ואהבת לרעך כמוך. כיצד לקיים מצוה זאת? - ג | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 03.06.2019, שעה: 06:36
בס"ד ואהבת לרעך כמוךכיצד לקיים מצוה זאת? - חלק ג' 03-06-2019
נציב יום: סיגלית בת סיליה רפואה שלמה במהרה, הקב"ה יסיר המחלה ממנה ויעתיק אותה לאשת אסד נשיא סוריה, ותהיה בריאה בשאר עמו ישראל מהרה אמן.
אנחנו ממשיכים חלק שלישי של "ואהבת לרעך כמוך"
בספר "חסד לאברהם" כתב: "הנה הקב"ה מתנהג עם ישראל בדרך זו, אומר: "מה אעשה לישראל? והם קרוביי!, שאר בשר יש לי עמהם", כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה: "לאומי" = אמי, נאמר: "עם ישראל עם קרובו, ממש קירבה יש לו עמהם!", "בניו" כתוב, כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, והיינו: "לשארית נחלתו", "לשארית" זה לשון שאר בשר, "נחלתו" סוף סוף הם נחלתו. ומה אומר "אם אענישם? הרי כואב עלי!, בכל צרתם לו צר", "ותקצר נפשו בעמל ישראל" וכיוצא בזה. ואם כן למה אכם?" ואינו סובל צערם וקלונם, אלא מפני שהם שארית נחלתו.
כך האדם עם חברו: "כל ישראל שאר בשר הם אלו עם אלו, מפני שהנשמות כלולות יחד, יש בזה חלק זה ובזה חלק זה" ולכך "אינו דומה מרובים העושים את המצוה" מפני כללותם.
וכן פרשו רבותינו זכרונם לברכה: "אפילו מאה באים אחריו - מקבל שכר כנגד כולם!", ממש כנגד מאה כמשמעו, מפני שעשרה שבאו לבית הכנסת הם כלולים אלו באלו, היות וכל אחד כלול מהשני -אז העשרה הם עשרה פעמים עשרה הרי הם מאה. אם יש עשרה ואני כלול עם כולם - אז אני כולל עשרה, אם כל אחד כלול עשרה אז ביחד אנחנו מאה. אם כן אפילו יבואו מאה - יש לו שכר מאה. וכן מטעם זה "ישראל ערבים זה לזה", מפני שממש יש לו חלק אבר ממנו, וכשחוטא חברו - פוגם את עצמו וגם פוגם את החלק אשר לו עם חברו. אם כן מצד החלק ההוא אתה ערב עליו, אם כן הם שאר זה לזה.
זאת אומרת: זה כמו ישראל קומה אחת - אחד חוטא, כל חלק שיש כנגד אותו אדם החוטא שנמצא בכל אחד מישראל גם חוטא. כשהוא עושה תשובה - אז הוא מסיר מעל כולם, את מה שהיה נדבק בהם מהעוון שלו. וכך ראוי להיות האדם חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על חברו כשלו, וכבודו חביב עליו ככבודו, שהרי הוא הוא ממש, ומטעם זה "ואהבת לרעך כמוך". ומטעם זה ראוי שירצה בכשרות חברו, ולא ידבר בגנותו כלל, כמו שהקב"ה אינו רוצה בגנותנו מטעם הקרבה הזאת, ולא צערנו מטעם הקרבה הזאת, אז גם אתה לא תרצה בגנות חברך, לא בצערו ולא בקלקולו. וצריך להיות רע לך! כאילו זה ממש שאתה שרוי באותו צער או באותה טובה, אתה צריך להרגיש ממש כמוך. כך אומר "החסד לאברהם".
אז אנחנו הבנו פה כמה דברים שזה כמוך ממש, הראשונים שהבאנו אמרו לא כמוך ממש, ואלה שהבאנו עד עכשיו כמוך ממש, לא רק לא לעשות מה ששנוא - אלא לעשות באופן חיובי מה שטוב.
"במדרש רבא", מחלוקת בן עזאי ורבי עקיבא;
בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם", זה כלל גדול בתורה".
רבי עקיבא אומר: "ואהבת לרעך כמוך" - זה כלל גדול בתורה".
אז מה הכלל הגדול בתורה? מחלוקת.
אומר בן עזאי: "זה ספר תולדות אדם", ורבי עקיבא אומר: "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה.
מבאר הראב"ן בשו"ת שבראש הספר בסימן לז': כך דרש בן עזאי, "זה ספר" - כלומר זה כל התורה כולה, "תולדות אדם". היינו שכל אדם יאהב חברו כאילו הוא תולדה שלו, כלומר: יאהבנו כבנו. אז זה ספר תולדות אדם, כל ספר התורה בא ללמד אותנו שאנחנו צריכים לאהוב אחד את השני - כאילו כל אחד והשני זה תולדה שלו, כאילו זה הבן שלו. אז זה ספר תולדות אדם, זה ספר - תולדות אדם. כל ספר התורה בא ללמד אותנו שנתייחס ונאהב את השני כתולדה שלך כאילו הבן שלך.
רבי עקיבא אומר: "כל אדם יאהב חברו כגופו", וזה הם חולקים.
מה המחלוקת? בן עזאי סובר שאדם אוהב את הבן שלו יותר מגופו, ולכן הוא דורש "זה ספר תולדות אדם" זהו הכלל הגדול שבתורה, שכל אחד יהיה חברו כאילו תולדה שלו, מי זה תולדה? הבן שלו, ומה אדם אוהב? את הבן שלו יותר מעצמו.
אבל רבי עקיבא סובר: אדם אוהב את גופו יותר מהבן שלו, "חייך קודמין", ולכן כלל את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" שהוא גדול יותר מהכלל של "זה ספר תולדות אדם".
אז זאת המחלוקת בעצם איך להתייחס אל השני ומהו הכלל?. בן עזאי אומר שזה כמו הבן שלך, והאבא אוהב את הבן יותר. ורבי עקיבא אומר: אדם אוהב את גופו יותר מהבן שלו. אז זה מבאר הראב"ן המחלוקת הזאת.
מדרגה נוספת בחיוב האהבה, מדרגה נוספת מצינו אצל היעב"ץ בביאורו על "אבות" כתב לבאר עניין- עין טובה: שהמעט שלו - בעיניו הרבה!, ושל אחרים - ימעט בעיניו, ויחפוץ שיהיה להם יותר ממה שיחפוץ לעצמו, לא יקנא כלל ויטיב בעיניו שיהיה לאחרים יותר ממנו, וזה שאמר: "ואהבת לרעך כמוך" ולא אמר "את רעך".
נסביר: אמר היעב"ץ מה זה "עין טובה?" עין טובה שאם אפילו יש לך מעט - אז בעיניך זה הרבה, בשביל עצמך מעט זה גם הרבה, אבל של אחרים ימעט בעיניו. זאת אומרת: כמה שיש להם תמיד יגיד: שיש להם מעט. "צריך לתת להם עוד! זה לא מספיק מה שיש להם". העין טובה תרצה להיטיב לאחרים יותר ממה שלעצמו. אצל עצמו אפילו אם יש לו מעט – "זה בסדר, זה הרבה! זה מספיק". אבל לשני - תמיד ימעט בעיניו, דהיינו צריך לתת לו עוד ועוד ועוד.
ויחפוץ שיהיה להם יותר ממה שהיה חפץ לעצמו, לא יקנא כלל, זה עין טובה הוא לא מקנא, לא צר לו בשביל חברו ולא מקנא ולא... וגם יהיה טוב! טוב בעיניו שלחבר שלו יהיה יותר ממנו, זה עין טובה. ועל זה אמר: "ואהבת ל-רעך", כל מה שיהיה ל-רעך – אתה צריך לאהוב, כמוך, כמו שאם היה אצלך לא היית מצטער על זה שיהיה לך יותר.
ההפך! זה "עין רעה": שלו - יראה מעט, של חברו הרבה, ויקנא בו, וייטב בעיניו שיהיה לו מעט ומלבד שיהיה לחברו מעט יותר, בדיוק הפוך.
מה זה עין רעה? תמיד יראה את שלו מעט, חסר לו, ולחבר שלו יש יותר מידי, אפילו שיש לו מעט – "הגזים!", ומקנא בו, וטוב לו שיהיה לו מעט גם, לא אכפת לו שיהיה לו מעט - אבל, של חברו יהיה מעט יותר. זה עין רעה.
זה הסבר של היעב"ץ: מה זה עין טובה, מזה עין רעה, אז זו מדרגה נוספת ב- "ואהבת לרעך כמוך" בעל עין טובה – אדרבא! רוצה שיהיה יותר לחברו ממה שיהיה לו.
הרב הקדוש הרב דוד מלעלוב זכר צדיק לברכה: היה רגיל ללמוד מידות ומוסר מכל אדם, כמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה, "איזהו חכם? הלומד מכל אדם!", וגם מדברי הגויים הוא למד.
פעם שמע איכר אחד שאמר לחברו בזה הלשון: "אתה אוהבי?"
השיב לו: "כן",
אמר לו: "שקר אתה דובר!, כי אם אתה באמת אוהבי - אתה צריך לדעת כל מה שיש בפנימיות לבי, ומה חסר לי, ואם אין אתה יודע זאת - אין אתה אוהבי באמת".
אמא אוהבת את הילד - היא יודעת מה חסר לו!, בגלל שהיא אוהבת את הילד היא תמיד יודעת מה חסר לו, אם היית באמת אוהב את חברך הייתה יודע מה חסר לו, אם אתה לא יודע - אתה לא אוהב, זה לא מעסיק אותך בכלל, אוהב - אז הוא יודע מה חסר לשני.
את זה הוא למד מהאיכר הזה, שאוהב הנאמן - צריך לדעת כל הדברים שצריכים וחסרים לחברו אוהבו כדי להשלים את נפשו, זה נקרא אוהב.
אז אם כן בחומר כך כל שכן אם אתה רוצה להשלים את חברך בנפשו ברוחניות, אז זו אהבה גדולה ועצומה. כמה אנשים רוצים להשלים את השני שיהיו גם חכמים גם טובים וגם בעלי מידות ולא יכשלו בעבירות ויעשו מצוות, ולזכות אותם וכו' כמה יש כאלה אוהבים?
הגאון בעל "שואל ומשיב" בחיבורו "ציון לירושלים", על הירושלמי, כתב לבאר את דברי הירושלמי בנדרים פרק יט הלכה ד': "ואהבת לרעך כמוך" רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם" זה כלל גדול מזה". יותר גדול מהכלל שאמר רבי עקיבא. כך בירושלמי.
ולכאורה: יש לעיין בדבר. האם בא בן עזאי לחלוק על רבי עקיבא והוא סובר שמצות "ואהבת לרעך כמוך" אינו כלל גדול בתורה כפי שאמר רבי עקיבא, האם הוא חולק עליו? ויש להבין: איזה מעליותא מצא בן עזאי בפסוק הזה "זה ספר תולדות אדם", עד שקבע שהכלל זה גדול מהכלל "ואהבת לרעך כמוך"?.
מתרץ "השואל ומשיב": כי הדברים יבוארו על פי הדברים בפסוק: "זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלוקים אדם, בדמות אלוקים עשה אותו, זכר ונקבה בראם, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם". זה הפסוק המלא.
לכאורה נראים דברי הכתוב כפולים ומכופלים בלשונות יתרים?,
אבל מסביר השואל ומשיב: נראה "דברי אלוקים" זה לשון ריבוי וכמו שכתוב: "עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו", ואף על פי כן הוא אחד בתכלית הפשטות וחלילה אין שום ריבוי בתוכו. זאת אומרת: אפילו שהשם אלוקים זה משום ריבוי, לשון רבים, "אל" זה יחיד "אלוקים" זה רבים, אז למרות שנכתב ככה בלשון רבים - ברור שהוא אחד בתכלית הפשטות וחלילה אין שום ריבוי בתוכו. אף שמסתעף כביכול כמה השפעות ממנו, כי "אלוקים" זה בעל הכוחות כולם, זאת אומרת: מהקב"ה יוצאים כל הכוחות כולם, אז אפילו שמסתעף ממנו השפעות - בכל זאת הוא אל יחיד ומיוחד.
והנה, כאשר ברא אלוקים אדם, "זכר ונקבה בראם", עשאו כדמות אלוקים כביכול, דהיינו אף שיש בו כמה ריבויים, כי זכר ונקבה ותולדותיהם הסתעפו לכמה וכמה, בכל זאת יהיה כאדם אחד, שיהיה אהבה ואחוה בינותם, כאילו הם אדם אחד המורכב מכמה איברים.
אדם הראשון וחוה, יש שתיים, יש הראשונה והשניה, אז נבראו כאחד, מה אומר הפסוק?
"זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלוקים אדם, בדמות אלוקים עשה אותו", כמו שאלוקים עשה אותו ריבוי אבל הוא אחד, "זכר ונקבה בראם" זאת אומרת: ביחד, {כתוב שהם מודבקים גב לגב וכו'} "ויברך אותם ויקרא את שמם" שניהם ביחד נקראים אדם "ביום הבראם". אחר כך "צרתני" ניסרתני, ונהיו שניים אבל שהם אחד. וגם התולדות שלהם - הכל אחד, כל היוצא מהם. אז לכן זה כמו "האלוקים". אז זה "זה ספר תולדות אדם" איך נולד אדם? ככה צריך להתייחס שימשיך להיות כאחד, כמו "האלוקים", שהוא אחד אבל מתפתל כביכול בפעולותיו ונקרא בשם רבים.
זה שאמר "זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלוקים אדם, בדמות אלוקים עשה אותו", היינו: אף שכביכול זה מורה על ריבוי, בכל זאת הוא אחד בתכלית הפשטות והיחיד הוא, כמו כן, אדם שזכר ונקבה בראם, בכל זאת יהיה בדמות אלוקים ויהיה אחד. וזה מורה שתהא אהבה ואחוה ביניהם, ואם כן זה כלל גדול יותר מ-"ואהבת לרעך כמוך" למה? כי הוא מתחילת הבריאה רמוז לזה.
זאת אומרת: לא צריך לחכות לציווי "ואהבת לרעך כמוך" שנצטווינו, כבר בעצם הבריאה שנברא האדם - נברא לתכלית זו "שיאהב כמוך", כי הוא כמוך ממש כי אתם אחד, ממש אחד. ישראל קומה אחת, "שה פזורה ישראל" כמו השה מקבל מכה ברגל - הראש מרגיש. אותו דבר ישראל: יהודי נפצע שמה - אתה צריך להרגיש, זאת אומרת עם ישראל - זה אחד. אז זה כבר רמוז בבריאה בהתחלה, אז הוא אומר זה כלל גדול יותר מ"ואהבת לרעך כמוך"
על פי הדברים האלה, מיושבות בקושיות בטוב טעם, ודאי לא בא בן עזאי לחלוק על רבי עקיבא ולומר שמצות "ואהבת לרעך כמוך" אינו כלל גדול בתורה, אלא אדרבא! כוונתו להוסיף על דברי רבי עקיבא, שהרי בפשטות היה ניתן להבין שבפסוק "ואהבת לרעך כמוך" התחדשה המצוה אשר אומנם היא כלל גדול בתורה, אך במהותה היא כמו כל שאר המצוות של בין אדם לחברו.
בא בן עזאי והוסיף על כך: שאין כאן רק מצוה בלבד שמכוחה עלינו לאהוב את הזולת, אלא שאדם במהותו נברא כחלק מן הכלל, וכולם יחד מהווים בריאה שלמה! כמו שאתה מורכב מאיברים הרבה, יש לך לב וכליות וריאות.... וכל זה אחד - ככה כולם נבראו כאחד. אם כן הצורך לאהוב את הזולת כמותו ממש אינו בא רק מכח ציווי - אלא מידה טבועה באדם מעצם בריאת כל יחיד ויחד כחלק בלתי נפרד מהכלל.
זה מתרץ "השואל ומשיב" על המחלוקת של בן עזאי.
מה יענה לו רבי עקיבא?
אז אמרנו שרבי עקיבא יאמר לו: כל הכבוד! בן עזאי אתה צודק, אבל למה בעשרת הדברות נאמר: "לא תרצח ולא תגנוב"? צריך בשביל זה שהקב"ה יבוא מן השמים עם אלפי מלאכים ויגיד לנו דבר שהשכל שלנו מחייב? למה "לא תרצח"? שלא ירצחו אותך, למה "לא תגנוב"? יגנבו ממך, אז אם יהיה העולם הפקר יהיה אוי ואבוי!, זה פשוט לא צריך בשביל לבזבז בעשרת הדברות דבר ברור אז מה המטרה?
המטרה שהשם בא לומר לך: שגם הדברים השכליים הפשוטים שאתה מבין, אני מבקש אותך לעשות אותם רק מכח הציווי שאני מצווה אותך, כי אם זה דברים שמסורים לך לשכל
- אז אתה אומר: "זה אני מבין וזה אני לא מבין, אז לכן זה אני יעשה וזה אני לא יעשה",
צ' צ' צ' צ' צ' – "מבין, לא מבין? הכל אתה עושה! רק מכח הציווי שלי שאני צוויתי. אם אתה לא עושה מצד זה - אין לך מצוה! לא קיימת מצוה, אין ציווי -אין מצווה. מצוות זה רק אם אני צוויתי, מה שציוויתי זה מצוה, לא עשית מטעם זה - בסדר זה "הנהגה טובה" כל הכבוד לך והכל, אבל לא קיימת מצוה. ו"מצוות צריכות כוונה", אתה צריך להתכוון, "הרי אני מתכוון לעשות מצווה זו או להימנע מעבירה זו", זה נקרא מצוה.
אז מה יגיד רבי עקיבא?
כל הכבוד זה שנבראנו ככה והכל - זה יפה מאוד - אבל אין מצוה. בא השם ואמר: "ואהבת לרעך כמוך" אני רוצה שתקיים את זה מכח מצווה!! ותקיים ואהבת ל.... כי אני צוויתי, אני השם!! "לא תיטור ולא תיקום את בני עמך ואהבת לרעך כמוך" אני השם!! למה אתה תקיים ואהבת לרעך כמוך? כי אני השם!!
אז אני המצווה, "אז גדול המצווה - מי שאינו מצווה", "גדול המצווה ועושה - ממי שאינו מצווה ועושה".
אז רבי עקיבא יגיד זה הטעם שאני אומר זה כלל גדול, למה? כי אנחנו מקיימים מכח ממה שהשם ציוה, לא מצד טבענו ואופיינו ולא כל הדברים האלה.
עד כאן להיום.
"רבי חנניה בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".