ללמוד מהקב"ה מדות נפלאות | הרב אמנון יצחק

נציב יום: רפואה שלמה מהרה למשה בן שרה זהרה, שזכות זיכוי הרבים תעמוד לו, החלמה מהירה, יזכה לגאולה השלמה במהרה בימנו אמן, אמן!! 

 אנחנו נאמר שלוש דרשות ביחד, ונלמד מהקב"ה מדות נפלאות! 

דרשה ראשונה

כתוב: "וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" (שמות כד ט-י)

רש"י אומר: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" נסתכלו והציצו ונתחיבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן ולזקנים עד: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים" ואז וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" בקצינים שבמחנה. מה זה, "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר"? (שמות כד י) היא היתה לפניו בשעת השעבוד לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים. אז כביכול הקב"ה הניח תחת כיסאו לבנה לזיכרון לזכור את הצרה של ישראל שהיו משועבדים במעשה הלבנים במצרים. "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" - משנגאלו היה אור וחדוה לפניו וּכְעֶצֶם זה מראה לָטֹהַר ברור וצלול. 

עוד פסוק אחד: "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כד יא) רש"י אומר: מי זה "אֲצִילֵי"? זה נדב ואביהוא והזקנים, "לֹא שָׁלַח יָדוֹ - מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד. "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים - היו מסתכלים בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש 'תנחומא' ואונקלוס לא תרגם כן " אצילי לשון גדולים כמו (ישעיהו מא) ומאציליה קראתיך (במדבר יא) ויאצל מן הרוח (יחזקאל מא) שש אמות אצילה" וכו'. 

כן, עכשיו אנחנו נכנס לתוך הבנת הדברים: רש"י פרש: "היא היתה לפניו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר היא היתה לפניו בשעת השעבוד, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה הלבנים. 

הפסוק בתהילים אומר: "קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת" מה סבורין הרשעים? שקִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם? זאת אומרת "קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת", טבריה על שם טיביראיוס (ב"ר כג}. 

אז הם קוראים על השמות שלהם ערים מקומות, האם חושבים הרשעים שתתקיים בתיהם לעולם? ולכן קוראים את שמם על אדמתם כאילו יחיו לנצח? דרכם של רשעים שהם מושפעים ממראה עיניהם, וחושבים: 'שמה שיקימו במו ידיהם יהיה לו קיום נצחי!' סבורים שאם אך יבנו להם ארמונות מחומר ולבנים, יישארו בתוכם לעולם ועד ולא תשלוט בהם האבדון ובמעשה ידיהם, קשה להם להשלים: 'שאין קיום למעשיהם!' 

כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד" (תהלים מט ב) למה נמשלו כל באי העולם לחולדה? מה חולדה הזאת גוררת ומנחת ואינה יודעת למי היא מנחת, כך הן כל באי העולם, גוררים ומניחים ואינם יודעים למי הם מניחים (גמרא בירושלמי שבת יד). מכאן יש לנו להתפעל: שבמראה הגדול שהשיגו ישראל בסיני כשנתגלה להם השכינה, ראו למטה ממנה לבנה אחת פשוטה זכר לצערן של ישראל, לא ארמונות פאר ולא היכלי מלכים, אפילו לא מגדלים רמים מקושטים ראו שם, כל עמל אנוש ויגיעת בשרים לא עשו רושם במקום נשגב זה, רק הלבנים שבהם עבדו ישראל שעל ידם נצרפו והוכשרו ליציאת מצרים ומתן תורה. 

רואים דבר גדול: מה חשוב אצל הקב"ה? והוא שם לנגד עיניו: מה הם הדברים המצרפים את עם ישראל ומזככים אותם להתקרב אליו! הלבנים - הם הכשירו אותם לשעבוד של הגוף בשביל לדעת: את בטלות הגוף, ואת הפסדו אפסיותו, את השעבוד לבשר ודם, ואז יהיו מוכשרים לקבל עול תורה ומצוות; אם עמדתם בזה וסבלתם שמונים ושש שנה ברצינות בשעבוד קשה! אז זה חשוב אצל הקב"ה, אותם הלבנים... 

אותם התבלינים שבודקים, אוּוַה אלה נמצאים לפני הקב"ה; הקינמון והזנגוויל והכורכום והפלפל השחור שעושה לכם כוסגי ביד... אז זאת אומרת אלה הדברים שהם נראים אצל הקב"ה. 

שׂוּמַה עלינו לשנן תמיד לעצמנו: שגם יצירות הטכנולוגיה הכי מתוחכמים אינם עושים שום רושם למעלה! אפילו לא צבאות אדירים בנשקם המפותח ביותר, כל ההישגים של עולם הזה אין להם שום קיום, הבעלים שלהם דומים לשועל שצם שלשה ימים כדי שיוכל להיכנס לכרם תוך נקב צר, ושם אכל ושבע ככל אוות נפשו עד שהשמין, אבל לא היה יכול לצאת בחזרה מהכרם עד שיצום בחזרה, כדי שירזה ויצא מאותו מקום שהוא נכנס! (ילקוט קהלת פה). 

זהו שאמר שלמה המלך ב'קהלת': "כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ" (קהלת ה יד) שום דבר! באת עם ידים קפוצות! תינוק - הידים שלו קפוצות, וכשהוא מת הידים שלו פשוטות להראות: שלא נטל מאומה בעמלו! בשמים מתחשבים רק בתוכן הפנימי של כל דבר ולא במראה החיצון; כמו שאמר המשורר דוד מלכנו: "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהלים קכז א) המבצרים הכי איתנים אין בהם כח להגן על החוסים בצילם, אם אין שם כח רוחני שבזכותו ישמור ה' עליהם. 

מעשה בר' יהודה הנשיא: ששלח לחכמים בכל ארץ ישראל לבדוק: 'אם יש מלמדים בכל מקום?' כשבאו למקום אחד שלא היו שם מלמדים, בקשו מאנשי העיר: 'שישלחו להם את שומרי העיר!' כשבאו לפניהם אמרו: 'אין אלה שומרי העיר- אלה מחריבי העיר!' ומי הם שומרי העיר? המלמדים שמלמדים תורה עם ילדי ישראל ('ילקוט' שם) לא שומרים עם האקדח אלה שומרים של העיר, מי ששומרים על העיר זה הלומדים, לומדי התורה שבזכותם אנחנו בכלל קיימים, אם לא התורה הזאת שומרת עלינו אלפי שנים, אנחנו מועמדים לחיסול! יום יום מכל העמים. 

עוד מעט 'פורים', מה היה בפורים? היה המן מזרע עמלק, שרצה: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים... בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג יג) ומה היום השתנה משהו? אותו דבר! בפרס באירן אומרים: לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים טַף וְנָשִׁים ומצידם בְּיוֹם אֶחָד. זאת אומרת שום דבר לא השתנה! מה שומר עלינו אלפי שנים? לא צבא הגנה לישראל כי לא היה! מה כן היה? ראשי ישיבות ותלמידי חכמים במשך כל הדורות, מה היה ההנהגה? הנהגה רוחנית, אז מי שמר עלינו? רק זה. 

וכמה נורא המעשה הנזכר ב'ירושלמי': שני חכמים היו מטיילים בבתי כנסיות אשר בלוד, רב אסי ורב אמי. 

אמר אחד לשני: 'כמה כסף השקיעו כאן אבותי לבנות בתי כנסיות אלה!' בתי כנסיות יפיפיים. 

השיב לו השני: 'כמה נפשות השקיעו אבותיך כאן?' הכוונה שיקעו אותם, כמה נפשות... 'וכי לא היו אנשים העמלים בתורה לפרנסם שהשתמשו בכסף לבנות בנינים במקום להחזיק בלומדי תורה?!' (שקלים פרק ה הלכה ד), 

וזה נאמר על בנין של מצוה! אז על אחת וכמה וכמה אדם משקיע בבנין של רשות! שלא חייב בכלל. ומבהיל להתבונן! כמה נפשות משקיעים בבנין החומר, ולאו דוקא בהקמת חומות גבוהות, אלא כל עניניו של אדם הקשורים בענייני החומר שלו, משקיע הוא נפשו ועוד כמה נפשות, ואילו היה מתמסר לפעולות של חסד לבנות נפשות; להחזיר אותם בתשובה! במקום לקבור אותם, אין גבול להישגים שיכולים לעלות בידו. ורגיל היה לפני ה'סבא' ז"ל: 'שאם יתמסרו אנשים לפעול למען הנוער כמו שפועלים בעד אחד בן אחד שלהם - היו יכולים להעמיד מאה ילדים באותה טרחה!' 

('המוסר והדעת' חלק ג). 

אם כן, אנחנו רואים בסיכום הדרשה הזאת: שהקב"ה מתפעל ממה? ממה שגורם לעם ישראל להצטרף ולהזדכך להתקרב אליו ולהגיע לרוחניות, ואין לפניו שום דבר מההישגים וההישגיות של בני אדם; החידושים הטכנולוגים וכו' אין לזה שום זכר למעלה! כמה הצטערת בשביל התורה, כמה זיככת את עצמך, כמה התייסרת - זה מונח לפני השי"ת לפני כיסא כבודו! שאדם ידע: שמה שהוא משקיע בחומר - היה יכול להשקיע ברוחניות, היה עושה פלאי פלאות, פלאי פלאות! וארגון 'שופר' זו העדות לכך, אפשר היה לפתוח עסקים כמו שהרבה עושים, אבל לא, הארגון הזה החליט: 'להחזיר יהודים בתשובה!' והצליח לעשות מה שלא נעשה הרבה הרבה דורות. 

עוד דרשה: 

רש"י אומר: "שהיא היתה לפניו בשעת השעבוד, לזכור צרתם של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים". 

כל המידות הכתובות בתורה על הקב"ה, אינם אלא ללמד אותנו: להיות דומים ומתדמים לקב"ה. ולהתבונן: שאפילו בתכלית החסד כמו הקב"ה שהקב"ה כל כולו חסד! היה כביכול צריך בעצמו לישא לבנה 'לזכור צרתן של ישראל'. מה לומדים מזה? שלא די לאדם שאפילו שהוא בעל חסד במדרגה הכי גדולה להיות מסתפק בהתבוננות וציורֵי שכל בלבד בסבל צרתו של חברו - זה לא מספיק. מידת "נושא בעול עם חברו" יש מידה כזאת, שאדם יהיה נושא בעול עם חברו, זה שישא בסבל שלו ממש! וזה יבוא דוקא כשיראה וירגיש את הצער בחושים גופניים, ובהתבוננות רבה בפרטיות מצב חברו, לא שמיעה בעלמא; 

- "מה אתה אומר? מסכן!...' 

לא, זה לא מספיק, אלא צריך שיראה וירגיש הצער בחושים גופניים, ויתבונן בפרטים של מצב חבירו. כמו שאמר רש"י על הפסוק שמשה רבנו כתוב עליו: "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות ב יא) משה רבנו היה נסיך מצרי! הוא יוצא החוצה לראות בסבלות בני עמו "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" אומר רש"י: "נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם" אז הוא נָתַן עֵינָיו, יצא לראות בעינים, ואת לבו נתן לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם. זאת אומרת הרגיש בצרתם הוא בעצמו בלבו! 

ולכאורה: מה ענין התבוננות בצער השני? יש ענין ללכת לראות את הצער של השני? אנחנו רגילים להבין: שהתבוננות זה בלימוד, מה זה 'התבוננות'? זה להתבונן כשלומדים, אבל מה התבוננות בצרה? להתבונן בצרה? אבל האמת היא שבכדי לחוש ולהרגיש בצערו של חברו צריך לתת לב להתבונן, ראית היסורים של האדם עדין אינה ולא כלום, שקר הוא דובר! ומרמה את עצמו מי שחושב: 'שבראיה בעלמא הוא חש בצער חברו עד שהוא עצמו סובל מזה!' בכדי להרגיש באמת במכאוביו של מי שהוא, צריך לתת עֵינָיו וְלִבּוֹ כמו שעשה משה רבנו, וזוהי התחלה לכניסה למידת 'נושא בעול עם חברו'. 

מצינו שהמדרש אומר על משה רבנו ע"ה (שמו"ר פא): "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" - נותן כתפו ומסייע לכל אחד ואחד, שהרכין עצמו לשאת עוּלם אתם יחד!" אין המכוון בזה שעשה כן בכדי לעזור במשאם, אלא כדי לחוש ולהרגיש יותר בסבלם. 

- "תן לי! תן לי רגע שים, שים" 

שַׂם – אוֹ! עכשיו הוא מרגיש את המשקל את הכובד את הכל עכשיו הוא יודע מה הם סובלים. אז אנחנו רואים: שממידותיו של הקב"ה שהוא שַׂם לפניו את הלבנה למה? כדי 'לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים', אז אם הבורא יתברך שַׂם מול עיניו כביכול מה הוא צריך כאילו לזכור? מה, הוא שוכח? אין שכחה לפניו, אז מה זה אומר? הרעיון הוא: שאנחנו נלמד עד כמה צריך לראות בחוש כביכול את הדברים ולהרגיש אותם קרוב אליך. 

יש להתעורר מכאן עוד, הנה נאמר: "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" זאת אומרת באותה שעה שהם ראו את השכינה, הם ראו שיש לפניו כלבנת הספיר "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" ורש"י אומר מה זה: "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר"? 'שהיה לפניו משנגאלו אור וחדוה!' לפני הקב"ה היה אור וחדוה על הגאולה של עם ישראל שיצאו ממצרים. אז את הלבנה הוא לא ויתר אפילו שגמרו עם השעבוד, אבל בשעה שנגאלו היה אור וחדוה לפניו. לכאורה: בשעת הגאולה בזמן של שמחה, מה, מה כאן הענין של לבנת הספיר? די! נגמר הענין ההוא של הצער והשעבוד נגמר? 

רואים מכאן כי צריכים את שניהם: דרכם של בני אדם כי זוכרים ימי הרעה רק מתי שעוד מעיק להם, אבל מהרה ישכחו כל העובר עליהם בעת הרווחה בעת שתגדל שמחתם, אבל לא כן מידת הקב"ה 'כי אין לפניו שכחה!' מחויב הוא האדם לשאת אתו תמיד מזכרת, לשום עיניו ולבו בכל צרותיו שעברו עליו מלפנים, ויצייר אותם גם בעת שמחותיו! 

סיפר לי יהודי, מאוד התרגשתי מן הסיפור! 'שלא מזמן הוא חיתן את הבן שלו, ובזמן החופה הוא בכה! בכה בכה כמו ילד קטן' האבא, 

אף אחד לא הבין: 'למה הוא בוכה? עכשיו זה שמחה הבן שלך מתחתן, אתה צריך להיות מאושר! עכשיו אתה בוכה?' כולם מסתכלים אתה בוכה?! 

הוא אומר: 'לא יכולתי לשלוט בעצמי!' 

- 'למה בכית?' 

הוא אומר: 'נזכרתי בהורי שנספו בשואה והם לא זכו לראות את הנכד שהוא מתחתן!' אז בתוך השמחה הוא זוכר שההורים שלו נספו בשואה, בודאי הם לא האמינו שישאר הבן הזה שהביא את הבן הזה שהתחתן, כי כולם היו מועדים לשרפה! והוא ניצל והביא משפחה מכובדת ובאותה שעה הוא בוכה כי הוא נזכר: 'שהם היו יכולים להיות בתוך השמחה!'. 

עוד למדין מכאן: שכמו "שלישא בעול עם חבירו" לא די בהתבוננות לבד, אלא צריך להיות מצטער אתו בחושיו הגופנים, אותו דבר ובמידה מרובה יותר, צריך האדם להיות בפועל משתתף בשמחתו של חברו, כי כן מדת הקב"ה כי שַׁם "תַחַת רַגְלָיו כְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר" להיות אור וחדוה לפניו, ואם כי "אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד יא) נתחיבו אז מיתה, באותה שעה החשובים שבישראל נדב ואביהוא והזקנים נתחיבו מיתה! באותה שעה. לא ערבב את שמחת התורה ושמח עמהם יחד, כאילו כלום לא קרה ושמר להם את זה לפעם אחרת, עכשיו זה זמן שמחה, לא מערבב להם את השמחה, וממשיך לשמוח אתם הקב"ה כאילו לא היה שום דבר. 

היום רגילים בני אדם כשמגיע אליהם איזה בשורה טובה מזולתו, כותבים תיכף אגרת: 'מזל טוב!' ומשתתפים בשמחתו של חברו. 

אומר המחבר: 'אם אני לא הייתי מתבייש ומפחד, הייתי אומר: 'כי יש פה מרמה גדולה כולה שקר וכזב!' ואם נשאל אותו בינו לבין עצמו 

היה מודה ואומר גם להפך: 'הלואי ויפסיד חברו!' בלית ברירה הנוהג שבעולם אם אתה לא תגיד לו: 'מזל טוב!' הוא ידע שאתה קנאי, אז שולחים לו: 'מזל טוב! אשריך...' ככה זה עובד... 

'אמרי אינשי' אומרים אנשים: יש שלושה מקרים באדם; מקרה ראשון: סוחר כשהוא לבדו הצליח במסחרו וחברו הפסיד את הכל. שנים פתחו חנות בקניון אחד הרויח והתעשר ואחד התרושש לגמרי - זה תכלית האושר! אין לו אושר יותר גדול מזה, 

ציור שני: כששניהם שוים בריוח וגם בהפסד - אז זה לפניו צער רב מאוד! 

וציור שלישי: כשהוא מפסיד וחברו מרויח - אז זה היסורים הכי מרים בעולם!! 

איפה יש פה מישהו ששמח בכלל? רק מתי שהשני מפסיד! 

- 'מגיע לו! מגיע לו...' 

שמחתו של אדם אינה כ"כ בהצלחתו שלו, כי אם הרבה יותר שמחתו גדולה בהפסד חברו, אלה תולדות השחתתו של האדם, לו הייתי דורש את הדברים לפני אנשים בעולם, לא היו זורקים עלי שושנים... וברוך ה' שאתם שומעים ושותקים, האדם בעצמו ע"פ רוב מרמה גם עצמו, ואינו יודע שכוונתו הרעה ושנאתו עצומה לחברו האהוב, להשתתף באמת בשמחת זולתו? צריכים עבודה רבה-רבה-רבה! היום זה לא החתונות של פעם, היום באים לאכול, באים לאכול, 

- 'מה? יש בשר אין בשר?' 

באים מאוחר באים לאכול ואולי רוקדים סיבוב והולכים, לא מעניין לא חתן ולא לשמח ולא כריט והכל קשקוש בגרוש. 

אבל אם לא היתה נתנת לנו התורה אלא רק לגלות לנו את היסוד הזה - היה דיינו! שנלמד כמה אנחנו חיים בשקר ובהכחשה. 

בואו וראו עד כמה מגיע ענין "נושא בעול עם חברו"; אמרו במדרש, מביא בעל את זה 'בעל הטורים' בתחילת סדר 'תרומה': 'פתח: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה ב) אומר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בלשון פיוס כמו: "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם" (ישעיה מ ב) אחרי החורבן אז נאמר דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם לנחם אותם את בני ירושלים על החרבן, צריך לפייס אותם, אותו דבר גם פה: בשביל שיתנו 'מחצית השקל' מ'תשעים חמורים שהם מלאים כסף וזהב!' צריך לפייס אותם כמו אחרי החורבן... להוציא מחצית השקל מיהודי זה כמו אחרי חורבן. למה? 'בשביל שהיה בזה חסרון כיס!' 

אמר רבי אבהו: 'גם לעשות משכן כבוד וכפרה לישראל'. 

זאת אומרת למה נתבקשו? לכם! שיהיה לכם כפרה על העגל, תביא מחצית השקל ויכפרו לך על העגל, גם זה צריך משה לדבר דברי פיוסים לשחרר את מחצית השקל. וזה גם כבוד לישראל שהשכינה שורה ביניהם! אז צריך לשון פיוס. 

ואמרו חז"ל (במד"ר א): 'אילו היו אומות העולם יודעין מה היה המקדש יפה להם - קסטריות היו מקיפים אותו כדי לשומרו!' וכל שכן לישראל שאין לשער את ערך המקדש להם, ובכל זאת כיון שיש בזה חסרון כל שהוא, כבר מחויבים להרגיש אתו זה הצער ולדבר על לבו דברי פיוסים, מה עמקו הדברים! ומי יעריכם? אם לא תורתנו הקדושה מן השמים. רק התורה יכולה ללמד אותנו: עד איפה האדם נמצא בתחתית של התחתית אם התורה לא תרים אותו - הוא גוש עפר מהלך. 

('דעת תורה'). 

דרשה שלישית: 

"וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" - נסתכלו ונתחיבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן' (רש"י שם). 

יש פה לימוד: מאד נעלה ונשגב! שגנוז במאמר הזה, לימוד: שהיסוד נעוץ בכלל גדול שבתורה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח) בכלל המוסרי הנעלה הזה של אהבת הבריות, צריך להיות שמח בשמחת חברו, מתי? אפילו כשלבו עליו דוי והוא בצער על נגעי לבו הפרטיים! התורה מלמדת אותנו: גם כשאתה בצער בסיבות אמיתיות, ויש לך צרות, חולאים, מכאובים! אבל כרגע יש שמחה לחברך, אתה צריך לשמוח בשמחתו כאילו זה השמחה שלך! ולשכוח מכל הצרות שלך. ע"ז נאמר: "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח ט) בִּדְרָכָיו של הקב"ה! 

נתאר לעצמנו: מישהו הוזמן ל'מסיבת מרעים' שמחה משפחתית או ציבורית, ויקר מקרה ואחד בלתי הגון חסר נימוס פגע בכבודך והעליב אותך לעיני כולם! עד כדי שאתה נהיית לבן... נעלם הדם, ואתה כולך לבן שפך את דמך, והלבין את פניך. נו, ואדם רוצה להגיב מיד, ולענות לו, ולחרף אותו ולגדף אותו. כמה גבורה אדירה צריך אתה לאצור בליבך כדי להתאפק ולמשול ברוחך, להבליג ולא להשיב, לא בגלל 'שלא ראוי' - כדי לא להפריע לשמחת של חברך! 

כי אתה תהרוס לו את השמחה, תהרוס את החתונה, תהרוס את הבר מצוה, את הברית מילה, הפכת לחבר שלך את הכל עכשיו לצרה צרורה. הציבור חוגג - אל תפריע להם. תסבול את עלבונך כדי שיהיה אפשר לשמוח בשמחת החברים. ולא זו בלבד שאתה סופג את העלבונות והבזיונות, אתה עוד מתאמץ להשתתף ולשמח עם בעלי השמחה ועולה לרחבת הריקודים ורוקד! כאילו ברכו אותך ושבחו אותך... נוסף על ההבלגה שהיית ללעג, 

'מה יאמרו הבריות? ששתיקה כהודאה!' עוד ילגלגו יגידו: "ראית? נתן לו באבי אביו! ולא ענה לו מילה סימן: שזה היה בצדק" 

הרי אתה צפוי לכזה דבר שיהיו מי שיגידו. אבל כמה מן הגבורה המוסרית העילאית יש באיש הוותרן הזה! כמה יש כאלה? 'מעטים בני עליה!' שיכולים... איי איי! אז לזכור בבקשה: שכל חורבן בית מקדשנו נגרם בגלל אחד כזה שלא הבליג! וכשביזו אותו הוא הלך להלשין לקיסר וחרב בית מקדשנו ונטבחו מיליונים!! בגלל שהוא לא יכול היה להבליג. 'מעשה בקמצא ובר קמצא'. 

זאת אומרת אנחנו לומדים מהקב"ה את המידה הזאת, למה? כי באותה שעה הקב"ה היה צריך להרוג אותם "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" הם התחיבו מיתה באותו רגע! ואלה שגרמו לזה, שגרמו כביכול חילול ה', ביזוי הקודש היו ראוים למות כל רגע, והקב"ה ממשיך לשמוח עִם עַם ישראל 

- 'לא רצה לקלקל שמחת התורה!' ודוחה! 'יהיה עוד הזדמנות ושמה נטפל...' 

זה לומדים ממידותיו של הקב"ה, והוא בידו בין רגע להעלים אנשים! לא צריך לחרף לא צריך לגדף לא צריך להעליב לא צריך כלום! לשניה 'דום לב' ונגמר. והוא לא, 'מה? יערבב את השמחה של ישראל?!' במסכת מגילה (כח) מצינו: 

'ששאלו את ר' זירא: 'במה הארכת ימים?' 

אמר להם: 'מימי לא ששתי בתקלת חברי!' 

מה הרבותא על איש אלוקי כזה? אדם שהוא שש כשיש תקלה לחבר שלו, בזכות זה הוא מאריך ימים?! הרי כתוב: 'שלא לשמוח לאיד!' זה דבר פשוט, מה, אדם סובל ואתה עומד מפסוט?! אחד נפל מהאופניים במקום שתיגש ותגיש לו עזרה 

אתה עומד בצד צוחק, צוחק: "תראו! תראו תראו...." מה זה, זה נורמלי? 

אז הוא אומר: איך הארכתי ימים? אני אגלה לכם את הסוד: אני מעולם לא ששתי בתקלת חברי. מה יש פה? יש פה איזה יתרון כלשהו? 

אבל תקשיבו מה כתוב פה, לא תאמינו מה כתוב פה! 

הרעיון הוא: שמעולם לא קבעתי יום של שמחה בזמן שחבריי היו בתקלה ודיכאון. אם הייתי צריך לסדר שמחה משפחתית - לא קבעתי את זה ביום שחברים שלי שרויים בצער. הלב לא נתן לשמוח בשעה שחברו מתאבל על תקלה שפגעה בו, אז לכן לא ששתי! 'אהבת הזולת!' היתה כל כך גדולה בו עד שהוא דחה את השמחות שלו לזמן מתאים יותר. (מהרש"א ז"ל). ולכן זה מה שכתוב: "מימי לא ששתי בתקלת חבריי" כשלחבריי היה תקלה אני לא קבעתי את זה ליום ששון, אפילו שהגיע הבר מצוה, אפילו שהגיעה חתונה, אפילו שהגיע... כל מה שיכולתי לדחות שלא יפול בימים שאני יודע: שלחברים שלי יש איזה עצב או תקלה! אני דאגתי: לא לשוש! זה האריך את ימיו, 

- 'במה הארכת ימים?' 

הוא אומר: 'ברור! אני יודע על מה הארכתי ימים, לא על התורה ולא על החסידות ולא על הקדושה ולא על הפרישות, מעולם! מימיי לא ששתי בתקלת חבריי. אף פעם לא קבעתי זמן שמחה שלי בימים שידעתי שלחבריי יש איזה תקלה, שאני אהיה שרוי בשמחה והם בעצב?! אף פעם'. 

איזה מעלה גדולה זו! עכשיו בנסיבות הפוכות; בשעה שאתה שרוי בצער ודכאון, והחבר שלך מתעתד לערוך את השמחה שלו, וקורא לך ומזמן אותך כידיד וחבר, צריך אתה להבליג על הדאגה! עמוק לתוך לבך, לְמַחוֹת מפניך זכר של צער, לא לערבב את שמחת הזולת, ולא להרגיש רגש של דכאון ולהטיל אותו אל תוך הסעודה. ואפילו ששמחת חברך מעלה על ליבך דוקא את דאגתך, כגון: אם אדם הוזמן ל'חנוכת הבית' של חברו, והוא אין לו בית! אז דוקא מצער אותו, זה מזכיר לו: שאין לו בית. או שהוזמן לנישואי בנותיו של חברו, והוא בעצמו מתהלך קדורנית, כי בתו הבכירה הגיעה לפרקה מזמן ורחוקה ישועתו! אז מזכיר לו: שהוא בצרה, 

אומרים לו: 'חביבי! תדחק את הצרה שלך ותבוא לשמח את חברך, אפילו שאתה מצטער, אפילו שזה עוד מזכיר לך יותר גרוע...' 

וכן בנסיבות דומות, שעצם מהות השמחה מזכירה לו את חסרונו, אז לכן הוראת התורה: תתאמץ לשמוח ולשמח את בעל השמחה, אל תדאיג את המסובים באנחותיך, תמיד צריך שתתחזק ותזכור: כי לה' וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת ועֹשֶׁר וְהכָבוֹד, והעֹז וְהחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ ובזמנו של כל אחד ואחד. מה שמגיע לך – יגיע, אבל לכל אחד יש את הזמן שלו, את העת שלו. 

ואפילו כשאחד האורחים נעלב ע"י אחר בזמן השמחה, מן הראוי לכבוש את הכעס והעלבון - כדי לא להפריע לשמחת הרבים, ובעיקר להרגשת של בעל השמחה. אדם השקיע מאה אלף, מאתים אלף בשמחה הזאת! בחתונה, חיכה לה כל החיים שלו, הוא לא מתכוון 'עוד פעם להתחתן...' ואתה בא בגלל שמישהו העליב אותך הפכת לו את כל השמחה, ואנשים עזבו ורבו והלכו מכות והגיעה המשטרה עצרה אנשים והכל על מה?! אדם צריך לזכור את הדברים האלה, לכבוש את הכעס והעלבון, ולא להפריע חלילה לשמחת הרבים, ובעיקר להרגשתו של בעל השמחה. אשריו של מי שיודע להשתמש בכח גבורתו, לשלוט על נפשו 'לעת מצוא'. 

מספרים על הגאון הצדיק הקדוש ר' אברהם גראדזענסקי זצ"ל: 'בעת שמתה עליו אשתו הראשונה, נשאר מטופל עם בניו הקטנים והתנאים היו קשים עד מאד! תלמיד חכם עצום שהוא רגיל בלימוד והוא צריך לטפל בילדים ונשאר בלי אשה, זה סבתוכה שאין כדוגמתה. ואחרי שעברו ימי האבלות, סר אל ביתו אחד הבחורים של הישיבה, 

וסיפר לו: 'שהוא הצליח להשתחרר מהצבא!' 

ר' אברהם למרות אבלו וצערו הכבד, נפל על צווארי הבחור: "וינשקהו ויחבקהו ויחבבו בחיבה יתירה!" ועוז וחדוה רבה הלבישה את ר' אברהם עד שלא ניתן להכיר כלל וכלל שזה האיש השקוע באבל כבד על מות אשת נעוריו, הרגשת האהבה בבחינת: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הפיגה את הרגשת אסונו. 

עכשיו זה הזמן לשמוח בשמחתו שהוא יכול לשוב וללמוד תורה בשקט ובשלוה. לגדלות כזו יכולים להגיע בעלי מדרגה האמיתיים, אשר 'חיבה יתירה' נודעת מהם לכל הנברא 'בצלם אלוקים' 'שמחה של מצוה' היא גילוי של ההשראה האלוקית, והמשכיל המוסרי ובעל מדרגה, לא יהין לזעזע ולקלקל את ההשראה האלוקית, או אפילו את השמחה הפרטית שבאה להביע רגשי הודיה להשי"ת על חסדיו, וכל זה למרות רגשי הצער והעלבון הפרטי שלו. 

זה לימוד נפלא! ונורא מהמאמר הזה: שבשעה שנתחייבו נדב ואביהוא והזקנים מיתה, הקב"ה לא רצה לערבב את שמחתם של ישראל! ולא נגע בהם, והניח את זה למועד מאוחר יותר. 

('תורה הנפש').

אז ראינו: יסודות נפלאים! מה נתן ללמוד מאצל הקב"ה? רק משני פסוקים! שני פסוקים: מה חשוב אצל הקב"ה, מה הוא עושה בשביל להיות נושא בעול עם חברו לזכור את צרתן של ישראל, וגם בשעת השמחה הוא זוכר את הצרות שהם עברו, ולא רק את השמחות ולא רק את הגאולה, לא רק אור וְחֶדְוָה גם לִבְנַת הַסַּפִּיר. מה זיכך אותם - יהיה לנגד עיניו, ה' רואה הכל. ומלמד אותנו: שגם אם ראוי לענוש מישהו אבל זה לא השעה הראויה בגלל שזה עת שמחה של אחרים - הקב"ה מבליג וממתין לשעה יותר מתאימה. 

מזה אנחנו צריכים ללמוד: מה להחשיב, איך להתנהג ואיך להשתתף בשמחת אחרים או חלילה להבדיל בשעת צרתם, לשאת בעול אתם. ולראות: במה להשקיע; בחיי החומר שקרבם בתמו לעולם? או קברם בתמו לעולם. יותר קברם בתמו, הבית הקבוע של האדם זה הקבר שלו, לא הבית, זה הבית - קברם לא קרבם אלא קברם בתמו לעולם. לכן, כל מה שאפשר להשקיע לחיי העולם הבא איפה שאתה עתיד ללכת - כדאי להשקיע! 

ברוכים תהיו, וחודש שמח. 

- אמן!! 

קמחא דפסחא;

מאחר שיש מצוה מתחילת חודש אדר להתחיל לדאוג "קמחא דפסחא" לענים כדי שיהיה להם צורכי החג, נא הקדימו במתן "קמחא דפסחא" כדי שנוכל לשמח עוד יהודים! וכבר למדנו בעבר: שהקב"ה מסתכל במועדים ב'שברי כלים' אלו העניים שהם שבורים, שהאחרים יושבים בבתיהם מלאים מכל טוב, והם מסתפקים בארוחה דלה! אם בכלל... 

ולכן צריך לדאוג שהקב"ה לא יזרוק על האדם בסוף ימיו את הפרש שהוא אכל. וכתוב: 'שכרסו של אדם מתבקעת אחרי שלושה ימים, וכל מה שהוא אכל על הפנים חוזר לו!' "חָגיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי!" אם זה חגים שלכם והמועדים שלכם שאתם דואגים רק לעצמכם ולא דואגים לשברי כלים - אז הקב"ה יטיל את הפרש על פניכם – וחבל! 

אז אם יש לאדם זכות והזדמנות להיות נותן אפילו שהוא בעל אמצעים דלים, בשמים הקב"ה מסתכל! אם הוא מסתכל על הלֵבֵנַה - הוא בטח יסתכל גם על הגרושים האלה שאדם שם ויודע: כמה היה קשה לו! זה יהיה לפניו, הכל יהיה לפניו. אם הקב"ה 'סופר את הדמעות שלנו!' סופר אותם. 

אז זאת אומרת כל דבר נחשב אצל הקב"ה! כל דבר, ובפרט אם זה בקושי, עד כדי כל שהוא שולח את משה רבנו לדבר אל בני ישראל שיתנו: 'מחצית השקל' מתשעים חמורים מלאים כסף וזהב! שהם קיבלו בחינם בלי עבודה, וגם אין להם מה לקנות במדבר, אין להם על מה לבזבז, רק לסחוב ולשמור, לשמור ולסחוב, 'ותשחרר מחצית השקל'? צריך את משה רבנו חמש מטר פלוס שישכנע אותם 'דברי פיוס' כמו על החורבן. אני מקווה שאני לא אצטרך ואני מקווה שאתם מבינים. 

תודה.