ירושלים - ירושלים

- - - (אין זו הדרשה אלא עיקרי הדברים מספר חכמת המצפון, חומש ויקרא, פרשת משפטים, מאמר רעא, עמ' 2029) - - - 

"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט יח).

כשנתבונן בכוחות האדם נראה דבר נפלא, שבכל אדם ואדם יש כוח להטיב לזולתו, ואף אדם פחות ביותר יש לו ההרגש של חסד, טבעו ותכונתו מכריח לו לעשות חסד, עד שמוצאים אנו גם בגזלנים ורוצחים הנאסרים בבתי המאסר, אשר כמדומה אין בהם אף זיק של יושר וחסד, ומכל מקום יתכן שבבתי האסורים עושים המה עשיית חסד אחד עם חבירו, עד שיתכן גם בהם שהולכים במסירת נפש איש בעד רעהו, ואיך הוא זה? אלא ודאי משום שכוח זה של להטיב לזולתו מונח בטבע האדם ואף באדם הכי פחות.

כשמתבוננים אנו בכל המציאות באופני סידור הבריאה בכל חיי האדם, מוצאים אנו בכל מה שהוטבע והוסדר, מעט מאד מה שהאדם עושה בשביל עצמו, ורובא ככולא מעשהו ופעולותיו מצד מציאותם הם כולם בשביל זולתו, ואף אם הוא חושב בשביל עצמו מכל מקום המציאות היא שסוף סוף הוא עושה בשביל אחרים, כל מה שיש לאדם יש בכוחו להטיב לזולתו, אם עשיר הוא יש בתכונתו להטיב לזולתו, וכן בכל דבר ודבר, עד שמתבאר בעליל כי כל חיי האדם ומציאותו הכל בשביל אחרים וכל תפקידו רק לזולתו.

כן כשנתבונן בכל התורה רואים אנו שכולה לא בשביל עצמו, התורה מתחלקת לשני סוגים, א' המצות שבין אדם למקום, ב' שבין אדם לחבירו, ואיפה הבינו לבין עצמו? אלא שלעצמו אינו מכל וכל, כל הסדר נזיקין הוא רק בינו לבין אחרים, שלא לפגוע במה שלאחרים, עד שאמרו חז"ל (סוטה י): "מוטב שישליך עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", ואסור להציל עצמו בממון חבירו (ב"ק ס) והיכן נאבד העצמו? אלא שזהו באמת צורת האדם האמיתית, רק ורק בשביל חבירו.

הרמב"ן מבאר על וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: "כי לא יקבל לב האדם שיאהב את חבירו כאהבתו את נפשו, אלא ציותה התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים, להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל, יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים, ובכבוד, ובדעת, ובחכמה, ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה, ומצוה הכתוב: שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו, ועל כן אמר ביהונתן: "כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ" (שמואל-א כ יז), בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר: "וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל!" (שמואל-א כג יז) עכ"ל.

רואים אנו מזה כי עיקרו של הציווי וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ הוא שישוה אליו, היינו שהכל יוכל לילך ישר ממנו לחבירו בלי שום עיכובים ולא יעכב אהבת עצמו כלום, עד שגם מלכות יוכל למסור לחבירו בלי שום עיכוב, ולא יתעכב בעצמו אף כחוט השערה, וזו היא צורת האדם באמת. 

רואים אנו מזה יסוד גדול ונורא, שהאדם מצד יצירתו מהותו ותכונתו הוא רק לזולתו, וכמו מים שתכונתם הוא לירד למטה כן הוא טבעו של האדם ותכונתו, לחיות בשביל זולתו ולא לעצמו כלום, שהוא רק צינור ומעבר בשביל אחרים, והאחר הוא גם כן אינו רק צינור לאחרים ולא לעצמו וכן כולם, ואם האדם חי בשביל עצמו מעכב הכל לעצמו, ההיפך מדרך יצירתו, מהפך קערה על פיה היפך כל צורת האדם, וזה כמו אם נאמר שהמים יעלו למעלה, הלא איבדו כל הצורה של מים.

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אין זו ציווי שיטיב עם חבירו ויעשה עמו חסד, אלא הציווי הוא שלא יעכב אהבת עצמו כלום, עד שיאהב את חבירו כנפשו ממש, וזה תואר האדם באמת וזוהי מעלת האדם שהוא מדיני, האדם נקרא מדיני, שכל אחד ואחד יודע ומרגיש את חבירו כל אחד ואחד הוא לזולתו, חיות אינן יודעות כלום זו מזו, ואינן יודעות מחיים מדיניים ומחיי משפחה, אף שגם הם מגדלים את בניהם אבל רק לזמן מועט, ואחר נפרדים זה מזה.

והנה כמו שתואר האש הוא שהולך ונמשך למעלה, אף שיתהוו בו כמה קלקולים, אכן כל זמן שעדיין יש בו סימן זה שנמשך למעלה עדיין אש הוא, וכן במים כל זמן שהולכים למטה אע"פ שיש בו כמה קלקולים עדיין מים הוא, כן האדם, אע"פ שיהיה בו כמה קלקולים, כל זמן שעדיין יש בו מעלת הרגש ואהבת רעהו על דרך לזולתו, שם תואר אדם עליו, אבל אם ענין זה של לזולתו נאבד ממנו, סימן שכבר אבד שם אדם מעליו.

וזה הביאור במה שאנו רואים שסדום חרבה מפני שלא עשו צדקה, ואף שהיו בהם כמה וכמה עבירות חמורות מזה, עריות ושפיכות דמים וגזל, משום שזוהי הבחינה האמיתית, אף אחר כל הקלקולים אם רק עשו צדקה וחסד עם רעיהם, הנה סימן שעוד יש עליהם תואר אדם, אבל אם לא עשו צדקה בזה נשחתו לגמרי, שאבד מהם כל צורת ותואר אדם, עד שנחרבו ונעשה בהם מה שנעשה.

הכלל הוא שהאדם צריך להרגיש עצמו כמו צינור בשביל אחרים, וכל מה שניתן לו עושר וחכמה צריך ללכת הלאה לחבירו, באופן שלא ירגיש כלל חילוק בינו לבין חבירו, זהו תואר האדם האמיתי, וזה מאמרם ז"ל (ב"מ ס"ב.), שנים ההולכים במדבר ויש לאחד קיתון של מים, ואין בכדי לשתות לשניהם שיוכלו לחיות, מוטב שישתו שניהם ואל יראה אחד במיתת חבירו, משום שזה נגד מציאותו שישתה הוא וימות חבירו, כיון שכל חייו הוא רק לזולתו, אין צריך להיות חילוק בינו לבין חבירו, ועל כן אי אפשר שישתה הוא ויראה במיתת חבירו, שזה היפך כל מציאותו של אדם, רק התורה התירה לנו מקרא: "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה לו) חייך קודמים וזה חידוש.

ולפי זה יובן לנו מה שאמרו חז"ל (יומא ט): "שקולה שנאת חינם כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים!", איך זה מובן לנו? אכן לפי הנ"ל מובן, משום ששנאת חינם זהו המהפך את כל האדם על שורשו לגמרי, הוא ההיפוך מכל יצירתו של אדם כפי שביארנו שהוא לזולתו, והיא היפך התורה כולה ועל כן שקולה כנגד כולם.

ובזה יבואר לנו דבר נורא עד מאד, הספורנו בפרשת אחרי מות (יח ו) כתב לבאר טעם על עריות וזה לשונו: "ובהיות שאר הבשר מוכן מאד וההרהור והתענוג בו רב מאד, ולכן אסור לגלות ערוה, כי אמנם תענוג הגלוי בלבד הוא המכוון על הרוב, ולכן אסרה התורה בשאר בשר", והנה מבואר מדבריו שאם מכוון לתענוג והנאה זהו כריתות ר"ל והוא מבהיל מאד, אבל לפי דברינו כן הוא שההנאה וערבות הגוף הוא רק לעצמו, ולעצמו זהו כריתות רחמנא ליצלן כי יצירתו וחיותו הוא רק לזולתו.

וזהו הענין שלא לשמה שלא מצאו בגמרא היתר לזה, אלא רק משום שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ) אבל בלתי זה הוא מופרך לגמרי, ולמה? משום ששלא לשמה אינו אלא לעצמו, ולעצמו זה היפך מכל התורה ומכל האדם, לשמה הוא להרגיש שהכל לכבודו יתברך ולא לעצמו, ואם יעשה לכוונת עצמו הוי סתירה לכל התכלית, זה הכלל כל אהבת עצמו היא סתירה לוְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ, והעצמיות האמיתית היא דוקא לא לעצמו כי אם לזולתו, וזהו מה שאמרו חז"ל (בר"ר כד ח) וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ זהו כלל גדול בתורה, משום שזהו עיקר האדם ויסוד התורה כולה. 

(דעת חכמה ומוסר ח"ב מא' ו').