בני ברק - בני ברק - לעקור מהשורש

ערב טוב, בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמי ירוויח.

בפרשת השבוע, "ראובן בכורי אתה יתר שאת ויתר עז פחז כמים אל תותר". רש"י אומר: "יתר שאת"- ראוי היית להיות יתר על אחיך בכהונה, לשון נשיאות כפיים. "ויתר עז"- במלכות כמו "ויתן עוז למלכו". מי גרם לך להפסיד כל אלה? גם את הכהונה וגם את המלכות? "פחז כמים". הפחז, פחז זה פחזות, מהירות, בהילות. הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות כעסך כמים, כמים הללו הממהרים למרוצתם. זאת אומרת  פעלת בלי שיקול דעת, במהירות ובחיפזון, ולכן הפסדת גם את הכהונה וגם את המלכות. על מי מדובר? על "ראובן בכורי אתה". יש להדגיש כי יעקב אבינו לא לקח ממנו את הכהונה והמלכות, אלא שראה ברוח הקודש שיד ראובן מגדולתו ונסתלקו ממנו מדרגות אלו. כלומר, היתרונות שהיו שייכים לראובן, מפאת קדושת לידתו יתר על אחיו. כי היה בכורו ראשית אונו. "כוחי וראשית אוני". ועל ידי קדושה זו היה זוכה הוא ובניו אחריו לדורותיו עד עולם להיות כוהנים לה' בבית המקדש, לישא כפיהם לברך את העם בכל דור ודור על ידיהם היו מתברכים כל ישראל ביתר שאת, בשפע, בברכה, בהצלחה, בכל טוב סלע, וגם יתר עז היה מקבל שבטו של ראובן את המלוכה והמשלה בישראל להנהיג את העם, להדריך אותם, להושיבם איש תחת גפנו ותחת תאנתו. להכניע שונאיהם תחתיהם, לשמור על הגחלת שלא תיכבה חס ושלום. יש זכויות גדולות יותר מזה? גם הכהונה וגם המלכות לדורי דורות הוא וזרעו אחריו. כל זה היה ראוי ראובן לולא מקרה חד פעמי. "פחז כמים". כל זה אבד והפסיד, ניטל ממנו ולא ישוב עוד לעולם. מה זה?! בשביל דבר אחד, מקרה אחד אפשר להפסיד כל כך הרבה? מה גם לו כל זאת? אמרנו כבר: "פחז כמים". הפחז והבהלה אשר מיהרת להראות את כעסך, ומה היה עניין? "כי עלית משכבי אביך".

למדנו מכאן עוד דבר נורא: כי עיקר הפגם היה שבלבל יצועי אביו. כתוב בפסוק מפורש: "כי עלית משכבי אביך".בלבל. כמו שאמר. אם כן מה זה שהקדים יעקב אבינו בתוכחה ואמר לו: "פחז כמים אל תותר"? אז למה תלה את זה בפחז? למה אחר כך רק אמר "כי עלית משכבי אביך"? היה לו לומר: "אל תותר כי עלית משכבי אביך", לא יוותר בידך שום דבר מכל זה. למה? כי עלית משכבי אביך, שבלבל יצועי אבי. הרי ברור ומפורש כאן שלא על עצם המעשה הוא נידון בעונש גדול כל כך, אלא על הכח שהביא לידי המעשה. הכח שהביא לידי המעשה, זה היה הפחז והבהלה שמיהרת להראות את כעסך. הוא דאג לכבוד האמא שלו. אמא שלו! אמא שלו סבלה, יעקב אהב את רחל, לאה נפטרה, ורוצים לקחת עכשיו את שפחתה, להכניס תחתיה. אז לא מספיק שהיה להן כביכול תחרות בחייהן, אז עכשיו גם השפחה תיכנס? אז הוא הוציא את המיטתה זה היה כל מה שהוא עשה. לא חס ושלום שהיה שם משהו. כלומר, ייתכן שאפילו אם היה עושה את אותו מעשה אבל במחשבה מתונה, בלי פחז, לא היה מפסיד את הכהונה והמלכות. וכבר אמרו חכמים עליו שתבע את עלבון אמו. ועצם המעשה הוא מעשה יחידי, אבל העונש היה על הכח והסיבה שמביא לידי מעשה, והכח הרי יכול להביא למעשים רבים בלי סוף. אם אדם לא משרש מידה רעה שיש בו, אז היא קיימת בו. ואם היא קיימת בו, אפילו אם היא לא פועלת כרגע, היא בכל רגע יכולה לצוץ. אז הוא נתבע על עצם קיום המידה הזו בעצמו של המהירות והבהילות והחיפזון. אדם שהוא עם מידה כזאת לא יכול להיות מלך, לא יכול להיות כהן, זה צריך מידות של יישוב הדעת וכו', ואכן כך מוכח בפירוש רש"י על הפסוק שכתב בזה הלשון "פחז" שם דבר הוא. לפי כך טעמו למעלה וכולו נקוד פתח. אילו היה לשון עבר היה נקוד חציו קמץ וחציו פתח וטעמו למטה. בתימנית מבינים את זה. במקום "פחז" "פוחז". או לשון שם עצם, שם המהות, או שמדובר על הפועל ,שהוא "פחז". דהיינו, כמו שאמרנו שלא אמר לו על שעשית מעשה ופחזת, אלא על המידה שבו אמר שזה שם דבר, כלומר, על שיש בך מידת הפחז. כל אחד יתסכל אם אין בהילות, אם הוא לא נבהל יותר מידי, בכל עניינים, ומחליט על הרגע, "ומה?! הוא אמר ככה?", "אה! עשו לי ככה, אז אני..." ישר! אדם בלי שיקול דעת, בלי מתינות, בלי כלום. זה מידה גרועה ביותר שאפשר להפסיד. תשמעו עד סוף הדורות!

אני רק אזכיר שהערב הזה הוא לרפואת יעקב בן חדרה, שיהיה לו רפואה שלמה מהרה!

על פי זה יש גם להבין היטב ולתרץ את מה ששואלים: למה נענש ראובן על מעשה בלהה? הרי עשה תשובה גדולה. כתוב: "וישוב ראובן אל הבור". אמרו חכמים זכרונם לברכה: "והיכן היה?", אמר רבי אליעזר: "עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו". אז הוא עשה תשובה. תשובה גדולה. ומצינו עוד בחכמים זכרונם לברכה שאמר לו הקב"ה לראובן: אתה פתחת בתשובה תחילה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה. ואיזה זה? הושע הנביא. שפתח ואמר לכל עם ישראל: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך". וכן מצינו בעוד כמה מקומות. ואם כן, למה נענש? למה ניטל ממנו כל יתרונו כבכור וכהונה ומלכות? גם הבכורה עברה ליוסף. אבל לפי מה שאמרנו מובן שפיר כי על כח מידת הפחז ניטל ממנו כל היתרונות. לא מחמת עונש, אלא שאין הוא ודורותיו יכולים לקבל זאת, כלומר, כח מידה זו של פחז לא מתאים למלך ולכהן, ולכן אל תותר. אז אנחנו רואים שזה חמור ביותר שלא משרשים את המידות.

אחר כך אנחנו רואים בפרשה מה שהוכיח יעקב אבינו, עליו השלום, גם את שמעון ולוי, ואמר: שמעון ולוי אחים כי באפם הרגו איש. "ארור אפם כעז ועברתם כי קשתה". רש"י אומר: כי באפם הרגו איש, אילו חמור ואנשי שכם ואינם חשובין כלום אלא כאשי אחד. הרגו 24 אלף שכמים וכולם נחשבים להם כאשי אחד. בני כמה היו? 13 ו-14. הרי גם כאן אנחנו רואים שהם נתבעו בעיקר על הסיבה שהביאה את המעשה. שלא אמר "כלי חמס מכרותיהם כי הרגו איש", אלא כי באפם הרגו איש. זו הייתה עיקר התביעה. שהם היו בעלי כעס וחרון אף, וזה הניע אותם להיכנס לשכם ולהרוג את כל אנשיה. וכמו שכתוב במדרש על הפסוק: "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר", וכי איני יודע ששמעון ולוי בני יעקב היו? אלא בניו היו ואף על פי כן נהגו עצמם כשאר אנשים שאינם בניו. למה? לא נטלו עצה מאבא. יש להם גדול הדור בבית, למה לא ניגשתם לשאול את אבא? זו הבת שלו. גם כן כמו שאתם. למה לא ניגשתם? כי באפם, הכעס מיהר אותם לעשות מה שעשו והרגו איש. איך ייתכן שלא נוטלים עצה מאביהם והולכים לעושת מעשה גדול כזה בלי נטילת רשות? אלא מתוך הכעס, שכעסו על אנשים שכם, לא נתיישבו לקחת רשות ועצה מאביהם.זה מה שאמר "ארור אפם כעז ועברתם כי קשתם". מי ששמע את הדרשה אתמול בקריית ים, יוכל להשלים את הדברים שאמרנו שם בעניין. זו הייתה עיקר הטענה עליהם. ומשום כך, אף אם על עצם המעשה היו יכולים לתרץ את עצמם, אבל על הכח שהביא לידי המעשה, ומה שהם הלכו אחרי אפם ואברתם, בהכרח צריך כבר היה לחלק אותם ביעקב ולהפיץ אותם בישראל שלא ישכנו יחידו יחריבו את העולם.

והנה הכעס הוא כח משחית נורא שיכול להביא אדם לעבור חס ושלום על כל התורה כולה. כי בשעת כעסו הרי הוא כשיכור שיכול לעשות כל מיני מעשים ולא ידע בין ימינו לשמאלו. אומר רבנו יונה, זכרנו לחיי עולם הבא, בשערי תשובה: ובעל הכעס עלול לפשעים ומופקר לנזקים. שנאמר: "ובעל חמה רב פשע", זה פסוק שמוכיח שמי שכועס הוא עלול לפשעים. שנאמר: "ובעל חמה רב פשע", שיהיה לך ברור אתה רואה אדם שהוא כעסן, תדע שהוא מלא עבירות. ואמרנו שהוא גם מופקר לנזקים. מביא פסוק: ונאמר: "עיר פרוצה אין חומה, איש אשר אין מעצור לרוחו". אם אתה לא יכול לשלוט ברוחך, אז אתה כמו עיר פרוצה ואין חומה, ואתה עלול לנזקים. מה זה מופקר לנזקים? פירושו כמו דבר הפקר, שכל מי שרוצה להיטפל בו ובאיזה אופן שהוא רוצה, היכולת בידו. ואין מי שיעכב עליו. כך בעל הכעס: מופקר לעבור בכעסו מבלי משים לכל מיני תועבות שבעולם, ועל זה מעיד הכתוב השני: "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו". זה גם מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה: "כל הכועס כל מיני גהנום שולטים בו". הגהנום יש בו ריבוי מינים לאין שיעור. יש דינים שונים ומשונים. כי לכל מין עבירה יש גהנום אחר. אבל בעל הכעס כיוון שהוא עלול לעבור בשעת כעסו על כל מיני עבירות, ממילא כל מיני גהנום שולטין בו. מה זה שולטין בו? דייקו חכמים, דהיינו, הוא מופקר להיכשל בכל מיני גהנום ואין היכולת בידו לברוח ולהינצל. ברגע שהכעס ישתלט עליו, כמו שאומרים, אין שכינה לנגד עיני. זזה יכול להיות בבי הכנסת, זה יכול להיות בבית המקדש, זה לא משנה איפה. די! הוא מופקר והוא עלול לכל הפשעים הכי גדולים שיכולים עד כדי רציחה וכו'. בקלי קלות. ברגע. ושמא יאמר אדם אם כך מה אני יכול לעשות? אני לא אשם בדבר. כי הייתי כשיכור בשעה שכעסתי הוא הטריף אותי, הוא שיגע אותי, די! אני לא יכול! והייתי כשיכור נדהם ונופל בדרך ללא עצה ותושייה. והרי כל העולם מודים שבשעה שאני לא כועס, אז אני אדם נפלא. אני מתנהג בטוב, ביושר. אבל כבר אמרו לנו חכמים: שאדם ניכר בשלושה דברים, ואחד מהם זה בכעסו. איפה אדם ניכר? בכעסו. אז מה אנחנו נענה לאחד כזה. אנחנו נגיד לו שדבריו דברי הבל, והם לא יכולים להועיל לו כלום. אדם שיכור שבר חלונות, עשה היזקות, פיצץ מכוניות, הביאו אותו לפני השופט, והוא אומר: מה אני אעשה הייתי שיכור, ולא ידעתי מה איתי. נו? הלא כולם מכירים אותי שאני אדם הגון ושקט, שאני לא שותה, נורמאלי לחלוטין. מה יענה לו השופט? כן, קראתי עלייך חוות דעת, אתה באמת אדם הגון, אבל אדם הגון יודע שאם הוא שותה הוא עלול להשתטות והוא עלול לשבור ולהרוס ולהזיק והכל. לא מעניש אותך שאתה שיכור, אני מעניש אותך שאתה היית פיקח לקחת את הבקבוק בידיעה שאתה עלול להיות שיכור עם תירוץ של שיכור.

צא ולמד מהשבטים הקדושים: ראובן, שמעון ולוי. פעם אחת בכל ימי חייהם עלה בליבם שהו מן הכעס או מן הדומה, ובדבר שהיה ראוי למכעוס, "אך זונה יעשה את אותנו", מה זה חרפה כזאת לעיני כל העולם?! ליעקב אבינו עושים כזה דבר?! היה להם סיבה מוצדקת. נו? אלא הם מיהרו להראות את הכעס ולא נטלו עצה. ונענשו נוראות לדורי דורות עד עולם. ולא עוד, אלא שזה חקוק בתורה הקדושה באש שחורה על גבי אש לבנה לנצח. כל שנה אנחנו קוראים את זה מחדש. הדברים האמורים אשר זכרנו אותם כאן, אם כן על אחת כמה וכמה מה נענה אנחנו, בשעה שאנחנו מתנפחים, מתמלאים בחרון וזעם על לא דבר, וללא סיבה שום נכונה. ומי יודע כמה פעמים אדם נחשב וכבר הפיל עצמו לבאר שחת, וטרף נשפו באפו. אז אוי לנו מיום הדין, ואוי לנו מיום התוכחה. מה אדם יגיד? עכשיו לך תעקור את זה. אתם חשובים שזה קל לעקור? בכלל לא! בכלל לא! אתמול אמרנו שהמתין להם יעקב אבינו 300 שנה. 300 שנה! עד שפיזר אותם וחילק אותם, שמשמעון יהיו סופרים ומלמדים, ומלוי יהיו מחזרים על הגרונות, ועד לנצח נצחים הם צריכים להמשיך בתפקידים האלה, בשביל לתקן את הפעם ההיא שהייתה פעם אחת. חפץ חיים שעבד על עצמו, הוא לא היה מושחת בידות חס ושלום, אבל הוא עבד על עצמו לתקן מידות, אז הוא אמר שבכל שנות חייו, הוא הצליח לתקן שלוש וחצי מידות. אז מי שיש בו שורש רע, רחמנא ליצלן. עכשיו, לא מתסכלים... עוד פעם: העבירה זה החלק הכי פחות וזניח לעומת השורש והסיבה. התורה מקפידה על השורש והסיבה. הקב"ה לא כעס על עם ישראל בעגל, הוא אמר "עם קשה עורף", לא הבעיה העגל, הבעיה "קשה עורף". מה עושים עם קשי עורף? איך הוא יקבל? אם הוא קשה עורף לא יקבל תוכחת. לכן היה צריך משה רבנו לשבור את הלוחות. בלי לזעזע אותם עד כדי שבירת הלוחות, ומיד הם עשו תשובה. בלי זה אי אפשר ועד היום אנחנו אוכלים מרורות מאותו עגל, כי חילקו לנו את זה בתשלומים. "וביום פוקדי ופקדתי", עד עכשיו אנחנו משלמים את זה.  

נחזור לעניין שהתחלנו: הה מצאנו בתורה בעוד כמה מקומות שאנחנו לומדים שעיקר העונש הוא על הכח והסיבה הראשונה שמביאה לידי חטא. גם אדם הראשון. הוא נכשל בראשונה ואכל מעץ הדעת, וגרם מיתה לו ולכל הדורות הבאים אחריו. וכשהוא נתקלקל עבור זה, מה כתוב? "ולאדם אמר כי שמעת בקול אשתך ותאכל מן העץ". גם כאן צריך להתבונן הרבה. הרי עיקר החטא היה מה שהוא אכל מעץ הדעת טוב ורע שה' ציווה אותו "מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אז  מה העבירה? אכילה. ואם כן, למה לא ידע איש יאמר הכתוב: "ולאדם אמר כי אכלת מן העץ אשר צויתך", ודי. למה הזכיר לו: "כי שמעת לקול אשתך"? מה זה קשור אם הוא שמע או לא שמע, בסוף הוא אכל או לא? אם זה היה עוון,ז ה היה איסור תגיד לי מה האיסור, עברתי או לא עברתי? אומר לו: לא! כי שמעת לקול אשתך. אדם הראשון גם הוא נענש בעיקר על הכח והסיבה של החטא שהביא אותו לאכול מן העץ. מה זה היה? כח הנטיעה לשמוע בקול אשתו. אברהם אבינו לא שמע לקול אשתו, עד שהיה היה צריך הקב"ה לומר לו לשמוע בקול אשתו. "שמע בקולה". ומה מדובר? על חינוך. על דברים ברומו של עולם. לא מדובר על לאכול איסור או לא לאכול איסור, מדובר על דברים ברומו של עולם. גם בזה צריך שיקול דעת, לשמוע או לא שומע. חכמים אמרו "כל השומע בקול אשתו נופל בגהנום", ו"לא ירבה שיחה עם האישה שאם ירבה שיחה עם האישה יורש גהנום", וכו'. כמובן שמדבור פה בדברים בטלים וכו'. אבל בדברים רוחניים אפילו צריך שהקב"ה יתערב ויגיד לו שמע בקולה כי היא גדולה ממך בנביאות, היא צודקת במקרה הזה היא יודעת יותר ממך, היא מכירה את ישמעאל בדיוק, ותשמע בקולה. אבל פה כח הנטיעה של אדם, הרי אתה נצטווית, מה אתה שומע? אתה בכלל ישנת, והיא דסקסה על הנחש, ומתוך הדיבורים האלה הוא פיתה אותה הנחש וגמרנו. ואתה קמת בוקר טוב, ופתאום מגישים לך לאכול. מה אתה מתפתה? מה אתה לא יודע מה היה האיסור? הכח הזה להמשיך אחרי פיתויי האישה, מבלי להתחשב ולהתבונן אם זה רצון ה' או לא, גרם לאדם הראשון לאכול מעץ הדעת, ולכן הקדים הקב"ה ואמר לו :"כי שמעת לקול אשתך ארורה האדמה בעבורך". דרך אגב אתם יודעים מי יודע את הפטנט הזה? היום התברר מי יודע את הכח הזה של הנשים לפתות. כולם יודעים כאילו, נכון? אבל אף אחד לא מאמין שהוא יהיה פתי. היום הודיעו שחמאס, שמעתם אלה שבעזה, כן, השכנים, הם פשוט מאוד הפעילו נשים שצלצלו לחיילים "ואהלן ואהלן אתה רוצה לדבר, בוא נדבר...", שלחו תמונות, דיברו, דיברו, דיברו, בינתיים הוציאו מהם מידע איפה אתה משרת וכמה נמצא, איזה טנקים, מה קורה ופה, והשתילו להם תוכנה בתוך הטלפון שכל מקום שהם הולכים עם הפלאפון, גם אם הוא סגור, שומעים את כל מה משדברים בצבא. תוכניות והכל וזה, והכל והכל. מנשים! נשים "אהלן", "אהלן", וזהו! ככה זה עובד. "נקבה תסובב גבר", אומר הפסוק. אז אדם הראשון כבר נכשל. הישראלים חשבו שהם חכמים, פיקחים, התברר שחמאסניקים בכלל לא רע.

מכל מקום, גם אדם ראשון בעצמו כתוב שהוא ענה, תקשיבו מה הוא עונה להקב"ה. תשמעו אתם לא מאמינים! הוא אומר להקב"ה: "האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי ואוכל". לא "ואכלתי". אני אמשיך לאכול. זה פלא גדול! איך ייתכן שאדם הראשון יענה בחוצפה כזו להקב"ה! אתה עוד אומר להקב"ה: "כן, אכלתי ואני גם אמשיך לאכול". איזה חוצפה! עבר איזה צדיק, גדול, קדוש עליון, שחשבו שהוא הקב"ה, המלאכים, טעו בו. אדם השלם ביותר שהיה עלי אדמות, איך הוא יכול להגיד כזה דבר?! אז מלמדים זכות עליו הראשונים ואומרים כך: הוא לא דיבר בחוצפה כמו שאני השמעתי את זה. הוא אמר את זה בלשון אחרת קצת. הוא אומר: "האישה אשר נתת עימדי היא נתנה לי ואוכל". מה זה "ואוכל", לא... אומר: "תשמע, תשמע, יש לה כח חבל על הזמן! יש לה כח לפתות עד כדי כך שאני מרגיש בעצמי שלא רק התפתיתי לדבריה בעבר ואכלתי מעץ הדעת, אלא גם אם היא תיתן לי לאכול עוד פעם לאכול אני לא אעמוד בניסיון ואני אשמע בקולה. אתה יודע מה שמת לי פה?". שמעתם? על כל פנים למדנו גם מפה כי בכל מעשה יש לדעת בעיקר את המקור המניע והמוליד. מה הסיבה. מה סיבת הפעולה והחטא. למה הוא עשה את זה? "כי שמעת לקול אשתך ותאכל". כלומר, עיקר הקללה שנתקלל אדם הראשון, וכולנו מתים בזכות זה, הוא על הנטייה שבו לשמוע בקול אשתו מבלי להיחשב אם זה נגד רצון ה' יתברך או לא. אין לשמוע לאישה משום שלום בית במקום שזה נגד ה'. אתה צריך שלום עם ה'. מה אתה מדבר איתי על שלום בית, הנה שלום בית, תראה מה עשית. צריך לדעת שאם ה' ציווה, חייבים לעמוד בציוויו. אם אביך ואמך שילדו אותך וכל החיים אתה חייב להם, יאמרו לך עבור על מצווה דרבנן אפילו, אתה לא שומע להם. אתה לא שומע. אני ה' אלוקיכם, אני! אני! שלך, של אבא שלך, של אמא שלך, של אשתך, של כולם, אני! אתה צריך לשמוע לי! 

משל למה הדבר דומה: שני אנשים נתפסו למלכות עברו עבירה אחת. הם עוסקים בזיוף מטבעות שיוצאים במדינה. הביאו אותם למשפט, והשופטים גזרו אחד לחמש נים, ואחד לחמש עשרה שנה. אלה שישבו בבית המשפט תמהו: מה השוני? שניהם עסקו באותו הדבר. אצל הראשון בדקו מצאו באמתחתו אלפי שטרות מזויפים, כמה נתנו לו עונש? חמש שנים. אצל השני, השותף בעבירה, לא מצאו מטבע אחת מזויפת, והוא קיבל 15 שנים! איך זה? איפה הצדק? ההוא החזיק את המטבעות המזויפים, אבל מי שיצר את המכונה שעושה את הזיוף, זה זה של ה-15 שנה. הוא המציא את המכונה, הוא הסיבה והשורש למטבעות המזויפים המפוזרים בשוק. זה חמור הרבה יותר מעצם החזקת המטבעות האסורים. הוא הדבר אשר אמרנו: גם בחטאים שבין אדם למקום, כשאדם עשוה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשנה, שהוא נידון ונענש עליה, פונים בשמים לבדוק מה הכח המורד שבליבו. מה הניע אותו לעשות את המעשה אשר לא יעשה. האם זה היה עקב קנאה? תאווה? כבוד? מה היה המניע? אלה מולידים את כל המעשים הרעים והם מוציאים את האדם מן העולם. כל פרשת יוסף ואחיו בשביל קנאה. בשביל שני סלטים מילת. קצת משי הוא קיבל יותר מהם בכתונת פסים. קצת. בשביל קצת הקנאה שנכנסה, שזה השורש, הגיעו ל"וישנאו אותו" ומפה המכירה ושיעבוד וגלות 210 שנה וכו'. אפילו שזה נגזר מראש, אבל זה היה סיבה שגרמה לירידה של אבותינו. כי 190 שנה הם כבר היו בגלות בבית. בבית. לא היה צריכים לרדת למצרים, היו בכנען, 190 שנה. אבל שבאה הסיבה הזאת, היא גרמה. אז אם כן, עלינו להתבונן הרבה ולדעת כמה מוטל עלינו עבודה גדולה להשתדל לשוב לפני הקב"ה, גם אם קיימו את גדרי התשובה, על עצם מעשי העבירה, עשינו, התחרטנו על העבר, קיבלנו לעתיד לא לעשות, התוודינו בשביל שתהיה לנו כפרה, הכל טוב ויפה. אבל לא מספיק. כמובן לא נוסיף לעשות עוולה ולא נחזור על מעשה עבירה, אבל הכח שהביא לידי העבירה עדיין לא בטל. אם הכח שהביא את האדם לעבירה עדיין לא בטל, כל זמן שהכח הזה חי באדם, עדיין הוא לא מנוקה מן העוון אשר בידו. תכף נראה דוגמאות מחרידות. לא זו בלבד מפני שהוא עלול להיכשל עוד בעבירה, אלא גם כח זה, הרע, הכח הזה רע שנמצא בו, גופו עבירה. כי אם לב באדם ברצונו הוא הפך רצון ה' יתברך, מה יפעל גבר ואיך יעמוד לפני כיסא כבוד? אדם רוצה לעשות עבירה, אבל הוא כובש את יצרו. אבל הוא רוצה, מה פירוש הוא רוצה? הוא רוצה פירושו שיש לו מרד בלב ואם הוא לא יירא מה' או שאין לא את האפשרות כרגע כי מסתכלים או לא משנה מה, זה לא אומר שהוא צדיק. זה אומר שהוא מורד בה' גם בפועל עכשיו. הכח הזה מציאותו עבירה. אתה לא מגיע לידי מעשה בינתיים, יכול להיות שגם לא תגיע, אבל איך תעמוד עם הכח הזה לפני הבורא שהוא יראה לך תראה לא השרשת את הדבר, לא עקרת אותו מן השורש. זאת אומרת, כתוב איך הקב"ה בכלל מוחל על דברים שאדם עשה? נגיד אדם רצח מישהו, הוא לא יכול להחזיר אותו בתשובה, חזרת בתשובה אבל ההוא נשאר בקבר, אז איך אתה יכול לעשות תשובה? מה תשובה? החזרת אותו? לא החזרת אותו. נגדי לקחת מון, החזרת ממון, פייסת אותו, עשית תשובה לה', יופי הכל חזר למקומו, אבל בן אדם מת מה אתה עושה? אומר הקב"ה בחסדיו: "עקירת הרצון כעקירת המעשה". אם תעקור את הרצון שלא יהיה לך בכלל בכלל רצון כזה, עד שיעיד עליך יודע תעלומות שלא תשוב לכסלה עוד, אם תוכל לקחת את הקב"ה עד, עד לידך, שיגיד "אני יודע, אני מעיד עליו", אין לו יותר רצון כזה בכלל, הוא מחק, לא רק את העבר אלא את הרצון! זה תשובה. זה תשובה גמורה. אם לא, עדיין העוון מקנן בו. אז אמרו חכמים זכרונם לברכה בסנהדרין ק"ו: "רחמנא ליבא בעי", הקב"ה רוצה את הלב שלנו, נקי אבל. "וטהר לבנו לעבדך באמת". בלי שהלב טהור... טהור פירושו שאין בו שום מידה רעה, אם הוא לא טהור אתה לא עובד את ה' באמת. אתה עובד, אבל לא באמת. כי בפנים עדיין מקנן בך רצון לעבור עברות. אז לכן, אנחנו מבקשים "טהר ליבנו", אנחנו רוצים לב טהור, "ברא לי ורוח נכון חדש בקרבי". אבל אם לא, אין פה לעבדך באמת. אז רחמנא ליבם בעי, הוא רוצה את הלב שלנו, כי זה העיקר שנדרש מהאדם. אבל לעקור מידה מן השורש זו עבודה קשה ביותר. קשה ביותר! כל מי שנכנס אצל שערי המוסר ולומד מוסר באופן קבוע לפחות שעה ביום, שנים או עשרות שנים, מבין כמה זה קשה. מאז שחזרתי בתשובה אני לא מפסיק ללמוד מוסר. מאז. קרוב ל40 שנה. קצת פחות, קצת. ואיפה? וכל פעם מתגלה עוד ועוד, ועוד, מה צריך לעבוד, ולאיזה דרגות ולאיפה להגיע, ומה לעשות, והתבוננות ועוד התבוננות ועוד.. וכל מעשה לשקול בפה, לשים זה ככה או ככה ומה הצדדים שלו ולאן זה נוטה, ולמה אתה עושה... אבל יש אנשים אצלם זה אינסטינקט, הם עוברים כל היום, עושים זה, זה, זה בא לי, זה לא בא לי, זה אכפת לי, זה לא אכפת לי, מה אכפת לי ממנו... שום שיקול דעת, שום דבר, שום התבוננות, כלום!

יש אמירה שאמר הגאון הסבא מקלם על מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה: "כי במקלי עברתי את הירדן", יעקב בקע את הירדן במקלו שברח מפני עשו אחיו. ואם כן יש להתפלא למה הוא נתיירא? יעקב שהוא האדם שבמרכבה, שדמות דיוקנו חקוקה בכיסא הכבוד, למה הוא נתיירא כל כך? אם את הירדן הוא יכול לבקוע, את הלב של עשו אחיו הוא לא יכול לבקוע? ועלז ה ענה סבא מקלם: על עשו כתוב: "אברתו שמרה נצח". לבקוע מידה של אדם קשה יותר מלבקוע את הירדן. לך תקן את המידות של בן אדם. אברתו! וידוע הלכה "עשו שונא ליעקב". שונא זה שונא, זה הלכה, כמו שהלכה לא משתנה ככה המידה שלו לא תשתנה. הגויים שונאים אותנו שנאה אמיתית. כל מה שהם מתייפים זה בגלל אינטרסים זמניים. משתלם או לא משתלם. הם סוחרים. ברגע שלא משתלם, הם יתהפכו עלינו לגמרי ולחלוטין, ימכרו אותנו. ירושלים שלכם? ממתי היה להם בית מקדש? מה פתאום! ירושלים של הפלסטינים. הרי זה עם שנוצר לפני כמה שנים, עם ותיק, קרוב לעשרות שנים. אתם באתם עם צוציק, רק 4,000 שנה. לכם אין שייכות בכלל! אתם לא שייכים! אז לכן העולם מבקש, אני מבקש מכם, ישראלים חמודים, בבקשה מכם, אנא שתי מדינות לשני עמים ותורידו לנו את הכאב ראש. די! לא רוצים לשמוע "ישראל", "פלסטין", פלסטין ישראל", "מחבלים", "טרור"... כל העולם טרור בגללכם. די! אז עכשיו אני אשמיע לכם קטע יפה שאומר אותו אדם מפורסם, הוא אומר את זה מתוק מדבש!מתוק מדבש! אתם תיהנו. היה כדאי לכם להגיע. לא רק בגלל דברי תורה, גם בגלל מה שהוא יגיד. קצת פקיחות. לשמוע מה אומר בן אדם שהוא זמר מפורסם, קוראים לו יהורם גאון, והוא שואל את השאלה על שתי מדינות לשני עמים.

הקרנת סרטון.

אז עשו שונא ליעקב והעולם שונא אותנו. וזה לא ישתנה, אברתו שמרה נצח. והעולם חי בשיטיון. יש מחלה כזה שטיון. וחולמים חלומות ודמיוניות שיהיה שלום ויהיה זה. לא יהיה שלום. לא יהיה שלום. "כי עושה שלום במרומיו", רק הוא יכול לעשות שלום עלינו. בני אדם פה למטה לא יכולים לעשות שלום. אם נעשה אנחנו שלום עם אבינו שבשמים, הוא ידאג שיהיה שלום בארץ, אחרי גוג מגוג אבל. כי גוג ומגוג חייב להיות. יש לו חשבון פתוח, הקב"ה סוגר חשבונות. מי שאומר שהקב"ה ותרן, יוותרו בני מעיו. הקב"ה לא וותרן. אז לכן הוא יבוא חשבון עם כל אחד ואחד מאומות העולם.

טוב, אנחנו ממשיכים, בואו נראה איפה אנחנו בכל התמונה:

אמרו חכמים זכרונם לברכה בשבת קנ"ו: מי שנולד במזל מאדים יש לו נטייה לשפוך דם. לכן מה אומרת הגמרא? "יהיה שוחט או מוהל". אם יש לו נטייה חזקה אז לא מוהל, כי זה קצת דם. שוחט. פרה שלמה, שפריץ של דם, יירגע. אדם שמכיר בעצמו שיש לו נטייה שלפוך דם, שואל מה עליי לעשות לתקן את המידה הרעה? אומרים לו: לך תהיה שוחט, תרווה את צימאונך ואת תאוותך שלפוך דמים. אינו מסתפק ולא מספק לו דם בהמה? קח דם אדם. מה אתה מתאווה יותר בבקשה. העצה היא שיהיה מוהל. על ידי המילה הוא כבר רואה דם אדם ששפך לפניו. שואל על זה הסבא מקלם, ותמהה: אם היו שואלים אותי הייתי נותן עצה לאיש זה שילמד מוסר הרבה כל יום משך ארבע שעות. ועל ידי זה ישבור את תאוותו. ככתוב: "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורת תבלין". איזה תורה? תורת היראה. כמו שאומר הגאון רבי ישראל סלנטר, וכך פוסק החפץ חיים במשנה ברורה: שזה תורת במוסר. איזה תורה היא התבלין? תורת המוסר. וכמו שאמרו חכמים זכרונם לברכה: חבריו שלאיוב אמרו לאיוב "אף אתה תפר יראה". איזה יראה? זה תורה שהיא תבלין. חזר הסבא מקלם ואמר: אין צמה בדבר. אדרבא, וכי ללמוד מוסר ארבע שעות בכל יום זה דבר קל? וכמה תנאים יש בזה, באופן הלימוד? כי לימוד המוסר להואיל עד כדי עקירת מידה משורשה, צריך ללמוד לשמה דווקא. זה לא קריאה בעלמא, זה לא הבנה, זה לא עיון, זה לפשפש ולמשמש עד דק בך. כל מה שכתוב לחפש חיפוש אחר חיפוש, בשביל לעקור את המידות. אז לכן נתנו חכמים זכרונם לברכה בראשונה להשקיט את הצימאון, שעד שהוא ילמד ועד שהוא יהיה.. עשרות שנים. בינתיים הוא שופך דם, רוצה לשפוך דם. מה עושים איתו? למנוע אותו לפחות מרציחה. אז אומרים לו לך תהיה מוהל או תהיה שוחט. אחר כך במקביל תלמד תורת המוסר, תתייגע, עד שתשתיק את המידה הזו.

נחזור לעניינו: שעל כל פנים, ודאי לעקור מידה מן השורש צריך ידיעה רבה ועצומה, וגם צריך סיעתא דשמיא רבה מאוד. בלי סייעתא דשמיא זה לא יצלח. סיעתא דשמיא מקבלים אם עושים באמת. שרוצים באמת אז הקב"ה שותף, אבל לשתף את ה' על שקר? הוא לא משתתף. ה' אמת, תורתו אמת. אתה הולך על דבר האמת, ה' איתך. אז צריך גם להתפלל ולהתחנן אל ה', וטהר ליבנו לעבדך באמת, ומבקשים החזרנו בתשובה שלמה לפנייך. זאת אומרת תשובה ששבים ועוקרים ומטהרים את הכח והמקור של החטא שהוא בלב של האדם, אז אתה נכנס במחיצתו של הקב"ה. ואז נוכל לעמוד לפנייך. ועכשיו נראה דוגמא:

תראו דבר מדהים: יש באדם כח להדחיק את הרע. זאת אומרת יש בו רע, הוא לא מתפטר ממנו, הוא יכול להדחיק אותו. התניא כותב: שכח הרע בבינוני הוא כישן. מה פירוש? הפירוש הוא: הטבע אומר החינוך מבלי מעיר יעמוד כישן. נראה לך שהוא ישן, אבל הוא ער לך. ער לך זה באידיש:" הער לי חייד". הוא ער לך. זה היצר הרע, הוא הער לך, הער לי חייד הזה. הוא משחק אותה שהוא עוזר לך והכל טוב איתך והכל, הכל. אז הכח הרע באדם שהוא בדרגה בינוני, הוא כישן. אבל הוא קיים. ישן זה קיים. משל מה הדבר דומה: אדם היה לו פצע והחל להגליד. כל מכה עלולה לפתוח את הפצע כבתחילה. אם היא תקבל מכה עוד פעם בגליד, אז הוא יפתח הפצע וישתות דם. אבל אם הוא יזהר שהוא לא יוכה? אז הגליד נמתח על הפצע, ובשטחיות הוא אכן נרפא, ויוכל לומר אחר אני. אתם יודעים יש דין שמי שעושה תשובה צריך לשנות את שמו אומר הרמב"ם. מה זה לשנות את שמו? אם קראו לו אברהם הוא יקרא לעצמו יעקב? לא. שאחר אני. ישנה את שמו פירושו של דבר שהמציאות שלו הוא הפך להיות אדם אחר, כאילו זה שם אחר, אדם אחר, אין פה את אותו אדם. צריך להיות אחר אני. אחר אני. שינוי השם מורה להיזהר ולהישאר בבחינת אחר. מה זה אחר? אחר אין לו פצע, אז הוא גם לא יפתח. אבל אם נשארת אותו אדם, אז אתה עדיין עם הפצע שהגליד שיכול כל רגע להיפתח. הבקעת הגליד זה כשאדם שב לחטא, ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום במשלי: "ככלב שב על קיאו כסיל שונה באולתו". מה זה "כלב שב על קיאו"? חוץ מכבודכם, כלב אוכל אח"כ פולט ואח"כ אוכל את הקיא שהוא פלט עוד פעם. זה מגעיל! מגעיל! מי ששב על החטא עוד פעם, זאת אומרת הוא חטא, חזר בתשובה וחזר לאכול את אותו חטא עוד פעם, זה ככלב השב על קיאו כסיל שונה, חוזר פעם שנייה, על אולתו. אז זה יותר מגונה כבר. בביאור הגר"א מביא שהגמרא אמרה אדם שעבר עבירה ושב בתשובה ואח"כ שונה, חוזר עוד פעם ועושה עבירה, הוא ככלב השב על קיאו. ואלה דברי רש"י: רש"י אומר: "וישמע משה ויפול על פניו"- מפני המחלוקת. שכבר זה בידם סירחון רבעי. חטאו בעגל, "ויחל משה את פני ה' אלוקיו", ביקש עליהם רחמים. במתאוננים- "ויתפלל משה", עוד פעם ה' מחל. במרגלים- "ויאמר משה לה' ושמעו מצרים..", ולמד עליהם זכות. אבל במחלוקת של קורח כבר נתרשלנו ידיו, אמר: "עד מתי יטריח על המלך שמא לא יקבל עוד ממני". והמתבונן יראה בכל אחת משלוש הפעמים הקודמות, עם ישראל שב בתשובה. אחרי כל מקרה שבו בתשובה. בעגל כתוב שהם התאבלו, במתאוננים הם אמרו: "חטאנו כי דיברנו בה' בך", במרגלים אמרו: "הננו ועלינו". ובכל זאת, הגליד נפער, הפצע נפתח, וזה מתגשר ומתקשר אל הפעמים הקודמות. כאילו אנחנו נמצאים בפעם הראשונה. זה מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה ביומא פ"ו: תנו רבנן עבירות שהתוודה עליהם יום הכיפורים זה לא יתוודה עליהם יום כיפורים אחר. ואם שנה בהם, צריך להתוודות יום כיפורים אחר. יש להבין: מה יסלקה דעתך אם שנה בהם לא יתוודה עליהם יום הכיפורים אחר? וכי משום שהתוודה ביום הכיפורים שעבר על עבירות דאשתקד, האם הוא נפטר מלהתוודות עתה על עוונות של השנה? אז כתב ב"בינה לעיתים": אומנם העניין אצלי, כי בהישנות העיוורון על האדם לחזור על עבירה שכבר עשה פעם אחרת, מכביד עליו החומרה. עוונו כבר גדול מנשוא יותר. וגורם שחוזר ונאור מחדש. העונש הראוי לו גם על הפעם הראשונה, אפילו שכבר נמחל. כי חזרו לאיתנם במה ששנה עליהם. והביא בכך את מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה ביומא פ"ו: כיוון שעבר אדם פעם ראשונה ושנייה ושלישית, מוחלים לו, רביעית אין מוחלים לו. היינו, כאשר עבר בראשונה ושב בתשובה, מוחלים לו. עבר פעם שנייה, צריך לשוב על שתיהן, ומוחלים לו. עבר פעם שלישית, צריך לשוב על השלוש, ומוחלים לו. פעם רביעית- שבו ונאורו כולן במלוא תוקפן, וכבר לא די בסוג תשובה קודם. כל זה כבר דין אחר והתייחסות אחרת לעבריין זה.

עכשיו נבין את דבר הרמב"ם: הרמב"ם כותב בהלכות תשובה, פרק ב', הלכה ב': מתנאי התשובה... יש תנאים בשביל שהתשובה תתקבל, יש תנאים. מתנאי התשובה שיעזוב החוטא חטאו, יעזוב פירושו הוא לא עושה יותר. נגמר. ויסירו ממחשבתו. וישאב אל מחשבותיו, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם. זה תשובה. והמגיד מקוז'ניץ, זצ"ל, כתב: זה מה שאנחנו מבקשים "החזרנו בתשובה שלמה לפנייך". לפנייך פירושו שאתה רואה. שהתשובה היא שלמה לפנייך.  לא בעיננו זה תשובה שלמה, לא אנשים רואים זה תשובה, לפנייך! שאתה הרואה ומעיד שאכן לא נחזור לעולם על אותה עבירה. אתה תעיד שהיא שלמה! והקשו מדברי הגמרא: הגמרא אומרת בקידושין מ"ט שהמקדש על מנת שהוא צדיק, ונמצא רשע, מקודשת. שמא הרהר תשובה בדעתו. ובוודאי מדובר שהוא מתנהג ברשעו שאם לא כן, מה זה שמא הרהר? ודאי עשה תשובה. ואם נוהג ברשעו? איך הועילה התשובה? אבל להאמור שאמרנו הועילה תשובה לשעתה, אבל כשהמשיך לחטוא, שבו עוונותיו ונאורו.

עכשיו תשמעו דין מדהים ומהביל, אבל הוא אומר לנו את היסודות האלה שאמרנו: מי שעבר על איסורי כריתות לוקה. מי שהתחייב כרת לוקה. מלקין אותו... מי שלקה ושנה במלקויות של כריתות פעמיים, מכניסין אותו לכיפה, כיפה זה צינוק בגובה האדם שהוא לא יכול לזוז, לא יכול לשכב, לא יכול כלום, ומאכילין אותו שיעורין עד שקרסו מתבקעת. בהתחלה מרעיבים אותו, נותנים לו לאכול לחם צר ומים לחץ. הקיבה שלו מצטמקת, המעיים שלו נתקטנים, ואז נותנים לו לאכול רק שיעורים שזה רק תופח ותופח, ואז הבטן מתנפחת, מתנפחת עד שהוא מת. מת. מתפוצצת לו הבטן והוא מת. זה העונש שלו. למה? "כיוון דגברא בר קטלהו..", הרי הוא עבר על כרת אז הוא חייב מיתה בידי שמים, "שהרי בידי שמים יכרתהו, אלא דלא מקרב קטלה". בינתיים עוד לא הגיע הזמן כי מתים בכרת בין 50 ל-60 ולא על המקום משלמים, אז בינתיים עוד לא התקרבה אליו מן השמים. אבל כיוון שהוא חזר עוד פעם, "וכיוון דקם ותר לנפשה", הוא כבר מוותר על עצמו, חוזר על הכרת עוד פעם! לא אכפת לו! "מקריבי נין לקטלי". אז כבר חכמים הם מקריבים לו את המיתה. ויש קושיה. מה הקושיה? זה הובא במרגליות הים: שהלא קימא לן, כל חייבי כריתות שלקו, נפטרו מידי כריתותן. וכיוון שלקה שוב אינו בר קטלא. אז הוא כבר לא חייב מיתה, כי הוא לקה ונפטר במלקות. ואם כן, הפעם השנייה זה כאילו פעם חדשה, זה כאילו פעם ראשונה. כי עם ההוא נסגר חשבון והוא לקה ונפטר, מה שעשה פעם שנייה כרת, אז זה דבר חדש. תירץ לו שהרי הרמב"ם כתב בפירוש המשניות במכות פרק ג', משנה ט"ו: שדווקא עם התשובה מתכפר לו במלקויות. דווקא עם התשובה. מלקויות לבד לא פוטרות אותו. עם התשובה. ואם לקה ושנה בעבירה זו? כי יש אומרים שאם הוא עבר כריתות שונים, כל פעם כריתות שונה, עבירה אחרת, אז אין את הדין הזה. למה? הוא רוצה לטעות את העבירה הזו והעבירה זו. זה לא שהוא הפקיר את עצמו לגמרי, אבל אם זה אותה עבירה של כרת, הוברר למפרע שלא עשה תשובה כזו שמעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא הזה ועדיין בר קטלא הוא. אתם שומעים? אז לעניינו: בחטא השני, הוא הרס את הקרום הדק של הגליד על הפצע ונפל ממצולות החטא הקודם, והדם ניגר מחדש.

עוד דין: אמרו במשנה: אין נושאים נשים במועד. אין מערבין שמחה בשמחה. אז לא נושאים נשים במועד. איזה נשים? לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמים. מפני ששמחה היא לו. אבל מחזיר הוא את גרושתו. מה גרושתו לא שמח? מה אז למה הוא מחזיר אותה? מחזיר את גרושתו. אומרים זה מותר לך, במועד אתה יכול להחזיר את הגרושה. בתולה, אלמה וייבום לא! גרושה כן. בואו נעשה חשבון: אחד נשא איזה, אהב אותה מאוד, אבל לחץ של ההורים שלו, לא סבלו אותה, ולחצו, גירש אותה בדמעות והוא כרוך אחר סינר אימו. נשא אחרת, מרה ממוות. גירש גם אותה. בינתיים או שהשלימו ההורים איתה, עם הראשונה. ראו מה השנייה הייתה, אמרו זאת מציאה. או שנפטרו ההורים, וסוף סוף הוא יוכל לשאת אותה מחדש. איזו שמחה נפלאה! במשנה מה אמרו? "אין כאן כל שמחה". למה? נכון שהייתה תקופה ארוכה של ניתוק ונכון שמאורעות הרבה קרו, אבל כאשר שב ונשא אותה, חזר בבת אחת אחורנית, והרי היא כאישה ותיקה.  אתם שומעים? זהו! הרגילות חוזרת למקומה תכף ומיד, ההתלהבות זה עדלא, ואחרי גמרנו. שלושה ימים רק יש ברוכס וגמרנו את הסיפור. מעתה אמרו לנו חכמים בסוטה ג': "כל העובר עבירה מלפפתו וקשורה בו ככלב". עבירה לא עוזבת אותנו כל כך מהר. לא, לא. תיארנו את זה פעם. מה תיארנו? יש מעשה האר"י הקדוש שעל המעשה הזה מובא בספר "נשמות מספרות", שמה מובא שהאר"י הקדוש פעם היה שר תורכי ששמו את שמו של האר"י שהוא יודע גלגולים ויודע מעשי בני אדם והכל, הוא החליט שהוא רוצה ללכת לפגוש את האדם הזה. שר מה יש לו לעשות? ראה הכל בעולם פה, זה מעניין אותה, רוצה לראות. ולפני שהוא יצא לדרך לקח כוס יין ואמר "לחיים" לכל החבר'ה שלו ואמר להם אני הולך להאר"י בצפת ונראה, נעמוד על טיבו של זה. הגיע לצפת שאל איפה נמצא האר"י. אמרו לו שמה בקתה בסוף, תלך. הלך שם, דופק, רואה בן אדם בפנים, שואל אותו "איפה האר"י?". אומר לו "אתה השר התורכי שהגיע עכשיו מתורכיה". "איך אתה יודע?". אומר לו: "אתה לפני שיצאת לגלגת והרמת את היין ואמרת ככה לחברים שלך". ההוא נבהל. אמר לו: "זה אתה?". אומר לו: "כן". התחיל לפרוט לו את העבירות שהוא עושה. על הכל הודה התורכי. "אתה היית גם עם השפחה שלך". "זה לא נכון! זה לא נכון!". אצלם זה גנאי להיות עם השפחה. אז הוא אומר לו: זה לא נכון!". אמר לו: "אני אביא אותה לכאן". הוא אומר לו: "אם תביא אותה תעשה בי מה שאתה רוצה". אמר שם, האר"י הקדוש ומתוף גופו, מגופו של אותו תורכי, יצאה דמות דיוקנה של אותה אישה ועמדה לידו. הוא ראה אותה התעלף. האיר אותו, אמר לו: אני מוכן לקבל עליי כל מה שהדת שלכם אומרת וכו'. אמר לו: "תשמע אתה חייב שריפה". אמר לו: "הנה קח כסף, קנה עצים, מה שאתה צריך, שרוף אותי באש. אני אבל מתגייר לפני כן". אמר לו: "בסדר, אבל אצלנו השריפה זה לא ככה. אצלנו מרתיחים עופרת, ואתה תשכב פה, תפתח את הפה, אני אשפוך לך את העופרת למה ברור לו מיתה יפה, אנחנו לא שורפים אצלכם את כל הגוף. שהגוף יישאר יפה ורק הנשמה תצא". אמר לו: "פשוט רגלייך, כנס ידייך, עצום עינייך, פתח פיך". פתח. "אני שופך". "שפוך!". שפך לו דבש. מה? מה קרה? אמר לו: "כיוון שקיבלת עלייך מיתה, נחשב כאילו עברת את זה". וזהו. והוא לא חזר יותר לארצו ולא כלום.

אז כתוב בספר "נשמות מספרות": זה מה שאמרו חכמים: שעבירה קשורה בו ככלב. עבירה מלפפתו. זאת אומרת אל תחשוב שאתה עשית וזה היה פעם.  חכמי מוסר מציירים את זה: אדם שלא הצליח למחוק את השורשים והסיבות לעבירות שלו, במקרה הזה זה תאווה, אז יש לו עבירות הרבה. ועבירות הוא לא עושה יותר, אבל השורש נמצא. וזה קשור ככלב. אז תארו לכם שאדם עשה עבירה ומצטרף אליו כלב. הולך לבית כנסת בא איתו כלב. שואלים אותו מה קרה , השתגעת. את הבא עם כלב?. אומר לא יכול להתפטר ממנו, איפה שאני הולך, הולך? לכל מקום שהוא הולך הכלב הולך איתו. אם יש לו שתי עבירות, שני כלבים. ואם יש לו עשר, אז יש לו עדר. והם הולכים איתו לכל מקום. שאדם יגיע לעולם האמת, איזה עדרים יש לו! איזה עשיר! איזה עשיר! אוי ואוי! אז "כל העובר העבירה מלפפתו וקשורה בו ככלב". עכשיו מה קרה? שב בתשובה, גירש אותה מעל פני. זהו! אין את העבירה הזאת, גירש, אני לא עושה. אבל אם הוא חזר ועבר עבירה, מה הדין שלו? מחזיר גרושתו. שב לאותה ביצה.בדיוק כמו הדין שמחזיר גרושתו שמותר לו להתחתן בחול המועד. עכשיו נבין ביאור חדש בדבר האר"י הקדוש שהובא בצדקת הצדיק, ושם כתוב בזה הלשון: בכל מדרגה שאדם עולה יש לו לחזור ולשוב על חטאיו. לא לחזור לעושת אותם, לחזור לשוב, לשוב בתשובה על חטאיו. וזה העניין "וחטאתי לנגדי תמיד". מה אתה צריך כל פעם את החטא מול העיניים שלך? למה דוד המלך אומר כל הזמן "וחטאתי לנגדי תמיד"? די! עשית תשובה, נגמר, שכח מזה, תמשיך! לא! כי אם אתה ממשיך לעלות, בכל דרגה שאתה עולה יותר ויותר, שמה מדקדקים יותר, ויותר, ויותר, ומה שעושים תשובה ברמה הראשונית, זה לא כמו בהבנה שלך בדרגה השנייה שלך כבר שאתה יותר גבוה, ואז אתה מבין את עומק החטא עוד יותר, וכן הלאה.  אז הוא אומר: אף על פי שהאמין שכבר נתקבלה תשובתו, מכל מקום, לפי שהוא לא בבחינת עומד, אלא כל יום הוא עולה מדרגה למדרגה, נודע דברי האר"י, זכרונו לברכה, שבגן עדן כל עת שמעלין למדרגה יותר גדולה, מוסיפין לדקדק עליו בחטאיו. זאת אומרת כמו עכשיו יש פה אור רגיל, אתה נכנס מדור יותר גבוה, כבר אין אורות כאלה של לידים, יש אורות יותר עצומים שמשקפים אותך עוד יותר. כמו רנטגן. אתה נכנס למדרגה יותר גבוהה, שמה זה כבר MIR, מנתחים אותך על מילי, מילי, מילי. אתה עולה עוד יותר? כל פרט ופרט ונדנוד. כמו המרח"ו זצ"ל, שאל את האר"י הקדוש, האר"י הקדוש היה כבר בעולם האמת, והוא בא אליו בחזיונות, הוא שאל אותו מה דיני לעולם הבא? מה עוד אני צריך לתקן בעולם הזה. אמר לו: אתה צריך לצום שלושה ימים. שפעם בהיותך נתת מכות לאמא שלך כאן, ובגלל שנתת לה מכות כאן, של תינוק, של תינוק! אתה צריך לצום שלושה ימים. כי במקום שאתה הולך להגיע אליו הוא כל כך גבוה ששמה מדקדקים גם אם בן אדם היה עובר! כמו שדנים את יעקב שעקב את עשו בבטן. "ריב לי עם יהודה", אומר הקב"ה. למה? יעקב עקב את עשו בבטן. עד גיל 20 לא דנים מן השמים, אבל הוא היה תינוק, נכון. בעולם הזה עד גיל 20 לא דנים מן השמים. אבל שעולים למעלה, דנים את האדם גם על לפני ה-20. וכיוון שאתה רוצה לעלות ולעלות יש מחסום. פה רמת הבדיקה קפדנית מאוד. לכן כל המסכנים שמקלים בכל דבר, ואומרים יש על מי לסמוך, מעיקר הדין מותר, מזה פה... אלה יתקעו בהתחלה אם בכלל. לא יעבירו אותם בכלל! כי לא היה אכפת להם. לא חשו לכבוד הבורא, ולא דקדקו, ולא הראו זהירות, ולא היה אכפת להם בכלל! העיקר תן לצאת ידי חובה ונגמר! לאן תגיע? זאת אומרת אומר האר"י הקדוש: ככל שעולים יותר גבוה מדקדקים יותר. עכשיו לפי מה שביארנו, כל עוד השורש של החטא קיים, הרי האדם בתשובה בונה עליו קרום שביר, אבל הוא מתעלם מהתהום, והוא מתעלם מהרימה הרוחשת מתחתיו. ואם הוא יחטא שוב, יסדר הקרום וייפול לתהום הקודמת.  עתה יובן שכן הוא גם כאשר אדם מתעלה. אמת הוא משנה את המצב שלו לטובה, אבל מכל מקום זעזוע הוא, שינוי מצב. כמו שאמרו חכמים. אתם יודעים מה אמרו חכמים? אמרו חכמים: "ליוצא ולבא אין שלום". הנביא זכריה אומר את הפסוק וחכמים אומר שיוצא ממדרש למדרש אין שלום. ובזעזוע, בהחלפת מקום, אתה עובר ממשנה לגמרא, אתה עובר מהלכה למשנה, אתה עובר ממקרא להלכה, אתה עובר אפילו מדבר לדבר, כבר יש זעזוע, נפתחים פצעים, מקרעים תפרים, ואתה כבר מתערער. לכן גם אמרו חכמים "וקרעים תלביש נומה". אדם שלומד ומתנמנם, ממשיך ללמוד ומתנמנם, אומרים עליו "וקרעים תלביש נומה". זה שאתה מתנמנם, תורתך נעשית קרעים, קרעים.

ושוב כתב ב"צדקת הצדיק" פעמים נדמה לאדם שכבר שב, ומחלו חטאיו, ואחרי זמן חוזר ומתעורר להתמרמר על חטאיו. הוא מרגיש ששתי המחשבות אינן דמיון. ובאמת שתיהן אמת. וקיימא לן שעבירות שהתוודה עליהם ביום הכיפורים הזה, חוזר ומתוודה עליהם ביום הכיפורים הבא. ואפילו בעבירות שהלכה שלא זז משם עד שמוחלים לו, והרי גם זה אמת. רק כמו שאין שיעור לכל מעלות האדם במדרגתו, ככה אין שיעור למדרגות התשובה. וכפי מעלת האדם והשגתו, כך היא תשובתו. רבנו סעדיה גאון חזר בתשובה כל יום. על מה הוא חזר כל יום בתשובה? היום הכיר את הבורא יותר. שהוא למד עוד הכיר אותו עוד. אז הוא אומר אתמול חטאתי. עבדתי אותו פחות מהכרתי של היום. אז הוא חזר בתשובה למה אתמול הוא עבד אותו פחות מהכרה של היום. כל יום הוא חוזר בתשובה. כי ככל שאתה עולה במדרגה, אתה מבין מה עשית קודם. כל ענייני האדם על יחס אחד. ואדם אינו עומד במקום אחד, ולכך שמגיע למעלה ומדרגה יותר גדולה, אז כפי מדרגה זו, לא התחיל לשוב עדיין, וחטאתו נגדו תמיד מדרגה לדרגה. ושהוא בדרגה התחתונה, אז הוא דיקן לפי המדרגה של החטא. אבל כך זה הולך בכל הדרגים והעולות. ואין עוד רושם. ומכל מקום שמעלה, חוזר החטא בכל תוקפו, וזה דבר עמוק בחוכמה. זאת אומרת תדעו: "כל הגדול מחברו מוכרח שיצרו גדול ממנו". לכן, אחר, שמעתם עליו? אלישע אחר? כשהוא עלה למדרגות וטייל בפרדס למעלה, אז נתגלתה הטינה שהייתה בליבו. מזמן הילדות שאבא שלו כיוון רק לכבוד שראה את הכבוד של החכמים, אמר אני תורם את הילד הזה לישיבה, כמו שאומרים, זהו הטינה הזו נתעוררה. מתי? שהוא הגיע לשיא של השיאים. רואים כשאדם עולה כל שעולה יותר, הוא קרוב יותר ליפול. כמו יוחנן כהן גדול. עלה, עלה 80 שנה כהן גדול בבית המקדש לפני ולפנים והפך להיות צדוקי כופר. אז לכן צריך לדעת ככל שעולים, לא שאתה פחות מסוכן, את היותר מסוכן. לכן צריך להביט מה היו השורשים שהביאו אותך פעם לחטאו, לוודא שהכל באמת מנוטרל. על זה נאמר: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", כי החטא הוא החיסרון שבאדם וכן היצר. עד כאן לשונו של רבנו צדוק הכהן לובלין.

עכשיו אנחנו נסכם. עכשיו הכל יבואר בבהירות, בסיעתא דשמיא: כי כשם חזרה על החטא פורמת את התפרים הדקים של התשובה, כך גם ההתחדשות שבהתעלות, גורמת לערבול בכוחות הנפש ומעלה משקעים ממעמקים. ודורשת תשובה מחדש. מעתה יובן שאין סתירה בין דברי הגמרא, שבבית שני ובניינו מורים על תיקון חטאי דור בית ראשון, בית שני ובניינו מורים על תיקון חטאי דור בית ראשון, שעליו נאמר: "תנו עינכם בירה למי היא חזרה", לבין דבר הירושלמי, הרמב"ן והיערות דבש, שחטאם עדיין לא תוקן.. גם בבית ראשון לא תוקן חטא בית ראשון, כי עשרי בטבת בבית שני חגגו אותו. היו קוראים מגילת איכה, אבל היו חוגגים אותו. היה יום טוב. אז למה היום יש עשרה בטבת? הרי עשרה בטבת זה היה על בית ראשון. לא על בית שני. ובבית שני כבר חגגו אותו, היה יום טוב. למה אנחנו חוזרים עוד פעם? כי לא תיקנו גם את מה שהיה בבית ראשון. זה שה' הסכים אחרי 70 שנה נחזיר אותו, בית שני, זה לא אומר שעדיין תיקנו הכל. כי אמת ששבו בתשובה מתי שהסיר אחשוורוש את הטבעת, וקיימו וקיבלו היהודים וכל זה היה משמחת הנס. ועל כן היו הצומות לששון ולשמחה בבית שני. כי פתחו דף חדש. החלו חיים חדשים. אבל זה היה מעטה דק על השורש שעדיין לא תוקן ובחזרתם על החטא, שבו ופתחו את הפצעים. גירשו בין החורבנות והמשיכו את ההרס. אבותינו הסירו את התקרה ואנחנו פעפענו את הכתלים. ויש לנו לצום מעתה בתאריך של תחילת המצור הראשון בימי בית ראשון זה עשרי בטבת, עד שנשוב בתשובה מן היסוד. ואז יהיה גדול כבוד הבית האחרון, שיבנה במהרה בימנו, אמן!

נמצאנו מפיקים שני לקחים, שהרי אין לך אדם ישראל שאינו בגדר בעל תשובה בדברים מסוימים, וצדיק גמור בדברים מסוימים. יכול להיות בן אדם שיש דברים, נגיד הוצאת שם רע, הוא אף פעם לא עבר בחיים שלו. הוציא שם רע? לא. אבל הוא חוזר בתשובה על שלון הרע. לשון הרע הוא כן עבר. הוצאת שם רע, שקר גמור, עלילה על בן אדם, זה הוא אף פעם לא עשה. אבל לשון הרע הוא העביר ככה פה שם, שמע, קיבל. זה כן. אז הוא יכול להיות בעל תשובה על דברים מסוימים ויכול להיות צדיק גמור על דברים מסוימים. הלקח הוא כך: צריך לשמור מכל משמר על האוצר שאתה בכמה דברים צדיק גמור. נגיד יש אנשים שבחיים שלו לא אכלו איסור. (הלוואי!). אבל יש חילונים שהם לא מבינים בכשרות כל כך. אבל הם יודעים שאסור בשר וחלב, וזה הם לא יעברו בשום אופן. הם לא יאכלו חס ושלום בשר טרף, הם חשובים שהם אוכלים בשר כשר, אבל הם לא יעברו בשום אופן! בכל מבחן. הלכו לצבא, נסעו לחו"ל, הלכו לכאן... ובבחינה הזו צדיק גמור. אבל יש דברים אחרים. הם כן נכשלו, הם לא בדקו כל כך את הירק, לא זה, לא שם, ועכשיו נודע להם. אז חזרו תשובה. עכשיו קנו שולחן שיקוף, ועכשיו בודקים, ועכשיו הכל בסדר. אז הלקח לשמור מכל משמר על אוצר זה של להיות צדיק גמור בדברים שכבר אתה בהם צדיק ולא להכתים אותם חלילה. אל תסמוך על זה שאשפר לחזור בתשובה, כי לא דומה צדיק גמור לבעל תשובה. כי מי יודע עד היכן תגיע תשובתו. הרי אדם יכול שישחירו שיניו מפני תעניותיו. צא ולמד מחטא של דוד המלך. כל האומר שחטא, אינו אלא טועה. וכמה מחיר כבד שילם? ארבעתיים תחת השה. ואם כל זה... מה זה ארבעתיים תחת השה? מתו לו ארבע בנים בחייו. ועם כל זה חטאתו נגדו תמיד, אפילו לאחר שהוא נתבשר "גם ה' העביר חטאת לא תמות", ונמחל לו עוונו כליל. אבל הוא לא הפסיק לבכות. הוא לא הפסיק עד יומו האחרון. כי מי שיודע מה זה חטא ואיך הוא מלופף ומה זה עבירה, פחד פחדים! אני רק עמדתי על קצה המזלג, על העקרונות, לא פירטתי. יש המון דוגמאות.

 אז לכן צריך לדעת... לקח שני: שבאותם דברים שאנחנו בגדר בעלי תשובה, וסבורים שאכן אנחנו כבר אדם אחר. שיננו שם, אני כבר אדם אחר, נכונים הדברים. שהרי בבית שני היה עשירי בטבת יום ששון ושמחה, אבל כדי לשמור על מצבנו, עלינו לברוח מכל שמץ של חטא וריח עבירה. כמו שאמרו: תשמעו יש דין, הדין אומר כך: מי שהלווה בריבית, ושב בתשובה, אסור לו שילווה אפילו לנוכרי בריבית. יש מצווה להלוות לגוי בריבית. "לנוכרי תשיך ולאחיך לא תשיך". אבל מי שכבר הלוואה בריבית וחזר בתשובה, החזיר את הריבית, חזר בתשובה, פייס את הבן אדם, נגמר! אין אצלו יותר ריבית. אומרים לו: כן, אבלך רק אתה יש לך דין חדש. אתה גם להלוות בריבית לגוי לא יכול. זאת אומרת כי מי יודע מה עובי המעטה על הפצע. והוא בכל רגע יכול להיבקע. ואתה לא יודע מה הפצע מתחתיו. לכן, רואים לפעמים אנשים שהם נופלים פתאום בנפילה, ואתה לא מבין מאיפה זה בא לו. זה לא בא לו, זה היה! היה רק מעטה. הוא הצליח להחזיק מעמד תקופה ארוכה, שנים, אפילו 80 שנה. אבל טינה הייתה בליבו, ויום אחד התבצבץ. כמו  מורסה, והיא תתפוצץ. לכן כל החיים צריך להיות במשמר. וגם שאתה עולה, אל תבטח שאתה כבר רחוק מהחטא, רחוק. לא אתה בכלל לא! למה? עבירה מלפפתו וקשורה בו ככלב. זה הנושא שרצינו שנשמע מהפרשה, היסודות שיעקב לימד אותנו. מה הם? לבדוק מה השורש של החטאים שלנו. בכל דבר מה השורש. ולעבוד על השורש. לעקור את השורש, לא יהיו חטאים. אבל אם נתקן כל פעם את החטאים ולא עקרנו את השורש, זה יצמיח, יבליט, עוד פעם ועוד פעם, וכל הזמן נהיה בכאסח. כמו שאומרים נכסח את היבלת, אבל היא תצוץ פה ושם ואוי וואי מה יה בסוף כשנגיע ויראו את המרד בלב שלנו, שלא טהרנו את ליבנו ולא עבדו את ה' באמת.

עכשיו אני רק רוצה לומר לכם אחרי כל מה שאמרנו שאנחנו נמצאים במצב קשה. העם שלנו היושב בציון, ואלה שנמצאים בגלות בכייף, המצב קשה. למה? אומות העולם לא מבסוטים מאיתנו בכלל, וגם אלה שמסר אותנו ה' בידם כפי מה שאנו ראויים, רשאי העם הזה הם ללא ראש בכלל. אבל.. לכן כבר לא קוראים ראש העיר, יש ראשת העיר. ראשת מלשון רשע וענייה. אז זה... יש לנו בעיה. הראש שלהם נמצא אצל אחרים. העיתונים קובעים, עושים הסכמים, שוחד, אתה תכתוב עליי כך, אז אני אגיד עלייך כך, ואני אסדר לך כך, מסדר ג'ובים וכולם, כולם הכל מסחרה. כל המדינה הזו מסחרה אחת גדולה. ובשביל שאומות העולם יהיה מבסוטים מוכנים להפקיר חיי, חיילים, הכל. אומרים להורים תנו את הילדים שישמרו על המולדת. באו הילדים, שומרים על המולדת, אבל הצבא והממשלה לא שומרת על הילדים. ואם צריך להקריב קרובן אחד מדיי פעם בשביל להשקיט את העולם להראות שאנחנו מאוד נאורים, מאוד שמאלים, מאוד אנושיים, כלפי האויבים הרעים, אז עושים זאת. דיברתי באחרונה בהרצאות, אני לא אפתח את זה שוב, אבל כיוון שאתם בחלקכם בני ברקים ולא כל כך חשופים לתקשורת, אני אראה לך את מקרה הדריסה שהיה ואת הפחד. לא , לא רואים בדיוק את האנשים חס ושלום, אבל את הפחד של החיילים, איך הם בורחים עם נשק! קצינים! קצינים! שעכשיו גומרים קורס קצונה, בורחים! למה? זה בגלל בעקבות משפט אלאור אזריה, מה אני אסתבך, אני אראה בבן אדם שהוא טרוריסט ואח"כ יעמידו אותי במשפט. עוד משפט פלילי, לא תגיד משפט צבאי. ודברים שאמרנו בעבר, לפני 20 שנה, איציק, איציק, אתה זוכרים את איציק? לא זוכרים את איציק. עשו על זה סרט, ואני אראה לכם סרטון קצר על איציק. איך המדינה נראת, איך החלטות מתקבלות, ואיך אנחנו נראים באומות העולם. זה אומר שהפיגועים יגברו והם יקבלו תאבון. ויש עוד סרטון אחד יפה, אולי מיכאל שלחתי אותו לפני כמה ימים, יומיים או יום... ששני ערבים אחד משכנע את השני לעשות פיגוע. הוא משכנע אותו, כדאי לעשות פיגוע, מה יגיד, ואם יגיע למחסום... בדיוק מסביר מה המצב. אז בואו נראה קודם כל  את מקרה הדריסה, לצערנו. ואחרי זה נראה מאין זה נובע.

הקרנת הסרטונים

אז מבינים אם יש חייל כמו אלאור אזריה. זה בעיה. אז אי אפשר. אבל אם זה כמו השמאל אז אפשר. אין שום בעיה, אפשר להרוג, להרים ידיים, וזהו! ואז הולכים לבלות בבית הכלא.

אני מתפלל על גוג ומגוג שכבר יגיע מהר! די! אנחנו אלפיים שנים כבר ממתינים, ממתינים, אבל צריך אותכם גם כן שתתפללו. אנחנו רוצים כבר שהקב"ה יגאל אותנו ושתחזנה עינינו בשובך לציון במהרה בימנו אמן ואמן!