כל מה שאסרה התורה, התירה במקום אחר. מה הטעם?
ואמרו ז"ל עוד בחולין ק"ט, כל מה דעשה רחמנא שרי לן דכוותיה, כל מה שעשה לנו הקב"ה התיר לנו כדומה לו. אסר לנו בשר בחלב, התיר לנו כחל שטעמו כעין זה וכן הלאה כל מיני דוגמאות. לכאורה צריך להבין מה הצורך בזה? אבל הענין כי אם קשה לאדם לעמוד נגד הסקרנות לדעת מה טעמו של כל מאכל ומאכל ומה כל תאוה ותאוה ואם ידחקוהו ואין לו עצה של היתר לטעום מעין אותו טעם, אין לו עצה, אז תגדל עקשנותו ותתגבר הגאוה, שהוא רוצה, רוצה ל טעום, רוצה לטעום הוא רואה כולם זוללים וזה הוא רוצה לטעום.
משום זה פירשו לנו חז"ל, שכל מה שאסרה התורה יש גם בהיתר, ואז תשכח העקשנות. ברגע שאתה יודע שיש דבר כזה בהיתר זה כבר מרגיע, אבל אם אתה יודע שלעולם לא תמצא כדבר הזה רק זה אם תטעם אותו, אז העקשנות מפתה שהוא לא יכול לעמוד בזה, הוא חייב רק פעם אחת לטעום מה זה, כולם מדברים על זה, אבל אם אומרים לו שמע, יש כזה דבר, אם תאכל כזה דבר זה יהיה ככה. כמו שהרב גמליאל שהיה ארבה אז כולם שאלו, מה טעמו, מה הטעם של זה, איכס כזה וזה פה ושם, אז הוא אמר שבילדותו הוא אכל כזה, הוא אומר שהטעם של זה אין צורך לקחת לתפוס אותם ולאכול וזה, הוא אמר יש לזה טעם של חבילות של שלוה. אז ברגע שאתה יודע שיש שלוה אתה כבר לא צריך אותם, אפילו שאתה לא הולך לקנות מיד את השלוה, אבל אם היית סקרן לטעום את הטעם של זה, לנסות ככה, לאלה שיש להם מסורת התימנים, אז הוא אומר תרגע, תאכל שלוה זה יותר זול ופחות עבודה.