פחז כמים אל תותר | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: התורם בעילום שם – תשובה שלמה יראת שמים רפואה שלמה, שהילדים בדרך האמת, פרנסה בשפע רב בנקל, ויוכלו בסייעתא דשמיא לקיים עוד הרצאות ולזכות הרבים, ולהצלחת ארגון שופר אמן. אמן!!

"פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה" (בראשית מט,ד)

 רבי אליעזר אומר: "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, " פַּחַז " - פחזת חטאת זנית, זה נוטריקון, "פחז" - פחזת חטאת זנית. 

רבי יהושע אומר: "פרקת עול חיללת יצועי. 

רבי אבין אומר: "פסעת על דת, חבת בבכורתך, זר נעשית למתנותיך. 

רבי אליעזר המודעי אומר: "זעת, חרדת, פרע חטא מעליך". 

הוא דורש הפוך, לא פ - ח - ז אלא ז - ח - פ דהיינו לשבח! יסוד הדבר אמרו חכמים זכרונם לברכה: "שעלבון אמו תבע, שלא תהא שפחת רחל צרה לאמו", מספיק שרחל עצמה היתה צרה לאמו, {כי אישה שניה נקראת 'צרה'} אז עכשיו שנפטרה רחל, וכיוון שהכניס מיטתה של בלהה שפחת רחל יעקב אבינו, אז הוא בלבל את המיטה, {יש שאומרים: הפך אותה} כדי שלא תהיה שפחת רחל צרה לאמו, אז הוא תבע את עלבון אמו, מספיק שהיה לה עלבון קודם וכו'. {קצת קשה עם כל זה אבל בסדר}. 

וצריך להבין: מדוע הרעישו עליו כל כך לאמור: 'חטאת זנית פרקת עול, פסעת על דת'? העניין יובן כשנתבונן על מה שאמרו חכמים זכרונם לברכה: "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? יעשה עצמו כאילם "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן" (תהלים נח, ב) כך כתוב בפסוק, הַאֻמְנָם אומנתו של אדם - אֵלֶם, משמע שהעיקר הוא שמירת הדיבור. 

וקשה: מצינו שאמרו חכמים זכרונם לברכה: "ובא חבקוק והעמידן על אחת, "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". חבקוק הנביא (ב, ד), ראה שכל הדור לא יכולים לעמוד בכל ביסודות שהיו לפני כן שהעמיד דוד על אחת עשרה (11), ולפני שהיה תרי"ג (613) וכו', אז הוא העמיד על יסוד אחד (1) את הכל "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" משמע שהעיקר תלוי בהשגחה וביטחון. 

"וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה", פרושו שהעיקר זה תלוי בהשגחה ובטחון. שהוא יודע שהוא מושגח מאת הבורא יתברך ויש לו ביטחון בהשם יתברך. ובאמת זה דבר אחד, כי עיקר בפירוש שיעשה עצמו כאילם, פרושו: שלא יהרהר אחר מידותיו של הקב"ה, כמו אצל אהרן הכהן שנאמר (ויקרא י, ג): "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" עשה עצמו אילם, דמם! לא אמר מילה, על מה? 

מתו שני (2) בניו, בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג, יא), שמכתירים אותו לכהן גדול, ביום השמיני והוא שתק. זאת אומרת: לא מהרהר אחר מידותיו של הקב"ה - הוא יודע מה הוא עושה! אז זה הפרוש בעצם "אילם" מה זה ואומנותו של אדם להיות אילם? פירושו - אין לי טענות כלפי שמיא אין לי הרהורים כלפי שמיא, שום דבר! אילם. {זה אומנות} וזה עצמו מאמר חבקוק הנביא, שיאמין "שכָּל דְּעָבִיד רַחְמָנָא - לְטַב עָבִיד" צריך אדם להבין שכל מה שעושה השם יתברך לטוב הוא עושה. 

והנה עיקר הטעם שאסור להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, זה: "קוצר המשיג ועומק המושג" בכל גזרה יש מושג עמוק שהוא נמשך מחמת העבר, ושייך לחשבונות מצד העתיד, ודעת האדם קצרה. מצד שחסר לו ידיעות מן העבר ומן העתיד וגם את ההווה הוא לא יודע כהוגן. אז מה אתה מהרהר על הבורא? איך אתה יכול להרהר אם אתה לא יודע על מה בעבר הקב"ה דן, ומה החשבון שלו כלפי העתיד שלך? הרי גם את ההווה אתה לא יודע ולא מכיר כמו שצריך. 

אז זה נקרא "מקוצר המשיג" כי קוצר המשיג זה אדם עצמו אדם דעתו בינתו קצרה, הוא לא יכול להקיף את כל המעשים, ואת כל החשבונות, ואת כל היחסי גומלין בין האנשים, ומה הוא גרם לזה, ומה יצא מזה, ועל ידי זה מה נגרם, ומה פה שם, ומה החשבון אתו ומה ... הוא לא יכול, קוצר המשיג מה, מה זה בין אדם הוא יכול להקיף? הבורא יתברך מחשבן את כל האנשים בכל רגע ובכל רגע עם כל ההשלכות של כל מה שיהיה עם כל אחד ואחד ואחד ואחד עם כל מעשה שיהיה... 

מה בן אדם יכול להקיף מה הוא? "קוצר המשיג" "ועומק המושג" הרי אתה לא יודע מה מונח לפני הבורא שרואה מה שאתה לא רואה, בעבר בעתיד ואפילו מבחינת הווה. וכן קשה להבין העומק שיש בשינויים שמתחדשים בכל יום, אתה רואה פתאום "שהשם משפיל גאים, מגביה שפלים" אתמול זה היה כאן ונהיה כאן זה היה כאן ונהיה כאן, איך, מה קורה פה? כאילו אתה לא מבין אתה לא מבין, אתה גם לא יכול להבין למה? 

קשה להבין, קשה - לא מונחים לפניך כל הפרטים ואתה לא יודע. לכן כשנתבונן, במה שתבע ראובן עלבון אמו, יש בזה שלושה חסרונות: עצם זה כמו שאומרים 'הוא לקח את החוק לידיים' והחליט לעשות מעשה, ברגע שהוא תבע, כמובן הוא התכוון לטובה והכל, תבע את עלבון אמו משום כיבוד אב ואם, כיבוד אם, יש בזה שלושה חסרונות. אחד: הוא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה כיוון שהכל הוא בידי שמים, ובודאי נגזר מן השמים שכן יהיה! שיעקב יכניס את המיטה של בלהה, כי "אין אדם נוקף אצבעו למטה עד שמכריזין עליו מלמעלה" זאת אומרת זה בידיעה ובהסכמת השם, 

לכן גם רמוז "כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ" מה זה "מִשְׁכְּבֵי" משכב אחד למה אומרים "מִשְׁכְּבֵי"? אחד כנגד יעקב ואחד כנגד השכינה, כי השכינה תמיד היתה תפוסה במחשבה של יעקב אבינו גם בעת המצווה, אז נקרא כאילו "מִשְׁכְּבֵי". אז זאת אומרת זה נקרא שהוא הרהר אחד מידותיו של הקב"ה, כיוון שהכל משמים ובודאי שזה נגזר משמים שכך יהיה, שיעקב יעשה את המעשה הזה שיכניס את מיטת בלהה. אז זה כבר חסרון אחד הרהור אחר מידותיו של השם. 

חסרון שני: שהרהר אחר דעת אביו ורבו, היה לו לבטל דעתו מפני דעת אביו! מה, דעתך יותר גדולה מדעת אביך? 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין? דברי הרב!' הוא גם אבא וגם רב, וגם רגל המרכבה! ודמות דיוקנו חקוקה תחת כיסא הכבוד! ואתה מהרהר אחר דעת אביך מה שהוא עושה?! זה חסרון שני אז הרהור אחר אביו ורבו. כמו שאנחנו ראינו על אביי כשאמרו לו משמיה דרבי יוחנן, שסובר 'כבתה אינו זקוק לה', מיד ביטל דעתו. 

קודם, לא היתה לו סברה זו, והוא גם הצטער כשאמרו לו את זה בשם ירמיה הוא לא קיבל, אבל כשאמרו לו משמיה דרבי יוחנן אז 'כבתה אינו זקוק לה', בנר חנוכה מדובר, אם הדלקת את הנר והוא כבה אז לא צריך להדליק עוד פעם, כי הוא לא זקוק לה קיימת את המצווה. אז כשהוא שמע את אביי משמיה דרבי יוחנן - מיד ביטל דעתו, ככה צריך, תלמיד אצל רב צריך לבטל דעתו, אז ודאי שפה ראובן היה צריך לבטל דעתו אצל אביו. וכן מצינו על רב ספרא: שעשה פתח חרטה מזה שהקפיד עליו רב נחמן, 

ואמר: "אילו ידע שרב נחמן יקפיד עליו לא יהיה נודר", אז הוא מצא פתח לחרטה מזה שרב נחמן יקפיד עליו. אז לכן הוא מצא פתח. 

אז רואים שמתבטלים אצל הרבנים, אצל רבותם. אז כל שכן שהיה צריך ראובן לבטל דעתו מפני דעת יעקב אבינו, שהיתה צורתו חקוקה בכיסא הכבוד. אז זה החסרון השני שהרהר אחר אביו ורבו. חסרון השלישי: שעבר על דעתו היינו מושכל שני שלו, 

מושכל ראשון: 'אמא שלי, מה עם אמא שלי? היא תעלב! ותראה שהוא הכניס את המיטה של בלהה, שכאילו הוא מעדיף את בלהה שפחת רחל מה...' 

זה היה מושכל ראשון. מושכל שני - הוא הבין שהוא טעה, מושכל שני הוא הבין שהוא טעה, אז החסרון השלישי שהיה לו זה הפחיזות, הפחיזות של הבהילות כמו במים, כמו שמים! שכתוב "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר"! אַל תּוֹתַר, אַל תּוֹתַר יה בה בי. מה זה אַל תּוֹתַר? לא נותר לו כלום! המדרש אומר: "פַּחַז כַּמַּיִם" למה אמר כַּמַּיִם? כי מים ששופכים אותם לא נשאר בכלי כלום, לא כמו שמן, אם אתה שופך שמן או אתה שופך דבש - אז אפילו אם שפכת אז כשאתה מגביה את הכלי עוד נשאר, כי הם סמיכים דביקים נשאר, 

אבל זה כַּמַּיִם, לא נותר לו כלום - לא כהונה, לא בכורה, לא מלכות! שום דבר גורנישט מן גורנישט (כלום!), הכל איבד! הכל הכל הכל. מדהים. אבל ראיתי פירוש מבהיל מבהיל מבהיל מבהיל, הרמב"ן וגם הספורנו, הוא מציין להרמב"ן - ש - פששששש צריך כח להגיד דבר כזה, שראובן לא רצה שיביא עוד ילדים מבלהה כדי שבכורתו לא תתקטן, זאת אומרת הוא מקבל כפל, מקבל כפל בכור מקבל כפל. 

זאת אומרת: אם יש נגיד שלושה (3) אחים - אז הוא מקבל כאילו יש ארבעה (4) אחים, אז הוא מקבל שני (2) חלקים והם רק אחד (1) חלק, אז הוא מקבל חצי (1/2) והוא כל אחד רבע (1/4), אז ככל שיהיו ילדים אז הכפילות מה שמגיע לבכור, נוטל כפל - פי שניים אז כאילו התקטן, 

ולכן אז אביו יעקב אמר לו: 'אני מעביר ממך את הבכורה ליוסף, אז נשאר לך גם כפל, חשבת להרויח? יצאת מפסיד!' 

זה משהו מבהיל, רמב"ן! לא יאומן כי יסופר. אבל אנחנו עכשיו, שתבע את עלבון אמו {בלי מה שאומר הרמב"ן} אז ככה - החסרון השלישי שהוא עבר על דעתו היינו מושכל שני שלו, כי אילו היה מתבונן אם היה מתבונן קודם המעשה, כמו שהתבונן אחרי המעשה - ודאי שלא היה עושה את המעשה הזה, כי מצינו שבאמת הוא התחרט אחר כך. כתוב (בראשית לז, כט): "וַיָּשָׁב רְאוּבֵן" ששב לשקו ולתעניתו, רש"י מביא פירוש דבר אחר, ששב לשקו ולתעניתו, מה זה "שקו ותעניתו"? עשה תשובה. 

הרי שהוא עצמו הבין אחר כך אחרת. אם כן היה זה חסרון! שהוא לא ידע להבין קודם המעשה, היה נחפז! לעשות את זה בבהילות, ונמצא שהוא גם חטא נגד עצמו! נגד המושכל השני שלו, אחר כך הרי הוא הבין שהוא עשה טעות לבד הוא הבין שעשה טעות. שהיה טמון בלבו, {זה היה טמון בלבו} הטעות הזאת ההבנה של הטעות כשלהבת שהיא טמונה בגחלת, בגחלת בגחל לא רואים את השלהבת, {אבל אתה עושה רק טיפה ככה פססססס עולה הלהבה} ולא היה חסר לו אלא ללבותה ליבוי מועט. זאת אומרת: אם היה 'מתיישב בדעתו' כמו שאומרים 

וחושב: 'האם ראוי לעשות מעשה כזה, לא ראוי, לבלבל' וכו' וכו'? 

אז לא היה עושה את הדבר הזה כי הרי בסוף הוא הגיע למסקנה שהוא טעה שהוא נכשל, הוא עשה על זה תשובה. כן. יש פה עוד דבר מדהים שראיתי במפרשים: מה זה הבלבול הזה? "בלבל" מה זה בלבל? אז האבא טען עליו: כמו שהיה אצלו בלבול כשלבן נתן לו את מי? את לאה במקום רחל, אז הוא עשה מעשה במי? בלאה, והוא חשב שבמי? ברחל, אז זה בלבלה בלבול, כאילו אתה חושב שאתה בעצם עם מישהי אחרת, זה בלבול, וגם פה הוא רצה לבלבל לו כאילו במקום זאת תהיה זאת, אז כאילו כמו הבלבול שהיה, 'מה אתה מתערב? מה אתה נכנס לכל החשבונות...' אז שלושה חסרונות, מי יכול לחזור על השלושה חסרונות? כן, 

עונים בקהל 

הרב: מה היה החסרון הראשון? מה היה חסרון הראשון? שהוא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה מה היה חסרון השני? 

עונים בקהל: שהוא הרהר על אביו ורבו. 

הרב: שהוא הרהר על אביו ורבו, מה היה החסרון השלישי? עכשיו אמרנו, שהוא חטא כנגד עצמו כי במושכל שני שלו הוא הבין שהמושכל הראשון שלו היה טעות. אז הוא חטא גם כלפי עצמו. עכשיו, יתכן שרבי אליעזר בן יעקב הסביר את החטא מפני שהוא כנגד דעת המקום. זאת אומרת אמרנו כמה טענות שטענו כמה חכמים עליו, עכשיו ננסה לסדר אותם לפי החסרונות שלמדנו. 

אז רבי אליעזר בן יעקב שאמר: "פסעת על דת, חבת בבכורות", כיוון שהוא עבר על דעת המקום כמו שאמרנו זה החסרון הראשון, כי "דת" נקרא גזרת השם יתברך, דת, חוק, "פסעת על דת" - עברת על גזרת השם יתברך, כי השם יתברך כמובן שהוא רצה והסכים עם מה שעושה יעקב, ולא בטלת דעתך מפני המקום. לכן "חבת בבכורתך וזר נעשתה למתנותיך", מה פרוש? היה מגיע לך מתנות, מתנות כהונה, ואתה לא תקבל אותם נעשתה זר להם הפסדת. 

לכן חבת בבכורתך ונעשתה זר למתנותיך. זה בגלל שפסעת על דת, מה זה פסעת על דת? עברת על רצון הבורא יתברך. כי הבכורה והמתנות זה גזרת השם יתברך, מי נתן לך את הבכורה? אתה זכית להיוולד בכור, אז יש לך בכורה, והיית ראוי למתנות, מאיפה זה בא? השם גוזר ככה. מי שמקבל גזרת השם בדבר שיש לו עצר - זוכה גם כן לגזרת השם בדבר שיש לו מזה תענוג.

 כי אתה לא, אין לך תרעומת על גזרות השם, אז כשאתה מקבל גזרה בצער אז מגיע לך גזרה בתענוג, מה שהוא גוזר, אבל מי שבועט בצער - מאבד גם את התענוגים, אתה מהרהר על מה שאני עושה? אה אני רציתי להביא לך גם דברים טובים, אז גם לא תקבל. למה? אתה מהרהר אחרי מה שאני עושה. לכן דוד המלך אמר (תהלים קטז, יג): "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם השם אֶקְרָא. צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא (תהלים קטז, ג). וּבְשֵׁם השם אֶקְרָא, שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהלים כג, ד) שניהם, גם השבט – חביט! וגם המשענת הכל אני מקבל. 

ורבי יהושע הסביר את החטא של ראובן כנגד זה שהוא יצא נגד דעת יעקב אביו, הרהר אחר דעת אביו יעקב, וזה מה שאמר: "פרקת עול, חיללת יצועי, זע יצרך". פ "פ ח ז" פרקת, חיללת, זע. פרקת עול, חיללת יצועי, זע יצרך. זה אומר רבי יהושע. פירוש: מה שפרקת את העול, כתוב (דברים י, כ): "אֶת השם אֱלֹהֶיךָ תִּירָא", לרבות תלמידי חכמים, 

אז לא רק שעברת על הרהור כלפי שמיא, גם תלמיד חכם אבא שלך, וזה חילול דעתי, חיללת את דעתי במקצוע של "דין היציעה" יציעה, יצועי, מצע זה משכב, {איפה שמציעים את הסדינים} אז הוא אומר: 'אתה חיללת דעתי!' במקצוע של דין היציעה, וזאת למה? זה בא לך מפני שזע יצרך עליך, זע יצרך עליך והייתה חסר סבלנות לסבול הקנאה. היתה לך קנאה לקנא על כבוד האמא לתבוע את עלבונה, כן, אבל זה היה בגלל שזע יצרך, הזיז אותך נענע אותך בפחיזות בבהילות! והיה חסר לך סבלנות לכן, פרקת עול! חיללת יצועי בגלל שזע יצרך והוא גרם לך. 

רבי אליעזר הסביר את החטא, מצד שהוא גם כן כנגד עצמו אמרנו {חסרון השלישי} וזה מה שאמר "פחזת" פחזת זה מה שמהרת לפסוק שהצדק עמך וזה בהילות, והחטא של בהילות דומה לחטא של זנות, לכן אומר לו: 'פחזת חטאת זנית', אפילו שהמושכל ראשון של ראובן היה טוב כי הוא רצה לכבוד האמא! אבל כשאדם עושה במהירות - פירושו של דבר זה כמו בזנות, למה? כי היצר דוחף את הבן אדם לעשות את העבירה. כי אם ישקול בדעתו ויראה את חומרת המעשה ואת גודל העונש ואת הכול הוא לא יעיז. אבל הוא דוחף אותו במהירות, אז "פחזת חטאת זנית". זאת אומרת זה היה בעצמו מה שהוא גרם לעצמו. 

אתם יודעים מה כתוב? כתוב (בראשית לה, כב): "וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" אומר האלשיך זכרונו לחיי העולם הבא, ששמע ישראל לתביעתו ועשה כדבריו. יעקב אבינו, ישראל אבינו, הוא באמת הזיז את המיטה, זאת אומרת שמע לדבריו, עשה כדבריו. זאת אומרת אם היה בא אליו עם נימוקים, עם הסברים, שואל שאלה, מתייעץ עם האבא: 

'תחשוב על האמא תראה מה זה פה שם זה עלול לגרום...' 

דיבורים, האבא שמע לו אפילו שהוא חטא! שמע לו. אבל אף על פי כן 

אמר לו יעקב: "פַּחַז כַּמַּיִם"!! 

הרי לנו שלגבי שכל העמוק של יעקב אבינו, הרי זה נחשב למושכל ראשון, יעקב שמע לדבריו! למה שמע לדבריו? כדי לצאת ידי הבריות, שלא יהיה דיבורים ולא יהיה לעז שהנה פה יש העדפה ופה ושם וכל מיני דיבורים ורינונים, אז מצד זה יעקב עשה, מצד מה שהוא התכוון בהתחלה הוא יודע מה שהוא עושה והשם הסכים אתו, אבל אחרי שהוא ראה שזה מפריע, והבן שלו מרגיש מזה כל כך אז יהיה רינונים, ידברו אנשים פה ושם, יתפרסם וככה היה ככה היה ככה... 

ורבי אליעזר המודעי אומר: "זעת" הוא אומר עליו שבח! זעת, חרדת פרע חטא מעליך, הוא הולך הפוך פ ח ז מהסוף - זעת, חרדת פרע חטא מעליך, כיוון שחרדת שקיימת, קיימת בעצמך, אשרי אדם מפחד תמיד, אז עקרת את שורש החטא לבטל דעתך! וביטל דעתו. וכיוון שאין כאן שורש, אם עקרת את השורש של החטא, כיוון שאין כאן שורש, אז פרח החטא מעליך! 

ואם אתה חרד מגזרת השם - אם כן פרח החטא "שפסעת על דת" ואם אתה חרד מדעת רבך - אם כן פרח החטא מזה שפרקת עול. כנגד שלושת החסרונות הוא אומר: אם אתה חרד מן המושכל ראשון - אם כן פרע החטא של פחזת. מה היה החטא הראשון של המוזכר הראשון? הפחיזות, אל לכן הוא טעה. ואם חרדת מדעת רבך - אז פרח החטא שפרקת עול. ואם אתה חרד מגזרת השם! אז פרח החטא שפסעת על הדת. 

כיוון שאין פה שורש, כי אם אתה מפחד תמיד ואתה עוקר את השורש בטלת את דעתך. אז רבי אליעזר המודעי מלמד עליו זכות ואומר: שפרח ממנו החטא! חכמים מה אומרים? 'כל האומר שראובן חטא - אינו אלא טועה!'. 

עכשיו אנחנו מגיעים לתוכחת של שמעון ולוי: יש לדייק מה שאמר (בראשית מט, ו) "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" היה לומר באופן אחר - כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ שׁוֹר, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ אִישׁ, כי אם יזכיר אִישׁ קודם, מה היא רבותא (חידוש) שהוא מזכיר אחר כך את השור? כמובן שאם הכוונה "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ" אִישׁ זה הכוונה אל אנשי שכם שהם נחשבו בעיניהם כאיש אחד. והם הרגו עשרים וארבע אלף (24,000) אִישׁ! כמו אִישׁ אחד (1)!! 

כמו שהקב"ה אומר (ישעיה מ, טו): "כְּמַר מִדְּלִי" - כלום. 

"וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" זה יוסף, ששמעון ולוי הם היו אלה שגרמו להרוג את.... כי יש אומרים שראובן לא היה בזה, ויהודה היה האח הרביעי (4), והם היו האחים הגדולים, ויהודה היה הרביעי (4), 

לכן הוא אמר (בראשית לז, כו): "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ" זאת אומרת כבר החליטו שיהרגו אותו, ואחר כך הוא בא ואמר מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, אבל מי שהחליטו להרוג זה שמעון ולוי, הם היו במעשה שכם ופה הם היו גם כן במעשה, אז שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים (בראשית מט, ה) לעבירה, להריגה, ושמה כתוב (בראשית לד, כה) אֲחֵי דִינָה לטובה, הם תמיד היו ביחד "אַחִים לעצה". 

אבל לפי מה שכתוב פה "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" מה יותר קשה להרוג איש או שור? איש יותר קשה או שור? אז אם אתה אומר שמסוגלים להרוג איש אז ודאי שהם יכולים להרוג שור, אז למה אתה אומר כאילו צריך להיות רבותא, מה רבותא? אתה הולך מן הקל את הכבד, הם הרגו את וגם הרגו את זה! אבל אם אתה אומר הם הרגו את זה! והם הרגו את זה, לא מדברים ככה. 

לכן, נכון היה להגיד בְאַפָּם הָרְגוּ שׁוֹר קודם כל בהמה וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ אִישׁ, כי אם יזכיר איש קודם מה רבותא שהזכיר אחר כך שור? אבל המדרש פירש "עקרו שורם של גרים" שפחדו הגרים להתגייר! זהו. מה קרה? הרי הם ביקשו מהם להיות נימולים, והם מלו את עצמם "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים" (בראשית לד, כה) - הם הלכו והרגו אותם על מה שהם עשו, והדין היה ככה, כי הם קיימו שבעה מצוות בני נח, ומי שלא מקיים מצוות בני נח - מיתתו בחרב. 

מה הם לא קיימו? הם חייבים להעמיד עליהם דיינים, זאת אומרת: איפה הדיינים שלהם שימנעו מעשה כזה "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, לא) מה זה, איפה המשפט? בלי משפט? לא עושים להם משפט על מה שהם עשו עוולה כזאת?! אז הן נתחייבו כולם מיתה. אבל מה קרה? הם עקרו שור, הם עקרו שרם של גרים שפחדו גרים להתגייר, 

אז גרים אמרו: "מה, אנחנו נתגייר?! אם אחרי שמגיירים את האנשים הורגים אותם אז אנחנו לא נתגייר!" 

והיה ויכוח בזה, 

שאמר להם יעקב אבינו: "מה עם הכמות ?כי לא יתופסו גרים! יש עניין", 

יש מי שאומרים: יש מצווה להביא גרים בישראל שיתגיירו שיכירו את השם, יש אומרים: ללמד אותם עד לשבע מצוות בני נח. אבל פה לפי מה שכתוב במדרש 

שואל אותם יעקב אבינו: "מה עם הכמות! מה עם הכמות? הרי לא יתוספו גרים!" 

מה הם טענו?

"הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?! העיקר צריך לדקדק על האיכות!! אנשים כאלה! אין פה איכות, לא אכפת להם מה שנעשה ככה! עושים מעשה כזה לבת ישראל שהיא בתו של יעקב אבינו! מפורסם בכל העולם, ככה עושים דבר כזה?! וכולם שותקים! מה זה? אז צריך איכות, אז קודם כל צריך לקנא קנאת השם על החטא, ואחרי זה נבקש כמות!" 

זאת אומרת: היה פה ויכוח, מה חשוב יותר; כמות או איכות? 

יעקב שאל: 'מה עם הכמות? לא יתוספו גרים!'. 

הם אמרו: 'קודם נעשה מה שצריך לקנא קנאת השם אחר כך ניקח כמות, אבל קודם כל איכות'. 

אז רואים מפה כי זה היה הנושא כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. והנה בשבחו של יהודה אמר: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (בראשית מט, ט) רש"י הרגיש: "פתח ואמר "גּוּר" גור זה צעיר, וסיים "אַרְיֵה" ארי זה זקן, ויתכן שרש"י מכוון לשתי מעלות, שיש ליהודה מעלה של צעיר - שיש בו מרץ! ומעלת זקן - שיש לו ישוב הדעת. ההפך מראובן, כי לא היה לו, כי למלוכה צריך ישוב הדעת, צריך מתינות סבלנות מידת החכמים, לכן אמר "מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ". 

יש הרבה פרושים על הפסוק, אבל "בעל העקדה" אומר: "מטרוף הדעת בְּנִי עָלִיתָ" {ביצה טרופה זה ביצה מבולבלת כן} טרוף הדעת - זה בלבול, אדם מבולבל מטורף, מה זה מטורף זה מבולבל {זה כמו שטורפים ביצה}. אז "בעל העקדה" פירש מה זה "מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ"? מטרוף הדעת בני עלית. שלא נטרפה דעתך, לא נתבלבלה דעתך מפחד המידות הרעות, איזה מידות רעות? הבושה, עלבון, אלא הודתה על האמת בדעת צלולה! במעשה תמר! 

אחרי שהוא הוציא פסק (בראשית לח, כד) "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" 

היא אמרה לו (בראשית לח, כה): "הַכֶּר נָא לְמִי אֵלֶּה" 

יו!... התברר שזה הוא, הוא היה איתה, ומה? הוא הוציא פסק, עכשיו ממה הוא יגיד?! כולם יודעים שהוא הוציא את הפסק! הוא הודה! הוא לא התבלבל מהמידות הרעות! וזה מופת גדול על ישוב הדעת בעת הניסיון, כי ברגע שבן אדם נתפס בקלקלתו כמו שאומרים - ישר הוא משחרר איזה חרטה בשביל להינצל, 

"מה פתאום? זה לא אני!..." אה... אה...' 

אחר כך כי תופסים אותו שהוא משקר. הוא לא התבלבל אלא ישוב הדעת בעת הניסיון, וזהו מעלת ישוב הדעת ראוי להיות מנהיג ומחנך, על כן "יוֹדוּךָ אַחֶיךָ" 'מקום הניחו לו מן השמים להתגדר בו'. אז הוא זכה יהודה בזכות זה, ההפך מראובן ושמעון ולוי. כי הם יצאו עם פרצוף מכורכם, נתכרכמו פניהם כשהם יצאו מאצל יעקב אבינו שהוא הכיח אותם. 

אז הוא נבהל יהודה אמר: "יווווו אם אלה קיבלו ככה - מה יעשה לי אבא שלי עכשיו על מעשה תמר?! יה בה בי!". 

ואבא שלו בדיוק הפוך אמר לו, כל העם יקראו יהודים על השם שלך, "יהודה בגלל שהודת" יהודי זה אדם שמודה על האמת לא מחריט! מה זה "נתכרכמו פניהם"? היה להם צבע צהוב ירוק כמו כורכום, כורכום, נתכרכמו פניהם. ככה הם יצאו חיוורים אחרי שהם שמעו את התוכחת, הוא ראה אותם הוא נבהל, אבל אבא שלו ברך אותם בריבוי ברכות. 

"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" (בראשית מט, יג) אפשר שרמז יש כאן, זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן, שגם ברוחניות צריכים להתנהג כמו במסחר, נוסעים לקנות במקום זול, ומוכרים, במקום היוקר, {מביאים מסין בזול מוכרים ביוקר} כך אדם ראוי להרגיש שהעולם הזה מקום הזול, פה זה זול לקנות את מלאכת התורה, פה זה זול לתקן את המידות, פה זה זול להשיג את המעלות, פה זה זול להשיג את תמימות ושלמות המחשבה, פה זה זול להשיג את עיון המעשה, פה זה זול להכיר את הביטחון בהשם. 

אבל שם בעולם הבא שם זה מקום היוקר, איפה תמצא את כל זה? איפה תוכל להשיג את זה? יקר! אי אפשר להשיג את זה שמה, אי אפשר אי אפשר, רק פה בעולם הזה! מקור הזול אתה יכול, ספרים תראו כמה ספרים, ספרי מוסר וספרי הלכה ומדרשים... הכל... יש לך את הכל לתקן את עצמך, להגיע למעלות הכי גדולות, זה זול! כמה עולה ספר? עשרות שקלים! אתה יכול להיות חכם גדול ונבון וצדיק וישר מה? זה זול!! פה בעולם הזה, 

ויש לך זמן מלא זמן! עשרים וארבע (24) שעות, שמונים ושש אלף וארבע מאות (86,400) שניות זה זול!! אתה יכול להשיג כל כך הרבה, שם זה מקום היוקר. לכן צריך לקיים בעצמנו (משלי ב, ד): "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָה אָז תָּבִין יִרְאַת השם, וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא" איי איי איי אז כמו שכסף לא מפסיקים לבקש, גם אם היום לא מצאת מחר תנסה, גם אם מחר לא מצאת מחרתיים תנסה, 

אז ככה "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף" ככה כל הזמן תהיה כוסף לתורה, אה... אָז תָּבִין יִרְאַת השם, אתה תגיע ליראת השם, וְדַעַת אֱלֹקים תִּמְצָא" אז רואים איך המידות משנות בני אדם, ומה גורמות להם, ראובן שמעון לוי יהודה זבולון וכו'. צריך להתבונן במה שלמדנו ולראות אם יש קפידא כזאת על מקרה אחד (1) בכל החיים, עד כדי כך. פשששששש. 

כזה רעש! וכל שנה חוזרים על זה, כל שנה: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (בראשית מט, ז) הוא לא קילל אותם חס ושלום! הוא לא קילל אותם. אָרוּר אַפָּם! המידה הזאת!! את המידות שלהם הוא אמר עליהם טענות קשות!! חייבים לתקן את המידות, אם לא לומדים מוסר - אי אפשר לתקן את המידות! 

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".