"והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים". פירשו בעלי התוס', פורשי כנפיים למעלה דרך ענווה ויראה, להורות ולרמז לנו שהחכמה האמיתית עוד רחוקה ממנו והלאה, והיא עודנה למעלה מראשו של האדם, אף הנקרא חכם גם הוא עוד טרם הגיע לתכלית החכמה, כי לחכמה האמיתית אין סוף, ומה שמוענק לאדם המבקש את ה' זה רק התחלה וראשית, כי החכמה והשגה האלוהית בלתי  מוגבלת ואין סופית היא, וכמו שאמר החכם אריסטו, אין לנו לומר שהגענו להשגת החכמה, אלא שיצאנו מכלל הבלתי חכמה, אין לנו לומר שהגענו אל האמת אלא שיצאנו מגדרי השקר. זה דברי אריסטו.

אז בעלי התוספות אומרים, שהכרובים פורשי כנפיים למעלה, זה דרך ענווה ויראה להגיד לנו שהחכמה האמיתית עוד רחוקה מאיתנו והלאה והיא למעלה מראשו של האדם, אפילו החכם הגדול ביותר טרם הגיע לתכלית החכמה כי לחכמה האמיתית אין סוף ומה שמוענק לאדם שמבקש את ה' זה רק ההתחלה והראשית. כי החכמה וההשגה אמיתית בלתי מוגבלת ואינה סופית, וכמו ששמענו את אריסטו שהבין את זה גם בשכלו.

אמרו חז"ל על הפסוק, עקב ענווה יראת ה', פסוק במשלי כ"ב, אמר רבי יצחק ברבי אלעזר דקיסרין, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענווה סוליה לרגלה. ילקוט משלי תתק"ס. ז"א, מה שעשתה החכמה עטרה לראשה אצל הענווה, זה סוליה לרגלה. מה כתוב, עקב ענווה יראת ה'.

מטבע האדם לחשוב ולדמות בנפשו, כיון שהשיג והתעלה בכשרון החכמה כבר הושלם ותיקן כל צרכו, וכבר יכול לשים עטרת החכמה לראשו להתיימר ולהקרא בשם חכם, איש כזה, אפילו את סוף גנזי החכמה טרם עבר, ואף ראשיתה והתחלתה של החכמה טרם עיכל בתוך מעיו, העניו האמיתי רואה את עצמו תמיד מתוך המציאות, עינו לא מטעה אותו, מעט החכמה אינה משכרת אותו, מלשון שכרות, אינה משכרת אותו שהוא משיג כבר את החכמה העליונה, ותמיד יראה את עצמו כאילו עודנו עומד בפתח האל בראשית ובהתחלה. וראה מה שכתב האבן עזרא זללה"ה בפרשת כי תשא ל"א י"ח, והנה משה, כשהתנבא ארבעים שנה במדבר ועמד בסודות רבים שגילה לו ה' יתברך בהר סיני, והוא אומר לפני מותו, אתה החילות להראות את עבדך את גודלך, והנה עתה החל והראה לו גדולת ה', וזהו אמת ולגדולתו אין חקר, זה לא שאמר מתוך ענווה משה רבינו עניו מכל האדם, תה החילות כאילו מה אני כבר יודע קצת מן הקצת, הוא אומר האבן עזרא זה אמת, כי לגדולתו אין חקר, וכל מה שלמד מאת ה' זה מה שמצטרך לנו בני האדם, אבל לא שזה מקיף את כל גדולתו של ה' יתברך.

בה במידה שאדם הולך ומתקדם אל סוד דרגת החכמה, בה במידה הוא עומד נשאר ומשתומם לראות את עצמו כמתחיל תמידי, אמנם הוא הצליח לבצר לו  מקום במכונת החכמה, ויוצא מן התחום שאיננה חכמה בודאי, ברם בה בשעה להיות ער ומרגיש שהוא פונה ומטה את עצמו כלפי עולמות שאין להם סוף, שאין להם קצבה ותכלית, שאין להם הישג ותכלית וקנין סופי, לומר עד כאן באתי ולא אוסיף, זה הפירוש של בעלי התוס', פורשי כנפיים למעלה דרך ענווה ויראה, היינו שאף בהתקדמותו הבלתי פוסקת למעלה, נרגיש את עצמנו כענוים ויראים, שטרם הגיעו למטרתם שאין לה באמת סוף ותכלה.

כן גם פירש הרלב"ג על התורה, פורשי כנפיים למעלה להורות שתנועתם היא לצד המעלה, וישתדלו לעלות מזה המציאות אל המציאות היותר גבוהה, היינו שאין הפסק בתשוקות השמימיות, וכל הישג גורר אחריו תשוקה שמימית חדשה, וזוהי הענווה, וזוהי טיב חכמתה, שאף כשמגיעים לכאורה לשיא ההתפתחות וההצלחה הרוחנית, גם אז לא יבוש להודות שהוא עוד טרם הגיע להתחלה השלמה בחכמת סודות התורה והכרת הבורא יתברך.

אמר רבי חנן בר אבא, מנין לעונה אמן, שלא יגביה קולו יותר מן המברך, שנאמר "גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו, יחדיו וזה שיווי הקול, שלא אחד יגביה את קולו, למה? תיכף נבין. ואמר רבי שמעון בן פזי, מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא, שנאמר "משה ידבר והאלהים יעננו בקול", שאין תלמוד לומר בקול, ומה תלמוד לומר בקול, בקולו של משה, לא אומר וה' יעננו בקול, בקולו שלו, אלא קולו שמתאים לקול של משה, ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא, נגיד שהקורא הוא בעל קול והוא קורא, וידבר בקול, והמתרגם ומלל הוא חלש, הוא לא יכול לעלות עד אליו, מה יעשה? אז כתוב ימעך קולו ויקרא, אז הקורא יוריד את הקול את הטון שלו שישתווה עם המתרגם, כי המתרגם לא יכול לעלות אליו, אז שהוא ירד. זה ברכות מ"ה. ועוד שם, גדול העונה אמן יותר מהמברך, והמאירי כתב, הטעם מפני שרוב פעמים כוונת המטה אוזן לשמוע גדולה יותר מכוונת המדבר, המברך את הברכות מברך, אתה חונן לאדם דעת ומלמד.... אבל זה שמקשיב יכול להטות אוזן יותר מזה שזה לא שומע בכלל מה הוא מדבר. אז לכן אומר המאירי, מה הטעם שגדול העונה אמן יותר מן המברך? כי הוא יכול להיות שאוזנו יותר כרויה לשמוע ולהאזין למה שהוא אומר, מאשר הקורא בעצמו או המברך.

העונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך, כי בזה שמגביה קולו הוא מגלה את התפעלותו והתרגשותו והודאתו לה' יתברך, הרי בזה כאילו שמשתדל להצהיר ולהכריז את יתרונו והרגשתו שהיא למעלה ממעלת המברך, ז"א אחד מברך ברכה והשני אומר אמן, צועק, מה אתה רוצה להראות? יש כאלה שרוצים להראות שהם יודעים לסלסל את האמן, אבל יש כאלה שהם כל כך מתפעלים מהתפילה וכו' וכו', אז הם מראים את ההתפעלות שלהם כלפי חוץ, נגיד שהוא באמת מתפעל מהתפילה ואומר ועונה באמת, לא, בלי שום דבר חיצוני, פנימי אמיתי, והוא עונה אבל יותר בקולו ממה שמהברך, בזה לכסיל יחשב. אפילו שהוא אמיתי.

וכמו שאמר החכם מכל אדם, במשלי י"ח, לא יחפוץ כסיל בתבונה, כי אם בהתגלות ליבו. כסיל צריך שיהיה לו תבונה, אבל הוא לא חפץ בתבונה, אלא בהתגלות ליבו, מה פירוש, בא לו עכשיו ככה אז הוא עושה מה שהלב שלו אומר לו, הוא נשלט על ידי הלב שלו, הוא לא מפעיל את השכל תבונה, כל מה שכתוב פה בגמרא לא מעניין אותו, הוא הלב שלו הולך לפי הלב שלו, איך כתוב – רשעים מסורים ביד ליבם. היינו שאינו מצניע ומשייר את דבקות ליבו והשגותיו העמוקות שכל כבודן של בנות מלך פנימה, אדרבא, אם את בת מלך אז פנימה, צניעות יתרה, אלא שמציג אותן לראוה לכל, וכאילו מבליט את כוונת תפילתו כראוי, בדרך זו לא לרצון היא לפני ה' יתברך, שרוצה ובוחר דוקא בקול דממה דקה, פירושו שיהיה שיווי יחדיו. מי ששמע את השיעור בבוקר זה משלים למה שאמרנו "והצנע לכת עם ה' אלקיך", שאדם לא יוציא החוצה הכל, אלא צריך ללמד את התלמיד בלשון קצרה, מה פירוש בלשון קצרה, לא רק כדי שהוא יבין מהר והגרסה שלו תהיה קלה כמו שלמדנו, אלא בלשון קצרה גם הרב שמלמד לא ישפיע שפע שאין למקבל לקבל, העיקר "השמיעיני את קולך", אלא צריך לתת במינון בדיוק למה שיכול לספוג, יותר מזה – זה רק אתה רוצה להראות את עצמך, כי אין למי להשפיע את זה, אין מי שמקבל, אז למי אתה מעביר את זה? צריך שזה יהיה במינון הנכון.

אמר רבי אבהו, מריש הוה אמינא ענוותנא אנא, מתחילה הייתי אומר שאני עניו, כיון דחזינן לרבי אבא דעכו, רבי אבא מהעיר עכו, דאמר איהו טעמא, דאמר אמורי חד טעמא, ולא קפיד, אמנא לאו ענוותנתא אנא. כשראיתי את רבי אבא מעכו, שהוא אמר טעם, והאמורא שלו המתרגם היו להם מתרגמים שמתרגמים לעם בשפתם שהם יודעים להבין את מה שאומר התנא, אז אם הוא אומר דבר והמתרגם אומר טעם, עכשיו האמורא הזה שהוא מלשון מתרגם, הוא היה אומר טעם אחר, ז"א לא מתרגם בדיוק מה שהוא אומר, מוסיף מדילי, מעצמו מוסיף, כן, משפצר את הטעם או נותן ווארט משלו קצת, אתה מבין, ולא קפיד, ולא היה מקפיד עליו רבי אבא. אז ברגע שאני ראיתי את זה, אמרתי אני לא אענה, כי הוא היה מקפיד, הוא אומר בפירוש, אמר רבי אבהו, מהתחלה הייתי חושב שאני עניו, אבל אחרי שראיתי את זה אני יודע שאני לא עניו, כי אני יודע שאני הייתי מקפיד. למה, מה היה פה? זה גמרא בסוטה מ'. נראה דאי הוה הוא חד טעמא גרוע מטעם דילי ודאי דהיה לו להקפיד על זה שאומר שקר בשביל,ו אז קודם כל המהרש"א שולל את הפאשרות שהאמורא אמר טעם גרוע ממה שאמר התנא, למה כי על זה ודאי הוא צריך להקפיד, מה, אני אמרתי כזה ווארט וחשוב, ואתה אמרת אותו בצורה גרועה יותר, הוצאת שקר כאילו מפי, אתה מתרגם אותי ואמרת לאנשים שקר, ודאי שצריך להקפיד, מה זה, במקום להגיד דברי אמת אתה אומר שקר? זה ודאי לא מדובר, על ציור כזה לא מדובר. אז על מה מדובר? אלא שהיה עדיף מדילי, שהטעם שלו של האמורא היה יותר טוב משלו, והיה לו להקפיד, למה? היה לו להקפיד, לפי דברי רבי אבהו היה לו להקפיד, המהרש"א מסביר שרבי אבהו ודאי גם היה מקפיד על זה והוא אומר שהיה מקום להקפיד על זה, למה היה מקום, אומר המהרש"א, הוא אומר משום שהיה מראה בפני רבי אבא כאילו הוא חשוב כמו רבי אבא, ז"א האמורא הזה מעמיד את עצמו בשורה אחת עם רבי אבא התנא, ואומר דברים אתה מבין בזכות עצמו הוא גם מאן דאמר שיכול להגיד דברים. והוא לא צריך אותו כאילו, אם הוא יכול להגיד טעמים לבד,  ולפרש לבד ולהסביר לבד, אז מה הוא צריך להיות מתרגם של מישהו אחר? הוא אומר בעצמו אז הוא שווה ושקול לו. אז הוא אומר, אבל אם לא היתה ענוותנות לרבי אבא ודאי שהיה מקפיד עליו. אז ז"א, רבי אבהו שמע שהאמורא של רבי אבא דמן עכו, שמע שהאמורא שלו אמר טעם יותר משובח משלו והוא לא הקפיד במקום שרצה להשוות את עצמו אליו שכאילו עומד בזכות עצמו ולא הקפיד, ולא הקפיד זה ענווה גדולה. זה ענווה גדולה, זה אני לא הייתי עומד בזה אמר רבי אבהו. היינו רק מפני ענוותנותו היוצאת מן הכלל של רבי אבא, שספג את הבזיון ולא הקפיד על המתרגם שבתרגומו והסברו הוא עומד למעלה מרבי אבא.

ובאמת הטעם של המתרגם הפעם היה יותר נאה משל רבי אבא, ובכל זאת היה לו למתרגם לכבוש ולהצניע את ההסבר הטוב מלפרסם אותו ברבים, כדי שרבי אבא לא יקופח, כי אין זו הדרך הכשרה להגביה את הקול יותר מן הקורא, כמו שלמדנו. ואמרנו שרבי עקיבא איגר בשבעת ימי המשתה שלו שהוא התחתן, לא הסכים להגיד דברי תורה, וחמיו ממש היה מוטרד מזה, הוא חשב מקח טעות, מה פירוש, כולם שיבחו ואמרו ופתאום הוא לא יודע להגיד דברי תורה? ומה התברר בסוף, שהוא לא אמר דברי תורה, למה הוא לא אמר דברי תורה: כי באותו עיר לפניו  חיתנו אדם שנחשב עילוי, והחתן החותן הבין שהוא זכה במציאה שאין כדוגמתה, ובעיירות של אז או בערי םשל אז היה הכל מפורסם, כל שמחה שהיתה כולם היו יודעים, והיו הולכים ושומעים, ואם הוא היה פותח את פיו לדבר ההוא בכל לא היה נחשב לכלום, ואז היה מצטער החותן שלו שהוא לקח, הוא חשב שהוא לקח את העילוי, מתברר שהוא כלום לעומת רבי עקיבא, אז הוא שתק שבעה ימים, לא להגיד דברי תורה, שבעיר לא תצא השמועה, יו, שמעתם את הדרשות של רבי עקיבא, יו, זה היה גורם צער שמה בבית השני, אז הוא שתק, אתם שומעים דבר כזה? זה מה שהיה מצופה פה.

ויש מעשה אחר, שהיה גם כן מעשה אחר, שהיה מתרגם, אמורא שהיה מתרגם את דברי התנא, וכשהיה מתרגם את דברי התנא אשתו של האמורא פגשה את אשתו של התנא בשוק, ואמרה לה בעלי יותר מבעלך, כי הוא אומר הוא אומר הוא אומר טעמים בשל עצמו, והיא ממש נפגעה מזה, והלכה לבעלה ואמרה לו מה זה, איך יתכן דבר כזה שאתה מניח אותו שהוא יגיד טעמים ויותר ממך ולא מתרגם אותך וכו' וכו', אמר לה מיני ומיני יתקלס עילאה, מה יש, אדרבא, התורה משתבחת ממני וממנו ישתבח הבורא. זה מה שאמרתי לש"ס בבחירות הקודמות, מה הבעיה, עוד מפלגה, נוסיף עוד, יתעלה הבורא, לא, אם מפלגה זה דבר טוב לדעתכם וזה מביא לדברים טובים אז יהיה עוד, למה לא. אם פתחו עוד יציאה בצה"ל אז מה גולני יורים עליהם, מה פתאום פתחתם יחידה טררררר טרררררר נהרוג אותם, אנחנו רק גולני, מה זה הדברים האלה ה' ירחם. ומה שהם אמרו עלי אז פתחו עכשיו לבד, על זה יש את השיר אוי לך ש"ס, אוי לך ש"ס. איייי.

ויש בכאן אזהרה והערה, שמחובתנו לא להתעלם ולהשתכח ממקור חותנו ולימודנו, איפה למדת? אצל מי למדת? מי החזיר אותך בתשובה? איך אתה נהיית מי שאתה? אל תשכח מאיפה, אל תתעלם ואל תשכח את מקור חיותך ולימודך, מחובתנו תמיד לשאת את שם הרב והמורה שהעמידנו על רגליו להתפאר בו ולהתגאות בו, אף ויש והשגותינו וכח חידושנו לפעמים כנראה עולה על קודמנו, אל לנו להאפיל בהופעתנו את רבותינו שהעמידונו על רגלינו, ואשר הראו לנו את הקריאה הראשונה, את דרך החידוש הראשון, אפילו מי שהקרה אותך א' ב' ומי שדיבר איתך את הדיבור הראשון שבתורה, מי ששם עליך כיפה וציצית, מי שהראה לך בכלל שיש יהדות, אל תשכח, אל תגביה את הקול למעלה בנוכחותם של אלה שברכו אותנו בראשונה. ולא לתרגם את דבריהם בדרך שאתה בולט בסברותיך וחידושיך ומעשיך, אלא תמעך את קולך לידם.

יש חכמה טובה לבעליה, ויש רעה לבעליה, טובה לבעליה זה יהושע בינון, שנאמר "יהושע בינון מלא רוח חכמה". למה הוא דומה? לגפיון, זה בריכה, שמשקה את כל המדינה והכל משבחין אותו. אמר להם אחד, שבחו למעיין שמספיק לזה מה אתם משבחים את הבריכה שהיא משקה את כל העיר, תשבחו את המעיין שהוא המקור של הבריכה הזאת, כך כך היו משבחים ליהושע שהוא משקה ישראל מחכמתו, אמרו להם שבחו למשה שכך העמיד, שנאמר "כי סמך משה את ידיו עליו", אז ז"א זה נקרא חכמה טובה לבעליה, שמייחסים את החכמה לבעלים שלה במקור הראשון.

יש רעה לבעליה, זה בלעם, שנאמר "נאום שומע אמרי אל ומה היה לו ואת בלעם בן בעור הרגו לפי חרב". אז מה היה איתו? היה איתו שהוא אומר שהוא שומע, יש לו מקור, שומע, מה הוא שומע? שומע ומשמיע, מה הוא שומע? אמרי אל, אבל מה הוא עושה? מה שהוא רוצה, זה חכמה, זה חכמה, איי, זה חכמה רעה. אייי. זה כמו היום אומרים, שומעים למרן, צריך לשמוע למרן, שומעים למרן, ומשקרים בשם מרן.

הנה עכשיו התפרסם משהו לא יאומן,  מופיע עכשיו בעיתונים, בנושא אוסלו הכל היה בהכרעה של מרן. הרב מאיה שכיהן כח"כ מטעם ש"ס, מספר על שיחותיו של ראש הממשלה יצחק רבין עם מרן הגאון רבי עובדיה יוסף זיע"א, ועל ההכרעה הבלעדית של מרן להמנע להצבעה להסכים. בעת ההצבעה בקריאה השניה כבר הצבענו נגד בשל חלוקת הנשק לפלשתינים, והוא מדגיש, שימו לב, מי שסבור שאריה דרעי הוא זה ששכנע את מרן אודות נחיצות ההסכם לא יודע מה הוא סח. אז הוא ממש משקר בהיפך ממה שאמר הרב עובדיה, אמר לא היתה לי דעה בזה בכלל, אני לא מבין בזה, זה הוא החליט. אבל אם נדייק בדבריו, אז בואו נלמד עליו זכות. שהוא לא מתכוון, הוא רק מטעה, איך הוא אומר, הוא אומר מי שסבור שאריה דרעי הוא זה ששכנע את מרן אודות נחיצות ההסכם, לא יודע מה הוא סח. זה נכון, כי הוא בכלל לא שכנע את מרן אודות נחיצות ההסכם, הוא פשוט קבע לבד. זה בדיוק מה שאמר מרן, שהוא החליט לבד. אז אם הוא היה חכם להבליע את זה ככה זה גם שקר, אז גם הלימוד זכות לא הצליח.

עכשיו אנחנו ממשיכים.

אם כן רואים פה הורו לנו בזה, שכל השבח והתפארת מגיע תמיד למעיין הראשון, והכרה זו הכרת הרב המשפיע הראשון, זוהי טובה לבעליה. עכשיו ז"א מה זה נקרא חכמה טובה לבעליה? שמכירים בהכרת הטוב, הכרה את הרב המשפיע הראשון, מי השפיע עליך הראשון? זה נקרא טובה לבעליה, החכמה הזאת טובה לבעליה. אם לא זה לא חכמה בכלל של האיש הזה. אני לא רוצה להגיד מה זה. וההיפך המתפאר והמתרברב שהוא המחדש הראשון, הוא היודע דעת עלון, חכמה זו רעה לבעליה, זה כמו בלעם הרשע.

את זה צריך כל אדם לדעת, אפילו אחרי התפתחותו והתרוממותו במעלות הרוח והדעת, שלא יבעט ויתעלם מרבותיו הראשונים, ושאף אמנם מן השמים השאירו לו מקום להתגדר ולחדש, יכול להיות שבאמת יתנו לו אפילו לעלות על רבותיו, מקרים נדירים אבל יתכן, אבל אל לו לזוז ולהתעלם מן הגדרים והחידושים שהראשונים גדרו עבורו.

והנה מעשה מלמד, תנו רבנן, מעשה רבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, ושמונה עשרה אמר להם לא שמעתי, אמרו לו רבי, כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? מה, רק מה ששמעת אתה יכול להגיד? אתה לא יכול לענות לבד? אתה לא יודע לחדש לבד, רק מה ששמעת? אמר להם הזקקותני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי, מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש, לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ז"א הוא בא הראשון, תמיד הלך אחרון, אז רוב היממה הוא היה בבית המדרש, ומעולם לא ישן לא שנת קבע ואפילו לא עראי נמנום, ולא שחתי שיחת חולין, לא שעתיים בתענית דיבור, לא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דברשלא שמעתי מפי רבי לעולם. גמרא בסוכה. והנה התפעלתי ותמהתי תמיהה רבה בעיונים במאמר הזה, לשם מה הוא מגלה לנו כאן רבי אליעזר את שאר מידותיו והנהגתו, הלא מעיקר מגמתו בכאן היה להבליט ולהוכיח את דבקותו אחרי רבו, שלא אמר דבר שלא שמע מפיו. ובכן, הלא לכאורה למותר נראה לנו הסיפור על שאר קניני רוחו ומידותיו, מה אתה צריך להגיד, שאתה באת הראשון הלכת אחרון לא שחת שיחת חולין לא ישנת, בשביל מה צריך להגיד את זה? תגיד מעולם לא אמרתי דבר שלא שמעתי מרבי, זהו.

אלא כנראה שרצה רבי אליעזר בכאן מקודם להביע ולגלות לנו את השתלשלות התפתחותו, איך מסר נפשו על התורה ולמד אותה מתוך זהירות, יסורים, והתעמקות רבתי, תמיד היה הראשון לבית המדרש, ולא טעם טעם שינה, ואחר כל המדרגות וההתפתחות שבודאי הגיע לאיזה עצמאות ידועה בלימוד התוה, ולבסוף ציין, לא אמרתי דבר מה שלא שמעתי מרבי, שלמרות כשרונותיו העצמיים והישגיו הרוחניים שהשיג על ידי מאמציו הפרטיים, לא היה זז מתורת רבו. ואת השפעה שקיבל מנעוריו מרבו, בה שיבץ את רובי תורותיו, שומר שכלו שלא ישכח, ולא יתרחק ממקור תבונתו וראשית צמיחתו. כל כשרון חידושיו תולה בזכות רבו, כל חידושיו הבליע בדברי רבותיו, ומעולם לא שכח אותם אפילו בהיותו ברום כבודו והשגתו.

אם היום היה רבי אליעזר בדורנו ש"ס היו שומעים אותו מדבר, את הדברים האלה שהוא אומר, מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא ישנתי בבית המדרש, לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, מה זה? הבן אדם אומר שהוא עושה ופועל ועומד, אתה לא מתבייש, מה אתה משבח את עצמך, אתה מספר על עצמך, איפה שמענו דבר כזה שאדם משבח את עצמו ואומר מה עשה ומה מעשיו. שמעתם דבר כזה? כן, זה נשמע, לא בבחירות הקודמות? אז היו יוצאים נגד רבי אליעזר גם, נגד כל מי שאמר מה היו  מעשיו היו יוצאים נגדו. זה מאז שגברה אגרופיו של חנופה אז אין אדם אומר מעשי גדולים ממעשיך, פעם היו אומרים מעשי גדולים ממעשיך, למה? לעורר קנאה אצל השני שגם הוא יתרומם למעלה, לא להשויץ, כמו שיוסף בא לאחיו, ורצה להגיד להם למה אתם לא מגיעים למדרגה שאני הגעתי ואני הקטן. זה מה שהוא אמר להם, שהוא בא סיפר להם את החלומות, לא חלומות כמו דני חלמני, הוא אומר, אני מחלימים אותי שככה וככה, וזה חלום אמת וכו' וכו' וכו', אבל איך יכול להיות שאני הקטן מראים לי שאתם תבואו ותשתחוו לי, למה, אתם האחים הגדולים, אז הוא דואג להם שהם יעלו. אבל איך הם ראו את זה? בעל החלומות הלזה. הם לא רוצים לקבל את הדברים, ומה מתגלגל מזה? עשרת הרוגי מלכות, והיום כל חלום אצל הספרדים מתקבל, כל המרבה בחלום הרי זה משובח.

אבל זה אחרת אם אלה התלמידים שדעתם זחוחה עליהם בהרגישם מעט התעלות בידיעת התורה, וכבר לוקות עיניהם מראות את טוב חסד רבותיהם שהשפיעו עליהם ושהביאום למעלה זו, אתמול למדנו בדרשה בקרית אתא מעלת המחזיר בתשובה, שהוא בעצם מוריד נפש אחרת לחוזר בתשובה, זה יולד אותו, בורא אותו, יוצר אותו מחדש, ושוכחים את מי שברא אותם, זחוחה דעתם, הם כבר יודעים לקרוא לבד, זהו. שכחו שהסבירו להם איפה מסתכלים בסידור. וכבר מדמים בנפשם שרק בכוחות עשו חילא באורייתא, וכבר מדמים בנפשם להיות מחדשים ומגלים רזי תורה שרק להם נתגלו ללא כל מגע וקשר עם החיות שינקו מרבותיהם. צריכים אנו להעמיק מה רבה צריכה להיות הדבקות והזיקה הבלתי פוסקת של התלמיד לרב, של המתרגם לקורא, ושל העונה על הברכות שלא יגביה קולו מן המברך. כל זה נאמר בעצם ממה שאמרו בעלי התוס' על הפסוק "והיו הכרובים פורסי כנפיים למעלה, דרך ענווה ויראה, להורות ולרמז לנו שחכמה אמיתית עוד רחוקה ממנו והלאה למעלה מראשו של אדם אפילו הנקרא חכם, גם הוא טרם הגיע לתכלית החכמה כי לחכמה האמיתית אין סוף, ומה שמוענק לאדם המבקש את ה' זה רק התחלה וראשית, כי החכמה וההשגה האלוקית בלתי  מוגבלת ואינה סופית היא. וכדאי שישמעו אפילו את אריסטו שאומר שלהגיד שהגענו להשגת החכמה זה לא נכון לומר, אלא שיצאנו מכלל הבלתי חכמה, ואין לומר שהגענו אל האמת, אלא יצאנו מגדרי השקר, הלואי, יש כאלה מתבוססים בו, וממש נהנים ממנו. ועכשיו נשמע את השיר שאומר זאת בגדול. אוי לך ש"ס, אוי לך ש"ס.

נחזיר עטרה ליושנה כשמרן בראשנו

ומיני פז גדל עוונה ונפלה עטרת ראשנו

בראשם עבריין מורשע ממנו לא תוושע,

תפארת ספרד הענווה נשפלת בגדול בעלי הגאוה.

פזמון:

אוי לך ש"ס אוי לך ש"ס איך זה שמת עלינו פס

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע

אוי לך ש"ס אוי לך ש"ס, איך זה שמת עלינו פס

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע.

שקר דק, שקר גס, בכל נכלול לא נס,

דורעי את מרן אנס, ובהסכם אוסלו שם גם פס

שקרן, גנב וגם רשע, בפסק מרן דינו הורשע.

ומה יאמר מקבל השוחד, אין כמוני גם לא אחד.

פזמון:

אוי לך ש"ס אוי לך ש"ס איך זה שמת עלינו פס

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע

אוי לך ש"ס אוי לך ש"ס, איך זה שמת עלינו פס

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע.

מילה שלו שווה אויר, חובה זאת יש להבהיר,

ניסים זאב העיף בטיל ועל מועצת זאת הטיל

את הרב עמר הוא הכפיש, ובין הרב לאביו הבאיש,

לחכמות בת הרב נישא וגם לאשתו הכין כסא

פזמון:

אוי לך ש"ס אוי לך ש"ס איך זה שמת עלינו פס

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע

אוי לך ש"ס אוי לך ש"ס, איך זה שמת עלינו פס

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע.

כספי המקוואות נעלמו, ועקבותיהם לא נודעו

כך הדרך זו השיטה, כי דורעי אותם היטה

בכל מפלגה הכי חילונית מעיפים מיד על מיליונית

אולם חכמי ש"ס נוקטים להלכה קופת שרצים זו רק ברכה.

פזמון:

אוי לך ש"ס אוי לך ש"ס איך זה שמת עלינו פס

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע

אוי לך ש"ס אוי לך ש"ס, איך זה שמת עלינו פס

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע.

קמפיין שקופים ישפיע, ועדר העיזים יצביע

נדאג לכם נדאג להם, יאמר שמאלן שלא מהם,

רצה להקים מפלגה לבד וישכח יוסף עליו עבד

אך לכל אחד יקרא בוגד כל אשר דעתו נוגד

פזמון:

אוי לך ש"ס אוי לך ש"ס איך זה שמת עלינו פס

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע

אוי לך ש"ס אוי לך ש"ס, איך זה שמת עלינו פס

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע.

אם לא יבינו הבוחרים כי את מרן הם מצערים

ועל דבריו הם עוברים כי דברי האמת בקלטת הם ניכרים

כאב גדול היה לו, לכן לא רצה להחזירו

אך את מרן אנוס אנס ובדרך לבנק עתה הוא שש

פזמון:

אוי לך ש"ס אוי לך ש"ס איך זה שמת עלינו פס

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע

אוי לך ש"ס אוי לך ש"ס, איך זה שמת עלינו פס

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע

איך לא חשת לכבוד העדה, עד נחלקת בין דע לדע.

הרב: תודה רבה, רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תוה ומצוות....