לקבל כבוד מילדים | הרב אמנון יצחק
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה ב)
רש"י אומר: "וְיִקְחוּ לִי" - לִי לשמי". מקשים המפרשים, הלוא מצינו בחז"ל: "לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ" ומדוע במצווה זו צוותה התורה דוקא לשמהּ? "וְיִקְחוּ לִי" לִי לשמי? מה זה שונה לשאר המצוות שזה דווקא לשמי? ויש לומר: כי אע"פ שמצווה שלא לשמה גם כן נחשבת מצווה ומקבלים עליה שכר, כי "אין הקב"ה מקפח שכר, אפילו שיחה נאה!", אבל מכל מקום ממצווה שלא לשמה לא יכולים להתקין מקום השראת שכינה, כמו שכתוב: "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" (שמות כה ח) כדי לבנות מקום להשראת השכינה צריך לעשות לשמה דוקא בכוונה טהורה ורצויה.
אז שאר המצוות - זה לאו דוקא להשראת שכינה, אבל מקדש זה להשראת שכינה, אז צריך להיות דווקא לשמי, לשמי - מצווה לשמה ואז תשרה שכינה, אז צריך לעשות לשמה בכוונה טהורה ורצויה. חז"ל אומרים: "וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" בתוכו לא נאמר בתוכו של המשכן אלא בְּתוֹכָֽם - בתוך כל אחד ואחד מישראל!". פירוש: שעיקר המשכן והשראת השכינה הוא בלב של איש הישראלי. כמו שאומר השל"ה הקדוש: "וכל צדיק הוא מדור לשכינה" אם כן כמה צריך האדם לטהר ולזכך את ליבו שיהיו המעשים לשמה בכוונה טהורה ורצויה, כי השראת השכינה לא תוכל להיות שלא לשמה.
חז"ל הקדושים שעבדו את ה' בכל לבבם ונפשם לא הסתפקו בזה, וסידרו תפילה: "וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְךָ בֶּאֱמֶת" כי אין שיעור לטהרת הלב. כמו שאומר ה"מסילת ישרים" בפרק טז' וזה לשונו: "כי מי שיודע לטהר ליבו יותר הוא מתקרב למקום יותר והוא קרוב אצלו יתברך". מי שיודע לטהר את ליבו יותר - הוא המתקרב יותר למקום ואהוב אצלו יתברך.
מרן הסבא מקלם זצ"ל סיפר: כי כמה פעמים רצה לעשות איזו פעולה שתמצא חן בעיני רבו הגאון רבי ישראל סלאנטר זצ"ל. אז כל פעם הוא חיפש: איזה פעולה תמצא חן בעיניו? וכל פעם מצא רבי ישראל סיבה לביקורת במעשים שהוא עושה. כל מעשה שהוא ניסה לעשות שימצא חן בעיניו שיהיה מושלם והכל - מצא לו ביקורת במעשה! אם כן כמה קשה לעשות מעשים לפני הקב"ה שיהיו רצויים לפניו!! אם אצל רבי ישראל - הוא לא עבר את המבחן עד הסוף, אז מה אצל הקב"ה שהוא יודע נבכי נפשו של כל עושה ועושה.
כמו שאמר ה"מסילת ישרים" בפרק טו': "כשם שאין עולה על גבי במזבח של מטה אלא סולת נקיה מנופה בשלוש עשרה נפה שכבר טהור לגמרי מכל סִיג, כך אי אפשר לעלות על מזבחו העליון להיות בעבודת האל השלמה והמובחרת אלא המובחר שבמעשים הטהור מכל מיני סיג!". זה מה שאמרו לנו חכמים: כדי שהלב יהיה מוכן להשראת השכינה, דרושים מעשים טהורים מכל מיני סיג, זו היא עבודה של כל אדם בכל ימי חייו, להשתדל לעשות מעשים שיהיו רק לשם שמים.
וכבר למדנו שהרמב"ם בסוף מסכת מכות (על הגויים) הוא אומר (במשנה האחרונה): "שאם יעשה אדם מצווה אחת כל מיני חייו בלא שום פניה ונגיעה - יכול לקנות בה עולם הבא!". אחת, אז לעשות מצווה בשלמות ללא שום סיג - לא פשוט, כדי שיעלה על מזבח רצון ה'.
מספרים: כי בימי הגר"א מווילנה זצוק"ל חי איש שהיה צם משבת לשבת "תענית הפסקה" לא אוכל ולא שותה יומם בלילה שבוע משבת לשבת. ובכל ערב שבת היה הולך למקווה, ובאמצע הדרך היה יושב לנוח על גבי אבן אחת, וכל ילדי ווילנה היו מתאספים לראותו.
ציווה הגאון זצ"ל: "שהילדים לא יתאספו יותר!",
ומני אז לא היה יכול לצום. ואומרים בעלי המוסר: "שאין ספק שהאיש הזה היה צדיק גדול ולא צם לשם שמים, ולא בגלל הכבוד הזה שהילדים מתאספים לראותו, אלא מתוך צדקתו התערב שמץ מהכבוד הזה שהילדים חלקו לו. אע"פ שהכבוד הזה בטל במיעוטו, בכל זאת כיון שחסר לו הכבוד הזה כבר לא היה מסוגל לצום". מכאן רואים: כמה האדם צריך לדקדק במעשיו! אז זה לא יאומן כי יסופר, אדם מקבל כח בשביל טיפ טיפונת כבוד, הוא לא מתכוון, טיפ טיפונת כבוד שהוא לא מתכוון הוא לא מתכוון, אבל הטיפ טיפונת של הכבוד הזאת שמהולה בתוך הכוונה: 'לשם שמים', נתנה לו את הכח לצום שבוע! כל שבוע!! אבל אם הילדים הפסיקו לבוא – הכל נפל אין לו כח לצום יותר.
אתם שומעים? טיפ טיפונת של מה מחזיק בן אדם. זאת אומרת אם נותנים הערכה למישהו בדרך שהוא הולך, אתה דוחף אותו קדימה אתה עוזר לו לאין שיעור. ואם אתה לא נותן לו את ההערכה המתאימה לפי מעשיו - אתה מוריד אותו, לא יהיה לו כח נפשי לעמוד במשימות, דחף קטן, עידוד קטן, אתה יכול להוציא מהבן אדם פי כמה ממה שהוא חושב שהוא מסוגל! זאת אומרת אדם לא יודע כמה הוא מורכב: "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיה יז ט) מִי יֵדָעֶנּוּ, כשאומרים "וְטַהֵר לִבֵּנוּ" זה מכל סיג של כבוד, מחשבה זרה, תאווה כלשהי וכו' וכו'.
הובא בתוספות במסכת חגיגה דף טו בשם הירושלמי על 'אחר', אלישע אחר, למה הוא יצא לתרבות רעה? אלישע היה הבן של אבויה, אבויה היה מגדולי ירושלים, וביום שבא למול אותו קרא לכל גדולי ירושלים והושיבם בבית אחד, ואת רבי אליעזר ורבי יהושע השיב במקום אחד, ישבו ונתעסקו בדבר תורה, ירדה אש מן השמים והקיפה אותם - כמו במעמד הר סיני!
אמר: "כך כה גדול כוחה של התורה? אם יתקיים הבן הזה אני מקדישו לתורה!",
ולפי שלא היתה כוונתו לשמים, לפיכך לא נתקיימו בו. זאת אומרת הכוונה שלו היתה: "הנני מקדיש את הבן הזה לתורה", בגלל שהוא ראה את כבוד התורה, ראה מה התורה מחוללת. וזה נורא ואיום! הרעיון הזה שבגלל כוונה זו שאינה לכבוד שמים, בשביל זה יצא אלישע לתרבות רעה! על זה אמר הסבא זצ"ל מקלם: "הלא האב לא למד איתו תורה, אלא הביאו לבית הספר, בכל זאת אם כוונתו לא היתה טהורה מכל שמץ לשם שמים, כבר יצא הבן לתרבות רעה!". זאת אומרת אם לא היתה לו שום כוונה המצב היה יותר טוב, אבל כיוון שהכוונה היתה לא לשמה - זה גרע יותר.
אם כן על אחת וכמה המורה שלומד תורה עם הילד שיש בו איזה פניה שלא לשם שמים, כמה הוא גורם שהתלמידים יצאו לתרבות רעה חס ושלום! תלוי מי המלמד, אפילו שבשיעור במלמד או הרב יכול לדבר לעניין, יכול להגיד דברים נפלאים, מרוממים, חידושים, מוסר הכל הכל נפלא. אבל, אם הוא בפנימיותו לא בסדר לא כשר, זה ישפיע על התלמידים, זה יקלקל אותם ויוציא אותם לתרבות רעה!
לפני מספר ימים הרב עדס דיבר עם בוגרים של הישיבה מעשרות שנים שמתאספים פעם בשנה פה בבני ברק. וסיפרו לי ששמה הוא דיבר גם על הזיכוי הרבים והחזרה בתשובה. הוא אומר: שיש להתבונן ולהבדיל בן חוזרים לתשובה לחוזרים בתשובה; תלוי מי החזיר אותם בתשובה? אז רואים אחרי התשובה איך הם מתנהגים אחרי זה ויודעים גם מי החזיר אותם בתשובה! זאת אומרת זה תלוי גם במי שמעביר להם את הדברים ואיך הדברים מתקבלים על ליבותם. אז פה רואים: שאם הכוונה היא לא לשם שמים של האבא אפילו שהוא לא למד איתו, כמה השפעה יש על הבן. ועל אחת כמה וכמה מורה שלומד תורה עם הילד, ויש בו איזו פניה שהיא לא לשם שמים, כמה הוא גורם שהתלמידים יצאו לתרבות רעה ח"ו.
מורים, מחנכים ומדריכים - גורל ילדי ישראל, ועתיד האומה הופקד בידכם! דעו מה שיש בידכם לתקן במחשבה טהורה לשם שמים, ודעו מה שאתם עלולים ח"ו לפגום בשמץ של פניה עצמית ובכוונה לא טהורה! את כל זה יתבעו מהם. זאת אומרת "קְשֹׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשֹׁט אֲחֵרִים" מקבל משמעות נוספת וחדשה; זה לא רק "קשוט" כדי שתוכל לדבר בדברים שאתה בעצמך מתוקן בהם, שלמדנו השבוע: שאם אדם אומר דברים שלא כראוי - אמר החפץ חיים: דהיינו; שהוא לא ראוי להם שהוא לא עושה אותם בעצמו, אז אין ראוי שהוא יגיד אותם לאחרים, והעצה שהוא יגיד: "כולנו נתחזק ב... ב,ב,ב..." אבל לא יגיד כאילו שהוא יכול לחזק רק את האחרים ובו אין צורך בחיזוק.
אז רואים שהדברים האלה משליכים על אלה ששומעים, לכן אמרו חכמים: "אם הרב דומה למַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת - וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ ואם לאו אל יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ (ע"פ מלאכי ב ז). זאת הנקודה החשובה שצריכים לדעת, ולכן כשכתוב פה "וְיִקְחוּ לִי" אז כתוב לשמי, כיוון שהשראת שכינה יכולה להיות רק בלשמה, בלא לשמה לא יכולה לשרות שכינה. וצדיק שהוא מדור לשכינה, אז הוא חייב להיות כזה שאין בו סיג שהוא ח"ו לא בסדר אחרת לא תשרה שכינה עליו.
ממילא ראינו כמה אנשים שהם נחשבים צדיקים מאוד, ואפילו בדורו של הגאון מווילנה ויכולים ומסוגלים להתענות לא ארבעים יום, שבוע שלם! בלי לאכול ולשתות, ואם יחסר לכם הטיפונת כבוד של ילדים, לא של מבוגרים, של ילדים! אין כבר כח לצום. טיפונת מעורב בתוך זה - מקלקל את הכל. אתם שומעים מה זה? אז רואים גם כאן, כמה זה חשוב עידוד או ההיפך, וכמה חשוב שלא תהיה פניה למלמד, להורה, ולמורה, כדי שהתלמידים יצאו מהוגנים ויכלו באמת להגיע למה שהתורה מבקשת מאיתנו להגיע כולם.
"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הַקָּב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "השם חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר".