באמצע עבודה במקום קר מאוד, מצמרר, קם חבר ועושה מעשה. מביא מיחם ענק, כוסות, כפיות, תה, קפה, קקאו, סוכר, סוכרזית. יפה מאוד מצידו. אבל אין זה הכל. מידי שעה הוא קם, עורך סבב במשרד, נוטל את כל הכוסות, רוחץ אותם, מוזג לזה תה, לזה קפה. כבר יודע מי שותה עם סוכר, מי אוהב עם הרבה חלב. ובקיץ שחם, מחניק, כל בוקר הוא מגיע עם צידנית שומרת קור, מלא פחיות שתייה. קולה, אורנג', דיאט. הכל על חשבונו, בחינם.

מרימים גבה הא? חבר כזה נדיר למצוא. אבל נניח שיש אחד כזה, מה נאמר עליו? צדיק, גומל חסד מאין כמותו בלא ספק. נכון, הוא גומל חסד, אבל מאין כמותו לא. יש כמותו. ואפילו יותר ממנו. יש גומלי חסד רב יותר, גדול וחשוב יותר.

הדברים כתובים בפרשה. פסוק מפורש, בברכת יעקב אבינו, עליו השלום, ליהודה, הוא אומר: "חכלילי עיניים עם יין ולבן שיניים מחלב". הגמרא מפרשת את הפסוק זה ומעידה שזה הפשט שלו, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, האר לנו בעינך, וזה טוב לנו יותר מיין. הראה לנו שינייך", כוונה חיוך רחב, "וזה טוב לנו מחלב". והרי זה כדברי רבי שמעון בן לכיש שאמר: "טוב המלבין שיניים לחברו", הכוונה לחייך, "יותר ממשקהו חלב". שנאמר: "ולבין שיניים מחלב".

אז כתוב כאן שחיוך משיב נפש יותר מכוס חלב צונן בקיץ ומחמם יותר מגביע יין בחורף. זה נכון, לא רק לגבי עבודה, גם לגבי בני ישיבה ואברכי כולל, גם בבית.

חכמים זכרונם לברכה אמרו בסנהדרין כד שתלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימים זה אל זה בהלכה. ונוחים זה לזה כשמן. גם כשחלקו והתווכחו קיימו את הכתוב "האמת והשלום אהבו". אומר הגאון מווילנא וכותב: שרוב מצוות התורה לשמח את הבריות באיגרתו עלים לתרופה.

תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. ואומרת הגמרא בסוטה יד, וביאר הסבא מקלם, זצ"ל: ספר שמתחיל בעניין מסוים ומסיים באותו עניין, הרי זה עניין המרכזי בו. הבריח, התיכון. אז אם התורה מתחילה בחסדים, מסיימת בחסדים, אז כולה חסדים. הכל נשוא על חסדים. הקב"ה הלביש את אדם וחוה, בסוף התורה, קבר את משה. אז זה גמילות חסדים. תחילתה וסופה.

מעשה בראש ישיבה שהגיע לבבא סאלי, זצ"ל, והשתבח בבנו שהוא תלמיד חכם, רף בשנים ואב בחוכמה. וביקש רשות להרצות לפני רבנו מחידושי תורתו של הבן. והבבא סאלי הסכים. פתח וציטט הלכה תמוה בהרמב"ם, הקשה מסוגיה התלמיד, פתח בפלפול ארוך וסבוך שבסופו התיישבה קושיה. נהרו פני רבנו, ונענה האב ואמר: "בני זה הגדול בתורה, זקוק לישועה בעניין פלוני". בירך אותו הבבא סאלי, והרעיף על הבן שבחים. שיצא והלך, פנה רבנו לחתנו ושאל אותו: "מה דעתך על הפלפול? אמר: "ודאי, דברים נפלאים". "אומנם כן...", אמר רבנו, "אבל הוא התעלם משתי מילים ברמב"ם שסותרות את כל הפלפול". פתח החתן את הספר, וראה כי אכן הדברים מופרחים מיסודם. תמה: "אז אם כן, מדוע לא העיר לו רבנו על כך?", ותמה רבנו על תמיהתו: "יהודי שמח בבנו ומתגאה בו, ואני אסתור את שמחתו? והלא איסור מדאורייתא הוא. להעציב יהודי? 'ולא תונו איש את עמיתו', לא תצערו איש את עמיתו, בהונאת דברים הכתוב מדבר. שעל ידי דיבורים אתה מצער את השני. וכל חיוך לזולת, מצוות עשה.

אז על אחת כמה וכמה אם אדם מחייך בבית, אם בן אדם מחייך למשפחה. חובה היא. הכרח. אבל איך נחייך? הקצב של החיים דוחק מאוד, כל כך מתוח, כל כך עצבני. יש עצה: "פיקודי ה' ישרים משמח לב". הנה, חלק מכם מחייכים. שיעור תורה מוציא את האדם לעולם אחר. רגוע, זוהר, מביא אותו לשמחה, לשלווה, לטוב לבב. אדם שבא משיעור כזה ישוב אדם אחר, עם חיוך על שפתיו, עם אור בעיניו, ואז יקל עליו לשמוח ולשמח.

אז צריך להרבות בשיעורי תורה וכך נרבה אור בבית.