אלעד - על מי הקב"ה בוכה?

כולל אלעד 23-6-11

ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח

חז"ל אומרים על שלשה דברים הקב"ה בוכה עליהם בכל יום, על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, איך זה יכול להיות? הקב"ה בוכה על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, זה ברור למה הקב"ה בוכה, הוא יכול לעסוק בתורה והוא לא עוסק אז הקב"ה בוכה עליו, ועל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, אותו דבר, גם בוכה עליו. הרי בודאי שאין הכוונה של חז"ל שמי שאי אפשר לו לעסוק בתורה אינו רשאי לעסוק בתורה, וכאילו ה' בוכה למה הוא עוסק? ודאי שאי אפשר להגיד כזה דבר, שהרי כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים. אלא שהקב"ה בוכה על הצער שיש לו בשעה שהוא לומד. הקב"ה בוכה על זה שאי אפשר לו לעסוק בתורה מחמת מה? יש לו צער והוא עוסק, אז הקב"ה בוכה על הצער שיש לו בשעה שהוא עוסק בתורה. ואין הכוונה לצער גדול, כי אם גם לצער כלשהוא, על איזה אי נעימות אפילו, אפילו אם יש לו צד של אי נעימות משהו, ה' בוכה.

חכמים ז"ל אומרים, לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן, כמה עונג ועידונים היו לאוכלי המן במדבר, גן עדן עלי אדמות, מן בכל הטעמים, מים בכל המשקים, ענני כבוד, שכינה שרויה, משכן ה', מה עוד אפשר לבקש? אתה רוצה שלו - שלו, מה עוד? גן עדן עלי אדמות. כמה עונג ועידונים היה לאוכלי המן במדבר. מאכילת המן, מענני כבוד, מבארה של מרים, ואם לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן, פירוש הדבר שאם יחסר לאדם משהו מהעונג הזה שה' העניק להם במדבר, זה נחשב כמו שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק והקב"ה בוכה עליו. אי אפשר להגיד שיש פה מישהו באלעד שהוא מאוכלי המן. יש לכם מן בבית כמו במדבר, יש לכם ענני כבוד? אין,  נכון? אז כולנו בגדר מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק והקב"ה בוכה עליו. על הצער שיש לנו שחסר לנו, מה חסר לנו? אנחנו לא אוכלים כמו אוכלי המן. סתם אני אגיד, יש אבל ופלים מן. כן, לא זה רק זכר, זכר. יש בטעם לימון יש בטעם שוקו, יש כמה טעמים למן, הם לא קראו לזה מן סתם, ופלים מן. מכל מקום, אז כיון שניתנה התורה לאוכלי המן לא ניתנה תורה אלא לאכולי המן, אז מי שהוא לא מאוכלי המן אז הוא לומד את התורה בחסר, בחסר מאוכלי המן, משמע שיש לו צער כי אין לו כאוכלי המן ועל זה בוכה ה' והוא בגדר מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק והקב"ה בוכה עליו.

נתבונן רגע מה העונג שיש לאדם שלומד תורה. אמרו חכמים ז"ל, יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, ז"א אם נאסוף את כל העידונים והתענוגים וההנאות והשמחות שהיו מאדם הראשון עד היום, מיליארדים של מיליארדים, ביליונים של ביליונים, טריליונים של טריליונים של בני האדם, נאסוף את כל האושר של כולם כולם כולם כולם כולם ביחד, וניתן את זה לבן אדם אחד בבת אחת, זה אפילו לא כמו קורת רוח של שעה אחת בעולם הבא. בתימנית קוראים לזה שמי, זה לא הטעם העיקרי, זה רק השמי - רק זה קורת רוח, זה לא ממש הטעם. עכשיו, אבל שעה אחת יפה בעולם הזה בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא של נצח של מה שתיארנו, ואנחנו תיארנו רק את הקורת רוח, ושעה אחת פה, יפה שעה אחת פה יותר מכל חיי  נצח.

ואם כן אי אפשר לשער איזה עונג יש ברגע אחד של לימוד התורה. שהוא יפה מכל תענוגות העולם הזה, ואף מכל תענוגות הנצח של העולם הבא, ואם כל רגע של לימוד תורה כך, על אחת כמה וכמה לימוד תורה מתוך צער, כי לפום צערא אגרא. אז אם כשאדם טוב לו והוא שמח ומאושר בתורה, אז כל רגע ורגע שהוא לומד זה בלי סוף בלי סוף עינוגים, יותר מכל חיי העולם הבא, ואם זה בצער זה לעילא ולעילא ולעילא לאין שיעור וערוך, השאלה למה אנחנו לא מרגישים את זה, היינו צריכים להכנס לכולל ולראות אנשים רוקדים, שמחים, מאושרים, מאירים, אש מלחכת סביבותם כמו בשעת נתינת התורה במתן הר סיני. למה אנחנו לא מגיעים לזה? אנחנו לא מעריכים בעצמנו אפילו במה אנחנו מתעסקים. אנחנו כנראה לא מספיק מאושרים במה שאנחנו זוכים, זוכים ולא יודעים מה זוכים. וזה בעיה. בעיה שאדם לא מבין אפילו מה הוא זוכה. בעיה. בעיה. כן.

החשיבו כבר חכמים ז"ל את הלימוד תורה מתוך צער, שהוא עולה בערכו לאין שיעור על לימוד תורה מתוך מנוחה, אז יש הרבה אנשים שמתלוננים שהם לומדים מתוך צער, ויש אנשים שלומדים מתוך מנוחה, ופה אנחנו שומעים שחז"ל משבחים את התורה שמתוך דוחק, מתוך צער, הרבה יותר מתורה שנלמדת מתוך מנוחה ושלוה. חז"ל אומרים, "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל" שקר החן זה דורו של משה ויהושע, הבל היופי זה דורו של חזקיה המלך, ואשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של רבי יהודה בר עילאי שהיו ששה מתכסים בטלית אחת. אז מה כתוב, כתוב שלימוד תורה מתוך עניות ודוחק, כמו בדורו של רבי יהודה בר עילאי, ערכו גדול יותר מלימוד התורה של משה ויהושע בינון. עד כדי כך שמקבלים תואר של שקר החן, שמעתם? דור של רבי יהודה בר עילאי שלומדים מתוך דוחק ועוני גמור, ששה מתכסים בטלית אחת, זה תורה מהוללה, זה התורה המהוללה. ודורו של משה ואהרן נקרא שקר החן. דורו של חזקיה הבל היופי. אז רואים כמה החשיבו חכמים ז"ל את הלומד תורה מתוך צער ומתוך דוחק.

אז אם כן, אין לנו אפילו מילים ומושגים לתאר את העונג של אדם שאי אפשר לו לעסוק בתורה והוא עוסק. אי אפשר לתאר, אי אפשר לתאר מה גודל העונג ומה גודל השכר שמגיע לאדם כזה. ובודאי שלא רק שאינו שם לב לצער שיש לו, אלא שעוד שמח עליו שמחה רבה, ואם בן אדם מאושר במצבו, שמח, לא חסר לו כלום, מסתפק, והוא מבין את גודל המצוה שהוא עוסק בה, כי בגללו עולה ערך לימודו כל כך, של אדם כזה אפילו בדורנו, עד שכל הדורות הם בבחינת שקר והבל לעומתו.

ואחרי כל מה שהסברנו, אולם הקב"ה שהוא מקור החסד, אינו מתעלם משום דבר שפוגם במשהו מכלי לתענוגות, הוא רוצה שלומד הזה ילמד בשיא השיאים של התענוגות, כי הוא שם את האדם מיד עם תחילת יצירתו לתוך גן העדן שהכיל את כל התענוגות שבעולם ללא שום פגם שהוא. ז"א, תחילת המכוון האלקי זה שהאדם יהיה מונח בגן עדן בשיא השלמות, זה הרצון האלוקי, אלמלא חטא אדם הראשון ככה היינו. הקב"ה גם היום רוצה שכל אחד מאיתנו יהיה בגן עדן פה, פה עלי אדמות, ולא יחסר לו כלום מהעידונים של המעדנים.

לפיכך, אפילו אם יש לאותו אדם שעוסק בתורה מתוך צער עונג נצחי כזה, ואפילו אם יש לו כל תענוגות עולם הזה כאוכלי המן, אבל בתוך אלף אלפי התענוגות חסר לו משהו מאותו שיעור הראוי לאדם, ואפילו אם הוא בעצמו לא מרגיש שום חסר, הקב"ה אינו מתעלם מזה, ורואה בו אי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, גם עליו הוא בוכה. ובוכה על אותו פגם שהוא בכליל תענוגותיו חסר לו משהו והוא לא מרגיש אפילו. בוכה.

ש. לא שומעים

הרב: מה זה נותן, סבלנות תסתכל עכשיו מה אנחנו נגיע ותבין מה זה בוכה.

יחד עם זה, הקב"ה גם נהנה ושמח כביכול בתורתו של זה. מצד אחד הוא בוכה, מצד אחד הקב"ה שמח ונהנה מתורתו של זה, ועוד יותר, מתורתם של משה ויהושע וחזקיהו, ואומרים עליו ועוד יותר מתורתם, ועוד יותר מתורתם, לא שהוא עוד יותר מתורתם ביחס לזה, אלא שזה ביחס לתורתם הוא עוד יותר מתורתם של משה ויהושע וחזקיה, ועליו אומרים שהוא מסכן כביכול, חסר לו קצת מתענוגי העולם הזה, עליו נאמר "יראת ה' היא תתהלל". ובכל זאת, לא נעלם ממנו גם אותו חסרון כלשהוא, מאצל הקב"ה למרות שהוא נהנה ומתענג ושמח בתורתו של זה, אבל לא נעלם ממנו גם חסרון כלשהו בשלמות העונג של אותו אדם, ובתוך המצב של עוז וחדוה במקומו, נשאר מקום לבכיה כביכול. ולא עוד, אלא שבכיתו של הקב"ה על אותו פגם בשלמות התענוגות של אותו איש, דומה לבכייתו של הקב"ה על מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק. יחביבי, אשאדה, איפה אמות המידה שנוכל להשתמש בשביל להכיל את כל מה שאמרנו. אחרי שהקב"ה מצטער ובוכה על מי שחסר לו אפילו גרם אחד ממה שהיה לאוכלו המן, אפילו שהוא שמח גם בתורה שלו יותר מהתורה של משה רבינו ויהושע בינון וחזקיה המלך, אחרי כל זה אנחנו גם אומרים שאחד כזה שיש לו הכל בכל מכל כל עולם הזה גשמי, רק חסר לו קצת גרמים, גרמים, ככה מהעונג שהיה במדבר, או אדם הראשון בגן עדן, זה בדיוק אותו בכי, ז"א הבכי, בואו נגיד בוכה חזק חזק, כמו שהקב"ה בוכה על אחד שיכול לעסוק ולא עוסק. איפה? איפה קנה המדידה? איפה? איפה קנה המדידה? איפה? איך יכול להיות אחד שיכול לעסוק ולא עוסק בכלל, עליו בוכה הקב"ה, כמו שהוא בוכה על אחד שעוסק בכל התורה בלי הפסקה ביגיעה בהנאה, לא מרגיש בחסרונו, ואפילו אם הוא אוכל כאוכלי המן אבל חסר לו איזה גרם, הקב"ה בוכה עליהם אותו דבר, איך זה יכול להיות?

ש. לא שומעים

הרב: ככה כתוב שזה אותו בכי, לא, כן, לא בכי של שמחה, לא. של צער. מצטער הקב"ה ובוכה. שלשה הקב"ה מצטער עליהם ובוכה, הוא שאנחנו שואלים, הוא שאנחנו שואלים, הוא שאנחנו שואלים. אז אנחנו מבינים עכשיו, עכשיו אנחנו מבינים איזה אסון ממיט עליו אותו אדם שאינו עוסק בתורה, שהוא מאבד את כל עולמו ומפסיד חיי נצח ותענוגות עד. אז אחד כזה שמאבד הכל מה שה' רצה לתת לו, איך הקב"ה בוכה עליו? והנה כשם שהקב"ה בוכה על אדם זה, הוא בוכה על זה שעוסק בתורה אבל חסר לו משהו מתענוגות העולם שהוא ראוי להם, והקב"ה רוצה להעניק לו עוד עד כדי כך מגיעה מידת החסד של הקב"ה כלפי בריותיו.

אז מה גילינו - כמה צער יש לקב"ה שהוא רוצה להתחסד עם הבריות ולתת להם את כליל השלמות, כליל ההנאות, כליל התענוגות, וזה שאנחנו לא מאפשרים לו לתת, לא מאפשרים לו לתת, על זה יש לו צער גדול.

סתם אני אתן דוגמא, כן, מאמא תימניה, אני מכיר תימניה, אתה אוכל אוכל טוב אוכל זה, אבל היא אומרת לך קח קח עוד חתיכה, עוד חתיכה, ואתה אומר לא אמא אני כבר מלא, קח לך עוד חתיכה עוד חתיכה, על החתיכה הזאת היא תצטער אם לא תאכל אותה, אכלת צלחת, אכלת סיר, אבל על העוד חתיכה שהיא אומרת עוד לוגמה, משהו קטן, לא, לא, לא רוצה, בשבילה זה פגיעה גדולה. היא מרגישה לא אכלת. זה סתם מהמטבח דוגמא, כן, אבל אם אמא שלנו יכולה להיות ככה, שהיא מקפידה שתיהנה מכל האוכל, שתיהנה מכל התבשילים, ויש לה צער אם אתה לא נהנית אבל אכלת שבעת, אתה אומר לה אמא, אני מלא, לא, היא רוצה ממש היא רוצה להעניק את המלא מלא מלא. אז הקב"ה שהוא החסד הגמור, כשהוא מרגיש שעדיין הוא יכול לתת למישהו משהו והמישהו לא קיבל את זה, יש לו צער ובכי על זה למה הילד שלי לא זכה לקבל הכל.

הנה, מצד שני, אם אין לאדם הזה העוסק בתורה כל התענוגות שהקב"ה ברוב חסדו ייעד לבריותיו, אז יש בהכרח גם פגם בתורתו. התוצאה היא, שאם היה לו יותר ניחותא, יותר שלווה, פחות לחץ, פחות דוחק, אם היה לו זה היה יכול ללמוד יותר בישוב הדעת, היה יכול עוד יותר, אז נמצא שהחסרון מה גרם גם - שיהיה לו חסר בתורתו. כי אם אמרו חז"ל, שימו לב איזה דיוק, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, הרי שאם אין לאדם את כל תענוגות המן וכל העידונים שהיו לאוכלי המן במדבר, אין התורה שלו שלמה.

עכשיו בואו תשמעו עובדה, עובדה. מצינו בחכמים ז"ל, שקבעו את הכלל הזה לגבי עצמם, מסופר בגמרא במנחות ק"ג, שרב ביבי אמר הלכה ונתיב עליו רבי יצחק ורבי ישנא, ושתק רב ביבי. אמר לרבי זריקא, מאי טעמא לא קמה הדר ליה? אמר ליה היכי הדר ליה? דאמר רבי חני והיו חייך תלויים לך מנגד, מי זה? זה הלוקח תבואה משנה לשנה. ופחת יומם ולילה זה הלוקח תבואה מערב שבת לערב שבת, ולא תאמין בחייך - זה הסומך על הפלטר, הוא הולך למכולת להביא אוכל כל יום, זה נקרא "ולא תאמין בחייך", אצלנו זה הפוך, יש מכולת אתה סמוך ובטוח, הם שידעו את האמת החיים שלך תלויים עכשיו במכולת, סגור אין. אז הוא אומר ככה, וההוא גברא, על פלטר סמיך, ורש"י מפרש אדידי קאמר דהא אפלטר סמכנא ואין דעתי מיושב להשיב לו, איך אני יכול לענות לו אם אני לא מאמין בחיי ואני סומך על הפלטר, כל הזמן אני חי בדאגה, יהיה מחר לחם לא יהיה מחר לחם, יהיה חלב לא יהיה חלב, יהיה מטרנה לא יהיה מטרנה, אני כל הזמן חי ככה אני טרוד בכל מיני, איך אני יכול לענות לו? אני לא מיושב בדעתי בשביל לענות לו. שמעתם? הרי שחכמים ז"ל הכירו בעצמם שאם אין להם את כל השלוה הדרושה באותה המידה אין דעתם מיושבת להתעמק בתורה. כמוש אמרנו, לא ניתנה תורה אלא לאוכלו המן. ואם כן, הקב"ה בוכה על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה - זה אנחנו ועוסק, לא רק בגלל זה שחסרים לו התענוגות הגשמיים של אוכלי המן, אלא גם על זה שהתורה שלו חסרה, ויש פגם בתענוגותיו הרוחניים, הרי מזה צומח גם תענוג רוחני שלשמם ברא הקב"ה את האדם, ולפי זה אין לפרש את תחילת המאמר שהקב"ה בוכה על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שהכוונה היא רק על מי שאינו עוסק בתורה בכלל, אלא אפילו מי שעוסק בתורה ואינו מתעמק בה בכל כוחו, ואינו משיג במה כמה שאפשר לו להשיג, הקב"ה רואה אותו חסר תענוגות רוחניים שלמים ובוכה עליו. איך ה יו באים התלמידי חכמים בזמן התנאים היו אומרים, מה למדו בבית המדרש אתמול לא הייתי, תגידו לי מה הפסדתי, אוי ואבוי הייתי מפסיד מרגינתא זו, כל דבר לא לאבד, לא לאבד, לא לאבד, לא לאבד. התענוגים הרוחניים שהקב"ה רוצה שנשיג, אם אנחנו לא משיגים אותם כפי יכולתנו הקב"ה בוכה עליהם, לא רק על מי שלא לומד בכלל, גם על מי שלומד עד כמה שהוא יכול כביכול ללמוד, אבל בגלל שיש לו טרדות פה וחסר לו שמה והוא לא מאמין בחייו בגלל שיש לו פת פלטר והוא תלוי באחרים וכל מיני דברים, שלא לדבר על משכנתא וגמ"ח וגז מים חשמל וכו' וכו', הוא לא יכול, הוא לא יכול, הוא לא יכול. הראש שלו נמצא בענינים אחרים, ממילא התורה שלו נפחתת והעונג הרוחני שלו נפחת והקב"ה בוכה על זה. רגע, שאלות בסוף, רגע.

וכבר גילו לנו חז"ל, מה המשמעות של בכי. מה המשמעות של בכי. איתא בגמרא, בבא מציעא נ"ט. אמר רבי אלעזר, מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר "גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי. ואע"פ ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו, שנאמר "שמע תפילתי ה' ושוועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" ופירש רש"י, שמשום שכתוב "אל דמעתי אל תחרש" ולא כתוב ראה דמעתי, משמע שהוא בטוח שעל דמעותיו של אדם אין הקב"ה עובר בשתיקה ומקבלם תמיד, ואם חכמים ז"ל אומרים שהקב"ה בוכה ומוריד דמעות על מי שאין תורתו שלמה, הרי כמה גדולה חמלתו עליו וכמה חסר אדם זה מהתענוגות המיועדים לו. שאצל הקב"ה בכי לא הולך בחינם, בכי מתקבל מיד, אז בכי יש לו כח אדיר. בכי זה הביטוי הפנימי הרגשי האמיתי. אז אם אומרים שהקב"ה בוכה והוא שרוצה לתת חסד מלא, כמה הוא מצטער, כמה היה יכול לתת לבן הזה עוד ועוד ועוד והבן הזה מסתפק בפחות.

אנו אומרים בברכה שניה שבברכות קריאת שמע שמכוונת ללימוד התורה, "אהבה רבה אהבתנו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו", הקב"ה חומל עלינו חמלה גדולה ויתרה בזה שנתן לנו את התורה ולימד אותנו חוקי חיים, ואין המדובר כאן בלימוד תורה סתם, אין מדובר בלימוד תורה סתם, אתם יודעים איזה דרגה רוצים שאנחנו נגיע? כי הרי כתוב אח"כ, "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים כן תחננו ותלמדנו", כמותם, כמותם, כמותם. הרי משמע שהחמלה הזאת אמורה גם לגבי המדרגה של אבותינו, שאם לא נגיע אליה הקב"ה חס ומצטער עלינו.

ומכאן כמה גדול צערו של הקב"ה כביכול, על מי שאינו זוכה ללמוד את התורה בשלמות על כל המעלות הגדולות הקשורות בו והתענוגות העליונים הכרוכים בהם. אז הקב"ה מצפה מאיתנו שנגיע לתורתם של האבות הראשונים, ואם לא מגיעים הוא בוכה.

מצינו עוד מאמרי חז"ל שמגלים לנו כמה הקב"ה ברוב חסדו מצטער על שאין ישראל נהנים מהגדולה והטובה הרבה שהוא הטביע בבריאה בשבילם. חכמים ז"ל אומרים, הקב"ה תופח שתי ידיו זו על גב זו, איך בתפחו תופח ואומר, למה לא נתמלא כל העולם כאברהם יצחק ויעקב וכמשה ודוד. אברהם יצחק יעקב משה דוד אברהם יצחק יעקב משה דוד, אברהם יצחק יעקב משה דוד, כל אלה היה צריך להיות מלא, אברהם יצחק יעקב משה דוד, הקב"ה בספח, למה? מי אומר את זה? אליהו הנביא. אליהו רבא פרק ו'. הקב"ה הטביע בכל אדם כוחות גדולים מאד, שיוכל להגיע למדרגות רמות ונישאות כמו האבות הקדמונים, ולהשיג תענוגות עליונים, ואם אין בני אדם מתאמצים זה תלוי בזה, אם אין בני אדם מתאמצים בכל כוחותיהם לבוא לידי כך, חמלתו עליהם רבה מאד עד שהוא מוחא כף אל כף ומביע צערו הגדול כביכול, על שחסרה להם הטובה הזאת, ולא מסתפק הקב"ה אפילו אם יגיעו למדרגות גדולות מאד, אלא שהוא מתאווה שיגיעו למדרגת אברהם שהוא ראשון לאבות.

לאיזה גדולה הגיע שלמה המלך? שישב על כסא ה'. היחידי, היחיד בעולם שנאמר ישב על כסא ה', שכל העמים נכנעו לממשלתו, ושמו יצא לכל העולם בחכמתו ובעשרו, ובכל זאת, לא היה מסתפק הקב"ה אם העולם היה מלא בשלמה, אלא דווקא באברהם. שמעתם? עכשיו מובן מה זה חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. עכשיו ברור מה הרמב"ם אומר, אם אדם רוצה להטות את עצמו יכול להיות כמשה רבינו או כירבעם בן נבט, זה הכל תלוי בך, אתה רוצה או לא רוצה, תתאמץ כמו שהאבות.

רבותינו אמרו, הרמב"ם אומר במורה נבוכים, במה חשק, אנחנו צריכים להסתכל במה חשק הקב"ה כל כך באבות הקדושים. מה חשק בהם? אם תדע מה הוא חשק תדע מה לעשות, אבל איפה קנה המדידה שלנו? איפה אנחנו מסתכלים? אחד פה מפה שהוא מוצלח יותר אחד ככה, לא, אנחנו לא הולכים רחוק. בדור הזה מוצלח אנחנו מסודרים, מוצלח כמו זה, דור קודם מי חושב בכלל, מישהו חושב להיות כמו הגאון מוילנא, מישהו מעיז לחשוב על דבר כזה, להפקיר את כל החיים ולישון שעתיים וכו' וכו', מישהו חושב על כזה דבר? מישהו חושב להיות האר"י הקדוש? פה מדברים אברהם ולא פחות. יחביבי, איזה נשמות יושבות פה, איזה נשמות, איזה נשמות. הקב"ה לא בוכה סתם, זה רק בגלל שאפשר ואנחנו לא עושים זאת.

כן מצינו, כן מצינו, שגם בתענוגות הגשמיים, שימו לב, גם בתענוגות הגשמיים עלה אברהם על שלמה. שאמר רבי יוחנן בן מתיה לבנו, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב. הגמרא בבבא מציעא פ"ג, והגמרא לומדת מכאן שהסעודה של אברהם אבינו עדיפה משל שלמה.

ומכיון שכן, אין הקב"ה מסתפק בגדולתו של שלמה ואף אם היה העולם מתמלא כשלמה, אם כל העולם היה שלוימלה, הקב"ה עדיין היה תופח ידיו זו על גב זו למה חסר להם המדרגה של אברהם? הן ברוחניות והן בגשמיות שלו. הרגשת צער כזו אנחנו מוצאים גם אצל הנביאים.

אנחנו קוראים בחבקוק א', רשע מכתיר את הצדיק. חבקוק קורא תגר על עלבון הצדיק שהוא מוכתר ע"י רשע. היום יש הרבה כאלה שמקבלים תואר כבוד, דוקטור כבוד, שמות כאלה, ומי המכתירים? אמר כבר חבקוק. ופירשו חז"ל, הכוונה על מרדכי הצדיק שאחשוורוש הוא שמלבישו בגדי מלכות, כמו שכתוב "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן". ולכאורה, הרי יש בזה כבוד גדול, כי המלך בעצמו שמולך על 127 מדינות הלבישו בגדי מלכות יקרים, אבל לפי ערכו האמיתי של האדם ולפי גודל החסד שהקב"ה הטביע בבריאה לטובת האדם, אין גבול לגדולה שהוא חפץ להעניק לו, שאפילו כבוד מלכות אם בא על ידי רשע, הרי יש בו משום עלבון ופחיתות. ויש להצטער ולקרוא תגר על כך.

עפרון, שהיה צריך למכור את המערה לאברהם אבינו, באותו יום נתעלה ונהיה ראש העיר, שופט עליהם. למה? שלא יפגום באברהם שהוא מתעסק עם אדם פשוט. למה זה עושה נדנוד בנשמה אם אתה מתעסק עם אנשים פחותים כאלה אז זה משפיע עליך תרצה או לא תרצה בלי שתרגיש. חכמי ירושלים היו בודקים עם מי יושבים בסעודה, הכל משפיע, הכל משפיע, כי אדם נועד לגדולות.

ודברים אלה לא נאמרו דווקא באדם צדיק, כי כל אדם מישראל, אפילו הפחות שבפחותים הוא ראוי להיות הגדול שבגדולים. הכי פחות יכול להיות הגדול שבגדולים. ריש לקיש היה הפחות שבפחותים, ראש כנופיה של גנבים, מלסתם את הבריות, הוא נהיה ראש עד שרבי יוחנן לא יכול לחיות בלעדיו.

רחב הזונה, פחותה שבפחותים שבאומות, במקצוע הפחות ביותר, וזכתה להגיע שיצאו ממנה נביאים ומלכים.

אמרו חכמים ז"ל, בשיר השירים פרק ז', ראשך עלייך ככרמל ודלת ראשך כארגמן. אמר הקב"ה, ראשך עלייך ככרמל, הרשים, הרשים, רשים רשים כמו עניים רשים, הרשים שבכם חביבים עלי כאליהו שעלה לכרמל, שקידש שם שמים, כל העם צעק ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים, הרשים שבכם הם חביבים עלי כאליהו בהר הכרמל, ודלת ראש כארגמן, אמר הקב"ה הדלים שבכם חביבים עלי כדוד, יש אומרים כדניאל. הרי שכל אדם, אפילו מן הרשים והדלים ביותר, ראוי לכבוד ולגדולה המרובה, לתענוגות והעידונים שהם למעלה מכל המושגים, ואם איננו מגיע לכך וחסר לו מתענוגות אלה, עלבון הוא לאדם והקב"ה מצטער על כך ותופח ידו זו על גבי זו למה אינם משיגים גדולה זו בתענוגות אלה. אין שיעור לחסד של הקב"ה. ואין גבול לתענוגות הגדולים, תענוגות גן עדן בעולם הבא, תענוגות רוחניים, תענוגות גשמיים שברא והמציא בשביל כל אדם ואדם. אדם שלא נהנה אפילו מפרי אחד יתן את הדין. ה' רוצה שנהנה ונתענג. ואם חסר לו משהו  מאותם התענוגות, רואה הקב"ה בזה סבל לאדם ומצב של קללה ותוכחה. וגם האדם הטביע בו הקב"ה כלי קיבול כזה, שהוא מרגיש כל פגם שהוא בכליל התענוגות האלה, ולשאוף לכל הישגי השלמות, וכמה נורא האדם, כמה נורא אם האדם איננו מגיע למדרגה שהקב"ה רוצה וגורם עם זה צער לקב"ה על אשר האדם מונע מהקב"ה את החסד שהקב"ה רוצה לתת לו.

אז הבעיה זה כנראה בשאיפות שלנו, בהבנה שלנו, במוכנות שלנו, במסירות נפש שלנו. כמובן שלא דיברנו פה תענוגות כמו תענוגות של החילונים, דיברנו על תענוגות שיועילו ויסייעו ככלים לעבודת הבורא לתת מנוחה ושלוות נפש.

אבל בואו נראה עכשיו דוגמא בשביל להבין מה ההפרשים בין לבין. אמר לרב פפא לאביי, מאי שני הראשונים דאיתרחיש לאינוסא, רב יהודה כאבי שליף חד משנא אתי מיטרא, ואנן מצערינן נפשין ומה צווקה צווקינן ולית משגח בם. מה קרה? אומר רב פפא לאביי, מה אנחנו שונים מהראשונים, ראשונים היה מתרחש להם נס, רב יהודה שהיה שולף אחד ממנעליו היה בא מיד גשם, ואנחנו מצטערים, וצווחים וצועקים ולא משגיחים בנו מן השמים. ובמסכת תענית כ"ד מביא באריכות, כי אם אתא למישלף אחרינא אתא אליהו ואמר ליה, אמר קודשא בריך הוא, איש עליו תחרינא מחרבנא לעלמא. רב יהודה כשהיה שולף רק נעל אחת לתענית כבר השמים לא יכולים להמתין רגע ישר יורד גשם, ישר. פעם אחד רצה להוציא גם חוץ מכבודם נעל שניה, בא אליהו בשליחות מן השמים לומר לו הקב"ה הודיע אם אתה תוריד את השניה הוא מחריב את העולם. מה הביאור מחריב את העולם? העולם לא יוכל לסבול צער שליפת המנעל השני שלך. מי הוא שיכול לחשוב חשבון של חילוק בין הראשונים לבין האחרונים, כי הצער של רב יהודה על נעל אחת היה שקול הרבה מאד מרב פפא ואביי, שנקל לשער כי גם הצער שלהם היותר קל היה בוקע רקיעים. והם מעידים על עצמם, שהם היו מצערים את עצמם וצווחים צווחות לשמים ואין מי שמשגיח בהם.

רואים מזה, שיש חילוק בין יותר איכות לפחות איכות. כולם צדיקים קדושים עליונים, אבל יותר איכות ופחות איכות תראו מה ההפרש. הצער של רב יהודה שהוא היה יותר באיכות זה נצח, נצח, נצח. והחילוק מבהיל כל כך. יש איכות שהיא נצח.

יודעים אנחנו שיש חיצוניות ויש פנימיות, כן? צריך שאדם יהיה תוכו כברו. נכון? כתוב מי שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, מה זה תוכו כברו? צריך שהפנימיות שלו תהיה כמו החיצוניות שלו. תראו איזה פלא, תוכו כברו. מה התוכו של תוכו? כ"ו, כברו בחיצוניות כ"ו - מה זה כ"ו כ"ו? שם השם, צריך שיהיה בתוכו ה' ובחיצוניותו ה' אותו דבר. בלי הפרש. תוכו כברו.

הביאור של פנימיות, זה מה שהוא יותר איכות יותר נצח. ויש פנימי פנימיות שזה פנימי מזה, ויש חיצון לגבי זה, והחילוקים שבין פנימיות לחיצוניות זה עד לאין לשער, וזה בצד הטוב, אבל יש גם בצד ההיפך, בטומאה גם כן, מה שהוא יותר פנימי הוא יותר איכות, הוא חטא עד אין סוף ממש, והחילוקים אין לשער.

עכשיו יש לנו גמרא מבהילה בברכות י"ב, דרשינן, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" זה הרהור עבירה. ויליף, מאיפה לומדים? משמשון, שאמר "כי היא ישרה בעיני", ואנחנו מבינים שלא היה שם חס ושלום מה שאנחנו חושבים, מה הביאור של ישרה? על דרך אשר עשה אלקים את האדם ישר, כמו שאתה מעיד על המעשה האלקי שהוא ברא את האדם ישר, "והאלקים עשה את האדם ישר" אז שמשון ראה אותה כישרה כמו שה' אמר על האדם שהוא ישר, הוא לא אמר נאה הוא לא אמר ככה הוא לא אמר משהו. אלא שחכמים ז"ל תפסו שלפי מדרגתו היה קצת הרהור עבירה. כי הוא אמר "הישרה בעיני" בעיני, בעיני. לכן נקרו לו את העיניים.

ענין שאין להשיג אפילו בשכל אנושי, ומזה לומדת הגמרא, אחרי עיניכם זו זנות, ועל הרהור כזה של שמשון נזיר אלקים שופט ישראל אמרו, הרהורי עבירה קשים מעבירה, וזה לפי מה שלמדנו, כי הרהור עבירה הוא יותר פנימי, ראיה זה דבר חיצוני, הרהור זה דבר פנימי, והחטא שהוא יותר באיכות מהעבירה עצמה. איכות העבירה בהרהור היא הרבה יותר עמוקה ונצחית מאשר המבט החיצוני.

זה מה שאמר הסבא ז"ל, כי במכה אביו כתוב "מות יומת" בחנק, במקלל אביו ואמו סקלה שהיא החמורה שבמיתות, ולכאורה היה צריך להיות עונש מכה חמור ממקלל. ולפי דברינו הביאור הוא, כי המקלל הוא יותר באיכות ונצח ממכה, קללה זה פנימי, מכה זה מכה חיצונית, אז תלוי באיכות של המעשה. ואם הוא יותר באיכות ונצח, כבר החילוקים רבו ועצמו.

זה מה שאמרו חז"ל, מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שנאת חינם שהיתה בו. וזה מבהיל. שנאת חינם תהיה חמורה יותר משלשה דברים שהם ביהרג ואל יעבור? אלא ללמדך מהי איכות. כי שנאת חינם היא יותר פנימית והיא יותר איכות, והחטא הוא יותר בנצח מהשלשה דברים שהם יותר חיצוניות משנאת חינם. כל אלה הם חיצוניים, רצח זה חיצוני, גילוי עריות זה חיצוני, עבודה זרה זה חיצוני, לכן שנאת חינם חמורה מהם. אז אנחנו רואים מה זה חטא באיכות.

ושם אמר רב יוחנן, טובה ציפורנן של ראשונים מכריסן של אחרונים, כל כך הוא החילוק של חטא, מיותר איכות לפחות איכות שראשונים נתגלה עוונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם, למה לא נתגלה עוונם וגם קיצם? הביאור לפי מה שאמרנו, ראשונים שהחטא שלהם היה בחיצוניות, עבודה זרה שפיכות דמים גילוי עריות, נתגלה עוונם, זו הבחינה שנתגלה מפני שיכול להתגלות, אחרונים שלא נתגלה עוונם מפני שאין בה חטא פנימי בחטא של איכות להתגלות, בחטא פנימי של איכות אי אפשר להתגלות, הנה אלפיים שנה אומרים לנו את זה ועוד לא גילינו את זה. כי הבחינה היא עד אין סוף ממש, בגדר משפטיך תהום רבה שזה נאמר על חטא של איכות. אז רואים מה זה ההפרשים בין אדם לאדם, בין איכות לחוסר איכות, ראשונים מסרו נפשם על התורה, אחרונים לא מסרו נפשם על התורה. אתם שומעים? זה נאמר עליהם בדורות האם, זה נקרא לא מסרו, הרי בסוף מה יהיה? "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו" במה מדובר - מי ששנה פרקו מאה למי ששנה פרקו מאה ואחד נקרא זה ששנה פרקו מאה לא עבדו! אדם שיכול להגיד מאה מספיק, זה מספר עגול אני מפסיק פה, לא ממשיך. הוא יכול להמשיך, זה נקרא לא עבדו. ז"א הכוחות שלנו שאנחנו קיבלנו ואנחנו נדרשים להשתמש בהם הם מצערים את הקב"ה שהוא בוכה עלינו כל הזמן אפילו שאנחנו יושבים ועוסקים בתורה תדיר, כמי שלא עוסק בתורה. כמי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק.

מה אני אגיד לכם, רבותי, הקב"ה מצפה מאיתנו יותר ממה שחשבנו. וצריך להתחיל לעבוד, צריך להתחיל לעבוד. אין מה לעשות, צריך להתחיל לעבוד.

אני רוצה להגיד לכם כמה דברים גם בענין זה, על מעלת התורה הקדושה. אדם שעבר עבירות הרבה וקנסו עליו מיתה, מרוב עבירות התחייב מיתה לשמים, וחזר ועשה תשובה, תשמעו מה העצה איך אפשר להיפטר מדין מיתה, וחזר בתשובה וקרא תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה מדרש והלכות ואגדות, ושימש תלמידי חכמים, אפילו נגזרו עליו מאה גזירות הקב"ה מעבירם. שמעתם? בוא וראה כמה גדול כוחה של התורה, שמטהרת את פושעי ישראל בזמן שעושים תשובה אפילו מעבודה זרה שבהם. מי אמר את זה? תנא דבי אליהו רבא פרק ה' ופרק י"ח.

עוד, מי שיש בידו עוון חילול ה' שלא יתכפר עוונו ביסורים, ז"א גם יסורים לא יספיקו, תמצא לו כפרה, איך תמצא לו כפרה? בהגיונו תמיד בתורה ויגיעתו בה, אבל, לומד תורה ויגע בה עד שיש לו יסורים מהלימודים. עייפות. כאשר אמרו רז"ל, אם יתכפר עוון בית אלי ובזבח ובמנחה, בזבח ובמנחה אין מתכפר, אבל מתכפר בדברי תורה, כי התורה רפואה לכל מכה נחלה מאד. על כן כתוב "מרפא לשון עץ חיים" מי אומר את זה? רבינו יונה בשערי תשובה ד' ט"ז.

ז"א אנחנו רואים עד כמה אנחנו צריכים ללמוד ומה כח התורה הקדושה שהיא מעניקה לנו. כן?

עכשיו בואו נראה עוד דבר, עשה בעוד שבידך לעשות, משל לאדם העומד על שולחנו והיה רעב ותאב לאכול ובעוד שהיה אוכל עמד עני על הפתח ושאל ממנו להאכילו ולא החזיר לו פנים, הלך אותו עני בפחי נפש, לאחר שעה הגישו עוד לפניו לאכול, והיה בטנו מלא, וכיון שראה שאינו יכול לאכול עוד אמר תנו את זה לעני, היה חכם עומד עליו ואומר לו, שוטה, אילו יכולת לאכול עוד לא נתת לו, אתה שאין בך כח לאכול יותר אתה נותנו לעני? כך הוא אדם בעולם הזה, הולך בהבליו רעב לאכול ולהרויח ממון, בא עני - יצר הטוב, שואל ממנו בבקשה תחזור בתשובה, תעסוק בתורה, ואין אדם רוצה, כי הוא רעב ביותר להרויח ממון, לאחר זמן תופסים אותו בקולר וכשרואה שאינו יכול להרויח יותר, יש לו מחלה, הוא אומר אחזור בתשובה, שמא יתנו לו שעה לכך או שלא לא יתנו? אומר לו הקב"ה, שוטה, עכשיו שאינך יכול עוד להרויח יותר אתה אומר אחזור בתשובה? אילו היית יכול להרויח עוד לא היית חוזר בתשובה, ובעוד כך יוצאת נשמתו ממנו.

מי אומר את זה? הזוהר הקדוש פרשת לך לך. העולם לא הפקר, העולם לא הפקר.

אני רוצה לסיים במשהו פלפול ככה נחמד, ממתיקות התורה ישתבח הבורא ויתעלה שמו, פלפול קטן. "והיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת". איתא במסכת שבת דף צ"ו ע"ב, מקושש זה צלפחד, שנאמר "ויהיו במדבר" כתוב "ויהיו בני ישראל במדבר", מה זה ויהיו במדבר, בטח שהיו במדבר, למה צריך להגיד במדבר? זה יתור, ונאמר "אבינו מת במדבר" נו, בטח מת במדבר, איפה הוא מת? במדבר. אלא מדבר מדבר לגזירה שווה, מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד, מי אומר את זה? דברי רבי עקיבא, רבי עקיבא דורש גזירה שווה במדבר במדבר, מה כאן אבינו מת במדבר זה צלפחד, גם המקושש במדבר זה צלפחד. אמר לו רבי יהודה בן בתירא, יבבבבבי, אמר לו בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין, יחביבי, רבי יהודה בן בתירא אומר לרבי עקיבא אתה תתן את הדין בין כך ובין כך, אם כדבריך שבאמת הדרשה של גזרה שווה, שזה צלפחד, התורה כיסתהו ואתה מגלה אותו? התורה לא רצתה להגיד את השם שלו במפורש צלפחד, אם היא רוצה היא היתה אומרת, היא כיסתה, ואתה הולך ומגלה שזה צלפחד? אתה תתן את הדין. ואם לאו, ואם הדרשה שלך לא נכונה, אתה מוציא לעז על אותו צדיק ואתה תתן את הדין. י'חביבי מה הולך כאן? ומקשה הש"ס, אמאי הקשה רבי יהודה בן בתירא ורבי עקיבא, והא גזרה שווה קדריש, מה קרה? הוא דורש גזרה שווה במדבר במדבר, ומתרץ - ורבי יהודה בן בתירא לא גמר אותה גזירה שווה, רבי יהודה בן בתירא לא למד את הגזירה השווה הזו, נו, אז מה אז אתה יכול לאיים על רבי עקיבא, להגיד לו שאתה תתן את הדין בין כך ובין כך? אז אתה לא דורש ככה והוא כן דורש ככה, אומר לא, הדרשה שלך היא מוציאה את הצדיק לא טוב, אם התורה כיסתה עליו אתה לא תגלה ואם התורה לא אמרה עליו ואתה אמרת - אמרת לעז על צדיק, עד פה ברור,  נכון? וזה צריך ביאור, למה? מצינו אישים רבים שהתורה לא מגלה את ענינם, לא חושפת את ענינם, וחכמים ז"ל פליגי בהו - חכמים נחלקו בזה ואמרו על אישיות מסוימת שבח או גנאי, ולא מצינו שאחד מהצדדים מאיים על השני ואומר לו איך אתה אומר ככה וככה, בין כך ובין כך אתה תתן את הדין? כגון אדם הראשון, יש אומרים צדיק היה ויש אומרים כופר היה, בסנהדרין דף ל"ח ובעירובין י"ח, שמה אומרים שהוא היה צדיק, ומאן דדרש כופר למד ממקרא דכתיב אייכה, איכה, ולא מצינו שתקף אותו מאן דאמר צדיק, זה שאמר שהוא צדיק לא תקף את ההוא שאמר כופר, וכן ביוסף כתוב שבא לעשות מלאכתו, חד אמר מלאכתו ממש וחד אמר דנתכוון לדבר עבירה, רק כיסתה עליו התורה, דיברה בלשון נקיה. וגם בנח יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי, ולא מצינו שתקפו עליו דרשה, מה טעם דווקא כאן, תקף רבי יהודה בן בתירא? זה מתוק מדבש רבותי, רבותי.

ש. לא שומעים

הרב: אבל יש מי שדרש הוא בעל העבירה ואם הוא לא צודק אז הוא צריך ליתן את הדין

ש. לא שומעים

הרב: למה, אם התורה כיסתה עליו לא אמרה מה הכוונה לא אמרה אבל לעשות עבירה, אז אתה גילית, ואם טעית בפירוש שלך אז מגיע לך עונש בין כך ובין כך, כולם בין כך ובין כך, כי כל מקום התורה כיסתה ואם היא כיסתה היא לא רוצה שתגלה, אם היא לא רוצה שתגלה מה אתה מגלה מי זה? מה זה, מה אתה מגלה? ואם טעית אז אתה גם צריך לשלם, מה אתה מוציא לעז על צדיקים?

ונראה לפרש, איזה מתוק זה, איזה מתוק. ונראה לפרש, דהנה איתא במסכת סנהדרין דמתים שהחיה יחזקאל הם בני אפרים אשר טעו במנין ויצאו ממצרים בטרם בא השעה, שלשים שנה לפני, ומתו מאתיים אלף. עכשיו, המתים שהחיה יחזקאל, מה שכתוב ביחזקאל ל"ז, חזון העצמות היבשות, הם בני אפרים אשר טעו במנין ויצאו ממצרים בטרם בא השעה, ואמרינן דאחר שהחיה אותם יחזקאל עלו לארץ ישראל ובנו בתים, אז המתים האלה קמו לתחיה - תחית המתים ועלו לארץ ישראל מבבל ובנו בתים, עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר, אני מביניהם ואלו תפילין שהניח לי אבי אבא מהם, העבירו לו תפילין דור אחרי דור מהמתים שהחיה יחזקאל הנביא, והוא מעיד - אני מבני בניהם והנה תפילין שהניח לי אבי אבא מהם, מהם, הנה הוכחה מאז, הנה. יחביבי, מה זה פותר לנו? מה זה פותר לנו? מתוק מדבש. מתוק מדבש. סוכר נבט, ווי ווי. והשתא יש לפרש סוגיא זו, עכשיו נפרש את הסוגיה שלנו, דהא זה שמותרות כל אותן הדרשות והן אותה גזירה שווה המגלה את גנותו של צלפחד, ולא הוי כלומד על מנת לקנטר, ומשום שהיתה מסורת על אותו ענין כל הדרשות האלה שמותר היה לדורשם ואף אחד לא אמר שהם דרשות לקנטר ולבזות את הצדיקים, הם בדיוק כמו הגזירה הזאת של גזירה שווה של צלפחד, ולא היה כלומד על מנת לקנטר, זה משום שהיתה מסורת על אותו ענין, ובפרט בצלפחד שאותו מעשה היו עדים לו אלפי אלפים ישראל וכולם ראו בעיניהם שזה צלפחד, אז בדור ההוא, בדור שצלפחד קושש את העצים היו אבא, היה לו אבא והיה לו סבא, והיה לו בן והיה לו נכד והיה לו נין, והם ראו, הם היו עדים, וזה עבר מדור לדור כי כל אחד הזהיר את השני משבת ואמר לו אתה זוכר מה היה עם צלפחד, כן? אתה זוכר מה היה עם צלפחד, לא אמרו אתה זוכר מה היה עם ההוא במדבר במדבר, אמרו צלפחד, ידעו שזה צלפחד. ובודאי נתפרסם הדבר מאב לבן דורי דורות, על כן לא היה חושש רבי עקיבא לכבודו של צלפחד, כי כבר ידוע היה לרבי עקיבא אותו המעשה מאבות אבותיו, פה יש מרכאות שאח"כ אני אסביר, ואין באותה גזירה שווה להוסיף שום גנאי, מה הגנאי אם הדבר ידוע? אין גנאי בדבר שידוע, אז זה לא מסוג הדבר שהתורה רצתה לכסותו או לא לכסותו בענין כזה שאסור להזכיר את השם, ולא נותר אלא שתורה היא וללומדה אני צריך, ואם יש גזרה שווה צריך ללמוד אותה. אבל רבי יהודה בן בתירא, רבי יהודה בן בתירא, הרי בענין כל שאר אנשים שיש להם מסורת שחטאו לא קשה איך אנחנו דורשים להם, שאין בזה קנטור למה כבר נתפרסם ענינם במסורת, אבל בענין צלפחד, בענין הספציפי הזה בשונה מאחרים שהיתה מסורת, אבותם של רבי יהודה בן בתירא מתו לפני המדבר, כי הם הקדימו לצאת מתי? לפני שיצאו ממצרים, אז אין להם מסורת מה שהיה עם צלפחד במדבר שהוא היה מקושש עצים, ולכן הוא שהיה מצאצאיהם לא היה לו את המסורת, ונמצא שהגזרה שווה היא אשר מלמדת אותנו בגנותו של אותו צדיק, לפיכך הוא היה מסרב ללמוד אותה, למה? כי אצלו זה היה בחינה של לומד על מנת לקנטר, אצלו לא היתה מסורת לכן הוא התנגד לדרשה הזו, והוא אמר שבין כך ובין כך אתה יוצא לא טוב, כיון שאצלו לא היה מפורסם הנושא של המסורת הזאת, אז לכן הוא התנגד לדרשה. רבי עקיבא לא היתה לו בעיה, רק פה כתוב שהיתה מסורת מאבות אבותיו רבי עקיבא, אבל רבי עקיבא היה בן גרים, אז איך אפשר אבות אבותיו? אז צריך להגיד ככה, שהוא משתמש פה בלשון אבות אבותיו כמו שאנחנו אומרים שגר יכול להגיד אלקי אבותינו גם, אז אם יכול להגיד אלקי אבותינו אע"פ שאין לו אבות, מכל מקום גם פה אבות אבותיו הכוונה כיון שנכנס לכלל ישראל יכול להגיד גם אבות אבותיו. אבל מכל מקום לא היתה מסורת, לרבי יהודה בן בתירא לא היתה מסורת בגלל זה ולכן מתיישב כל הדבר. יפה או לא יפה? מתוק. מתוק.

רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

קדיש.

ש. לגבי מה שהרב אמר בהתחלה, בתחילת הדרשה שהיה יפה מאד לגבי שהקב"ה בוכה על הצער ולמעשה מה שהבנתי מזה שהקב"ה רוצה שאנחנו נחיה כמו בימות המשיח, שנלמד תורה בעונג ולא מצער, רק עוונותינו גורמים לזה שאנחנו לומדים את התורה מצער ויגון, אז הוא בוכה על שניהם, גם על זה שיש לנו את הצער בגשמי, וגם בזה שהתורה שלנו לא כל כך מושלמת בעקבות זה, נכון?

הרב: הבנת טוב מאד

ש. עכשיו על זה יש לי שאלה, אם כן, כאילו הכל טוב ויפה רק דבר אחד לא מסתדר לי, רק דבר אחד לא מסתדר לי שביקש יעקב לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, הקב"ה אמר לו לא מספיק שיש לך עונג בעולם הבא, אתה כבר רוצה? זה שאלה אחת לגבי זה. עכשיו לגבי רבי יהודה בן בתירא, מה שהרב אמר יש על זה גם קושיא, כי אם כל התירוץ הזה קודם כל הסברא הזאת מיחזקאל שהחיה את יוצאי אפרים זה סברא, יש עוד סברא, אבל נגיד שנלך לפי זה, אז הרי אבותיו של רבי יהודה בן בתירא הם לא היו בימי צלפחד, לכן לא נמסר להם המסורת, אבל יש גם הרבה דברים אחרים שהם לא היו, גם בימי דוד, בימי כל הנביאים, רק הם באו, מתי הם באו? אחרי בית שני, אז יש הרבה גזרות שוות שבכל תקופות התנ"ך שהם גם לא היו, אז למה על זה הוא לא מתקומם, כל מיני דברים שהיו על שמשון הגיבור למשל, שהתכוון לרעה או התכוון לטובה, יש על זה כל מיני דיונים, גם אז הם לא היו, אז אם ככה על הכל הוא צריך

הרב: שמעתי, ובכן קודם כל השאלה הראשונה ביקש יעקב לישב בשלוה, ז"א הקב"ה רוצה שאנחנו נלמד בשלוה, ז"א שלא יחסר לנו כלום - זה הכוונה, מזה שלוה? שנגיע למצב ששום דבר לא יטריד אותנו, מהצדיקים הגדולים הם צריכים להגיע לדרגה כזאת גם שיש להם טרדות זה לא צריך להטריד אותם, אם הם רוצים להיפטר מהטרדות ולשבת רק בשלוה בשביל ללמוד בלי שיהיה להם שום נסיונות ושום טרדות, על זה הקב"ה אומר "לא דיין לצדיקים", ז"א יש חילוק בין שלוה מבוקשת שאנחנו מבקשים את השלוה לשם שלוה כדי שנוכל ללמוד, לבין האפשרות שהקב"ה רוצה שבכל מצב אנחנו נהיה במצב של שלוה. מה פירוש? גם אם יש צרות, יש בעיות, יש הכל, אדם צריך להיות כמי שזה לא מטריד אותו בכלל. ואם זה מטריד אותו וחסר לו, והוא מרגיש את זה, אז זה בעיה. מצד שני, אם הוא לא מרגיש אפילו את זה, לקב"ה כואב שחסר לו את מה שהיה יכול להקל עליו, כי באיזשהו מקום זה מפריע לו, אפילו שהוא לא מרגיש זה משפיע, כמו הדוגמא שאמרנו שאברהם עם עפרון זה גם משפיע כמו שאמרנו שאברהם עם עפרון זה גם משפיע אפילו ההתייחסות לבן אדם שמדבר איתך. מכל מקום זה שוני מהותי. הקב"ה מביא על האדם את הנסיונות, אמרנו שאדם שלומד בדוחק מעלתו יותר גדולה, וכשהקב"ה מביא על אדם דוחק אז הוא מביא עליו את זה כי ככה הוא רוצה, והוא יודע מה טוב בשבילו, רבי חנינא בן דוסא לכאורה היה לומד יותר תורה כביכול, אם היה פחות בדוחק ובעוני, נכון? ואעפ"כ עם כל זה הוא החזיק את כל העולם כולו שכל העולם ניזון וכל העינוגים והעידונים שהעולם קביל היו בזכותו למרות שהוא אכל רק קב חרובין, כי הוא לא הרגיש בכלל בענין. ז"א אם תגיע לדרגה כזאת אז אתה תהיה במצב של שלוה גם זה. וכשרצה רבי להשלים לו את החסרון שלו לעולם הבא, אז אשתו אמרה לו, אתה לא יכול, הוא למד תורה בדוחק, אתה התורה שלך היתה מתוך שלוה. אז יש הבדל בין תורה לתורה איך היא נלמדת ותלוי גם איך ההרגש של הבן אדם, האם הוא מרגיש שהוא חסר או לא. אתה יכול להיות גם מאוכלי המן אפילו שאין לך מן, אם אתה מרגיש שאתה לא חסר לך כלום, כמו שאוכלי המן לא היה חסר להם כלום, יש אדם בעולם הזה שמידת ההסתפקות שלו גדולה שהוא לא מרגיש שחסר לו משהו. הסטייפלר אומרים עליו אף פעם לא אכל אוכל חם, הכינו לו חם ועד שהוא ניגש לאכילה זה כבר היה קר, כי תמיד עוד רגע עוד רגע עוד רגע, לא יכול לעזוב את הספר. אז ז"א לא חסר לו כלום. אנחנו צריכים להגיע למדרגות כאלה, וגם אם לא נגיע הקב"ה בוכה עלינו למה לא הגענו, כי הוא יודע שאנחנו לא יכולים, היכולות שלנו הן גדולות ביותר.

לענין הישוב השני של הקושיה שלך, נכון, לא כל דבר צריך לעבור גם במסורת, אבל במקרה הזה המפלפל פה רצה לפלפל ולומר שבעצם יש שוני כדי ליישב את הדבר, מה קרה שפה פתאום אנחנו שומעים שיוצאים בטרוניה כזאת עד כדי דיבורים כאלה? אז הוא מצא נקודה אחת שיכולה להאיר את העיניים, שמה שעבר במסורת אצל זה לא אצל זה, במקומות אחרים יכול להיות שיש מסורת ואין מסורת, אבל שמה לא היה את הסיפור הזה שהם היו חסרים, כאילו לא ידעו בכלל מהסיפור הזה, אז צריך לבדוק שמה את הסיפור למה שמה לא יצאו ולמה לא אמרו, מה החילוק ומה השוני, אבל בסך הכללי במקרה הזה הדבר הוא יותר ברור.

ש. לא שומעים

הרב: לא, הוא אמר לפי מה שהוא אוחז אין לו מסורת על הדבר הזה, והוא אומר למה לדרוש דרשה כזאת שיכולה להוציא גנאי על אדם, אז לכן הוא אמר את מה שהוא אמר. אבל מכל מקום, בשביל ליישב את הדבר הזה כי לא מצינו במקום אחר טרוניה כזאת, אז המפלפל פה בגנא דפלפלא מביא את התירוץ הזה ליישב, הוא אומר נראה ליישב, אפשר תמיד להקשות עוד קושיות וליישב ולהתפלפל, יש לי על זה עוד כמה קושיות אם תרצה, אבל ליהנות ככה, לטעום טעם של פלפל חריף קצת, אז נחמד מקום להבין ממקום למקום וכו'.

ש. לא שומעים

הרב: נכון, ואז מה?

ש. לא שומעים

הרב: נכון. נכון. ואפילו פנינה גם התכוונה לשם שמים ונענשה בעונש גדול, גם מי שעושה דברים לשם שמים, אם לא עושה אותם כמו ש

ש. לא שומעים

הרב: מה פירוש למה?

ש. לא שומעים

הרב: הוא הסביר את עצמו, הוא אמר לו במפורש, אם התורה הסתירה למה אתה מגלה, ואם טעית בדרשה אז למה אתה אומר דבר גנאי על צדיק. זה מה שהוא הסביר, הוא הסביר פשוט, אין ראוי להגיד על צדיק במקום שהסתירו ממנו ובמקום שיכולה להיות טעות, למה בן אדם אתה מבין אומר ככה, לרבי עקיבא יש את ההסבר שלו למה הוא אמר, לרבי יהודה בן בתירא יש את ההסבר למה הוא אמר, אבל איך זה מסתדר ששניהם לא אומרים אותו דבר? זה היה לו מסורת וזה לא היה לו מסורת, זה התירוץ של המפלפל.

ש. לא שומעים... כל הגדולים שלמדו לא בדוחק

הרב: הארי הקדוש במקרה, למד בדוחק, בדוחק גדול, והוא היה נעדר שבע שנים מביתו, ועוד שבע שנים, שבע שנים שהוא למד ביער לבד, והיה בא רק שישי שבת, ושבע שנים שהוא למד עם אליהו הנביא, ולא היה לו זמן לעידונים, הוא לא אכל ופלים מן

ש. אבל היו בגמרא אנשים מאד עשירים

הרב: היו עשירים כמו רבי למשל, שזכה לשתי שולחנות, נכון, אבל כשהגיע מבחן שהוא רצה לתרום מהזכויות שלו שיחסרו לרבי חנינא בן דוסא או לרבי שמעון בן חלפתא לפי גירסא אחרת, אז התוצאה היתה שאמרו לו לא חביבי והוא הודה על זה, התורה שלך לא שקולה לתורתו של רבי חנינא בן דוסא או רבי שמעון בן חלפתא שהיו עניים מרודים והם למדו בדוחק ותורה כזאת אין להשוות, שהרי למדנו שתורתם של רבי יהודה בר עילאי ותורת משה ויהושע זה נקרא שקר החן, לעומת רבי יהודה בר עילאי שזה מתלמידי התלמידים הרחוקים של משה רבינו.

ש. אז אתה עושה קנטרי זה הפוך כאילו ה' רוצה המן, רוצה שתלמד בעונג, מצד שני אתה מקבל שכר על זה שאתה לומד לא טוב

הרב: נכון, נכון, אבל אם אתה יכול לחיות בצער גדול, פת במלח תאכל ועל הארץ תישן ומים במשורה תשתה וחיי צער תשתה ובתורה אתה עמל, אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה, איך בעולם הזה אשריך ישן בלי מזרן ברצפה, בקושי שותה, בקושי אוכל, איך אשריך בעולם הזה? תגיד לי בעולם הבא אני מבין, על הצער הזה מגיע לי, אומרים לא לא זה גם אשריך. מתי? אם בתורה אתה עמל, אם זה לא מפריע לעמלות שלך בתורה, התורה אומרת יו, אך הגב, אי לא יכול ללמוד, רגע אני הולך לנוח אני הולך ככה, תביא ופלה תביא זה תביא זה, אתה מבין, אם אתה עמל סימן שאתה לא מרגיש בכלל שום ייסורים, אדם כזה ודאי שאשריו. כי לא מפריע לו לא רצפה ולא מיטה ולא אוכל ולא שתיה, כלום לא מפריע לו, אז מה הוא איפה הוא? בגן עדן. הבנת? אבל יש לו מעלה, שבשמים מחשיבים את זה בצער, כי יודעים שזה צער ביחס לאוכלי המן, אבל הוא איך חי? הוא חי בלי שום חסרון, בלי שום חסר. זה החסיר מתורת רבי יהודה בר עילאי? זה לא החסיר. הלל הזקן שהיה חוטב עצים זה החסיר מתורתו? לא החסיר. רבי חנינא בן דוסא זה החסיר? לא החסיר, ועוד כאלה רבים. ז"א אנחנו יכולים להגיע למדרגות גבוהות.

ש. לא שומעים... הם לא היו בדור של נסיון...

הרב: מה אתה מדבר?

ש. ... אתה הרב דרשת כמו פעם, אנחנו דור של נסיון, כל אדם שיושב פה היום מגיע לו פרס נובל, למה? כי עצם היותו שהוא יושב פה ולא יוצא החוץ, ויש כאלה היום

הרב: מי אמר שלא? מי אמר שלא? מי אמר שלא אני מצדיק. מי אמר מגיע לך פרס נובל, זה לא פרס אבל

ש. נו בסדר להגיע לדרגות כאלה של יסורים, אפילו עם כוס קפה העיקר שילמד, העיקר שילמד

הרב: מגיע לך, מגיע לך, מגיע לך מי אמר שלא? אבל אומר הקב"ה מגיע לך עוד יותר.

ש. אז צריך לתת לנו כח

הרב: אני רוצה לתת לך עוד יותר, הוא אומר תתאמץ תשאף, אתה חלמת בכלל להיות אברהם אבינו, בחיאת

ש. לא

הרב: אז זה הבעיה, על זה בוכה הקב"ה למה? למה אתה לא מתחיל את הבוקר עם אברהם אבינו. למה אתה מתחיל עם זה את היום עם הדור הזה, שאני כבר לומד ב"ה מגיע לי פרס נובל, זה כלום הוא אומר לך הקב"ה, אברהם אבינו, לא שלמה, לא שלמה, אברהם הוא רוצה ממך. אברהם.

ש. בדורות האלה

הרב: עזוב את הדורות ההם על הדור הזה הוא מדבר

ש. כמו שהבן איש חי אומר יש קנקן חדש מלא ישן וישן מלא חדש, הוא אומר דורות ראשונים יצאו ראשונים, אבל דורות שלנו אחרונים לענין של מנשה, מנשה

הרב: כן כן כן כן כן

ש. אם היית בדור שלי היית

הרב: שואל אותך שאלה, שואל אותך שאלה, שואל אותך שאלה, שואל אותך שאלה, תגיד לי, תגיד לי, משיח יצא מהדור הזה?

ש. יצא

הרב: אתה יודע מי זה משיח? משיח יותר חכם משלמה המלך וקרוב למשה בנבואה והוא נקרא האדם המושלם בעולם. בשבילו נברא העולם, שמעת? והוא יצא מדור כזה, איך יכול להיות?

ש. יכול להיות

הרב: איך?

ש. זה אכשר דורא

הרב: לא הבנת איך, מה זה הוקוס פוקוס, עוד פעם, עוד פעם, איך יכול להיות? עוד פעם תענה

ש. הדור שלנו

הרב: הדור שלנו, תענה איך יצא

ש. רק יש לנו נסיון

הרב: מה אתה עונה לי, חוזר על התקליט, תענה עכשיו, שואל איך יצא?

ש. הוא יצא, הוא יצא, חייב לצאת

הרב: עוד פעם, איך? איך? הדור שלנו זה כל התיאורים שאמרת, איך יצא? אמרת תיאורים אני מקבל אותם, איך יצא?

ש. הרב יגיד

הרב: אז אני מסביר לך, השאיפות שלו, הרצון שלו, המסירות נפש שלו, כל מה שהוא יעשה בשביל להגיע לאברהם אבינו זה מה שמביא אותו. ז"א אדם צריך לשאוף להגיע לאבות הקדושים, אם הוא לא מתחיל בכלל עם שאיפה כזאת לאן הוא יגיע, הוא לא יגיע לשום דבר. הוא לא יגיע לשום דבר. הוא יגיע למכולת, הוא יגיע הביתה והוא יגיע לכולל, זה לאן שהוא יגיע, זהו. אתה צריך להחליט מה אתה רוצה להיות, אתה רוצה להיות כמו שה' מצפה ממך? ה' בוכה, רוצה שאתה תהיה אברהם אבינו, הבעיה שאין לך אפילו שאיפה. אתה אומר לבן שלך, אתה יש לך בן, אתה תגיד לו, אני אתן לך, אקנה לך, אביא לך, רק שב תלמד אני רוצה אותך צדיק ראש ישיבה, נגיד השכל שלך אומר ראש ישיבה זה השיא, נכון? אם יבוא אחד יגיד לבן שלו אם אתה תהיה אברהם אבינו אני אביא לך, יצחקו עליו אתה מג'נון אתה מבקש מהבן שלך להיות אברהם אבינו, למה אתה אברהם אבינו? זה הבעיה, אף אחד לא מתחיל אפילו לחשוב בכיוון, אתה מבין? וה' אומר למה לא כל העולם, אברהם יצחק יעקב משה דוד, אברהם יצחק יעקב משה דוד, אתה שומע? אפילו לא שלמה, מה אתה רוצה, אני אחליף את המילים של הקב"ה? הוא אומר שככה הוא רוצה והוא אומר שאתה יכול, והוא אומר שגם בדור הזה, אז מה אתה רוצה שאני אגיד, שאני אגיד אחרת? אני אגיד לו מה אתה לא יודע שהדור הזה און סמארט פון, ועם פייסבוק, מה אני צריך להגיד לו, מה הוא לא יודע? הוא יודע, אבל הוא אומר לו מי אמר לך להתעסק איתם? זרוק אותם. שב תעסוק בתורה וזה הכל, גדל את המשפחה על ערכים אמיתיים  יהודיים טהורים, תראה להם את הדוגמאות של אברהם יצחק יעקב וכו', אתה מבין? אנחנו מתחילים עם דוגמאות, איזה? של אחרוני האחרונים, אנחנו מסתכלים וזה בשבילנו שיא השיאים, וזה נכון וזה נכון וזה נכון, שיא השיאים. מי יכול להיות הש"ך, מי יכול להיות הט"ז, מי יכול להיות כל מיני שמות איך אנחנו יכולים? מי מי מי יכול? מי יכול? אנחנו אומרים לעצמנו מי יכול? מה זה מי יכול? אומר הקב"ה אתה יכול להיות אברהם יצחק ויעקב. מה אתה מדבר איתי מי יכול? אנחנו מסתכלים ככה ואנחנו אומרים ראשונים ככה ואחרונים ככה וכל הזמן עושים את החשבונות.

ש. כבוד הרב, האריז"ל מביא אומר שאנחנו הם היו במקומות גבוהים, הם כל אחד היה ממקום אחר, זה לא שייך שבדור הזה, אין נשמה, תהיה נשמה גבוהה משיח

הרב: לא אחד כולם

ש. אבל אנחנו בדור שלנו

הרב: לא אחד, כולם, קראנו עכשיו הבאנו גמרות, כולם לא אחד. אבל הבאתי לך רק ראיה שמשיח יבוא בדור הזה, פירושו של דבר שבדור הזה המקולקל שאתה קורא לו, שקשה מאד להחזיק מעמד בכולל אפילו, אז בדור הזה יצא אחד כזה שהוא ענק שבענקים, איך זה יכול להיות? מה הוא שונה ממך? השאיפות שלו, השאיפות, השאיפות, אתה מבין? אנשים אין להם שאיפות, הם מסתפקים באני אברך כולל, אני רב, אני רב שכונה, אני ככה, כולם מסתפקים במשהו, לא להסתפק, לא להסתפק. אברהם הסתפק? לא. כל העולם הוא שיגע אותו, לא מסתפק. זה החכמה, לא להסתפק, אל תסתפק. כן.

ש. בהקשר למה שהרב דיבר לפני כן, איך אנחנו עושים את זה הלכה למעשה להבדיל בין ההגדרה של מותרות לבין העמל ולשלב את האוכלי המן ללימוד איך עושים את זה למעשה, כי תמיד בד"כ זה סותר, אנחנו

הרב: קודם כל אתה צריך להעריך כל תפוח אדמה שיש לך וכל מלפפון וכל עגבניה, אנחנו אפילו לא יודעים ליהנות ממה שאנחנו אוכלים, הכל אבלע אבלע אבלע אבלע, ישר בולעים בולעים בולעים את הסלט לא טעמו אותו, תאכל את הסלט, תיהנה מהמלפפון לאט לאט, אנחנו בכלל לא נהנים משום דבר, שום דבר, הכל אבלע אבלע אבלע, אתה יודע, אני התחלתי לנסות לאכול, אתה יודע לאט בשביל דיאטה, כן, כאילו להשביע, מה הבעיה, אדם אוכל אוכל אוכל מהר אז עד שזה מגיע לקיבה הוא מרביץ מרביץ פתאום זה הכל נעצר, אבל בינתיים הוא אכל הרבה יותר ממה שהוא צריך, אבל אם היה אוכל לאט לאט היה מגיע לשביעה בחצי הדרך, למה כשהוא אכל לאט לאט עד שזה בינתיים זה הספיק להגיע, אז הוא כבר מרגיש שהרעבון נפסק והשובע מתחיל. אז אדם לא נהנה, פשוט לא נהנה, לא נהנה, אתה יודע אתה יכול לקחת כפית אחת ממעדן ולשים אותה בפה ולאט לאט ללעוס ויהיה לך טעם כמו מעדן שלם, רק אתה לא רואה את זה ככה, אתה אוכל אוכל אוכל אוכל לגמור את המעדן. תנסה פעם, כל דבר תאכל רק אחד. אז תראה פתאום שלא חסר לך מעדנים. לא חסר שום דבר.

אתה יודע, היו כמה שבתות שהחלטתי שאני לא אוכל פיצוחים, אני אוכל רק אחד, גרעין אחד, פיסטוק אחד, שקד אחד, אגוז אחד, הכל אחד, ואוכל אחד אחד אבל טועם אותו עד הסוף ככה לועס לועס לועס לועס, אתה לא תאמין, אתה תאכל ככה חמישה ששה כאלה סוגים כל אחד אחד אחד, תראה שאתה מסודר. מה אתה צריך הרי בסוף? את הטעם כאילו, הרי כל העבודה בעיניים שיש עלינו זה בחיך יש לנו בסך הכל סנטימטר שמה שהסנטימטר הזה הוא של הטעם ובשביל זה אתה משלם הרבה כסף. כי אחרי שזה עובר את הס"מ הזה זה הכל אותו דבר, בטטה ופיסטוק זה אותו דבר. אבל מה, אז אם כבר בשביל לתת את הטעם תטעם, תטעם, טעמת? מספיק. איך אמר הפרסי לאשתו, הכל אותו טעם, לא צריך לאכול את כל השקדים, הכל אותו טעם, שקד אחד והשני זה אותו דבר, העיקר זה הטעם.

מכל מקום, הנקודה היא שאדם צריך ליהנות גם במה שיש לו קודם כל, שילמד ליהנות ולהתענג במה שיש לו. כל הזמן העין שלו על אחרים ומה חסר לו ומה יכול להשיג, קודם כל תלמד את זה ואח"כ נראה מה עוד חסר לך.

ש. אבל ההגדרה של המותרות זה לא הריבוי, איך אנחנו מגדירים את זה

הרב: איכות, איכות, איכות, מי דיבר על ריבוי?

ש. הריבוי זה המותרות שהוא

הרב: מה פתאום, הרי המן היה כזרע גד, התפסיר אומר שזה היה כמו גרעין של כוסברה, אז זה היה שמה רק גרעין קטן יעני המן, אז היו לוקחים חופן כזה קטן ואוכלים, תקח עכשיו

ש. לא שומעים

הרב: בסדר בסדר, בסדר בסדר, אבל בסוף זה כמו קצת גרעינים שאתה אוכל. עכשיו האיכות היתה, האיכות היתה בטעם, אז ז"א שאדם צריך להבין שמה שמדברים זה איכות התענוגים, איכות התענוגים, איכות. אז ממילא אם אתה יודע להתענג בתענוגים אתה אוכל מעט אבל אוכל את זה לאט לאט, אתה תיהנה מכל דבר. אתה גם תטעם אותו באמת עד הסוף.

ש. יש ללכת ולהתאמץ לעוד תענוג

הרב: לא. לא. לא לא הקב"ה ישיג לך הכל אתה לא צריך לטרוח, לכבוד שבת, לכבוד מועד, לכבוד זה מה שתרבה יותר זה מצוה, בימות החול אתה לא צריך להרבות יותר, מה שאתה צריך זה להיות פנוי שזה לא יטריד אותך שחסר לך, שאתה צריך להתרגל ללמוד את ההסתפקות וליהנות במה שיש לך. לדוגמא, אם תאכל גזר לאט לאט אתה תשבע, לא צריך לאכול הרבה כל כך, תאכל גזר. כל שלש שעות בין ארוחה לארוחה תאכל גזר אחד גדול או שניים קטנים ותראה, גרט גרט גרט גרט גרט ואתה תראה שזה משביע ושזהו שקט, שקט, שקט, אתה יכול ללמוד תחזיק את זה פה ותאכל ככה ואין שום בעיה, אתה רוצה מלפפון גם? פעם מלפפון פעם זה פעם ה, אבל אנחנו בעלי תאוה סתם, סתם, אנחנו בעלי תאוה סתם, התאוו תאוה, זה הבעיה.

ה' יברך אתכם בכל הברכות הכתובות בתורה במשנה ובגמרא ובזוהר הקדוש.