מרשיע את עצמו | הרב אמנון יצחק
הרב: נציב יום, זימרה בת דינה ברכה, ושמחה בת דינה ברכה, ה' ישניא את הגוי עליהם וישנאו את הגוי ויעזבו אותו וישובו לחיק ישראל מהרה.
קהל: אמן.
הרב: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ" (בראשית מט ח)
בשעה שחַלק יעקב אבינו עליו השלום לשבטי יה את נחלתם, ונתן לכל אחד חלקו, מעלתו וזכותו, נתן ליהודה מלכות, מסר לו כל סוד המלכות והוא מידת המשפט, ויהודה זכה בזה לעולמים, מלכות בית דוד לנצח נצחים.
מה מצא יעקב אבינו ביהודה? מצא בו את סוד מידת המשפט, בעל משפט אמתי אוהב משפט, מאיפה הוא ראה את זה? יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, תרגם אונקלוס: "יְהוּדָה אַתְּ אוֹדִיתָא וְלָא בְּהֵיתְתָּא"
הרי שבהודאה הזו שהודה יהודה ואמר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח כו)
בנקודה הזו מצא יעקב אבינו עליו השלום ביהודה שהוא בעל המשפט, יוצא לנו מזה: שכל עניין ההודאה שהודה על חטאו צָדְקָה מִמֶּנִּי נובע מסוד שיש לו מידת המשפט, שזו מידה מחייבת להודות ולהצדיק את הדין. ואנחנו לומדים מכאן: שאותו הכוח של הודאה זהו הכוח של מצדיק את הדין ואינו קורא תַגר, לא מתחמק ולא מבלף, אומר ישר, מודה. כך היה בזרעו בדוד אמר ישר: "חָטָאתִי" (שמואל-ב יב יג) בלי סיפורים... וכשרואים שהודה ואמר צָדְקָה מִמֶּנִּי הרי זה סימן שהוא בעל המשפט, 'בעל' יש לו בעלות על המשפט, כמו שאומרים 'בעל תשובה' זה שיש לו בעלות כבר על התשובה, 'חוזר בתשובה' זה בדרך, 'קירוב' זה רחוק רחוק-רחוק.
אוהב משפט בתכלית ומצדיק עליו את הדין ומכוח זה הוא מודה ומחייב את עצמו שהוא-הוא האשם, אז יוצא לנו מזה לימוד גדול: אנחנו נקראים 'יהודים' על שמו של יהודה שהודה, שזה עניינו של היהודי, להודות על האמת, יוצא מזה לימוד גדול מאד לאדם: שאדם יכול בנקל להסיר מעל עצמו את כל הגיהנם ברגע אחד! אם הוא מצדיק על עצמו את הדין ומרשיע את עצמו, בזה הוא נפטר מכל העונשים החמורים והמרים.
שהרי למדנו מדין: 'מודה בקנס – פטור!' אם אדם לדוגמא; גנב על פי התורה הוא משלם 'כפל', כפל זה הקנס, זה אם הוא לא הודה, אם הרשיעו אותו הדיינים: "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים" (שמות כב ח) אבל אם הרשיע את עצמו ואמר: 'מודה, כן אני גנבתי', בוטל הקנס! משלם רק מה שגנב, מודה בקנס פטור מהחיובים הנוספים, וזה סוד גדול של משפט אם אדם מרשיע את עצמו שמטיל מעל עצמו את כל העונש, אם הוא בעצמו מרשיע את עצמו, זורק מעליו את כל העונש ואין עצה גדולה לאדם כמו זאת: להיות מודה ומרשיע את עצמו על דברים שבאמת הוא עשה שלא כהוגן כי בזה הוא מתפטר מכל הגיהנם כרגע: "וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי כחי ג).
מזה נבין: איזה עניין גדול הוא הסוד כשלומדים מוסר כמו זה, אדם שלומד מוסר - זה כמו חפירת זהב! מצא חפירה שהיא מלאה זהב, ויסוד המוסר מהו? לייסר את עצמו, דהיינו להרשיע את עצמו, לא ללמוד מוסר על אחרים, ללמוד מוסר על עצמו, ואם כן איזה אושר גדול הוא לאדם שקובע את עצמו לזמן קבוע: לדון את עצמו, לעשות דין בעצמו, מרשיע את עצמו ואומר: 'צידוק הדין', היש ערך לעניין זה?! אז זה יסולא בפז! והרי כמה מיני גיהנם הוא דוחה מעל עצמו בזה, אין אושר יותר גדול מזה בעולם שאדם על ידי שהוא מודה ומרשיע את עצמו, כמובן חוזר בתשובה, האדם הזה מסלק מעליו את כל הדינים בעולם הזה ולעולם הבא.
וכך היה החפץ חיים זצ"ל כל הזמן מדבר עם עצמו: 'ישראל מאיר! מה אתה חושב את עצמך? מי אתה בכלל?! אוי אויאוי כמה אתה זה וכמה אתה זה...' כל הזמן היה מדבר עם עצמו בעליה ונותן לעצמו, מצליף! שלא חלילה יחשוב שהוא כבר עשה משהו וזה וזה וזה, בין הדברים היה עומד מול הספריה ואומר: 'נו, ישראל מאיר! אתה כבר יודע את כל הספרים האלה, הכל אתה יודע?...' כל הזמן היה דן את עצמו, זה מעלה גדולה! מסירים בזה את כל העונשים.
ובשביל זה בירך אותו יעקב אבינו את יהודה ונתן לו את המלכות, כי זה מלך, מלך שולט בעצמו, לא מתכסה, לא מתחבא, נוטל אחריות, יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ כולם יברחו ממך, יראו לך רק את העורף, זה לא בעיה כבר לתפוס בן אדם כשהוא בורח ו.. ויִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ - בגלל ההודאה, בזכות ההודאה, אבל זה לא הייתה סתם הודאה כן, להודות צָדְקָה מִמֶּנִּי אחרי שאתה פסקת דין: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית לח כד) לפני בית דין, ובסוף מתברר שדין שדנת בעצם זה אתה יה בא בי יה בה בי... מי יכול להגיד דבר כזה?! ובפרהסיה
והיה לו מקום להתכחש להגיד: 'לא יודע מה היא מדברת... מה זה: "הַכֶּר נָא" (בראשית לח כה)? מה זה, לא יודע מה מדובר בכלל...!'
אז זה נקודת המשפט ונקודת המשפט הולכת עם האמת: 'על האמת, על המשפט ועל השלום העולם עומד!' אז צריך לאמץ את זה, ללמוד מוסר עלינו ולתקן ולהודות במעשים להצדיק את הדין ולהרשיע ולסלק את הגיהנם.
"רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מב, כא): "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר":