ואהבת לרעך כמוך. כיצד לקיים מצוה זאת? - י | הרב אמנון יצחק
תאריך פרסום: 13.06.2019, שעה: 09:06
בס"ד ואהבת לרעך כמוך- כיצד לקיים מצוה זאת? חלק י' 13-06-2019
נציב יום: לע"נ אירית בת מזל, ויורם בן ציפורה מנוחתם עדן.
חלק י' מצוות "ואהבת לרעך כמוך"
אתמול סיימנו "שהוכיח תוכיח את עמתך" זה מכלל מצוות "ואהבת לרעך כמוך, ובצדק תשפוט עמיתך".
עכשיו התוכחה היא: אם אדם רואה שחברו עושה דבר שלא כשורה - הוא מחויב להוכיחו. ואין חילוק בעניין התוכחה בין: שהוא איש קרובו או רחוק לו. בין הוא איש פשוט לאיש נכבד. זאת אומרת: אין הבדל לא צריך להיות קרוב שלך בשביל להוכיח, גם מי שאתה לא מכיר, לא חייב רק אדם פשוט גם אדם נכבד.
וכל הטענות הנשמעות מפי אנשים היום, שאדם לא צריך להתערב לחברו בעניינו הפרטיים, וכל שכן שענייני איש שאינו מכירו כלל וכלל, "זה לא נימוסי, זה לא דרך ארץ, מה אתה מתערב? כל אלה בהבל יסודן!"
זה דומה לאחד שהיה אומר: "איזה רשות יש לי לקיים מצוה פריקה לאדם הרובץ תחת משאו? איך אני יכול לעזור לתקן פנצ'ר ברכב? לא מכיר אותו בכלל, אף פעם לא אמרתי לו "שלום", שיישאר שמה בכביש".
במקום שיש הטבה עם חברו - לא שייך נימוס חיצוני, כי למעלה מן הנימוס, וחובה ומצווה להוכיח.
אמרו חכמים זכרונם לברכה בבא מציעא לא': "הוכיח תוכיח" אפילו מאה פעמים, "תוכיח" אין לי אלא רב לתלמיד, תלמיד לרב מניין? תלמוד לומר: "הוכיח תוכיח".
אז זאת אומרת לומדים: שמצוות תוכחה היא לא רק הרב לתלמיד אלא גם התלמיד לרב. ואפילו תלמיד שמחויב בכבוד הרב - הן על פי מצוות התורה והן על פי דרך ארץ, ואחד מדברי ומענייני הכבוד - זה לא להתערב בתוך דברי רבו, אם הרב מדבר אל תיכנס לתוך דבריו, דרך ארץ, ואף על פי כן התורה מחייבת אותו להתערב בענייני רבו הפרטיים, לאין שיעור אפילו מאה פעמים. אם רואה שעושה מעשה לא הגון.
אבל יש אנשים שלא מוצאים עוז בנפשם להוכיח את חבריהם בפרט בתקופתנו שירדה פלאים, ואומרים בלבם: "אין אנחנו יכולים ללכת בגדולות להוכיח את השני על דא ועל הא?",
בזמן שהזלזול במצוות השם וההפקרות כל כך מתרבים רחמנא לצלן, ומתוך זה הם מרשים לעצמם לחשות אפילו על עוונות גדולים שנעשים לעיניהם, והכל מתוך הטענה הטיפשית
"מה אפשר לעשות לפעול בזמן נורא כזה? אין טעם לדבר, כאילו זה לא יעזור זה לא יעזור זה לא יעזור",
אבל מחשבות כאלה מטמטמות את הנפש של היהודי, בלהתריע על העוון, וכבר מצאנו בחורבן שהנביא מקונן עליהם ואומר: "אמר רב עמרם בריה דרבי שמעון ברבי חנינה: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה", שנאמר: "היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה" ככה הולכים האילים כולם כפופי ראש מתחת לזנב של השני, אתה רואה רק גבים, אף "ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע" אף אחד מהם לא מסתכל על השני ולא הוכיחו זה את זה. הרי שגם בדור החורבן היו בעלי התוכחה - בבחינת ראשו של זה בצד שנבו של זה שראו את עצמם מסובבים בפחיתות וחטא, עד שנפלו ברוחם ולא הרבו בנפשם לבוא בטרוניה עם השני עם האמת ועל זה חרב הבית.
ורבי יהונתן אייבישיץ אומר: זה השנאת חינם הכי גדולה. אומר; בעניינים של גוף - ישראל הם בסדר גמור. יש נחום אבלים - הולכים לנחם אבלים, יש לוויה - הולכים להלוויה, גמילות חסדים עושים. כל ענייני הגוף - אחד עוזר לשני יפה מאוד. בענייני הרוח - אף אחד לא מתערב, ומה יותר חשוב? מה יותר חשוב? להביאו לעולם הבא או להביאו לארוחה? או להביאו לזה..... מה יותר חשוב???????????
ועל כן מי שהוא בעל נפש איננו צריך ליפול לייאוש חס ושלום ולכבוש את פניו בקרקע, כי על עוון זה חרבה ירושלים, אלא צריך לחשוב תמיד על קדושת התורה ומצוותיה שאין להם תמורה. וכי רבים וכן שלמים נאמנים להשם ולתורתו, ועניינים קדושים ונשגבים מאוד עומדים בתקופתנו על הפרק, כי זה זמן חבלו של משיח וצריכים אדרבא לזרז את כולם לעבודת הבורא.
אותו דבר היה בזמן דור המדבר, מתו 600 אלף שלא הוכיחו את גדולי הדור, שלא הוכיחו את גדולי הדור, מי זה גדולי הדור? המרגלים, והם היו הרוב, אמרו: "הארץ אוכלת יושביה" וכו' כו'. אבל הם שמעו מפי השם שהארץ טובה, "עלו ורשו את הארץ", אז מה מועיל? ביקשו מהם חוות דעת מה כן לעשות מה לא לעשות? שאלו אותם לתור את הארץ, תגידו: "מה ראיתם?" וזה הכל, אבל אל תגידו מסקנות. לא הוכיחו אותם - נתפסו בעוון! ומתו כולם.
אז לא להוכיח זה - "הוכח תוכיח ולא תשא עליו חטא", כי אם לא? אתה תשא חטא, "וכשלו איש באחיו" וכשלו איש בעוון אחיו. זאת אומרת: צריך להוכיח ולא להיתפס כי אתה ערב גם.
וסיים שם: ובזכות מצוות התוכחה יחיש השם יתברך את בנין עיר הקודש על תילה, כיוון שעל ידי חטא זה נגרם חורבנה, אז לכן בתיקון עוון זה - ימהר ויחיש בניינה במהרה בימנו אמן, כי מידה טובה – מרובה ממידת פורענויות כידוע.
עוד נקודה שיש במצוות: "ואהבת לרעך כמוך",
"במנחת חינוך" המצוות רלט' אומר: שחוץ ממצוות עשה של "הוכיח תוכיח", עוד מתחייב במצוות "לא תעשה" – "לא תעמוד על דם רעך". שזה לא גרע מטובע בנהר שעובר על "לא תעמוד". אם אתה רואה אחד טובע בנהר - אתה מחויב לקפוץ להצילו. ואם אתה לא יודע לשחות? שוכר אנשים ומשלם מכיסך כסף שיכנסו להציל אותו,
"מי יודע לשחות! מי יודע להציל?!"
- "אנו!"
"תקפוץ!"
- "מה פתאום מה שאני אתרטב?!",
"1000 שקל תקפוץ!"
אומר: "עבור 1000 אני קופץ!",
קופץ, מציל. חייב לשכור!!
אז אם להצילו בגופו מלטבוע בנהר - להצילו מרדת שחת – על אחת כמה וכמה.
אתה לא יודע להחזיר בתשובה? תשלם!! ואחרים יחזירו בתשובה, יפיצו דיסקים, יעשו הרצאות, יעשו זה, יעשו זה, יעשו זה.......
וגם "והשבות לו" לרבות אבדת גופו, אם אתה רואה שאבד לחברך משהו - אתה צריך להשיב לו, ועל אחת וכמה אם יכול להצילו מן העבירה. אז לא להשיב לו רק ממון, להשיב לו את הנפש את הנשמה להחזיר לו אותה לפני שהיא תפרח ממנו. וזה אבדת נפשו וגופו רחמנא לצלן, בודאי שחייב להחזירו למוטב ולהצילו. אז עובר על "לא תעמוד על דם רעיך" לפי "המנחת חינוך".
כתב הרמב"ם עוד דבר ב"ואהבת לרעך כמוך" פרק ו' "בהלכות דעות": מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, כבר אמרנו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כאשר שהוא חס על ממון עצמו, ורוצה בכבוד עצמו; והוא מוסיף: והמתכבד בקלון חברו, אין לו חלק לעולם הבא.
זאת אומרת: בכל מצוות "ואהבת לרעך כמוך" זה גם לא להתכבד בקלון חברו, כי מי שמתכבד בקלון חברו - אין לו חלק לעולם הבא.
כתב "הכסף משנה" והמתכבד בקלון חברו וכו' בפרק ב' דאבות. כתב עליו "היד המלך" וזה הלשון "ואנוכי לא ידעתי איו ואיפה הוא שם". ומרן עצמו בפרק ג' "בהלכות תשובה" כתב שם על רבנו שמנה "המתכבד בקלון חברו", בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא, שלא ידע מקום שיאמרו עליו דאין לו חלק לעולם הבא, איפה זה כתוב? אומנם באמת מקומו "בירושלמי" בפרק קמא דחגיגה פרק ראשון של חגיגה וגם "בבראשית רבה", בפרשה ראשונה בשם רבי יוסף בר חנינה דאמר: "המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא" אז בכבודו של מקום ---- על אחת כמה וכמה.
אם אתה רואה שיש קלון חס ושלום כלפי שמיא, כי אנשים עוברים עבירות ואתה לא אכפת לך, ואתה כאילו אתה צדיק... אתה בסדר.... אתה רואה שיש אחרים שלא אז אתה מפסוט,
- "אני כן! הם לא",
אבל, זה אתה מתכבד בקלון השם יתברך, יש בושות לקב"ה מזה, איך אתה לא מגן? אין אתה לא מגונן? איך אתה לא מוכיח? איך אתה לא עוזר?
באחרית ימיו בעת שהתגורר רבי נתן צבי פינקל בעיר האבות חברון {הסבא מסלובודקה}, נתרופפה בריאותו, ובכלל חוקי המאכלים המיוחדים שקבעו לו הרופאים והזהירות הרבה שהיתה לטובת בריאותו, הכינו לו כמה תלמידים בעצמם יום יום את ארוחותיו. מרוב הניסיון התמחו בכל התלמידים, והאוכל שהגישו לו היה ערב לחיקו ביותר, והשפיע לטובה על הרגשתו ובריאותו.
פעם קרה אחת התלמידים שטיפל בו עזב יום אחד לחברון, עזב יום אחד את חברון, השאיר במקומו חבר אבל לא מנוסה כל כך. כשהתלמיד הזה חזר נודע לו כי רבי נתן סבל בהעדרו, כי ההוא לא ידע להכין בדיוק, אז הוא נכנס למטבח מיד והכין דייסת קוואקר משובחת. ערב בה חמאה טריה שהביא מירושלים והגיש לרב. והוא טעם את הכף הראשונה באותו רגע החל לירוק
ולצעוק: "סם המוות!! מישהו רצה להרעיל אותי!!"
ולא אכל בשום אופן.
באין ברירה הגישו לו מאכלים יבשים, והדבר היה לפלא. בערב חזר הרב עוד הפעם על אותו מקרה, וטען; שרצו להרעיל אותו! והכניסו לו סם המוות בתבשיל!
ותוך כדי דיבור התריע: "אוי! הרי כאן מעורבת תאווה! "מתכבד בקלון חברו!!" רעל רוחני כזה הביאו לי בתוך התבשיל!!"
- עכשיו התברר הכל....
הדייסה היתה טעימה מאוד לחיקו, לאחר שהוא סבל יום קודם ועכשיו הוא נהנה הנאה מיוחדת, אבל הוא הרגיש שהתלמיד הזה שהכין לו את הדייסה עם החמאה - מתנשא בלבו שהוא הצליח יותר מחברו ממלא מקומו. אם כן זה "מתכבד בקלון חברו", וזוהי עבירה כה חמורה ולכן הגיב בהתמרמרות כזו, ואסר עצמו מן התבשיל כדי להעמיד את התלמיד החביב עליו - על חומרת המידה הרעה הזאת שכמוה כסם המוות. וכן כדי לדכא את תאוותו שגם בה ראה רעל נפשי ומידה מסוכנת, כי הוא הפריז והוסיף לו חמאה ועשה לו את משהו דליקטס. אז מפה רואים עד כמה זה חמור העניין שמתכבד בקלון חברו, שזה גם בכלל "ואהבת לרעך כמוך", שלא להתכבד בקלון חברו.
וסיפרנו שרבי עקיבא איגר זכרונו לחיי העולם הבא זכותו תגן עלינו אמן. שהוא בשבעת ימי המשתה לא הסכים לומר דרשות, בקשו ממנו בסעודות "בשבע ברכות" בקשו ממנו להגיד דברי תורה, מה גאון כזה, אז זה אבי הכלה רוצה שישמעו איזה חתן הוא בחר, והוא כבר חשב שזה מקח טעות, כאילו אמרו לו "גאון, עילוי" והכל, לא פותח את הפה שלו. ביום האחרון פתח את הפה וחביבי ג'מבורי בורנדו.
שאלו אותו: "מה קרה? למה הוא לא דיבר כל הימים וזה....?"
הוא אומר: כי אותו זמן בחפיפה עוד מישהו התחתן, וגם אותו בקשו להגיד דברי תורה והוא אמר, אבל הוא ידע שאם הוא יגיד דברי תורה - כל דברי התורה שההוא אמר זה יהיה "מתכבד בקלון חברו". כי כולם השתגעו מהדרשות שהוא נותן והפלפולים והחריפות, לעומת מה שהם שמעו שמה בשבע ברכות אז זה יפגע בו ויפגע גם בחותן שלו, אז ממילא הוא ויתר שתק ספג עלבונות וביזיונות, וכבר חשבו שזה מקח טעות, אבל בשביל לא לפגוע חלילה בשני ושלא יהיה "מתכבד בקלון חברו" אפילו שהוא לא מכוון לזה, אבל זה עלול להיות באופן כזה שיושפע הדבר.
"רבי חנניה בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".