פרשת תרומה - הזהירות בבנית המשכן | הרב אמנון יצחק שליט"א
- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'חכמת המצפון' חומש שמות, פרשת תרומה, מאמר תרסו, לכתבה על מחבר הספר הרב משה אבגי זצוק"ל - לחץ כאן - - -
'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' שמות כה, ח.
מה מאד צריכה להיות הזהירות, ודוקא בשעה שהאדם נכנס להתעסק בעניני קדושה של בנין וחיזוק התורה וקדושת הכלל, שבמשימות כאלה האדם הוא מתלהב, הכי מילתא זוטרתא היא לזכות את הרבים, ומתוך התלהבות כזו יש ועולה על לבו מחשבה בלתי טהורה, שכל האמצעיים המובילים לביצועה של המשימה הקדושה מותרים וכשרים, ולא שמתיר לעצמו את הבלתי הגון, אלא שנדמה לו שהבלתי הגון הוא הגון ויפה!
הוא דורך כמה עקרונות מוסריים שנדמים לו כקלים, ואינו מרגיש שום תביעה על עצמו, כי הלא עוסק הוא במטרה גבוהה, בעד בנין המקדש בעד פיקוח נפשות, והוא מתנחם שהתכלית הגבוהה תכפר על סטיות לא הגונות, פוגע בכבוד חבירו ובממונו ואינו מרגיש, כי הלא הוא עצמו מפקיר כבודו וממונו ואיך יחוש על הזולת.
נצייר לעצמנו לו נפל בדורנו הגורל שאנחנו נהיה מבוני בית המקדש, מה מאד היתה מתרגשת נפשנו, ובוודאי שהיינו מסיחים מלבותנו כל מיני משימות ודאגות, ואף משימות רוחניים וצבוריים של צדקה ותמיכה לעניים, והיינו פונים רק לעבודת הקודש, וכולנו היינו מרוכזים אך במשימה האחת של בנין המקדש, ומי לעת כזאת היה פונה למצוה קטנה כגון לעודד את החולה, לחזק את הכושל לתמוך בזקן, הלא כולנו היינו שטופי שמחה, בית המקדש הולך ונבנה, ואני אעמוד מרחוק ואביט אל עני ונכה רוח?
עוד יותר אילו נתבשרנו שמלך המשיח בא! היש בכוחנו לתאר את עוצם השמחה שהיתה מתפשטת על הכל, ורבים היו מתעלפים ומתמוגגים בדמעות, רצים ונדחקים לקבל את אור פני משיחנו, ובוודאי שבין הנדחקים היו גם זקנים תשושי כח, והיו מתעכבים לשעה קלה לפוש, האם מישהו פונה לזקן להקל לו מעט ולעזור לו, שגם יהיה בין מקבלי פני מלך המשיח.
שאון השמחה היה שוטף ועובר על כל גדותיו, עד המעטת וטשטוש כל הערכין הקטנים של המוסריות הגבוהה, לעזוב תינוק מוטל בעריסה, חולה שוכב על ערש דוי, כל אילו היו נחשבים כלא, העיקר להגיע לראות את מלך המשיח, וכל האמצעיים וכל הדילוגים כשרים, והנה נקטנו את המשל הנ"ל בכדי לשבר את האוזן, עד כמה עלולה לפעמים ההתלהטות והחמימות בדבר של קדושה להשכיח את העוסקים בה, עד כדי הריסת ודריסת יסודות המוסר!
עוד דוגמה מישהו מתלהט ומתלהב לקיום מצוות פיקוח נפש הצלת נפשות, או להסיק תנור בבית הרה ויולדת, ומתוך ההתלהבות של קיום המצוה, עלול הוא לבוא אל ספק גזילה וגנבה בלקיחת עצים של הזולת, או בעת קיום המצוה מרוב התרגשות ידחק העומדים בדרכו וילבין פניהם, וכבר צייר לנו הגה"ח ר' ישראל מסלנט זצ"ל, את המדה הגרועה של הפגיעה בזולת, העלולה להתרחש אף בעצם יום הדין הגדול והנורא ביום הכפורים, כגון שמתהלך לבית ה' ברגש באימה וברתת, ובדרכו הוא פוגע ודוחק את חבירו, ואינו מרגיש כלל שפוגע היות והוא טרוד בפחד יום הדין.
וממי לנו להתלמד? ממלך מלכי המלכים הקב"ה, שציוה אותנו לעשות משכן מרכז האצילות והקדושה, השראת השכינה לישראל ולכל העולם כולו כמבואר בתנחומא תרומה ט', אמר רבי יהושע בן לוי, אילו היו האומות יודעים מה היה המשכן והמקדש יפים להם, באהליות וקסטריות היו מקיפין אותן לשמרן, ועוד א"ר שמואל ב"ר נחמן, עד שלא נבנה בית המקדש היה העולם עומד על תרינוס של שתי רגלים, משנבנה נתבסס העולם ועמד בישובו עכ"ל.
ובכן בהגיע עת בנין המשכן שהוא מרכז ויסוד החיים, הלא לכאורה כל מה שנראה יפה ומועיל למשכן היה צריך להיות מותר להשתמש בו, אבל מה מלמד אותנו הקב"ה? גם במשימה העילאית הזאת צריך עיון רב ומתינות נפלאה, שלא להשתמש בדברים שמתוך שימושם יקופחו חייו של מישהו, וכמ"ש ז"ל ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, למה עצי שטים? לימד הקב"ה דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומר לו ומה ממה"מ שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות אתם עאכו"כ, שמות רבה ב'.
הרי שמורה אותנו הקב"ה דרך בחיים בכל הענינים והעסקים שלנו, החל מן המשימות הפשוטות כגון בנין בית ועסקי משא ומתן, ועד המשימות העילאיות ביותר, כגון בנין מרכז קדושת האומה וזיכוי הרבים, שכולם צריכים להיות על טהרת הביצוע ונקיון המעשה, לא לבנות בנין ולא לפתוח מוסד לא פרטי ולא כללי, שיהיה בהם משהו מן קיפוח הזולת, קיפוח הכבוד או הממון של חבירו.
וביתר זהירות צריך להתנהג דווקא במשימות צבוריות, שבהן עלולים להגיע לידי כך שמישהו נפגע, כי מה ערך יש בקיפוח פרט קטן בשעה שהמטרה היא גדולה ונשגבה, ואל יורה שום היתר היות והוא שליח דרחמנא, ועל זה אז"ל כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, שבת סג, כל מצוה צריכה להיות שלימה מכל פגם, מכל סבל ועינוי של מישהו, ורק בתנאים מקודשים כאלה יש לומר על כל מצוה שהיא בבחינת ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שתשרה שכינה במעשיו.
תורת הנפש.