אלעד - אלעד - חשבונות באלול

ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח. הערב יהיה לחזרה בתשובה של נוגה בת ישראלה, זוויג הגון לאיילה בת אריאלה והצלחה לכל התורמים לארגון ההרצאה. הערב יהיה גם עילוי נשמת הורי וחמי, מנוחתם עדן. וברכה לסיני נהוראי בן יכובד ואשתו אודליה בת יפה, שמחה והילדים. ולעדיאל בן אודליה רפואה שלמה, בריאות והצלחה בגידול הילדים, הצלחה בכל העניינים, פרנסה טובה ויראת שמים טהורה, בזכות תרומת הרכב הפרטי שלו לכל חודש אלול להפצת תורה ותליית מודעות.

חודש אלול הגיע וחשבון הנפש צריך להיעשות. החסיד בעל חובת הלבבות רבנו בחיי, זכרונו לחיי העולם הבא, ייחד שער שלם לעניין של חובת חשבון הנפש. בפרק ה', הוא חוקר אמיתי חייב אשם לעסוק בכך? האם אדם צריך לשעות חשבון נפש פעם בשנה? פעם בחודש?פעם בשבוע או פעם ביום? והשיב: "החשבון חייב בו האדם תמיד עם כל הרף עין. ואם יוכל עם כל נשימותיו". מניין הראיה שלו? מציווי המלך: "וכתב לו את משנה התורה הזו על ספר, מלפני הכהנים הלווים והייתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". מכאן למד רבנו בחיי וכותב : "וכפי זה, אחי, ראוי לך להתנהג בהרגיל החשבון עם נפשך בכל שעה ובכל רגע לאל יתברך". בודאי שהוא בעצמו "נאה דורש, נאה מקיים", בכל הרף עין ובכל נשימה ונשימה, ערך חשבון נפשו עם אלוקיו. ולא בכדי נקרא "רבנו החסיד".

אבל מה אנו כערכנו צריכים לעשות? אז לפחות שלא יעבור עלינו יום אחד בלא חשבון נפש. על זה יש גמרא בחולין ק"ה: אמר שמואל: אני לעניין זה כחומץ בן יין לגבי אבי , שאילו אבי היה מסייר נכסיו פעמים ביום, ואני איני מסיירם, אלא פעם אחת. ושמואל אמר שכל המסייר נכסיו בכל יום, מוצא מעה כסף. הגמרא מספרת שרב אסי סייר נכסיו בכל יום, ושאל היכן המעות שהבטיח שמואל? הוא אמר שבכל יום מי שמסייר נכסיו מוצא מעה כסף. והוא היה מסייר ושואל איפה המעות? פעם ראה סחר מים שנפרץ בשדה וסחרו מבעוד יום, לפני שיפסיד כל הזרעים. ואמר: עכשיו מצאתי בבת אחת את כל המעות המובטחות. אבא סייר נכסיו ומצא את אריסו נושא עצים שביקש לגנוב אותם ממנו. אמר לו: "להיכן?" השיב לו: "אליך". אמר לו: "כבר קדמוך חכמים שהורו לסייר הנכסים". זאת אומרת, בזכות זה שהוא סייר את הנכסים, הוא תפס אותו גונב.

אבל יש להבין עכשיו את הגמרא. ודאי שראוי ורצוי לפקח על הנכסים, אבל שזה יהיה המודד של החשיבות של האדם? לומר שאם אביו מסייר פעמיים ביום ושמואל מסייר רק פעם אחת, אז הוא אומר שהוא לגבי אביו כ"חומץ בן יין". אבא שלו יין והוא חומץ, כמו יין שהתקלקל. זה המודד? ככה מודדים בני אדם? תלמידי חכמים עצומים? אבל החפץ חיים זצ"ל, פקח את עניינו להבין את דברי חכמים וחידותיו, וכתב שהעומק של כוונתו של שמואל, היא לקניינים הרוחניים הנצחיים וסיורם. הכוונה היא עריכת חשבון נפש על המעשים, האם הם ראויים ורצויים לפני ה', אם לאו. אביו של שמואל היה חסיד גדול. כמו שמביא רש"י בחולין קי"א: והיה מתבונן בנפשו פעמיים ביום. בצהריים ובערב. ושמואל בנו, החשיב עצמו קטן ממנו. למה? כי הוא עשה חשבון נפש רק פעם אחת ביום. ואמר על זה שמי שיסייר נכסיו בכל יום, ימצא מעה כסף. לומר ודאי ימצא דברים לתקן אותם.

הגמרא מספרת שרב אסי היה עורך חשבון נפש תמידי ולא מצא דבר הצריך תיקון. עד שפעם אחת עמד על מכשול שאילו לא היה מאתרו מבעוד יום, היה אמור למוטט אותו כליל, חלילה! ואבא מצא פעם שהיצר הרע התחזה כמדרבן לדבר מצווה , דהיינו, שהעריס אמר לו שהוא נושא את העצים עבורו ואמר לו כבר קדמוך חכמים שהורו לערוך חשבון נפש נקוב, ולגלות מזימת היצר הרע שמבקש לחסל את האדם ולהזיקו, ומתחזה למטיב לו. כמו שאמרו בחולין צ"א: שהשר של עשו נידמה ליעקב אבנו, כתלמיד חכם שנאבק עמו. אז שני המעשים שמובאים מרב אסי ואבא בגמרא בפשט, שהעריס ניסה לגנוב ושהוא מצא שם את השה,  אמת המים, שהכל עומד לגלוש וסחר את זה. הביאור בזה עם חשבונות נפשיים, כמו שביארנו עכשיו, שאם לא היה עומד על מכשולו, היה מתמוטט כליל. ובמקרה השני שיצר הרע בא ומתדמה, כאילו הוא בא לטובתנו, שבעצם היצר הרע בא לרעתו של האדם ומשקר אותו.

דברי רבנו חפץ חיים קודש קודשים. אבל במה שהוא פירש שאבהו דשמואל היה עורך חשבון נפש בצהריים ובערב, נראה לומר שפעמיים אלה הם בוקר וערב. דהיינו, בבוקר עורך האדם חשבון ומחליט מה ישפר במשך היום, ולערב עורך חשבון האם עלה בידו ומה עלה בידו? אומר הרב גלינסקי בספר "קו הישר", שאכן צריך לערוך חשבון נפש בכל יום, בוקר וערב. לתכנן על היום עם שחר ולבקר את המעשים שנעשו בסוף היום. והביא בזה דברי הזוהר הקדוש: חייב אדם להישמר מעבירות ולא יסטה ימין ושמאל, ועם כל זה  צריך שיבדוק במעשיו בכל יום ויום. כאשר אדם קם ממיטתו, שני עדים עומדים לפני, הכוונה למלאכים, ומלווים אותו כל היום. אומר הזוהר: מבקש הוא לקום, אותם עדים אומרים לו, שפוקח עיניו: "עיניך לנוכח יביטו ועפעפייך יישורן נגדך". קם! מבקש ללכת, אותם עדים אומרים לו: "פלס מעגל רגלייך". לכן, עליו להישמר מעוונות כל היום, ובלילה עליו לבחון ולבדוק כל מה שעשה באותו יום. כדי שישוב בתשובה. כנאמר: "וחטאתי נגדי תמיד".

והם דברי הגאון מווילנא, זצוק"ל, בביאור שלו למשלי כ"ד, ובביאור שלו על דרך הנסתר לברכות ס"ב: דרשו בברכות ח': "על זאת יתפלל כל חסיד אלייך לעת מצוא". "לעת מצוא" זו אישה, שנאמר "מצא אישה- מצא טוב". "לעת מצוא"- זאת תורה, שנאמר "כי מוציאי- מצא חיים". "לעת מצוא"- זו מיטה. דהיינו, שימות במיטה יפה ונוחה, צריך להתפלל על זה כל חסיד, שנאמר "למוות תוצאות". מר זוטרא אמר "לעת מצוא" זה בטח בית הכסא. שבתי הכסאות בבבל היו מחוץ, ואשרי מי שסמוך לו.

אמרו במערבא: "הא דמר זוטרא עדיפא מכלהו". שדברי מר זוטרא עדיפים מכל הדעות שנאמרו קודם, עם פסוקים. ודברי מר זוטרא נאמרו בלי אסמכתא, בלי פסוק. זה תמוה! הדעות האחרות חשובות כל כך בחי האדם, תורה, אישה, מיטה, קבורה, כולם עם פסוקים, דווקא הדעה האחרונה שלא נתמכת בפסוק, עדיפה מכולם, להתפלל על בית הכסא? איך זה מובן? את זה ביאר הגאון מווילנא, זכרונו לחיי העולם הבא: שזהו משל על התפנות מפסולת הדעות הכוזבות. על זה יתפלל כל חסיד, אמר מר זוטרא. על מה? על בית הכסא. מה זה בית הכסא? מקום שמתפנים בו. למה נקרא בית הכסא? לא בית כיסא? התימנים אומרים בית הכסא, למה כסא? שנאמר "וכיסתה את צאתך". זאת אומרת, מלשון כיסוי שמכסים את מה שעושים. אז הוא אומר צריך להתפנות מפסולת הדעות הכוזבות. ויוציונו דברי הרמב"ם בהקדמה לפירושו המשניות. שזה פירוש הדברים בגיטין נ"ז: ש"כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. ואין לך הצואה רותחת יותר מן הכסילות אשר השיאתו להלעיג". זאת אומרת, אם צריך בית הכסא זה בשביל צואה. איזה צואה רותחת יכולה להיות אומר הרמב"ם? זה הכסילות. אז צריך להתפנות בבית הכסא מהדעות הכוזבות, אומר הגאון מווילנא. ועל זה אמר שזה משהו שהרונו חכמים ברכות ס"ב: "השכם וצא, הערב וצא, כדי שלא תצטרך להתרחק". הפשט הוא: אדם ירגיל עצמו להתפנות קודם אור היום ומשחשכה. כי ביום יצטרך להתרחק מחוץ לעיר, כמו שאמרנו למעלה, שבבבל בתי הכסאות היו מחוץ לעיר, ואשרי מי שסמוך לו. אבל זה על פי הפשט. אבל מלבד שהוא כמו הפשט, גם רומז לעריכת חשבון הנפש שחרית וערבית, כדי שאדם לא ידרדר ויתרחק מהבורא מרחק רב, ואז התשובה תהיה קשה. עד כה תוכן דבריו של הגאון מווילנא.

עכשיו נפלאים דברי הגמרא בתמיד כ"ז, באותו עניין: "חשיך תקין נפשך וקדים תקין נפשך, כי יכה דלא תרחק". כמה מדויקים יוצאים הדברים. זאת אומרת, אדם בוקר וערב יעשה חשבון נפש ועל ידי זה לא יתרחק מהבורא יתברך, כי ככל שיתרחק תשובתו תהיה קשה. עכשיו, בואו נראה מקצת תהלוכותינו בחיינו, ונעשה הערב קצת חשבון נפש. נתבונן בכמה דוגמאות, בכמה מעשים ונראה איפה אנחנו נמצאים.

כתוב בפסוק: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ונס אל אחת הערים האל ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל אדם ומת. לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך". מה הפסוק "לא תחוס עינייך עליו"? רש"י מסביר: שלא יאמרו הראשון כבר נהרג, אז למה להרוג עוד ישראלי אחד ויהיו שני ישראלים הרוגים. בספר "צרור המור", כתב אחד מהראשונים: רמז בזה סוד גדול מסתרי התורה בעניין ההרוגים. כי ההרוג ששופכים דמו כמים, הולך ונע ונד בארץ ואינו עולה למעלה, עד שינקמו נקמתו ויהרגו לרוצח. עד שלזאת הסיבה ציוותה התורה "לא תחוס" על הרוצח והחומל עליו עושה רע להרוג, שהולך נע ונד ודמיו צועקים אליי מן האדמה. וזהו "ולא תיקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות, כי מות יומת. ולא תחנפו את הארץ אשר אתה בא, כי האדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לה לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו". ואז ממשיך ה"צרור המור": ששופכים דם הרוצח, מיד עולה נפש ההרוג למעלה ובזה מבערים אותו מן הארץ, שהולך וצועק ואומר "אל נקמות ה'". ובזה גורם רע ליושבי הארץ מאחר שאין עושים דין, ששופכים דם הרוצח, מיד מתבער אותו דם ההרוג מן הארץ. ולכן אמר: וכן "לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי מישראל", כי זה הוא דם ההרוג שנשפך על ללא חמס בכפיו, והולך נע ונד בארץ. בשעת הנקמה עולה מן הארץ ואינו שואל דין כנגד ישראל וזהו "וטוב לך", כי בנקמה, כמו שעושים טוב להרוג, כן עושים טוב לכל ישראל. כי אם לא, יש קטרוג מלמעלה.

אומר הרב גלינסקי: אין אנו עסק בנסתרות, אבל לאור דבריו נעיין בפרשה בנביא, במלכים א', כ"א. שם מסופר: כרם היה לנבות היזרעאלי אצל היכל אחאב מלך שומרון. "וידבר אחאב אל נבות לאמר: תנה לי את כרמך ויהיה לי לגן ירק כי הוא קרוב אצל בתי ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו. אם טוב בעיניך, אתנה לך כסף מחיר זה. ויאמר נבות אל אחאב: חלילה לי מה', מתתי את נחלת אבותיי לך. ויבוא אחאב אל בתו סר וזעף... ותבוא איזבל אשתו ותדבר אליו: מה זה רוחך סרה ואינך אוכל לחם. ויאמר לה דברי נבות. ותאמר אליו קום אכל לחם וייטב ליבך, אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי. ותשלח שניים אנשים בני בליעל לאמר ברך נבות אלוקים ומלך". הכוונה הוא קילל ,חס ושלום, את האלוקים ואת המלך. היא העמידה שני עדים שקרנים שבאו להעיד שכך הוא עשה ויצא דינו: "ויוציאהו מחוץ לעיר ויסקלהו באבנים וימת". אחאב ואיזבל רצחו את נבות היזרעאלי על שלא נתן את הכרם שלו לאחאב. "ויהיה כשמוע אחאב כי מת נבות ויקום אחאב לרדת אל כרם נבות היזרעאלי לרשתו", איך הוא יורש אותו? מכיוון שהוא קילל את המלך, אז הרוגי מלכות נכסיהם  למלך. "וידבר אליו אליהו לאמר: הרצחת וגם ירשת". ביקשו ממרום להעניש את אחאב שיצא למלחמה נגד ארם ברמות גלעד וימות בקרב. אבל יהושפט, מלך יהודה, שהיה מלך כשר, הצטרף עמו למלחמה וביקש לשמוע מנביאי ה' האם ינצחו במלחמה. והכתוב במלכים א', כ"ב מגלה: ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד. ויצא הרוח ויעמוד לפני ה' ויאמר: אני אפתהו. ויאמר ה' אליו: במה? ויאמר: אצא והייתי רוח שקר מפי כל נביאיו,להבטיחו על ההצלחה. ויאמר: תפתה וגם תאכל. צא ועשה כן". הגמרא בשבת קמ"ט, סנהדרין פ"ט וכ"ב, עמוד ב', שואלת מהי רוח? איזה רוח הייתה זו? זו רוחו של נבות. הוא אמר שהוא מוכן לצאת ולפתות את אחאב בשביל שימות בקרב. ומה זה "צא"? צא ממחיצתי. אמר לו הקב"ה, שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיניי". כי מה אמר הרוח של נבות "והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו להבטיחו על ההצלחה". כתב השל"ה הקדוש זצ"ל, בוה עמודים פרק כ"ד: ומה זה שהיה כדי לקיים גזרת הקב"ה והוציאו ממחיצתו. כל שכן וקל וחומר שאר בני האדם שבלשונם יכזבו בחינם, שבודאי לא יכנסו למחיצת הקב"ה. אומר השל"ה הקדוש תלמדו מפה דבר איום ונורא. זה נבות שהיה עושה מעשהו לקיים גזרת ה' שאחאב ייפול בקרב, ה' מוציא אותו מחיצתו בגלל דבר שקר, והוא כבר היה במחיצתו של הקב"ה, קל וחומר שאר בני האדם שמכזבים בחינם, לא יכנסו למחיצתו של הקב"ה. "דובר שקרים לא יכון לנגד עיניי". כמה צריך להיזהר משקר. שקר אחד.אז זה חשבון נפש ראשון שאנחנו צריכים לעשות, מי משקר, מי לא. וכמובן שיהיו לנו תירוצים, אבל תכף נעמוד על דוגמאות מהתירוצים גם.

לכאורה יש לתמוה מדברי "צרור המור", שדם מהרוג על לא עוול בכפו ונפשו, אינם עולים למרום עד שינקמם ההורג. וכאן הייתה מצויה רוחו של נבות במחיצת הקב"ה. והרי עוד לא ננקמה נקמה באחאב, אבל ידוע שיש רבדים בנשמה. הרובד התחתון זו הנפש. משכנה בדם, ככתוב "כי הדם הוא הנפש,. מעל הנפש יש בחינות רוח ונשמה. נפש ההרוג אינה עולה וגם דמו הנה נדרש וכל דמיו זועק מן האדמה, ואילו רוחו מצויה במחיצת הקב"ה במרום, גם היא מתייסרת על הנפש למטה שאינה מוצאת לה מנוח ומשתוקקת לנקמה שתביא למנוחתה. הוא אומר הרב גלינסקי: ואם כל זאת, נשגב מבינתי. הרוח כבר מצויה במחיצת הקב"ה במרום, שהמסילת ישרים אומר: שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא ומקור העידון הזה הוא באמת העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אז אמת , הנפש לא מוצאת מנוחה, אבל הלא הקב"ה פוקד עליו עתה את עוונו? ומבקש אמצעים להיפרע ממנו. אז איך כדי לספק את תאוות הנקמה ולהשקיט את הנפש ההומייה, מוכנה הרוח של נבות שנמצאת למעלה בעידון הגדול, להקראת נצחית? ולהתגרש מגן עדן, בשביל לנקום באחאב. איך זה? לא מבין הרב גלינסקי.

הוא אומר: לא קלעתי את תמהתי ואיבדתי אותה בפני הגאון רבי חיים שמואלביץ, זצ"ל. נתן בי עיניו והרעים בקולו, עד היום אני רועד מהקול הזה ואמר לי: "מה לך משתהים, א-בחור זצלרנט" - בחור יושב ולומד, הרי הוא בגן עדן והפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים. אז איך בן אדם יושב בגן עדן, לומד ועובר לדברים בטלים ומפסיק כל מיני שטויות וכו'. זה בדיוק אותו הדר. לא צריך להיות למעלה. וגחלי רתמים זה גהנום, זה הגחלים שמחזיקות הכי הרבה מעמד. וזה ממש "צא ממחיצתי". "מאיגרא רבה לבירא עמיקתא". את זה אתה מבין? ככה הוא שאל. זה אתה כן מבין? איך בחור נמצא בלימוד ופוסק מדברי תורה, זה אתה מבין? זה "צא ממחיצתי" שהוא עושה לעצמו.

עכשיו, הוא מסביר לנו שאנחנו נמצאים בדור שלא היו הרבה דורות, אם בכלל, כמו הדור הזה באפשריות הגשמיות והרוחניות. הסטייפלר זצ"ל, אמר לי שמימות עולם לא הייתה כזאת סיעתא דשמיא ללמוד תורה כמו בדור הזה. והאם אנחנו מנצלים זאת? הכוונה היא לרוחניות ולגשמיות כאחד. והוא נותן דוגמא מעצמו, הרב גלינסקי זצ"ל, אומר: אני עוד אכלתי יומים אצל בעלי בתים. מה זה לאכול יומים? פעם היו מלמדים בבית מדרש, בית כנסת, אבל לא היתה הסעדה, לא היו מאכילים אותם אוכל בישיבות כמו היום. היו אנשים, משפחות, מתנדבים לקחת יום אחד או שני ימים בחור ולהאכיל מה שיש להם בבית אותו. אבל לא תמיד היה מי שלקח. הייתה עניות גדולה, לא היה מה לאכול. באותה תקופה לכולם, לבעלי בתים היה עניות, אז כל שכן לבחורים. ולא כל יום היו משובצים לארוחת חסד. היו ימים אשר רעבנו מלכתחילה, מראש ידענו שהיום אין מה לאכול. היו ימים שרעבנו בדיעבד, חשבנו שיהיה ובסוף לא היה. בחור ישיבה התעניין אצל חברו: מה נותנים לך שם לאכול. ענה לו : אפילו לחם אין, אבל נותנים לי דייסת גריסים "קשייה". כך זה נקרא. אז השני מפטיר ואומר לו: מצבך עוד טוב. לך נותנים קשייה ולי נותנים תירוצים. הארוחות שלו היו תירוצים. מה התירוץ? היום לא השיגו, בעל הבית חולה, וכן על זה הדרך. ותאכל דמיונות כמו שאומרים. וככה היו בחורים וככה היו אברכים, ולמדו!  

המשגיח של ישיבת ברנוביץ, הגאון הצדיק רבי יעקב ישראל לבוצנסקי, זצ"ל, ה' ינקום דמו, סיפר לי שבשעתו הוא התגורר באיישישוק והחפץ חיים בימי אברכותו, אחר שחיבר את ספרו, נסע עם בנו לכולל הפרושים באיישישוק למוד בפרישות. ומובן שגם הם אכלו יומים. אלה שהכירו את החפץ חיים תמהו ואמרו: וכי לכבודו לאכול יומים? ענה להם: פסוק מפורש הוא "מי האיש החפץ חיים אוהב יומים". לראות טוב אין טוב אלא תורה. אתה רוצה ללמוד תורה? תאכל יומים. זה היה מבחינה גשמית המצב אז, היום המצב 10! מבחינה רוחנית, אתם יודעים מה היה המצב? לשאגת הריה זצ"ל, לא היה ש"ס! הוא היה שואל מסכתות מבעלי בתים. לרבי ישראל סלנטה, זצ"ל, לא היה ש"ס. הוא למד בספרים שאולים. בכל ישיבת סלובודקה היה רשב"א אחד. שיטה מקובצת אחת, והיה תור לעיון. כמה התייגענו בש"סים משובשים. דפוס זיטומיר. עד שמצאנו שגרסה בש"ס, דפוס ווילנא מתוקנת. היום, שפע ספרי ראשונים, אחרונים, מפרשים, מלקטים, מעתיקים ומדביקי. לא חסר היום. אין תירוצים. הישיבות היום הם גן עדן. גם רוחני וגם גשמי. ובחורים ואברכים יוצאים ממחיצתו של הקב"ה, בגלל שיש לו סידור לעשות 'אני תכף יוצא', 'יש לי איזה סידור ואני תכף חוזר', איזה דחף זעיר.. 'רגע! רגע! אני חייב תה', אני חייב זה, אני חייב זה, אני חייב לעשות שיחה, אני חייב לקבל שיחה, אני חייב, אני חייב ... כל הזמן! "מאכילין אותו גחלי רתמים". אז זה עוד נקודה שצריך להתבונן יש לנו את הכל, שולחן ערוך. רק תגיש את היד ותאכל. אבל כבר אמר שלמה המלך עליו השלום: "טמן עצל ידו בצלחת נלאה השיבה אל פיו". זהו! פותח את הספר, פותח כבר, נרדם! לא צריך לחפש. על כל מצווה יש ספר. כל דין יש חוברת. רק תקרא.

עוד נקודה אחת לחשוב בה ולהתחשבן: "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תרא מהם, כי ה' אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים". נו! אז לפי מה שאמרנו שצריך לעשות חשבון כל רגע,  וצריך כל הזמן להתבונן ולא לפסוק מן התורה וכו', אז המצב מטריד, מפחיד. איפה אנחנו? אבל תשמעו את הפסוק הזה, יש בו עדות גדול. הדברים הכתובים מתפרשים במישור הגשמי. "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב, עם רב ממך לא תירא מהם, כי ה' אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים", אבל כמו שזה מתפרש במישור הגשמי, פחד מפני אויב שהוא עדיף בכוחו ובמספרו, כך מתפרשים הפסוקים במישור הרוחני. דווקא מתוך ידיעה. כי סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה. ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט. והכל תלוי בזכויות האדם ובקרבת אלוקים שלו. הרי פחד נופל ואימה חשכה. "עם רב ממך", העוונות שלך מעצימות את כוחו של יצר הרע נגדך.

אבל אור החיים הקדוש אומר: ואיך לא תירא מהם? איך לא תירא? אומר "כי ה' אלוקיך עימך", איזה? "המעלך מארץ מצרים". למה מזכיר שהקב"ה זה שהעלה אותנו ממצרים? מספיק "כי ה' אלוקיך עמך", מספיק, אז אתה תנצח. אומר: לא! במצרים הייתם במצה גרוע יותר, עובדי עבודה זרה, שקועים במ"ט שערי טומאה ואם כל זה ניצלתם ממצרים המצרים, בזכות שתי מצוות: דם פסח ודם מילה. וכל כן, "והיה כקרובכם אל המלחמה וניגש הכהן ודיבר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל, אתה קרבים היום למלחמה על אויבים, אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי ה' אלוקיכם ההולך עימכם להילחם לכם, עם אויבכם, להושיע אתכם".

כותב רש"י : שמע ישראל- אפילו אין בכם זכות, אלא קראית שמע בלבד, כדאים אתם שיושיע אתכם. המקרה הוא בגמרא בסוטה מ"ב: אמר להם הקב"ה לישראל: אפילו לא קימתם, אלא קריאת שמע, שחרית וערבית, אין אתם נמסרים בידם. והדברים האלה משברים גגות, מעוררים תמיהה. מי לנו  גדול מיעקב אבינו? בחיר שבאבות, איש תם, מושלם. ה' מבטיח לו שמירה והצלה וכשהוא שומע שעשו בא לראותו ו-400 איש עמו, הוא ירא מאוד. מדוע? שמא יגרום החטא. איך מבינים דבר כזה? יעקב הרי העיד בעצמו עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי. ולא למדתי ממעשיו הרעים. הוא פוחד , אולי דבק בו אבק של חטא. ואז הוא כבר לא ראוי להצלה ויאבד את ההבטחה המפורשת מה' לשמור אותו ולהציל אותו. ואילו עם ישראל, מצוות קריאת שמע, שחרית וערבית, זה מה שיש, משמע שיש להם חובות, כי אם הוא אומר אפילו אם אין לכם אלא מצווה זו. אז חסר להם בשאר המצוות. והשטן עוד מקטרג בשעת סכנה, ואין שעת סכנה יותר ממלחמה והם עומדים מול סוס ורכב, "עם רב ממך", איך יכול להיות שינצלו בזכות מצווה אחת ויחידה? קושיה רבתי.

יעקב עם כל הזכויות וכל מה שהוא, רגל במרכבה, שמא יגרום החטא ואז הוא יאבד הבטחה מפורשת. ומפה יש הבטחה מפורשת מה', שאפילו אם יש לישראל רק מצווה אחת קריאת שמע, שחרית וערבית, אני לא מוסר אתכם בידם. איך זה מסתדר? התשובה: דווקא משום שהם בורים ועמי ארצות, ירודים וריקנים, מעריכים אצלם כל בדל מצווה. אתם שומעים מה זה? תכף תשמעו דוגמאות מזעזעות. לא יאומן כי יסופר!

שנינו בחולים צ"ב, מתוך שלושים מצוות שקיבלנו עליהם בני נוח, שלושים, אינם מקיימים אלא שלוש. זאת אומרת, 90 אחוז הם לא מקיימים. מה השלוש? אחת לדוגמה: הם אוכלים בשר אדם. לא קניבלים באפריקה. בסין יש מסעדות, אתה מזמין בשר אדם, מביאים לך. גופות שלמות. איזה חלק שאתה רוצה, אתה מקבל. רגל קרושה אתה רוצה, אתה מקבל רגל קרושה. מה שאתה רוצה. אבל זה זוועה לא? לא קוברים את האדם, מוכרים את הגופה ואוכלים אותו. אבל הם לא שמים שלט בחוץ שיש בשר אדם, והם נותנים את זה מתחת לדלפק. זה כבר נחשב מצווה וצדקות אצל הגויים! שמעתם? זה נחשב צדקות? הייתה איזה דרך ארץ? איזה נימוס? הם לא מוכרים את זה בפרהסיה, ככה מתחת לשולחן.

דוגמה נוספת: ידוע שסקילה ושריפה הם חמורות מהרג וחנק לכן, תקנו חכמים שני בתי קברות. שלא לקבור רשע קל אצל רשע חמור. יש בית קברות לנסקלין ונשרפין אלה רשעים חמורים, ויש לנהרגים הנחנקים, זה רשעים קלים. לא קוברים רשע קל אצל רשע גדול. דוגמה: שתי נשים בגדו בבעליהן. אחת מקודשת ואחת נשואה. ידוע שבזמן חכמים, היה מספק זמן בין הקידושין לנישואין. הקידושין קדמו לנישואין. מה דינה של מקודשת, שעוד לא נישאה לבעלה, מה דינה כשבגדה? סקילה. העונש הכי חמור בתורה. והנשואה שבגדה? חנק. זאת מרשעת חמורה וזו מרשעת קלה. מפרש הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן, זצ"ל: למה הנשואה יותר קלה מהמקודשת? כי הנשואה מצויה תחת בעלה, פוחדת הרבה יותר בשעת הבגידה. והיא עשתה עבירה בפחד ובמורא ואין הנאתה גמורה, אז זה סוג אחר, זה נקרא מרשעת קלה. ואותה יקברו אצל הרשעים הקלים. מדברים על נשים שהגיעו לשפלות, לסיאוב ולבגידה, אבל בכל אופן מעריכים בשמים גם רגש, מורא ודפיקות לב. כל דבר בא בחשבון. מי שגונב כבש משלם 4, שור 5. למה? זה נתבזה, נשא את הכבש על הכתף. גנב שיש לו קצת בושה, מתחשבים בו. אז הוא ישלם פחות.

והמשנה מפורשת באבות פרק ה': "לפיו צערה אגרא"- השכר הוא לפי הצער וגודל הניסיון. הגמרא גם מספרת: שלושה מכריז הקב"ה בכל יום, דהיינו, מתפעל ומתפאר בהם: רווק הדר בעיר ואינו חוטא. כי הניסיון שלו גדול מאוד. בעיר יש פריצות, זה לא כמו בכפר. וזה לא כמו נשוי שיש לו פת בסלו. הקב"ה מתפעל מרווק שנמצא בעיר ולא חוטא. הקב"ה מתפעל מעני שמחזיר אבדה לבעלים. כיוון שהניסיון שלו הוא גם כן עצום ורב. והקב"ה מכריז גם על עשיר שמעשר פירות בצנעה. ולא דורש יביעו לו תודה והוקרה. כי הוא נותן מעשרות גדולים בתור עשיר. אז הוא נותן בצנעה. מה הצד הווה בכל אלה, השלושה? שהם התגברו ביתר עוז על הפיתוי והניסיון וממילא מובן שמי שמצוותו היא מצוות משרחוק ממצוות, הניסיון שלו הוא רב יותר ולכן, יש הערכה יותר למצוותיו של הרחוק ממצוותינו השגורות, שאנו עושים אותם מדרך שגרה. כי אין לנו בכלל ניסיון. עושים את זה ככה, חפיף דליל. אבל הוא צריך לשבר את יצרו בשביל לעשות מצווה. לכן, "שלום, שלום לרחוק ולקרוב אחר כך". מצד שני, החרדה של יעקב אבינו היא דווקא בגלל שהוא שלם. בגלל שהוא מרומם, בגלל שהוא בגלל בעל מעלה, אז אצלו יש תביעה על כל צל של חוסר שלמות. כל צל של חוסר שלמות.

הנה דוגמה: כולם מכירים: 24 אלף תלמדי רבי עקיבא מתו במיתה הכי קשה- "אסכרה". מחלה של חנק בגרון. שזה כמו סיבי צמר שהסתבכו בקוצים, למשוך אותם עד שהנשמה יוצאת. כה נוראה ומייסרת המיתה הזאת, מיתה אסכרה. ולמה הם מתו? 24 אלף תנאים קדושים? שלא נהגו כבוד זה בזה. לא הכפישו, לא השמיצו, לא ביזו, לא הקניטו, רק לא נהגו כבוד זה בזה. אז על מה חורה האף הגדול הזה?  יש לכם רבי גדול שקוראים לו רבי עקיבא. הוא דרש "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה. זה מחייב! זה מחייב! ועד כדי כך, ועד כדי כך שימותו ברצף 24 אלף. לא יאומן כי יסופר. יותר מהמגפה שהייתה על הזנות בבנות מדיין במדבר. ואנחנו גם רואים גם במלאכות מ"ג שאמרו חכמים: קשה עונשו של מי שאינו מטיל חוטי לבן בטליתו, יותר ממי שאינו מטיל חטי תכלת. כי חוטי הלבן קלים להשגה, והתביעה על זה שאתה נמנע מלהשיגם היא רבה כל כך. כך תביעה על תלמידי רבי עקיבא רבה יותר ועונשם גדול יותר. אתם הייתם אצל הדוגמה והמופת של "ואהבת לרעך כמוך". אז איך בנקל לא יכולתם לחלוק טיפה כבוד זה לזה?! לכן, העונש הוא חמור.

מצד שני, מצינו שיעקב אבינו שאל על מנשה ואפרים: "מי אלה?". מה הכוונה מי אלה? רש"י אומר: שאינם ראויים לברכה. אינם ראויים לברכה. הם לא כמושאר השבטים. ענה לו יוסף: "בניי הם, אשר נתן לי האלוקים בזה". דהיינו במצרים הם נולדו ובמצרים הם התחנכו. איך אפשר לדרוש מהם שהם יהיו כמו השבטים הקדושים שגדלו אצל יעקב אבינו? ויאמר: "קחנם אליי ואברכם". "הכלי יקר" אומר פירוש נפלא: הוא ראה, יעקב אבינו, מי יצא מהם. אחאב וירבעם שיעמידו עבודה זרה. אומר מי אלה? הם לא ראויים לברכה. אז עונה לו יוסף: בני הם, אל תסתכל מצד האמא שהיא מיצרית, בת פוטיפרע. אל תסתכל. תסתכל שהם מהצד שלי, אני מהמשפחה, אני! מצד האבא. כמו שאתה. היה עשו גם. אז לכן, אמר לו "ויאמר קחנם אליי", אתה צודק זה בדיוק כמו שאצלי היה וכו' , ואברכם ואני אדון אותם אשר הם שם. "קחנם" הכוונה "עתה". עתה אני דן אותם כמו שהם ולא על העתיד מה שיצא מהם ואני מברך אותם. זה הפירוש של כלי יקר. אבל פה מה ראינו? פה ראינו שהטענה של יוסף מה אתה מצפה? הם נולדו בזה, הם נולדו במצרים, אתה רוצה שבמצרים יצאו אנשים בדיוק כמו זה, מי שגדל בתל אביב זה כמו מי שגדל בבני ברק? זה אותה טענה? זה אותה תביעה? זה לא אותה תביעה. מאין זה מצינו שיוצא למחמה שאינו רשאי לערוק והעורק מקפחים את שוקיו. ולכן, הותרה להם, אף בדוחק, יפת תואר. כי נקלע למצב לחץ בעל כורחו. אבל אחר שיעשה כמעשהו וייקח אישה יפת תואר, לא במלחמה, קנאים פוגעים בו להמיתו. מה רואים? תלוי בזמן, תלוי במצב. לפי זה דנים. אפילו על אותו עניין. 

לפיכך, אומר לסיכום הרב גלינסקי, פחד לומר, ואסור לקטרג, אבל חייבים לדעת. המצוות המעטות של אחינו הרחוקים חשובים כל כך על עבירותיהן ניתן ללמד זכות תינוק שנשבע ומה יעשו ולא יחטאו, אבל אנו ששתולים בבית ה' ומצוותינו טבעיות, כמה אנו נתבעים על העבירות! כל אדם נתבע לפי השגתו והכרתו. לפי מצב, לפי ידיעותיו, לפי הוריו, לפי רבו. לכן, מובנת דרישת הבריתא בקידושין מ': "לעולם יראה כל אדם את עצמו, חציו חייב וחציו זכאי". מהגדול בישראל שעוונותיו המעטים מעוררים הקפדה כפולה ומכופלת, צריך להיזהר מישהו ברמה מעולה ועליונה, אצלו כל עוון מקפידים עליו כחוט השערה. ועד אחרון בישראל, הקל שבקלים, שמצוותיו המעטות מתקבלות בהערכה כה רבה. ולכן על כן אחד אפשר לומר "עשה מצווה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות".

אין שוקלים מצוות ועוונות, אלא לפי אל דעות. שהוא יודע את הדעות ואת המשקולות של כל מצווה ומצווה. כל הבית כנסת מניחים תפילין, אף אחד לא מקבל אותו שכר. כולם באים לתפילה, אף אחד לא מקבל אותו שכר. יש אחד שבקושי ישן וקם, יש אחד ישן יותר מידי וכבר נמאס לו לישון, יש אחד שבא ויש לו בעיה שהוא הניח את אשתו פוחדת והיא הסכימה שהוא יבוא, ויש.., ויש.., ויש.., כל צורה וצורה וכל חשבון וחשבון שונה לחלוטין באותן מצוות. שלא לדבר על המצוות איך הן נעשות ועל הכוונות שבמצוות ודקדוק המצוות. הכל, הכל נשקל ונמדד. והכל זה לפי מי האדם, מה מצבו, הכרתו וכו'.

אבל בואו תראו לאיזה שפלות יכול להגיע בן אדם, שאחרי כל מה שסיפרנו כמה אנחנו יכולים לזכות וכו': מצינו שמודעים לפני המלחמה "מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו, ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו". "מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו, ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו". "ומי האיש אשר ארס אישה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה". לא מובן! אם אדם ימות במלחמה מה זה משנה אם הוא חנך ביתו, חילל כרמו, נשא ארוסתו, מה העניין? מה יש לו עניין שאשתו תישאר עגונה כל ימיה? כותב רש"י: ודבר של עוגמת נפש הוא זה. מאיזה סיבה כל אל החוזרים הביתה? יש בזה עוגמת נפש. אדם שבנה בית והוא לא חנך אותו, אם הוא ימות יבוא מישהו אחר ויחנוך את הבית שהוא בנה. יש עוגמת נפש. איזה עוגמת נפש? הוא מת! איזה עוגמת נפש? יש הרבה ביאורים בזה. אבל אומר הרב גלינסקי אני אגיד לך איך אנחנו למדנו: אדם הולך למות חלילה, הוא צריך לחשוב על תשובה להיפרד מהפרוזדור כי הוא עוד מעט נכנס לטרקלין. ואוי ואווי! ורב אמר אם המחשבות שלו באותה שעה נסובות סביב הבית, הכרם או האישה שאירס.כיוצא בכך, אמרו רבותינו שהמוות בצמא הוא נורא יותר ממיתות אחרות. למה? כי במקום לעשות חשבון נפש לפני שאתה מתי, לשוב בתשובה ולהידבק בבורא, הוא חושב על לגימה של מים. זה המוות הכי קשה! הכי נורא! כל רגע ורגע שאתה יכול להכין את עצמך לקראת הפגישה עם הקב"ה, במקום זה חושב על טיפות מים שאולי, אולי, אולי... ומת.

תשמעו מעשה מזעזע שסיפר הרב שך זצ"ל, לרב גלינסקי: בסלוצק היה יהודי קמצן שכולם רחמו בשל קמצנותו. רבנו תם כותב בספר הישר בשער ו', שזה הפתח לכל המידות הרעות ומבעתת את כל מבטו. אותו יהודי הקמצן בסלוצק לבש קרעים, ניזון משאירות מזון מעופש, הזניח דירתו, בריאותו, עד שחלה ונטה למות. קראו למניין שיהיה נוכח בשעת יציאת נשמתו ויקראו עימו קריאת שמע שהוא נפרד מן העולם. אחד מן המניין שהוזמן לשם, היה הרב שך בעצמו נוכח. בשארית כוחותיו אמר לאיש החברה קדישא שהתכריכים שלו ושקית אפר מארץ ישראל שהכין לעצמו, כדי שיקברו אותו עם אפר של ארץ ישראל בסלוצק, הם מונחים בכספת. באותה כספת הוא אגר את כל רווחיו כל ימיו, עשרות שנים. שאל אותו "והיכן המפתח של הכספת?". אמר לו: "אצלי". אמר לו: "אני יכול לקבל אותו?". עשה מאמץ עילאי והושיט את היד לכיס, שלף את המפתח והושיט לו ביד רועדת. איש החברה קדישא מושיט את היד לקבל את המפתח, ואז הגוסס זועק במחאה: " אבל זה הרי שלי!", ויצא נשמתו ב"שלי". ככה הוא מת. מכל מה שהוא עשה כל החיים שלו, שלי, המפתח שלי.

אדם עומד למות וברגע האחרון הוא חושב על הרכוש שהוא ישאיר לאחרים, זה נקרא עוגמת נפש. אתם שומעים?! אדם מת עם עוגמת נפש. למה? מישהו אחר יחנוך את הבית, יארס את אשתו, מישהו אחר ייקח את הכרם. על מה הוא חושב בן אדם? כמה בן אדם יכול להיות קטן, אבל מי שהרגיש את עצמו, מי שכל חייו הרגיש רק את הגשמיות ולא הכין עצמו למפגש האמיתי, בסופו של עניין, אוי לו ואוי לנשמתו!

הגאון רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל, היה רב של פרג. יום אחד עלה אליו קצב לשאול שאלה. הוא שחט שור ענק והייתה שאלה לגבי נקב בראה. הרב עיין ולא מצא היתר. קיבל הקצב את הדין וספג הפסד של מאות זהובים. היה עליו למכור את הבשר לגוי ברבע מחיר. נו, מה אפשר לעשות. הלכה זו הלכה. כעבור כמה ימים עלה הקצב שוב לדין תורה עם רעהו על סכום פעוט, אבל הוא לוחם על העיקרון. שטח את הטענות, בעל הדיו עלה כנגדו, הרב חקר ודרש, בירר ופסק: הדין עם שכנגדו, לא עם הקצב. ואז הוא התפרץ. איך הוא התפרץ! הרב לא ירד לעומקה של הלכה! הרב לא פסק הדין לאשורו! הרב משוחד! הרב עוין אותי! אני אצא ואבעיר את המחלוקת, אני אגייס אוהדים! אני אלכד את כל האויבים של הרב! אני עוד אשלם לך על זה בכסא! ככה הוא אמר! ורבי יונתן אייבשיץ. הרב היה המום, לא הבין, אמר לו לפני כמה ימים אתה באת ופסקתי לך שהשור הזה הוא טרף והפסדת מאוד זהובים ולא אמרת מילה. ופה בשביל פרוטות אתה מתפרץ כך? מה התירוץ? במקרה הראשון עם השור, הוא הפסיד כסף, אז הוא הבליג. אבל פה הוא לא הפסיד רק כסף, השני זכה! זה הוא לא מוכן! אדם שמפסיד כך, טבעו חצי צרה, אבל אם חברו הרוויח צרה צרורה.

הקדמונים משלו בזה משל. זה מופיע ב"אורחות צדיקים",שער י"א, בראשית חוכמה שער ענווה גם כן, פרק י"ד: חומד וקנאי הלכו יחדיו. חומד זה חמדן אחד שחומד, וקנאי הלכו ביחד. פגש בהם מלך אחד, אמר להם: אחד מכם יבקש ממני דבר ואתן לו משאלתו. אבל שידע לחברו אתן כפליים. לא הסכים הקנאי לבקש, כי אז יקבל החבר שלו כפליים ויקנא בו. מוטב שהחומד יבקש, כהשגות חמדתו והוא יקבל בכפלים. החומד גם לא רצה לבקש, כי ככל שיבקש ויקבל, הרי חברו יקבל כפליים. ואז הוא יתייסר בחמדתו. המלך עומד ומחייך. טוב, אמר, אם איש מכם אינו מבקש, אני ממשיך בדרכי. הבינו השניים שבחמדנותם וקנאתם יפסידו הכל. דחק החומד בקנאי, שאל כבר משאלתך. טוב! אבקש שינקרו לי עין אחת, ולכן ינקרו את השתיים. אתם מבינים מה זה בני אדם? לא לי ולא לך! זהו! ככה זה עובד. זה מידות של בני האדם. צריך לעשות חשבון נפש על זה.

תשמעו דבר: כל החוזרים מאורחי המלחמה יהיו צריכים להביא עדים, אתם יודעים? "ילך וישוב לביתו" זה לא ככה, כולם אומרים: 'אני,אני בניתי בית', 'אני, אני נטעתי כרם'. אז כולם יחזרו הביתה. צריך להביא עדים. צריך לביא עדים! כל מבואר בספרי בפרשת שופטים, וככה כתוב בתלמוד ירושלמי בסוטה, פרק ה', הלכה ט'. וכתב הרמב"ן: אמרו בירושלמי שכולם צריכים להביא ראייה לדבריהם. כלומר יביאו ראייה על הבית, ועל הכרם, ועל האישה, לפני שר הצבא ואז ייתן לו רשות לחזור. וכן צריך להביא ראייה על העבירות שבידו, וללא כן, היו מרבית העם חוזרים בטענות שקר. איפה זה נרמז בתורה שיש צורך עדים? והוא לא נאמן בטענה שלו, איפה זה רמוז בתורה? כתב בפנים יפות: ודאי שהוא נאמן שהוא אומר שהוא עבר עבירה, הרי כתוב בגמרא בכתובות י"ח: "אין אדם משים עצמו רשע". תכף נביא מה זה הלשון שדייקו בו חכמים, "אין אדם משים עצמו רשע". על כורחנו שיש עדים המעידים, ובעדותם ישוחרר. אבל יש להבין את הכלל הזה, הרי כולם מעידים "אין אנו עזי פנים, קשיי עורף, לומר לפנייך צדיקים אנחנו ולא חטאנו", אבל עם זאת, גם כתוב "שאין אדם משים עצמו רשע". אז איך מסתדרים הדברים? אלה זה מנגנון שפועל בצורה הזו שנסביר.

יהודי אחד גילה את הטעם המתוק של הטיפה המרה, התמכר לשתייה עד אובדן החושים ואיבוד ההכרה. היה כורע ורובץ ומתגולל בקיאו. אי אפשר הה לדרוש ממנו להיגמל משכרותו, אבל לפחות שיבטיח שישתה תמיד תחת פיקוח, שיהיה מישהו לידו וינחה אותו לביתו. זהו הסכים ותקע כף שלא ישתה לבד. יום אחד ישב לבד וכמהה לשתות. הביט בחלון, הכל חופזים למלאכתם, אף אח דלא פני לגמול חסד, לארח לשתייה. מה יהיה? עד מתי יתייבש? באותה שעה הזדהה עם אברהם אבינו היושב פתח האוהל ומחכה לאורחים. קצרה רוחו, הלך הביא את הבקבוק, שתי כוסות, מזג, אמר חבל להתמהמה ברגע שהוא יכנס תיקתק שותים. המתין. לא הגיע כלום! ממתין. האדים העולים מהמשקה מטרפים את דעתו, אבל הא נתן הבטחה, הוא לא שותה רק עם יש איתו משיהו שישגיח. והנה לפתע הוא הבחין בזבוב, מזמזם בחדר, חג מעל, אורו עיניו! "ברוך הבא!" הזבוב נחת על שפת הכוס וחיכך כפותיו. "טעם טוב לך? טעם טוב? יופי! עכשיו אתה שותף לשתייה. לחיים!" אמר לזבוב והגיר את הכוס לקרבו בגמיעה. הזבוב פרש כנפיים. "חכה אל תלך!" קרא לעברו ושתה גם כן את הכוס שלו. חום נעים התפשט בקרבו! היה כדאי לחכות! אם היה בא אורח אמיתי, הוא היה שותה כוס אחת, עכשיו הוא שתה שתי כוסות. אתם שומעים? אז הזבוב הפך להיות השותף לשתייה והמשגיח. כאלה משגיחים יש במסעדות היום. אז עכשיו המסקנה: אם זבוב הוא שותף לשתייה, אז גם מלמול השפתיים שלנו אצלנו הוא תפילה. וגם פטפוט נינוח נחשב אצלנו לימוד. וגם הלבנת פנים. 'לא! זה סתם הלצה', כי אין אדם משים עצמו רשע! תמיד יש לו הסברים ותירוצים, למה הכל בסדר כמו קורעי המודעות וכו'.

ונסיים עם אליהו הנביא, זכור לטוב: פעם אחת היה מהלך ממקום למקום ומספר מצאני אדם אחד שלא היו בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי. אמרתי לו: "בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין?". אמר לי: "רבי, יש לי דברים שאני משיבו. בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה". הנה כי כן מצא את האשם, זה הקב"ה. אלא מי?! הרי האדם הראשון אמר  "האישה אשר נתת עימדי". אתה נתת אז אתה אשם! קין רצח את אחיו, מי אשם? "השומר אחי אנוכי?" . מי זה אנוכי? הקב"ה. אנוכי ה' אלוקיך. אתה שומר את כל הבריות ואתה מבקש אותו מידי? אתה הוא זה שהרגת אותו! אתה נקרא "אנוכי". אם קיבלת את קורבני כמותו, לא הייתי מקנא בו. קיצור, כולם מוציאים סיבות להאשים את הקב"ה. על זה כבר המליצו את הבקשה: "הרחמן הוא ינחילנו יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים". שלעולם הבא כשיעלם יצר הרע, אז לא יעברו יותר עבירות. ואז תהיה להקב"ה מנוחת עולמים מכל האשמות שמאשימים אותו.

טוב! ממשיך אליהו ואומר לו: "בני, מה מלאכתך?". אומר לו: "דייג אני". "בני , מי לימד אותך ואמר לך שתביא פשתן ותארוג מצודות ותשליך לים ותעלה את הדגים מן הים?". אמר לו: "רבי, בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמים". אמרתי לו: "ומה לה להביא  פשתן, לארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעת מן השמים, לדברי התורה שכתוב בה "כי קרוב אלייך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו", לא נתנו לך בינה ודעת מן השמים?". מיד הרים קולו ובכה ונאנח. ואמרתי לו: "בני, אל ירע לך! אלא, כל שאר בני האדם, באי העולם, הם משיבים תשובה זו על אותו עניין שהם עוסקים בו, אבל מעשיהם מוכחים עליהם". אתם שומעים איפה דנים את האדם? ממעשיו שלו! 'לא היה לי פנאי'. אה ולזה היה לך פנאי? 'לא מבין!' וזה כן הבנת? 'לא היה לי כח!' ולזה כן היה לך כח? 'לא יכול לקום בבוקר', ולטיול אתה קמת מוקדם. כל דבר מהמעשים שלך יוכיחו אותך! אתה רוצה לדעת איך יהיה המשפט שלך? תסתכל מה אתה אומר שאתה לא יכול, תחפש לראות אם יש בדומה שעשית ואתה כן יכול, מפה ידונו אותך.

ועכשיו תשמעו משהו מדהים: פעם אחת... הוא אומר תירוצים, כן, תירוצים, יש לכולם תירוצים. פעם אחת, הוא אומר, התרמתי לדבר מצווה נחוץ, עליתי לבית של עשיר מופלג, סליחה בית, טירה! ארמון! טירה! ארמון! ברוך ה' אין עיני צרה. ודאי הוא זהיר הוא במצוות ציצית ויודע שכל הזהיר במצווה זו זוכים ומשמשים לו 2,800 עבדים, לכן הוא קנה זאת טורה כדי לשכן את כולם בפנים. אבל אם זכה לפחות שיזכה גם את האחרים.ומה הוא עונה לי? הזמנים קשים, אולי בפעם אחרת. בינתיים שהעניים יחזיקו מעמד. אמרתי לו, בהשלמה אין ברירה: טוב! אם לא זכיתי לזכות אותך במצוות צדקה, אולי תרשה לי לזכות אותך בדבר תורה? אז הוא נעתר ברצון, התרווח בכיסא ואמר זה חינם, נכון? הזכרתי לו את הסיפור בגמרא, בברכות ג', כתוב שכיוון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצל דוד המלך. אמרו לו: "אדוננו המלך, עמך ישראל צריכים פרנסה". אמר להם: "לכו והתפרנסו זה מזה". אמרו לו: "אין הקומץ משביע את הארי". אמר להם: "לכו ופשטו ידכם בגדוד". צאו למלחמה. ותמוה! ראשית, הם אמרו לו שאין פרנסה. מה ענה? לכו והתפרנסו זה מזה. הרי מראש הודיעו לו שאין הקומץ משביע. ודבר שני, איזה פתרון זה לצאת למלחמה? מלחמה כרוחה בסכנת נפשות. מי יבטיח את הניצחון? ואם ינצחו, מי יודע באיזה מחיר? מי יערב שהשלל יהיה רב די לפתור את הבעיה של העוני של העם? ופה שואל הרב גלינסקי את העשיר: "נו! מה דעתך על זה? מה אתה עונה על הקושיות האלה". "שאלה, שאלה...". טוב, אמרתי לו: אני אענה למעלתו. מה ענה הרב מצ'יבין זצ"ל: שנכנסו חכמי ישראל אצל דוד המלך ואמרו לו שעם ישראל צריך פרנסה, הוא תמה. הרי יש כלל שנקוט בידינו: "אין עניות בציבור". כמו שכתוב בירושלמי בגיטין, פרק ג', הלכה ז'. ורבנו אלחנן אלבור בהוריות י', עמוד ב': "איש את רעהו יעזרו בהלוואות, בגמילות חסד, ואם צריך בתמיכות ועזרה. אמר לו לכו והתפרנסו זה מזה. ענו לו: "אין הקומץ משביע את הארי". אנחנו פונים לעשירים והם נונים לנו קומץ שאין בו להשביע. הם אומרים שהזמנים קשים,אולי פעם אחרת, בינתיים שימתינו העניים. אז אמר להם בחוכמתו: אתן לכם עצה. אתם רוצים לדעת אם העשירים באמת במצב כזה שהם מסכנים ואין להם כלום? לכו ופשטו ידם בגדוד. תעשו גיוס כללי למלחמה, ואז יעמוד הכהן ויכריז "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו" ואז תראו כמה מהם ינהרו הביתה. כי הם בנו עכשיו רק בית חדש!. הם אומרים שאין להם כלום "מי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו? ילך וישוב את ביתו", ותראו כמה מהם ילכו הביתה! כי הכרם שלהם עדיין לא חללהו. אז מה אתם מדברים על זמנם קשים ודחקות בכסף ונמנעים מעזרה לאחיכם השרויים במצוקה? בקיצור, זכיתי אותו גם בדברי תורה וגם בצדקה.

אז אם יש לך כח עוד דקות ספורות, אני אסיים ב"בל תשחית". שזה חשוב מאוד! כתוב במשנה באבות ,פרק ג': ,שינה של שחרית ויין של צהריים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, מוציאים את האדם מן העולם". כואב הלב! ידוע שיש איסור מדאורייתא של "בל תשחית", אסור לאבד אפילו גרגר של חרדל. כלשון "ספר החינוך" במצוות תקכ"ט. בעלי המסור גם היו אומרים: "מי שמבזבז גפרור, אינו שווה אותו". ידוע שמי שרוצה שהנר ידלוק זמן רק יותר, יחזיק אותו במקרר. כי האש יקח לה יותר זמן להטיח אותו, כי הוא קפוא. המקרו של העצה הוא בגמרא. הגמרא בשבת ס"ז אומרת שהמשתמש בשמן חם למאור, עובר על "בל תשחית". כי זה מתכלה יותר מהר. כי יוצא  בכך, רצוי לומר שמי שיכול לאכול פת כיבר זולה ואוכל לחם סולת יקר, או יכול לשתות שכר זול ושותה יין יקר, עובר ב"בל תשחית". כך רצו לומר. והסיקו: אין לחשוש לזה! מדוע? כי "בל תשחית" של גופו עדיף. צריך לשמור על הגוף שיהיה בריא ולהאכיל אותו בדברים היותר טובים, כי "בל תשחית" של הגוף הוא עדיף על "בל תשחית" של החומר. אבל תשמעו מה מעורר בינה לעיתים. בחלק ב' דוש ב' לשבת ?"זכור": מה בל תשחית לגוף אם יאכל פת כיבר או ישתה שכר, איזה  "בל תשחית" כבר יקרה לו? ומכל מקום, מה נאמר באשם שמאבד עצמו לדעת בחייו שמשחית זמנו לריק? שמבזבז ימיו ושנותיו על איזה "בל תשחית" של גופו הוא עובר? כתוב: "הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש". הלימוד בימי הילדות מתקיים והוא לא ישכח במהרה. זה מבואר לעין. חכמים שיבחו "גירסא דינקותא". וכתב הסבא מקלם, זכרונו לחיי העולם הבא: שמוכרח משם שכל יום לגבי יום המחרת, הוא בבחינה הזו. ואדם שמבלה את ימי נעוריו בשינה, היושב בטל כי ישן דמי, היושב בטל נחשב כישן, זה נקרא "שינה של שחרית". דהיינו, תקופת השכרות של האדם. אומרת המשנה: "שינה של שחרית מוציאתו מן העולם". שאדם נותן לימיו בטלים ומובטלים. השנים חלופות, האמתחת ריקה, האדם מבוזבז. קום תתעורר, קח את עצמך בידיים! אם היה מנצל כראוי את ימי הישיבה, לא היו לו אז דאגות וטרדות, הוא היה מאוכלי ה"המן". למה בילה אותם בשינה? אבל כעת הוא טרוד על המחייה, על הכלכלה, שיכור ולא מיין, אין לו ראש ללימודים. אז מגיע זמן של יין של צהריים. התקופה של הצהריים בחייו, מוציאה אותו גם מהעולם! כי הוא מאבד בידיים תקופת חיים נוספת. נו! ברוך ה' מתבסס בעבודה, מרוויח טוב, מתפרנס בכבוד, כעת הוא יכול להקדיש כמה שעות ביום לתורה.

ידוע מעשה שסיפר החפץ חיים זצ"ל: שמעתי מעשה בגביר אחד, בעל עסקים גדולים שפירש עצמו לגמרי מהבלי העולם, לעסוק בתורת ה' יומם ולילה. וחברו עליו אחיו ובית אביו, אנשי ביתו, להחזירו לעניינו הראשון ולא הטה להם אוזן. שאלו אותו: באיזה אופן הצלחת לפעול על עצמך לא להטות אוזן לצעקת אנשי ביתך? ויען להם ויאמר: "התבוננתי במה שאמרו חכמים זכרונם לברכה בשבת פ"ג: 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו כאילו כבר מת'. היינו, שיחשוב שאילו בא מלאך המוות ולקחו והביאו אותו לדין לפני מלך המלכים ,הקב"ה, על כל העניינים שכילה בהם את זמנו להבל ולריק. והא יוצא חייב בדין של מעלה, צועק אוי לי! על רע במעשיי ועל רוע ענייני. ואם בתוך כך ירשו לו לרדת תכף לעולם ויעשה תשובה, בודאי שלא היה מתעצל אפילו רגע אחד, ולא היה מטה אוזנו כלל לדם עסקי ביתו. אם כן, יחשוב אדם בעצמו שלפי עוונותיו, היה ראוי לו שימות כבר מזמן. ואם אחרי המוות היה הקב"ה מתנהג עמו בחסד גדול והיה נותן לו רשות לחזור בתשובה, בודאי לא היה מתרפה מזה אפילו רגע אחד. אם כן, מה הזק עושה לו הקב"ה שהוא מאריך את ימי חייו בלי להמית אותו? כדי שיעשה תשובה בחייו ממש! ודאי שצריך לזרז את עצמו בכל כוחותיו, לעשות תשובה על עוונותיו וללמוד התורה תמיד! ועל כל פנים להיות לו עת קבועה תמיד לתורה ולא להטות אוזן כלל למי שרוצה להפריע לו מזה. עד כאן לשונו של החפץ חיים.

מה ושה היצר הרע? משכנע את האדם שעליו לעמוד, לעבוד, לעמול יותר מכפי כוחותיו, עד שאין לו פנאי להקדיש עיתים לתורה. ומדוע? כי עליו לדאוג לילדים. להסיע אותם, לדאוג לעתידם. זה נקרא "שיחת הילדים". אמרנו ששינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים, מוציאם את האדם מן העולם. מה זה "שיחת הילדים"? שישי לו תירוץ עכשיו, שהילדים... הוא חייב לעבוד בשבילם! זה יוציא אותו מן העולם. כבר אמר הרבי מקוצק זצ"ל: כל חייו רדוף אדם לצבור עוד ועוד. מדוע? מתי תדאג לעצמך ולרוחניותך? התשובה מוכנה בפיו: עליו לדאוג לילדים, לחנן אותם לתורה ולמצוות. אם ירצו ה' יגדלו לתפארת ויהיו בבחינת ברם מזכה אבא. אך הבנים גדלים, גם הם אצים רצים, גם הם טרודים. מדוע? כי גם הם דואגים לבנים. שבוא העת ידאגו לבנים, שידאגו לבנים, בכל דור ודור. ואומר: ואני משתוקק להכיר את אותו הבן המופלא שכל הדורות הקודמים דאגו לו. עד שמגיע זמן של ישיבת בתי הכנסיות של עמי הארץ. מה זה נקרא? אספר לכם אומר: הלכתי בתל אביב, ברחוב עבודה ליד מושב זקנים. שני קשישים ישבו על ספסל ורבו בעקשנות: " 43! ", "לא! טעות בידך! 42... ".  "לא ספרת טוב! 43...". "ואני אומר לך, 42 "... "נרדמת, נמנמת לא ראית, 43 ". אוטובוס עבר, החריש את האוזניים והלה צעק: "כעת 43! לא! אני לו חברו כעת 44! החלטתי לזכות במצווה שפירותיה בעולם הזה ולהשכים שלום בניהם. שאלתי "על מה אתם רבים, רבותיי?" השלימו בניהם "זוז, זוז! אתה מסתיר! זוז!". הם סופרים כמה אוטובוסים עוברים, כדי לבלות את הזמן. אמת גם זה משעמם, אבל אם מתגלעת בניהם מחלוקת, יש עניין בחיים. שתי נשמות יהודיות ירדו ממרום, מגן עדן העליון, כדי לספור אוטובוסים. ואנו מה אנו עשינו היום? כל אחד יסתכל מה הוא עשה היום! איזה "בל תשחית"! כמה זמן עובר לריק! כמה זמן לא מנוצל! איזה "בל תשחית"! הלא דברים קל וחומר ומים המדליק נר ומשתמש לאורו, לומד וקונה חיי עולם, אם הוא מנצל אותו כראוי. אבל אם משתמש בשמן חם והנר לא דלק כשיעור המרבי, כמו שלמדנו בגמרא, יכול היה לנצל יותר ולא ניצל, עובר ב"בל תשחית"! אם הדליק נר סתם ולא ניצל אותו ולא למד לאורו, על אחת כמה וכמה. "ונר ה' נשמת אדם". אם לא ישתמש בנר הזה אוי ואוי! אל ה"בל תשחית" של הנר שה' הפקיד בידו, את הנשמה הקדושה. כמה תהיה גדולה תביעה על אי ניצול מרבי.

עכשיו עשינו את החשבון של הערב. התחלנו בהתחלה שצריך לעשות חשבון כל יום, בבוקר ובערב. עכשיו זכינו לעשות את החשבון של הערב. מחר בבוקר, תעשו חשבון לבד, אתם כבר ילדים גדולים, תיקחו את הספר, ספר מוסר ותעשו חשבונו של עולם, מה אתם הולכים לעשות מחר כל היום ובלילה תעשו עוד חשבון לבדוק מה עשיתם ואם עשיתם ואיך עשיתם. ואם תעשו ככה עד ראש השנה והשתפרתם, ' ידון אתכם כ"באשר הוא שם", ותצאו זכאים בדין. אבל תתרגלו כבר כדאי להמשיך את זה הלאה, כי יצר הרע יש לו תפקיד- להשכיח את הבן אדם ולתת לו משימות. והוא בא גם לפעמים כמו תלמיד חכם. הוא נוכל גדול! הוא הצליח להשכיב את כולם בבית הקברות. עד כאן!

שנה טובה!

רחל בת אירית מהוד השרון, ה' יזכה אותה לכל מיני דמיטב לעבודתו יתברך.

היא רוצה לספר איזה סיפור קצר.

שואלת: ערב טוב כבוד הרב. לפני שלוש חודשים אני לא הרגשתי טוב. היו לי כאבים בראש ובעיניים והתחילו לי התקפי חרדה וביקשתי ממך שתברך אותך ולקתי על עצמי כיסוי. במשך חודשיים לא אכלתי כלום, ירדתי 16 קילו והייתי במיון. וכל יום ביקשתי ממך שתברך, שתברך, משהו לא עבד. ואז בסוף גילתי שזה הטלוויזיה. הוצאתי אותה מהבית וברוך ה', התחלתי להרגיש יותר טוב. לא יכולתי לצאת חודשיים מהמיטה. עשית לי פדיון נפש ואחר כך הרופאה אמר שאני בתת תזונה והיה חסר לי הרבה ויטמינים בגוף, לא יכולתי לתפקד עם הילדים, אמא שלי טיפלה בי. ביקשתי ממך עוד פעם ברכה שאני אוכל לבלוע ולאכול וברוך ה', הקב"ה שמע ורציתי להודות לך. שלוש חודשים חיכיתי להגיע לפה, כי לא יכולתי לזוז מהמיטה, אבל רק רציתי להודות לך ולהגיד לך שאני אוהבת אותך!

הרב: תהי בריא! ה' יתמיד בריאותך ותעלי במעלות התורה עם כל המשפחה ועם כלל ישראל. אמן!

שואלת: אמן! תודה רבה!

הרב: ברוכים תהיו! כל טוב!