת פני שכינה. ובשעת האוכל יראה את עצמו כמצטער שאינו יכול להיטיב להם יותר, וכן הוא אומר (ישעיה נח, י): "ותפק לרעב נפשך" - תצא נפשי שאין לי מה ליתן לך." 

ממשיך רבנו יונה זצ”ל ואומר: "ואם ילינו אצלו ישכיבם במיטב מטותיו, כי גדולה מנוחת העיף בהיותו שוכב בטוב, ויותר עושה לו נחת רוח המשכיבו היטב יותר מן המאכילו ומשקהו וגלגל הוא החוזר בעולם. 

ובצאתם ילוום ויתן להם פת צידה לדרך, כי על פת לחם יפשע גבר, כי על אשר לא נתן יהונתן לדוד פת לחם בהיפרדו מאתו נתגלגל הדבר ונהרגו כהני נוב שמונים וחמשה נושאי אפוד בד. והעניק תעניק להם מסת נדבת ידך. ואם בא מצוה לידך תמהר בה ואל תתרשל בה, כי זהירות מביא לידי זריזות נקיות פרישות טהרה קדושה יראת חטא חסידות וענוה." 

להראות לאורחים שחפצים אנו בהם 

הנה בדבריו הקדושים הללו נכללו פרטים רבים מהו האופן הראוי לקיים מצות הכנסת אורחים, נשתדל בעזרת השי"ת לעמוד על כמה נקודות ולהרחיב בהן את הדיבור. 

ראשית כל עלינו לדעת כי הדרך לקיים מצוה זו כתיקונה היא באמצעות מתן ההרגשה לאורח שאנו חפצים שיהיה תחת צל קורתנו, ולא זו בלבד אלא עליו לחוש כאילו הוא המטיב עמנו בכך שהסכים להתארח אצלנו, ונבאר את הדברים בעזרת השי"ת. 

מדוע ביתו של אברהם אבינו ע"ה היה פתוח לרווחה לארבע רוחות? 

שנינו (אבות פרק א משנה ה): "יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר: 'יהי ביתך פתוח לרוחה' ופירש רבנו יונה זצ”ל: "שיהיה ביתו כבית אברהם אבינו ע”ה שהיה ביתו בדרך במקום דוחק כדי שיכנסו לשם העוברים והשבים, ויהיה ביתו פתוח לארבע רוחות מכל צד שיבואו שימצאו פתח פתוח ויפנו לשם, כמו שאמר איוב (לא, לב): "דלתי לארח אפתח." 

וכעין זה מצינו באבות דרבי נתן (פרק ז הלכה א): "יהי ביתך פתוח לרוחה, כיצד? מלמד שיהא ביתו של אדם פתוח לרוחה לדרום ולמזרח ולמערב ולצפון, כגון שעשה איוב שעשה ארבע פתחים לביתו. ולמה עשה איוב ארבע פתחים לביתו, כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית, הבא מן הצפון יכנס כדרכו הבא מן הדרום יכנס כדרכו וכן לכל רוח, לכך עשה איוב ארבע פתחים לביתו." 

ולכאורה יש לתמוה, מדוע צריכים ארבעה פתחים - פתח לכל רוח ורוח? מה יקרה אם האורח יקיף וילך עוד כמה פסיעות עד לפתח? 

אמנם הביאור הוא כמו שכתב בספר זיו אבות (מאמר כה): 'כאשר ביתו של אדם פתוח לרווחה - בעל הבית מגלה ומראה בזה לעין כל עד כמה עז חפצו ורצונו להיטיב לבריות, ואת שמחתו להכניס את האורחים לביתו. 

דוגמא לדבר: אדם שיש לו חנות, הריהו פותח בה כל פתח אפשרי לרשות הרבים ועושה כל שביכולתו כדי להפוך את הגישה אליה לנוחה יותר על מנת למשוך את הקונים שיכנסו לחנותו, כך גם העושה למען האורחים פתחים רבים לביתו, מראה הוא בזה שהוא מעוניין וחפץ בהם שיבואו לביתו. 

לעומת זאת, אם יש צורך לטרוח בכדי להיכנס לביתו, אזי אפילו אם הוא מכניס אורחים, אין זה ניכר שהוא רוצה וחפץ בהם בביתו, כי אולי הוא עושה זאת מפני שמתבייש לסרב וכדומה. 

זה הלימוד מאברהם אבינו ע”ה, וזהו שכתוב - "יהי ביתך פתוח לרוחה!" 

"והנה שלושה אנשים נצבים עליו" 

כך מצינו מענין לענין באותו הענין, כתוב בפסוק (בראשית יח, ב): "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו" וכבר התקשה בזה האור החיים הקדוש זצ”ל מה טיבה של תיבת "והנ " שלכאורה מיותרת היא. 

בספר מנחת חיים כתב לבאר את הדברים באופן הבא: כאשר אדם מכניס אורחים באופן קבוע בביתו עד שנוהג זה נעשה אצלו דבר שבשגרה, בדרך כלל הוא מאבד את הרגש, וממילא אין הוא מתייחס לאורחיו בכובד ראש הראוי ואין הם זוכים אצלו למלוא תשומת הלב. 

אך אברהם אבינו ע”ה למרות שהכניס אורחים מדי יום ביומו, בכל פעם שהיה מגיע אליו אורח העניק לו הרגשה כאילו הוא האורח הראשון שלו מעולם, והיה שמח בו שמחה עצומה עד מאוד. 

וזאת רמזה תורה במה שכתבה "והנה שלושה אנשים" כי כידוע תיבת "הנה" מורה על דבר שנתחדש רק עכשיו ולא היה קודם. 

למדנו מכך כי עלינו לתת לאורח תחושה שהוא חביב ורצוי בצל קורתנו, ואנו שמחים בקרבתו. 

מעשה עם החפץ חיים זצ"ל 

מסופר על גביר אחד שביקר בעיר ראדין והחפץ חיים זצ”ל הזמינו להתארח בביתו בשבת. האורח שנוכח לראות את הפשטות והדלות במעון הצר של המארח, לא הסכים לשבות במעונו אלא אם רבנו זצ”ל יקבל תשלום על כך. 

הסכים רבנו זצ”ל וקיבל את הכסף. ואכן, האורח קיבל תמורה מלאה לכספו, גם מעושר המאכלים שעלו על השולחן, וגם מה: "סעודה שתלמיד חכם שרוי בה" אשר הוא כאילו נהנה מזיו השכינה. במוצאי שבת בא העשיר להיפרד ולהתברך. 

החפץ חיים זצ”ל הושיט לו את מלוא כספו ועמד בתוקף על השבתו לידיו באומרו: 'אין אני נוטל כסף עבור מצוות!' 

תמה העשיר: 'אם כן, מדוע נטלתם את הכסף מלכתחילה?' 

ענה רבנו זצ”ל: 'שמחתי מאוד כשהצעת לשלם עבור האירוח, ידעתי כי כך תחוש כמו באכסנייה ולא תימנע מלאכול או לשתות, אך מעולם לא היה בכוונתי ליטול שכר בעבור מצוה הגדולה מהקבלת פני שכינה!' 

צריכים להראות לאורח שכאילו הוא העושה חסד עם בעל האכסניה 

זוהי מחובתו של המארח, להקנות לאורח את התחושה כאילו הוא אשר עושה עמו חסד. 

ודבר זה מדויק בלשון הפסוק (בראשית יח, ג): "אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך" וכתב השל"ה הקדוש זצ”ל (פרשת וירא דרך חיים תוכחת מוסר): "ראוי למי שייטיב לאנשים, שיראה להם שהוא מקבל טובה מהם במה שיקבלו ממנו, לא שיתפאר על הטוב שייטיב להם. ולזה תמצא שאברהם הראה לאלו האנשים, שהם נותנים לו מתנה בבואם אל ביתו לקבל הטבתו." 

מדוע ביקש אברהם אבינו ע"ה להכין כמות אדירה של לחם?... 

ובזה נוכל ליישב את תמיהת הרמב"ן זצ”ל על הפסוק (בראשית יח, ו): "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות" מדוע היו צריכים כמות כה גדולה של לחם לשלושה אנשים. כך יש לשאול לשם מה היה צריך להעמיד לכל אחד ואחד לשון של בהמה, אף שלשון אחת מספיקה לכמה בני אדם? 

אלא הביאור הוא (עיין בספר אוצרות פניני התורה): כאשר מוגש לפני אורח כמות גדולה של אוכל העלול להתקלקל, הוא אינו חש כאילו נעשה עמו חסד, אלא אדרבה הוא מטיב עם המארח באכילתו, בכך שהאוכל אינו הולך לאיבוד! 

כמו כן אברהם אבינו ע”ה היה ברצונו להעניק לאורחיו את התחושה שהם אלו שעשו עמו טובה שאוכלים מלחמו, לכן הכין במכוון כמות אדירה של לחם, ולשון של בהמה - מוצרים שאין להם "חיי מדף" ארוכים כדי לתת להם הרגשה שעושים עמו טובה במה שהאוכל איננו נזרק ונשחת. 

בזה ניתן ליישב גם את הערתו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ”ל: מדוע טרח אברהם אבינו ע”ה לנטוע פרדס כדי להביא ממנו פירות לאורחים (עיין ברש”י כא, לג על הפסוק: "ויטע אברהם אשל") הלא יכול היה בנקל לקנות פירות מן השוק? 

אלא הוא עשה זאת בכדי להעביר בהם את התחושה שהם אלו המתחסדים עמו לאכול מפרדס מלא בפירות בשלים שבעוד רגע קט בין כך יפלו ארצה להיות למאכל לרמשים ונמלים... 

וכל זה הוא לקח טוב וגדול עבורנו כיצד עלינו לנהוג במצות הכנסת אורחים. 

לתת כבוד לאורח 

עוד חלק חשוב ועיקרי במצוה: לכבד את האורח! נביא שתי דוגמאות כיצד יש לכבד אורח. 

מעשה באורח שנקלע בחג הסוכות אל מעונו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ”ל. 

התנצל הגאון זצ”ל לפניו ואמר: "ירד נא מר לאכול בסוכתי אשר בחצר, אך אני איאלץ להישאר בבית, בהיותי חולה ו: "מצטער פטור מן הסוכה." 

עשה האורח כדבריו ובני הבית ערכו לפניו סעודה שלימה, לפתע הבחין האורח ברבי חיים עוזר זצ”ל שטרח וירד מביתו בקומה השנייה וצעד אל עבר הסוכה. לתמיהתו של האיש 

הצטדק רבי חיים עוזר זצ”ל על פי דרכו: 'המצטער פטור רק ממצות סוכה ולא ממצות הכנסת אורחים, הלוא גם אברהם אבינו ע"ה קיימה דוקא בהיותו חולה וכואב, ואין זה מכבודו של האורח שיהא יושב בסוכה לבדו, ואני איוותר בבית...' 

כיבוד אורחים של הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל 

מידת הכנסת האורחים של הגאון רבי חיים מבריסק זצ”ל היתה ידועה ומפורסמת להפליא ממש, הוא כיבד במסירות כל אחד ואחד מאורחיו. 

בבית הכנסת היה אדם אחד אשר נהג בעליצות הדעת, המתפללים אמרו לעצמם כי אין זה פלא שהוא עליז כל כך, מפני שזה כמה ימים הוא מתארח בצל קורתו של רבי חיים זצ”ל אשר כיבדו כאילו הוא אדם גדול, עד שהוא בעצמו התחיל להשתכנע כך. 

הערת הרב מבריסק זצ"ל בענין הכנסת אורחים 

ומלבד הכבוד שעלינו לחלוק לאורחים, צריכים אנו לספק את כל צרכיהם, וכדאי לציין נקודה חשובה בענין זה. 

הרב מבריסק זצ”ל פנה פעם אל הגאון רבי דוד פרנקל זצ”ל ואמר לו: 'בוא ואלמד אותך פרק בהלכות הכנסת אורחים. כאשר מגיע לבית אורח בפעם הראשונה - מראים לו תחילה היכן ממוקם בית הכסא, בכדי שלא יתבייש לשאול על כך'. 

אברהם אבינו ע"ה ידע לתת לאורחיו מהמשובח ביותר 

בגמרא (בבא מציעא פו:) מובא שאברהם אבינו ע”ה שחט שלושה בני בקר על מנת להאכיל את אורחיו בשלוש לשונות בחרדל - לשון לכל אחד. ופרש רש”י זצ”ל: "לשונות בחרדל - מעדן מלכים ושרים הוא." 

מכאן למד בספר ברכת אברהם (פרשת וירא) מעלה נוספת באופן קיום המצוה מן המובחר של המארח: לא די בכך שהוא מציע לאורחים אכילה ושתיה כראוי בשביל להשביעם ולמלאות כל חסרונם, אלא הוא בוחר לכבדם במאכלים המשובחים ביותר העולים על שולחן מלכים בכדי להעניק להם את ההנאה המקסימלית. 

ויש בזה דבר נפלא: הלוא ודאי שאברהם אבינו ע”ה היה רחוק מאוד מכל מושגי ה: "גשמיות" של מעדני מלכים, אך למרות כל זאת כשבאה מצוה של הכנסת אורחים לידו, הוא ידע גם ידע היטב לבחור עבור אורחיו את המאכל המשובח ביותר. 

הנהגת הבבא סאלי זצ"ל בכיבוד אורחים 

זו היתה דרכם של גדולי ישראל, להעניק לבאים בצל קורתם את האירוח המעולה ביותר, הגם שמושגים אלו היו רחוקים מהם לגמרי. 

הגאון רבי ישראל אבוחצירה הבבא סאלי זצ”ל שב אל ביתו במוצאי תענית אחת יחד עם אורחיו מבית הכנסת, כל בני הבית היו שרויים בעצב בשל הידיעה העצובה שהגיעה זה עתה ממרוקו: כלתו של רבנו זצ”ל אשת הבבא מאיר זצ”ל נפטרה. כולם היו נתונים באבל וביגון עד שלא נתנו לבם להכנת המאכלים למוצאי הצום. 

רבנו הבבא סאלי זצ”ל כאב את כאבו ואת כאב משפחת בנו על הסתלקות הרבנית הצדקנית ע”ה, אבל בד בבד נכנס למטבח, טרח והכין סעודה משובחת עבור בני ביתו ועבור אורחיו... 

לעצמו - היה די לרבנו זצ”ל בסעודה אחת משבת לשבת, רוב ימיו היו בתענית, וגם כשסעד את לבו היה זה בגדר טעימה בלבד, כל המושג "אוכל" היה רחוק בתכלית מהשגתו. אך לא הפריע לו הדבר להבין את צרכיהם ולהכין עבורם את הסעודה הטובה ביותר, כי הלוא ראשו היה בשמי שמים אך רגליו יציבות בקרקע. 

הנהגת הגאון רבי חיים ברים זצ"ל 

גם על הגאון רבי חיים ברים זצ”ל מסופר על זה הדרך: לעצמו הסתפק במיעוטא דמיעוטא, אך אם היה מזדמן לו אורח היה מבקש מבני ביתו שיכינו סעודה משופרא דשופרא לכבוד האורח, לפעמים אף היה רבנו זצ”ל טורח בעצמו לקנות דבר טעימה עבור האורח. 

או אז נוכחו כולם לראות כי בשביל מצות "הכנסת אורחים" גילה רבנו זצ”ל ידיעה מקפת בענייני אכילה לפרטי פרטים. 

יש להבין צורכי העניים 

ככלל במצות גמילות חסד ובפרט בהכנסת אורחים, על המארח להקדיש מחשבה בכדי להבין מהו הצורך של אורחיו על מנת לספק להם אותו כראוי: 

מסופר על הגאון רבי מנחם מנדל מרימנוב זצ”ל שהבחין כי מגישים לאורחים בבית התמחוי לחמניות קטנות, הוא הבין מיד שהדבר נעשה בכדי לחסוך בדמים בשל היוקר שהאמיר נוראות בתקופה ההיא. 

ניגש רבי מנחם מנדל מרימנוב זצ”ל לאחראי ואמר: 'איפכא מסתברא! אם הלחם כה יקר, משמע שהאורחים רעבים יותר, ואם כן אדרבה יש להגיש בפניהם ככרות גדולים'. 

מצוה לארח גם אנשים פשוטים 

עוד נקודה: הידור יש במצות הכנסת אורחים כאשר הוא מארח אנשים פשוטים, כי המארח אורחים חשובים יש לו הנאה צדדית מהמצוה והוא אינו עושה זאת רק למען קיום המצוה. 

ומספרים על הגאון בעל הבית הלוי זצ”ל: 'פעם הגיע לעיירה ברנוביץ והוא ביקש מבעל אכסנייה שיתן לו מקום ללון, הלה שלא הכיר את הבית הלוי זצ”ל טען: 'כי אין לו מקום לאירוח'. באותו לילה הגיע לעיר גאון מפורסם, וראה זה פלא, בעל האכסנייה מצא עבורו ועבור אנשיו חדרים לרוב... 

נענה הבית הלוי זצ”ל ואמר: 'כעת זכיתי להבין מדוע התורה מאריכה בתיאור מצות הכנסת האורחים של אברהם אבינו ע”ה, הלוא גם לוט הכניס אורחים ובעניינו התורה מקצרת מאוד. 

אלא שאברהם אבינו ע”ה היה מוכן לקבל אורחים למעונו גם כאשר סבר שהם ערביים ואבק עבודה זרה ברגליהם וכלשון הפסוק: "שלשה אנשים נצבים עליו" מה שאין כן לוט ששמע כי "ויבאו שני המלאכים סדומה" - הרי כל אחד היה מוכן לארח מלאכים... 

ללוות את האורח - חלק בלתי נפרד ממצות הכנסת אורחים 

חלק עיקרי במצות הכנסת אורחים מלבד אספקת כל צרכיו של האורח, הכבוד שיש לחלוק לו וההרגשה הטובה שיש להעניק לו, הוא החיוב על המארח גם ללוות אותו בשעה שיוצא לדרכו. 

וכבר האריכו הרבה בשכר הלוויה ולכן לא נאריך בזה, אך בוא וראה מה שכתב הרמב”ם זצ”ל בהלכות אבל (פרק יד הלכה ב): "שכר הלוויה מרובה מן הכל!" 

וכבר ידוע המעשה באיש אחד שהיה מכניס אורחים, והיה עשיר גדול, ולבסוף נשרף ביתו וכל אשר לו רח"ל. 

כשבאו ושאלו את הגאון מוילנא זצ”ל: 'הלוא הוא היה זריז מאוד לקיים מצות הכנסת אורחים ומדוע זכות מצותו לא הגינה עליו?' 

השיב להם הגר"א זצ”ל: 'מפני שמנהגו היה לקיים באורחים מצות אכילה ושתיה בלבד, ולא מצות לוויה, וראשי התיבות "אשל" א'כילה ש'תיה ל'ויה. ונשאר מתיבת "אשל" רק "אש" אשר כילתה את ביתו!' 

ועל כן יקפיד כל אדם אשר אורח בא למעונו ללוות אותו בדרכו ולהיפרד ממנו כדבעי. 

יש לדעת לשם מה מזמינים אורח לבית... 

עתה רצינו לעורר את תשומת לב הקורא מהי ההשקפה הנכונה על מצות הכנסת אורחים. 

סיפר מרן הרב שך זצ”ל: 'בימי בחרותי אכלתי "ימים" אצל בעל הבית אחד. בשבת אחת הוא הזמין אורח לשבת, ולאחר המנה הראשונה החל בעל הבית לשיר זמירות. 

אמר לו האורח העני, שהיה רעב מאוד: "תביא כבר בבקשה את המנה הבאה!" 

בעל הבית ששירתו הופרעה, נפגע מאוד וגער בו: "קצת דרך ארץ"! 

מיד לחשה לו אשתו בעלת הבית: "איני מבינה אותך! לשם מה הזמנת אורח? כדי שישמע את זמירותיך, כדי ללמדו דרך ארץ, או שמא הזמנת אותו בכדי לאכול"?!... 

סיפר חכם אחד: 'בזמן היותי בחו"ל בשליחות, התארחתי בשבת בבית יהודי אשר נחשב נכבד בעמיו ומוקיר רבנן. בבואנו מבית הכנסת בליל שבת, פתח בעל הבית ואמר בדביקות רבה את כל המזמורים והתיקונים. אנכי בהיותי רעב, עייף ויגע מהדרך, התאפקתי וציפיתי בחוסר סבלנות לרגע בו יסיים מארחי את המזמורים ויתחיל לקדש. 

כשסיים וסגר את סידורו העבה, הרגשתי הקלה על לבי... אך מה נדהמתי לראות את ה: "חסיד שוטה" הזה, ניגש לארון הספרים ומוציא חומש, תוך שהוא מודיע לי: 'כי מנהגו מאז ומתמיד, ללמוד טרם הסעודה "שנים מקרא ואחד תרגום" מפרשת השבוע' ובטרם התאוששתי מתדהמתי, החל לקרוא את הפרשה וטעמיה...' 

והחכם עיניו בראשו ויודע הינו שאין זו ההנהגה הראויה כשישנם אורחים, ובפרט אם הם עייפים ורעבים. 

המלאכים אינם רעבים, הם יכולים לחכות קצת... 

סיפר הגאון רבי יהודה לייב חסמן זצ”ל: 'סעדתי פעם בליל שבת על שולחנו של החפץ חיים זצ”ל בראדין. מה מאוד תמהתי לראות כי החפץ חיים זצ”ל אינו אומר "שלום עליכם מלאכי השרת" כנהוג, אלא התיישב מיד, קידש על היין, נטלו את הידים ואכלו את הדגים. רק לאחר המנה הראשונה, החל החפץ חיים זצ”ל לשיר "שלום עליכם..." 

רבי לייב חסמן זצ”ל לא יכל להתאפק, הוא שאל את החפץ חיים זצ”ל: 'מה ראה לשנות מהמנהג המקובל לומר "שלום עליכם" מיד כשבאים מבית הכנסת?'. 

השיבו החפץ חיים זצ”ל: 'הרי כבודו בודאי רעב היה מן הדרך, רציתי שתסעד לבך קודם לכן, המלאכים אינם רעבים... הם יכולים לחכות מעט...' 

בדיוק בענין זה כותב החפץ חיים זצ”ל בהלכות סוכה (סימן תרל"ט שער הציון ס"ק סז) חידוש דין: 'אם מעכב אורח עני מלאכול כי ממתין שיפסקו הגשמים ואז ייכנס לסוכה, וכדעת הפוסקים שמחמירים במצטער שימתין, הוא נמצא מחמיר לעצמו אבל מיקל באיסור ד: "בל תאחר" ועובר מיד על הלאו אם קיימי עניים'. 

לתת לאורח לאכול "מיד" בהכנסו לבית 

עוד כותב החפץ חיים זצ”ל: התורה מספרת על אברהם אבינו (בראשית יח, ח): "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם" ופרש רש”י זצ”ל: "ראשון ראשון שהכין, הביא והגיש לפניהם" 

מהו הלקח הנלמד מדברי רש”י זצ”ל? החפץ חיים זצ”ל הטעים זאת במשל: מעשה בעני שהתדפק על דלתו של אדם, והתחנן בפניו: "הושיעני נא, מזה שלושה ימים לא בא דבר מאכל לפי, החיה נא את נפשי!" 

נרעש האיש מהזכות העצומה שנקלעה לידו, וכי קלה היא בעיניך, הצלת נפש מישראל השקולה כהצלת עולם מלא! וזכות הכנסת אורחים הגדולה מקבלת פני שכינה?! וכידוע "מצוות צריכות כוונה" ובמיוחד מצוה כה גדולה ונכבדה כזו. נזכר אותו בעל הבית באברהם אבינו ע”ה שהאכיל אורחיו לשונות בחרדל, 

ואמר לעני: "שמעני נא, לך ושוב בעוד שעה, ואכין סעודת מלכים לכבודך!" שמע העני והלך, לא הרחיק לכת ונפטר, והארוחה הפכה לסעודת הבראה... 

אילו היה הולך ההוא בדרכו של אברהם אבינו ע”ה, ממהר היה להגיש לעני חמאה וחלב ופרוסת לחם להשיב נפשו, ורק אחר כך היה לו להכין כסעודת שלמה בשעתו... 

זאת היא נקודה חשובה שצריכים להיות עירניים אליה - לדעת לשם מה מזמינים אנו את האורח, ולתת לו מיד לאכול ולנוח! 

אין לתת הרגשה לאורח כאילו הוא מטריד ומפריע 

עוד נקודה שיש לשים עין עליה היא - ברגע שיש לך אורח בבית, חייבים לתת לו תשומת לב מלאה, וזהו למרות שהיה לך דברים לעשות ולסדר באותו זמן. כי אין לתת הרגשה לאורח כאילו והוא מטריד ומפריע. 

ומסופר על הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל שעל אף שחביב היה עליו כל רגע ללימוד התורה אף על פי כן כל פעם שהיה בא אדם לביתו, יהיה מי שיהיה, היה מפסיק מלימודו, ולא היה נראה עליו שקשה עליו הדבר, והיה שומע את דבריו כאילו אומרים לו דבר יקר, ולא היה חילוק אצלו כמה זמן שהה הלה בביתו אלא היה מדבר עמו ללא הגבלת זמן, כן העיד אחד מגדולי תלמידיו. 

מה עדיף תקיעת שופר או הכנסת אורחים? 

ובענין זה יש מעשה מעניין עם מרן הרב שך זצ”ל 

היה זה ביום ראש השנה כשהציבור יצא להפסקה קצרה לפני התקיעות, מרן זצ”ל רץ לביתו במהירות האופינית לו, 

אחד מתלמידיו רץ אחריו ואמר לו: "ראש הישיבה עלול ליפול במדרגות!" 

"תקיעות, תקיעות" - השיב לו הרב שך זצ”ל 

אמר לו התלמיד: 'אבל הלא הראש ישיבה הוא המקריא, ולא יתחילו בלעדיו!...' 

דברי התלמיד לא הועילו להאט מרוצתו, כה נרגש היה לפני התקיעות. הגיע למעונו, קידש בזריזות וטעם דבר מה, בירך ומיד חפז חזרה לישיבה, ותלמידו אחריו. 

לפתע עצר, ושאל: 'ואתה עצמך, קידשת?' שתק אותו תלמיד. 

חזר ושאל: 'כבר קידשת?' 

ענה לו התלמיד: 'בראש השנה איני רוצה לשקר...' 

'ובאמצע השנה, מותר?!' - תמה מרן זצ”ל, ומיד פנה לשוב לביתו. מזג לו את הכוס, הגיש עוגיות, והורה שיאכל בניחותא, וכדי שלא ימהר פשט את הפראק, ופתח גמרא... 

תלמידו אמר לו: 'אבל עוד מעט תקיעות?' 

השיבו: 'אני המקריא, והציבור לא יתחיל בלעדי, יש לנו פנאי...' 

כל עכבה לטובה!... 

ועל נקודה זו היה מעורר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ”ל - לפעמים אדם עומד לצאת מהבית, ויש לו ענינים דחופים לסדר, ובדיוק אז מישהו דופק... במצב כזה צריך לנהוג כפי שהספרים הקדושים מלמדים אותנו: לחשבן מיד, שהתכנית ההיא נגוזה כעת, ומשמים רוצים שאעסוק באדם הזה - וזה לטובה!... כל עכבה לטובה!... משמים עוצרים אותי מללכת לעשות את מה שאני תכננתי, וזה טוב בשבילי. 

כך צריכים לחשוב ולהתנהג! 

נפלא! 

דברים נפלאים מהגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל 

כדאי להביא כאן כמה דברים שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י זצ”ל בספרו כף החיים (סימן ה' אותיות ב' ד' יד) ועיין שם בכל דבריו שהם כקילורין לעינים, ואנו נביא בקצרה מאוד, ותן לחכם ויחכם עוד. 

"כתב בספר החסידים (סימן שיב) אם יבוא האורח לביתך אל תשאל לו מדברי תורה, אלא אם כן תדע שיודע להשיב." 

"לא יהא אדם קפדן, פירוש כעסן ורגזן בסעודה... ונראה ודאי דיותר ויותר צריך להזהר בזה כשהוא מארח אורחים בתוך ביתו, שלא יראה בפניהם כעס כלל כי מצטערים הרבה, מה גם אם הכעס הוא בענין ההוצאה"... "ועוד יזהר הרבה שאם נאבד איזה דבר בביתו לא יעשה חרדה גדולה כשנמצאו אורחים בביתו, אפילו אם יש מקום לחושדם, כל שכן אם אין מקום כלל לחשוד אותם כי לא יחריד הרבה, כי הוא נותן להם צער על לא חמס, אלא יבקש אבידתו במיתון רב ובהצנע לכת, ומי שיש לו דעת יכיר ויבחין את זאת." 

"וצריך זהירות גדול אפילו בדיבורים שמדברים בתוך ביתם, שלא יחשבו דעל האורח מדברים, וכמה פעמים שמעתי וראיתי שדיברו בני הבית על איזה ענין, ולא נגע ולא פגע לאורח כלל, והאורח טעה בדמיונו שהיה בעדו, ונצטער הרבה מאוד וזלגו עיניו דמעות בקול מר, כי על כן צריך דעת ותבונה בזה, שלא יהיו מדברים בפני האורח דבר דמשתמע לתרי אנפי, ובפרט שלא לדבר בפני האורח אפילו בענינים שלהם בלחישה וברמיזא, כי האורח חושב שהוא על עצמו ויבוא לידי צער ובושה" 

כלל הדברים - צריכים זהירות יתירה מלעשות שום דבר שיכול להביא הרגשה לא טובה ולא נוחה, של אי נעימות לאורח. ותן לחכם ויחכם עוד. 

הנהגתו הנפלאה של הגאון רבי חיים ברים זצ"ל 

ועד היכן רגישות זו צריכה להגיע, ניתן ללמוד מהנהגתו הנפלאה של הגאון רבי חיים ברים זצ”ל 

בליל הסדר היסב רבנו זצ”ל בביתו הצר כשסביבו מסיבין יוצאי חלציו כן ירבו, ומרוב הצפיפות לא היה ניתן להכניס אורחים לסדר. באחת השנים נזדמן לפניו אורח ורבנו זצ”ל נענה לבקשתו ולמרות הצפיפות והדוחק קבלו בכבוד גדול ובשמחה מרובה. 

בבית רבנו זצ”ל היה כסא אחד עם משענת לידיים עליו ישב רבנו זצ”ל בליל הסדר וקיים באמצעותו את מצות ההסיבה, אולם לכבודו של האורח, שרבנו זצ”ל רצה להנעים לו ככל האפשר, חשב לקנות כסא נוסף עם משענת כדי שגם האורח יסב כמוהו. מצד שני חשש רבנו זצ”ל פן יבחין האורח שרק עבורו הוכן כסא עם משענת, בעוד שבנו וחתנו מסובים על כסא רגיל בלי משענת לידיים... 

מיהר רבנו זצ”ל בערב החג וקנה מספר כסאות עם משענת כשהוא עצמו טורח ונושא אותם במו ידיו. כל זאת עשה לכבוד מצות הכנסת אורחים בחג וכדי להקנות לו את ההרגשה שאכן אורח רצוי וחשוב הוא. 

נפלא! 

להכניס אורחים גם כשאין לו דבר מיוחד לתת להם 

נקודה אחרונה שכדאי לציין, והיא בעצם דבר שהרבה אנשים נכשלים בה מפני חסרון ידיעה, והוא: 

הרי כתוב בתורה (בראשית יח, ה): "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" ופירש רש"י זצ”ל וזה לשונו: בתורה בנביאים ובכתובים מצינו בפתא סעדתא דלבא נח מצוות דיליה (כלומר - פת היא סעודת הלב) בתורה "וסעדו לבכם" בנביאים "סעד לבך פת לחם" (שופטים יט, ה) בכתובים (תהלים קד, טו) "ולחם לבב אנוש יסעד" 

וצריך ביאור מדוע רש”י זצ”ל מביא רשימה זו אחרי שדרכו הוא לפרש המקראות. 

והביאור בזה - אומר הגאון רבי שמואל דוד ואלקין זצ”ל, מכיון שהרבה אברהם אבינו ע”ה לערוך לפני האורחים מטעמים ומעדנים שעולים על שולחנם של מלכים, יאמר האומר הרי "מעשה אבות סימן לבנים" וכן עלינו לנהוג, מי שבאפשרותו הדבר, אך אני שאפשרויותי מוגבלות, פטור אני מלהכניס אורחים, ולכן מגלה לנו התורה שאברהם אבינו ע”ה פתח ואמר "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" - עיקר הסעודה הנצרכת לסעוד הלב, היא פת לחם בלבד, ומה שאני מרבה לערוך כל מיני מעדנים לפני האורחים אינו אלא לרווחא דמילתא, לחביבותה של מצות הכנסת אורחים. 

וזהו שמאריך רש”י זצ”ל לבסס עיקרון זה - פת לחם הוא הסועד את הלב. 

"ויהיו עניים בני ביתך" 

ועל דרך זו פירש החפץ חיים זצ”ל את דברי המשנה (אבות פרק א משנה ה): "יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך" - אין צורך לפתוח ביתך לרווחה, דוקא בשעה שיש לך מאכלים מיוחדים, אלא תנהג עמם, כפי שאתה נוהג עם בני ביתך. כמו שבשבילך ובשביל בניך, תמיד תסתדר עם האוכל שתמצא במטבח, ככה תנהג אף ביחס לעני ואורח - כאילו הם בני ביתך, ואין מן הצורך בהכנות מיוחדות! 

דברים כדרבונות מהספר פלא יועץ 

ודברים כדרבונות כתב בזה בספר פלא יועץ (ערך אורחים) ונצטט לשונו שם: 

"ואם קשה בעיניו להוציא הוצאה מרובה מקוצר יד או מקוצר רוח, אל ירבה בהוצאה. ואל ישיאנו יצרו לומר, שכדי להזמין אורח צריך הכנה הרבה, כדאמרי הני נשי שעיניהן צרות באורחים, שכל אשר בבית ימעט בעיניהן כשיש אורח ועושות לבעליהן שיהיו מרבים להביא כאמרן, "אי אפשר לכבד אחרים בקלון עצמו" ומתוך כך ממנעי ולא מייתו אורחים. אבל זו עצת יצר הרע הוא! למנוע טוב מבעליו מצוה רבה כזו.

'לכן אם קשה עליו ההוצאה, אל יחוס להוציא יותר על מה שהוא רגיל כדי שלא יכבד עליו האורח, ואין זה קלון אלא כבוד, דניחא ליה לאורח שלא ירבה בהוצאה כדי שלא יהא כבד, וכל מה שרואה שמרבים בהוצאה הוא מצטמק, בחושבו כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילו וחושש שסוף סוף יכבד עליו, אבל כשרואה שאינו מרבה בהוצאה, נוח לו'.

הרי לנו דברים ברורים בענין זה. 

הנהגת הגאון רבי שלמה איגר זצ"ל 

ומצינו בזה הנהגה שקיבל על עצמו הגאון רבי שלמה איגר זצ”ל (עיין בהקדמת שו"ת ר' שלמה איגר) וזה לשונו: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה' גדר גדול גדרתי בעדי, שאם אזמין איזה אורח, אצוה שלא להוסיף עבורו שום מין מאכל לכבודו, והיה זה למען אל תמנע זוגתי לריבוי הטורח או ההוצאה להרשות אותי על כך." 

וכמדומני שאין מה להוסיף על דברים הללו. 

לסיום נביא ארבע דוגמאות על גדולי ישראל מהם ניתן לראות עד היכן הגיעה התנהגותם במצוה גדולה זו של הכנסת אורחים. 

הנהגת הגאון רבי שלמה מזויעהל זצ"ל 

הגאון רבי שלמה מזויעהל זצ”ל היה ידוע כמכניס אורחים גדול. ביתו היה הפקר לכל, וכל צרוע ומסכן היה מוצא מפלט ומחסה בצילו, כשהוא עומד עליהם בעצמו לשרתם ולהיטיב עמהם בכל צרכיהם, ולהשיב נפשם באוכל למו. 

הוא לא חס על כבודו כלל, והיה מתרועע עם פשוטי העם העניים והקבצנים, ומשמח תמיד את לבם. 

כל כך הפליג הוא בעבודה זו, עד שגם בעלי חיים הולכי על ארבע היו מכירים ויודעים את טיב לבו הרחום ומשחרים אל פתח ביתו, והוא בכבודו ובעצמו היה מאכיל ומשקה אותם, ומקיים בנפשו "ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט). 

הכנסת אורחים של הגאון רבי ישעי'לע קערעסטירער זצ"ל 

עוד דוגמא לקיום מצוה זו בהדרה, היה הגאון רבי ישעי'לע קערעסטירער זצ”ל, במיוחד נודע שמו באופן יוצא מן הכלל, על דבר מצות הכנסת אורחים אשר קיים בכל לבו נפשו ומאודו, ובצדק המליצו עליו, כי אחז במעשה אברהם אבינו ע”ה, ואכן כך חרתו על מצבת קבורתו: "ביתו פתוח כביתו של אברהם אבינו ע”ה, ובני ביתו היו עניים." 

ומסופר עליו דבר נפלא: כידוע, אחד המאכלים העיקריים והחשובים ביותר שהיו משתמשים בו בהונגריה בימים ההם, היה "תפוחי אדמה" שבזמנו היו עושים מהם את רוב המאכלים. בכל ימות השנה היו תפוחי האדמה מצויים לרוב בחצר הקודש בקערעסטיר, והזינו מאות אנשים תמיד. אף סמוך ממש לפטירתו ציוה להעמיד סיר ענק ולבשל תפוחי אדמה רבים, כי עוד מעט יבואו לכאן אורחים רבים. כוונתו הקדושה הובנה לאחר מכן - הוא דאג לכל הבאים להלויה ממרחקים, שיקבלו מנה הגונה... 

לא פחות מעשרים וחמשה אורחים בכל שבת! 

הגאון רבי יעקב יוסף הרמן זצ”ל שהיה ידוע כמכניס אורחים גדול, היו אצלו מידי שבת בשבתו כעשרים וחמשה עד שלושים וחמשה אורחים, פחות מכך לעולם לא היה לו! 

ביתו היה בפשטות גמורה כאחד מבתי העניים, גם בזמן עשירותו היו לו רהיטים פשוטים לגמרי. לאחר שנים מספר אשתו בקשה ממנו להחליף את הספה שהיתה קרועה ובלואה, אמנם רבי יעקב יוסף זצ”ל לא רצה - "חבל על הכסף, אפשר בכסף זה להכניס עוד אורח" הפטיר... 

 הכנסת אורחים של הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל 

ולדוגמא אחרונה נציין את הכנסת האורחים המפורסמת של הגאון רבי חיים מבריסק זצ”ל שכידוע ביתו היה פתוח לרווחה לכל מי שנצרך, לכל נכה רוח ומר נפש ביום ובלילה. רבי חיים זצ”ל היה מרחם ומנחם, סומך ותומך, מתקן בעצה טובה ועושה חסד לאלפים ולרבבות. 

ועד היכן הדברים הגיעו, שנשים רבות שעמדו לפני לידה ניצלו את ההזדמנות, ובאו לביתו ושכבו שם, היות וידעו כי יקבלו שם טיפול מסור. 

ומסופר עליו סיפור נפלא: באותן השנים שישב הגר"ח זצ”ל על כסא הרבנות בבריסק, היה בעיר אדם אחד, שהיה מוסר את נפשו על מצות "הכנסת אורחים" מרובים היו העניים שבאו לבריסק, והלה היה דואג לכל אחד מהם לספק לו אכילה שתיה ולינה בבתיהם של יהודי בריסק. 

פעם אחת בערב חג הסוכות היה מעשה ונתכנסו לבריסק הרבה חיילים מבני ישראל. טרח אותו יהודי כל היום כולו רץ מבית לבית, הכניס פה ושם חיילים לימות החג, אבל כמה חיילים נשארו עדיין בחוץ. בינתיים סיים הציבור תפילת ערבית, כלתה רגל מרחובות היהודים והלה עומד עם החיילים התלויים בו, ואינו מוצא כל עצה מה לעשות? 

רץ ובא לביתו של רבי חיים זצ”ל, והביע לפניו את צערו: 'רבנו, מה אעשה? נשארו הרבה חיילים שאין לי מקום להכניסם ולהסמיכם על שולחנם של יהודים'. 

'כמה חיילים נשארו לך?' - שאלו רבי חיים זצ”ל 

'ארבעים' - השיב הלה מתוך צער ועגמת נפש. 

'ומה אתה מצטער כל כך? הכניסם אלי!' - אמר לו רבי חיים זצ”ל 

'רבנו' - תמה הלה – 'ארבעים נפש, בלי עין הרע. ואיך אוכל להטיל את כולם על שכמו?'

 - 'אל תרבה שיחה' - הפסיקו רבי חיים זצ”ל 'חג היום לישראל, ואי אפשר להניח לחיילים שלנו שיעמדו מבחוץ. צא והכניסם אצלי וניסב יחד לסעודה של יום טוב'. 

ויש לציין שבכל ימות החג היו כל ארבעים החיילים מישראל סמוכים על שולחנו של רבי חיים זצ"ל! 

הרי שנוכחנו לדעת את חשיבותה של מצוה זו, אופן קיומה ועד כמה שהיא מצוה יקרה בעיני השי”ת, וכן הבאנו כמה דוגמאות מגדולי ישראל כדי שנרצה לדמות להם ובגדר כזה ראה וקדש! 

 

 

 

- - - שאלות ותשובות - - -