מסכת עירובין דף י"א: | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בבקשה

מסכת ערובין, דף יא עמוד ב',

במשנה

שקרובה לסוף העמוד.

הכשר מבוי, בית שמאי אומרים לך לי וקורע,

ובית הלל אומרים או לך לי או קורע.

רבי אליעזר אומר לך יין.

המשנה הזו עוסקת

מהי הדרך ובאיזה אופן נוכל להכשיר מבוי

שיהיה מותר לטלטל בו.

אז הביאו בזה גימל דעות.

דעת בית שמאי,

כדי להתיר את המבוי בטלטול,

צריך שייעשה גם לחי

באחד מצדי פתח המבוי

וגם קורע,

קורש רוחבת טפח

ויעמידנה מעל פתח המבוי.

ובתילל עוברים או לחי או קורע. לעומת זאת בתילל חלקי וסוברים שלא צריך את שניהם

אלא די באחד מהם.

לכי לבד מספיק וגם קורע לבד מספיק.

רבי אליעזר אומר לחיין. לעומת זאת,

דעת רבי אליעזר

שבשביל להתיר את המבוי בטלטול,

צריך שיעשה שני לחיין

משני צדי פתח המבוי.

עכשיו הגמרא מביאה מחלוקת תנאים

בביאור מחלוקת בית שמאי ובית הלל,

באיזה אופן חלקו בית שמאי ובית הלל.

משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות,

שהוא ניטר או בלחי או בקורע.

על מה נחלקו

על רחב מארבע אמות ועד עשר?

שבית שמאי אומרים לחי או בקורע,

ובית הלל אומרים או לחי או קורע.

כלומר, כשנזכר כאן תלמיד אחד שאמר לפני רבי עקיבא בשמו של רבי ישמעאל,

הגמרא לקמאל מבארת שזה רבי מאיר,

ששימש גם את רבי ישמעאל

וגם את רבי עקיבא.

הוא מבאר

את מחלוקת בית שמאי ובית הלל,

שאם פתח המבוי הזה הוא פחות מארבע אמות,

גם בית שמאי מודיעים

שלא צריך שניהם, אלא די או בלחי או בקורה.

מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל זה

במבוי שהפתח רחב

מארבע אמות ועד עשר.

הרי כידוע אם זה יותר מעשר, כבר נזכר במשנה לאל

שצריך לבעט, לכן אמרו פה עד עשר.

אבל זהו השיעור שבזה חלקו בית שמאי ובית הלל, אם זה בין ארבע אמות לעשר אמות.

שאז לדעת בית שמאי

צריך לחי וקורה, ולבית הלל די או בלחי או בקורה.

אמר רבי עקיבא על זה ועל זה נחלקו

אז כששמע זאת רבי עקיבא מאותו תלמיד שכך רבי ישמעאל סובהר,

אמר שלא נראה לו כמו שאמר רבי מאיר בשמו של רבי ישמעאל,

אלא

מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא בכל מצב, גם בפתח שרחב מארבע אמות

וגם בפתח שפחות מארבע אמות, לעולם לדעת בית שמאי

צריך גם לחי וגם קורה.

שואלת הגמרא כמן,

דלא כחלניא ולא כתנא קמא.

כלומר,

כאן המגמרא סברה שהמחלוקת של בית שמאי או בית הלל מדבר במבוי מפולש.

מה זה מבוי מפולש?

שפתח המבוי,

כנגד פתח המבוי יש פתח ברוח הנגדית

וזה פתוח משני צידיו. נאמר למשל ששני קוטלי המבוי

הם צפון ודרום,

ואילו המזרח והמערב פתוח.

יש פתחים למבוי משני רוחות אלה, מזרח ומערב.

או להפך, שהקטלים הם

מזרח ומערב,

ואילו הפתחים הם דרום וצפון.

אז ממילא,

ובכל זאת

אמרו כאן מחלוקת בית שמאי ובית הלל בעניין מבוי מפולש,

האם צריך לחי וקורע או די בלחי או קורע.

אם כן יוצא שהמשנה שלנו סוברת לא כדעת חנניה ולא כמותה נקמה,

שהרי למדנו לעיל

בדף עמוד א',

שבשביל להתיר מבוי מפולש

לא יועיל לחי וקורע,

אלא

צריך שייעשה באחד מפתחי המבוי

לדעת אחד מהם דלת,

ולדעת אחר צורת הפתח.

אבל לחי וקורע לא יספיקו בשביל להתיר את הצלצול במבוי המפולש.

אם כן, כאן המשנה שאומרת לחי וקורע מספיקה, מספיק,

ונראה היא על הגמרא שזה גם מבוי מפולש. אם כן, יוצא שהמשנה היא לא כדעת חנניה ולא כמותה נקמה.

אמר רבי יהודה, עונה הגמרא תשובה,

רבי יהודה מטרץ אחי כמא.

זוהי כוונת המשנה.

הכשר מבוי סתום, כיצד

בית שמאי אומרים לחי וקורע,

ובית הלל אומרים או לחי או קורע.

כלומר, כל מחלוקת בית שמאי ובית הלל זה רק לגבי מבוי סתום. דהיינו,

שיש לו גימל מחיצות, בשלושת צדדיו יש מחיצות,

והוא פתוח רק ברוח הרביעית.

אז בזה חלקו בית שמאי ובית הלל, האם צריך לחי וקורע, או די באחד מהם.

אבל אם זה מבוי מפולש,

דהיינו, שיש לו שני פתחים למבוי,

ושני הפתחים מכוונים זה כנגד זה,

פה ודאי וודאי

שלא יועיל לחי וקורע לבד, אלא צריך

שבאחד מפתחי המבוי הזה יצטרך או דלת או צורת הפתח, וזה תלוי מחלוקת חנניה ותענקה מאשם לאוהל בדף דף ועמוד א'.

בית שמאי אומרים לחי וקורע.

עכשיו הגמרא באה לברר

מה נקרא רשות היחיד מן התורה, כמה מחיצות צריך בשביל שיהיה מוגדר המקום

כרשות היחיד מן התורה.

אנחנו ברשות רגילה, כשמדברים על סרדת רגיל עכשיו,

אגב כך, כשנכנסנו פה לדיני מבוי,

באו לדבר קודם כל לדעת איזה הגדרה אתה נותן למבוי, אם לא עניין של אוכלי מקורה.

כן? הוא מדבר על ערך של עצמו.

עונה הגמרא, אומרת הגמרא כך,

למימרא דקסברא בית שמאי ארבע מחיצות דאורייתא.

הרי מאחר ודיברנו שהמבוי כאן מבוי סתום,

ואם כן, מה זה הלחי וקורע?

הגמרא מבינה שהלחי או הקורע זה פועיל להחשב כמו מחיצה ברוח הרביעית.

כן?

אז הלחי והקורע הן מחיצות,

וזה משלים את המבוי שיהיה מודלת מחיצות.

אם לפני הלחי והקורע היה פה ג' מחיצות,

על ידי התיקון של לחי וקורע הופך להיות כמחיצה נוספת ברוח הרביעית, ואם כן יש פה דלת מחיצות.

אז אולי זה סברת בית שמאי שמצריכים לחי וקורע,

כדי לתת לזה גדר של מחיצה רביעית, ורק באופן זה יחשב המקום כרשות האחיד, ויהיה מותר לטלטל בו.

עונה הגמרא, לא.

לזרוק משלוש מחיצות, משלוש אודים יחייב,

לטלטל עד היכה ארבע.

כלומר, מה הגמרא אומרת שאין הכרח לפרש

שבשמיים סוברים שהגדרת רשות האחיד מן התורה זה רק בארבע המחיצות.

בהחלט יכול להיות

שזה מוגדר כרשות האחיד אפילו בג' מחיצות.

ממילא אם אדם יזרוק מרשות האחיד לאותו מקום שיש שם ג' מחיצות,

הוא כבר יתחייב

מדאורייתא.

כדין כל אדם שמחריז ברשות האחיד לרשות האחיד,

כדאי בג' מחיצות כדי להגדיר את המקום כרשות האחיד.

אלא מה?

מה שהצריכו כאן בג'מאי

לחי וקורה,

בגלל שהם סוברים. נכון, אמנם, שזה מוגדר כרשות האחיד בג' מחיצות בלבד,

אבל עדיין לא יהיה מותר לטלטל,

אלא אם כן יהיה שם ארבע מחיצות.

כלומר,

אמנם נכון שמן התורה זה מוגדר כרשות האחיד לגמרי,

הן לגבי אם זרק אדם מרשות הרבים לשם,

והן לגבי לטלטל בתוך אותו מקום,

אבל באו חכמים ואמרו שלגבי טלטול לא נסתפק בג' מחיצות בלבד,

אלא צריך שיעשה ארבע מחיצות,

אם כן המחיצה הרביעית היא נשלמת במה שמניח לחי וקורה בפתח המבוי,

ובזה נשלם ד' מחיצות, ורק על ידי זה יהיה מותר לטלטל.

בית הלל אומרים

או לחי או קורה.

ממשיכה הגמרא ומבררת את שיטת בית הלל.

אם קודם לכן מראה לו דעת בית שמאי, עכשיו נראה דעת בית הלל.

בית הלל סוברים, שמהו ההכשר של מבוי סתום?

כלומר שיש לו רק פתח, אחת בלבד.

אמרו בית הלל, או לחי או קורה.

אם כן, למה כסבר בית הלל?

שלוש מחיצות דאורייתא.

האם נוכל להוכיח מכאן שבית הלל סוברים שדי בשלוש מחיצות כדי...

שהמקום יהיה חשוב כרשות היחיד מן התורה?

משום שאם נאמר שלדעת בטילל די בשתי מחיצות,

אז למה צריך

אם כן לעשות למבוי שלוש מחיצות גמורות?

די היה לעשות ברוח השלישית גם כן לחיו קורה כמו ברביעית.

אם אתה רואה שלחיו קורה מועיל

במבוי סתום, ואילו במבוי מפולה זה לא מועיל.

רואים אם כן, עכשיו לחיו קורה זה מהווה מחיצה.

אז אם זה מהווה מחיצה,

אז למה במבוי מפולה זה לא מועיל?

התשובה,

כי אם יש רק לחיו קורה,

זה יכול להועיל להיחשב

כמחיצה,

כמחיצה,

אבל היא עדיין רק שתי מחיצות גמורות.

איך ניצור מצב

שיהיה

שלוש מחיצות?

זה רק על ידי שזה יהיה מבוי סתום.

במובן, עצם הדבר שאתה רואה שצריך שלוש מחיצות,

ורק ברוח הרביעית יסתפקו בלחיו קורה,

על כורחנו שהמינימום שצריך שיהיה זה שלוש מחיצות גמורות,

וזה מדאורייתא רשות היחיד.

עונה הגמרא לו,

לזרוק משתיים בודי מחייל,

לטלטל עד היכה שלוש.

ייתכן בהחלט

שלדעת בתילל די בשתי מחיצות כדי להגדיר את המקום כרשות היחיד,

וממילא אם אדם יזרוק חפץ ברשות הרבים לשם, יתחייב.

אלא מה?

החכמים באו וסברו שאומנם

מדאורייתא מספיק שתי מחיצות כדי לטלטל,

אבל אנחנו לא נתיר לטלטל שם,

אלא אם כן יהיו שלוש מחיצות גמורות.

אז מתי זה שלוש מחיצות גמורות? במבוי סתום,

יש שלוש מחיצות גמורות,

וברוח הרביעית, או לחי או קורה.

רבי אליעזר אומר לחיי.

עכשיו באה הגמרא לדון בדברי רבי אליעזר. רבי אליעזר אמר שבמבוי סתום,

בפתח המבוי לא יועיל לחי אחד, אלא צריך שני לחייים,

שני לחייים.

לחי,

כל לחי יעמוד באחד מפתחי המבוי,

מאחד מצידי פתח המבוי.

כי בא אלוהו,

באה הגמרא ובאה לברר מה כוונת רבי אליעזר שאמר לחיי.

הסתפקו בני הישיבה, רבי אליעזר אומר לחיי וקורה כאמר.

האם כוונתו לומר

שצריך לעשות בה מבוי

גם בשני לחייים, חוץ מן הקורה?

עודיל מה לחיין ולא קורה, כאמר. עושק כוונתו להסתפק בלחיין, ואין צריך קורה.

כלומר, הדרך של התיקון למבוי זה רק

בשני לחיין,

לא בקורה.

תא אשמה.

באה הגמרא ומנסה לפשוט את הספק הזה בברייתא.

בברייתא.

מובא בברייתא שהיה מעשה ברבי אליעזר,

שהלך

כן אני עכשיו ממש בשורה האחרונה בעמוד.

שהלך אצל רבי יוסי בן פרידא תלמידו לאובלין.

לא נראה.

ומצאו שיושב במבוי שאין לו אלא לחי אחד.

רק רגע.

יכול להיות בהחלט שזה אותו רבי אליעזר, אבל תכף אנחנו נראה בהמשך

אם זה אכן כך, כי הפשטות באים לדבר פה על להוכיח לדעת רבי אליעזר.

טוב, על כל פנים מובא שאותו רבי אליעזר הלך לרבי יוסי בן פרידא תלמידו,

למקום שקוראים לזה אובלין.

ומצאו שיושב במבוי שאין לו אלא לחי אחד

הוא רואה שהוא נמצא בתוך מבוי

שבפתח היה רק לחי אחד.

אמר לו בני עשה לחי אחר.

אומר לו רבי אליעזר רבי יוסי בן פרידא תלמידו.

לחי אחר או לחי נוסף? תעשה לחי נוסף, זה התכוון.

תעשה עוד לחי למבוי הזה.

כתוב, אמר לו, בני עשה לחי אחר. אחר זה הכוונה נוסף.

אמר לו, וכי לסותמו אני צריך?

שואל אותו רבי יוסי בפרידת רבי אליעזר,

וכי אני צריך לסתום את המבוי הזה בשני לחיים?

כלומר, על ידי שאני אוסיף

לחי

בצד השני של הפתח,

אז המקום מצטמצם, רוחב הפתח יהיה פחות ממה שהיה מקודם.

אמר לו, יסתם, ומה בכך?

רבי אליעזר עונה לו,

שיהיה, אז מה יכול לקרות?

כלומר,

כלומר שכאן רואים שרם אליעזר אומר לו שצריך שיהיו שני לחיים,

לא יועיל אחרי אחד במבוי.

אמר רבן שמואל בן גמליאל, באה הברייתא ומוסיפה את דבריו רבן שמואל בן גמליאל, לא נחלקו בצמאי ובטילה על מבוי,

שהוא פחות מארבעה מאות, שאינו צריך כלום.

על מה נחלקו על רחב מארבעה מאות ועד עשר?

שבצמאי אומרים לחי וקורה,

ובטילה אומרים, או לחי או קורה.

אז זה כבר נזכר במשנה, כמו שראינו מקודם.

בעצם במשנה יש קצת שינוי.

במשנה ראינו שהוא אומר שאם זה פחות מארבע אמות,

אז גם בית שמאי מודיעים שדי או בלחי או בקורה.

פה בברייתא כתוב שאמר רבן שמואל בן גמליאל,

לא צריך בכלל תיקון.

לא צריך בכלל תיקון.

יכול להיות, לא, אין מקום, זו לא סתירה.

עכשיו שבמשנה זה נזכר בשמו רבי ששורך בישמעאל,

ואילו בברייתא זה נזכר בדעת רבן שמואל בן גמליאל.

על כל פנים,

מה שחשוב לנו אנו לענייננו זה דעת רבי אליעזר.

קטן הם מיד, וכי לסותמו אני צריך?

על כל פנים, בברייתא שנינו שרבי יוסף בן פרידא אומר על רבי אליעזר,

למה אתה מחייב אותי לשים שני נחי יין בפתח המבוי?

וכי אתה רוצה שהפתח יהיה יותר סתום ממה שהיה מקודם?

רבי, תרידא זה תרידא המפורסם?

לא ידוע לי.

אם זה תרידא הוא היה עמורה.

אז לפניו זה באיזור אחר.

הלאה.

אז נמשיך הלאה. היא אמרת בישלמה

לחיין וקורע,

משום מה אחי אמר,

כי לסותמו אני צריך?

אלא היא אמרת,

לחיין ולא קורע,

מהי לסותמו?

כלומר,

המשא ומתן שהיה ביניהם,

שרבי יוסף בן פרידא אומר לרבי אליעזר,

למה אתה מחייב אותי לשים שני נחי יין?

הרי בזה אתה סותם את הפתח מכפי שהיה מקודם.

אז זה טוב אם נבוא ונאמר שרבי אליעזר סובר,

שצריך גם לחיין וגם קורע.

אז לכן אומר לו תלמידו,

וכי אני צריך לסתום את הפתח?

באופן הזה אתה סותם את פתח המבוי בין מן הצדדים ובין מלמעלה.

אלא היא אמרת לחיין ולא קורע, אבל אם תאמר

שרבי אליעזר מספיק לו לחיין והוא סובר שאין עניין של קורע,

אם כן, מהי לסותמו? אז מה זה שרבי יוסף בן פרידא אומר לרבי אליעזר,

בזה שאתה מחייב אותי אתה סותם את הפתח.

איזה סתימה לפתח יש כאן?

הרי בסך הכול זה שני אלחי יין, זה ללא קורע.

עונה הגמרא הכי כאמר,

כי לסותמו בלחיין אני צריך.

הוא התכוון,

וכי אני צריך לסתום את זה על ידי שני אלחיין הללו?

כוונתו, עצם זה שאתה מחייב אותי לשים לחי נוסף,

זה יצמצם את רוחב הפתח. אבל איך יכול להיות בכל עובי? יכול להיות כמו קטן, זה לא יצמצם אותי. נכון מאוד.

לא משנה, אבל... זה לא מסמאותי,

העיקר זה בשביל הייקר.

זה נכון.

נכון מה שאתה אומר, אבל על כל פנים,

הוא בא ואומר לו,

בשביל מה אתה מחייב אותי?

הלוא בסך הכללי אתה גורם לי לצמצם את רוחב הפתח.

כמה צמצום זה כבר לא משנה. מה הצורך בזה?

זה מה שהוא מתכוון לשאול

את רבי אליעזר.

אבל על כל פנים,

אין לנו עדיין הוכחה שרבי אליעזר סובר שצריך גם לחיין וגם קורע.

גם לחיין וגם קורע.

אולי סובר הוא

שדיין בלחיין ולא קורע.

טוב,

עמר, מהר?

במקום הזה היה קורע?

לא.

לא כתוב כאן אם היה קורע או לא.

אז עוד פעם, זה גוף הבאים לומר,

שאם נאמר שהיה שם קורע

והוא חייב אותו בנוסף ללחי וקורע עוד לחי,

אז כאילו אני מבין למה זה נקרא שהוא סותם את הפתח.

אבל אם נאמר שאין שם קורע בכלל,

אז בזה שהם עושים עוד לחי הוא סותם את הפתח?

ככה הגמרא סברה שזו הוכחה שצריך גם לחיין וגם קורע,

לדעת רבי אליעזר.

באה הגמרא ואומרת לו, ייתכן בהחלט שלא היה שם קורע בבבו הזה,

כל מה שהוא הצמיח אותו,

זה שיהיה עוד לחי נוסף, זה הכל.

וכוונתו של התלמידו של רבי אליעזר היה לשאול,

למה אתה מחייב אותי לשים עוד לחי

בו בזמן שזה יצמצם את רוחב הפתח.

טוב,

עכשיו הגברה באה ושואלת סתירה בין המשנה לברייתא.

אמר מר, אמר רבן שמעון בן גמליאל,

לא נחלקו בית שמאי ובטירה על המבוי של פחות מארבע אמות שאינו צריך כלום.

כלומר, לדעת רבן שמעון בן גמליאל,

כן,

רואים אנו שהוא סובר, שעם המבוי פיתחו פחות מארבע אמות,

לא צריך תיקון בכלל.

והענן תנא על מישוב רבי ישמעאל, אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא,

לא נחלקו בית שמאי ובטירה על מבוי שהוא פחות מארבע אמות, שהוא ניתר או בלחי או בקורה.

אם כן, מה רואים?

שצריך תיקון, רק מה? לא צריך שניהם, אלא די באחד מהם, או לחי או קורה.

אז זה סותר את הברייתא.

מה נבוא ונגיד?

פה, בברייתא, זה דעת רבן שמעון בן גמליאל,

ואילו המשנה זה בשם רבי ישמעאל.

אם כן, אולי זו מחלוקת תנאים.

אבל היה פשוט לתלמוד,

כך מביא המהרשע, היה פשוט לתלמוד,

שאין מחלוקת

בין רבן שמעון בן גמליאל שבברייתא לבין רבי ישמעאל שנזכרו דבריו במשנה.

אם כן, צריכים לנו לבאר איך נסדר את הדברים

להבין שלא תהיה סתירה בין המשנה לברייתא. בואו בזמן שבברייתא כתוב שאם גם עבוד פחות מארבעה עמוד ברוחבו,

אז לא צריך תיקון,

ואילו במשנה כתוב שצריך תיקון רק שתדעי בלחי או קורה.

אמר רב אשי, האחי קאמה,

אינו צריך רק לחי וקורה כבית שמאי,

ולא הולכה יין כרמלי עזר,

אלא או לחי או קורה כבתילך.

אתם שומעים?

רב אשי בא ומפרש את הברייתא,

מה שרבי ישמעאל בגמליאל אומר, לא נחלקו בית שמאי ובתילך על מבוי של פחות מארבעה עמוד,

שאינו צריך כלום,

הוא לא מתכוון שאינו צריך כלום, ממש לא צריך תיקון.

הוא התכוון שלא צריך לא לחי וקורה כדעת בית שמאי,

ולא שני לחיים כדעת רמי עזר,

אלא די או בלחי או בקורה, כמו שבתילך סוברים בכל מבוי.

כלומר,

אין מחלוקת בעניין הזה, שאם המבוי הוא פחות מארבעה עמוד,

לדעת כולם, הן לדעת בית שמאי

והן לדעת רבי אליעזר,

די או בלחי או בקורה, אם המבוי פיתחו פחות מארבע עמוד.

וכמה?

כלומר, עד כמה פתח המבוי יהיה צר ועדיין נצטרך תיקון של או לחי או קורה?

כלומר, האם יש מצב שהפתח יהיה כל כך צר,

ואז כבר לא יצטרך תיקון בכלל?

או שבכל מצב צריך או לחי או קורה?

אמר רב אחלי, אחלי, וייתם הרב יחיאל עד ארבעה. כלומר,

אם הוא פחות מארבעה עמוד, אבל עדיין רחב ארבעה טפחים,

פה צריך תיקון של או לחי או קורה.

אבל אם הוא יצטמצם והוא אפילו פחות מארבעה טפחים רוחב,

אז לא צריך תיקון.

אמר רב ששת, אמר וירמיה בר אבא אמריו,

עומדים חכמים לארבע אליעזר בפסי חצר.

עכשיו הגמרא באה לבאר

איך מתקנים חצר שהיא פרוצה,

כלומר נפרצה, לרשות האסורה עליה.

מה זה רשות האסורה עליה?

כמו למשל,

למבוי.

לעשות ארבעים אין בעיה.

או לחצר אחרת, ששם לא עשו עירוב.

מה יהיה הדין?

ומהו התיקון של החצר זה כזה?

אז רב ששת בא ואומר

בשם רבי ירמיה בר אבא,

בשם רב,

חכמים מודים לרבי אליעזר

בפסי חצר.

אמנם במבוי אמרו חכמים, כלומר בית שמאי ובית הלל,

שלא צריך לחיי,

אלא די לחי וקורה או לחי או קורה, כן? תלוי בבית שמאי ובית הלל.

אבל לחיי לא נזכר בדברי החכמים,

שלא כמו רבי אליעזר, כן?

זה הכל, אם עתיים סוברים שלא צריך לחייים,

זה הכל במבוי.

אבל בחצר שנפרצה,

באחד מדלית מחיצותיה נפרץ ויש שם פרצה,

אז התיקון של החצר הזו כדי להטיל את דלתל,

על ידי שישים שתי לחייים, היינו פסים,

משני צידי הפרצה הזו.

רבי נחמן אמר,

הלכה כרבי אליעזר בפסי חצר.

כלומר, לא שחכמים

מודים לרבי אליעזר בפסי חצר,

אלא

בפסי חצר תהיה הלכה כמו רבי אליעזר,

שצריך שני פסים.

אומנם נכון שלדעת חכמים, כך יוצא לפי רבי נחמן,

אז יהיה דין של לחי אחד בלבד, לדעת בית הלל,

בין במבוי, בין בחצר שנפרצה למקום האסור לה,

אבל להלכה,

לגבי חצר שנפרצה למקום האסור לה,

פוסקים כדעת רבי אליעזר שצריך שני פסים.

אמר רב נחמן בר יצחק, מהן מודים?

רבי.

באה הגמרא לפרש את דברי האמוראים.

כשרב נחמן בר יצחק אמר,

כן, בשם רב כמובן,

שיש תנא

שחולק על רבי אליעזר במבוי,

אבל מודה לו בחצר, צריכה שני פסים.

מיהו זה ואיזה הוא שמודה לרבי אליעזר

שצריך שני פסים,

שני לחייים דהיינו פסים,

זה רבי.

זה כוונתו.

נכון.

והלכה, מכלל דפליגה,

מן פליג פלג עליה, רבנן.

כלומר,

מיהו התנא הזה?

הרי מדברי רב אשי, שאמר, הלכה, רבי אליעזר.

הלכה, רבי אליעזר בפסי חצר.

מה אנחנו מבינים?

הלכה, רבי אליעזר בפסי חצר. משהו שהם חולקים.

שיש מי שחולק על רבי אליעזר, גם בפסי חצר.

מי אלה שחולקים על רבי אליעזר בפסי חצר?

חכמים. כלומר, אלה שחלוקים על רבי.

במילים אחרות,

יש פה מחלוקת, חכמים ורבי,

האם בחצר

מספיק פס אחד או שצריכים שני פסים.

לדעת חכמים

מספיק פס אחד, כמו במבוי,

ולדעת רבי צריך שני פסים

שונה ממבוי.

במבוי,

ודאי שהוא פוסק את דעת בית הלל שמספיק לחי אחד

או קורה.

אבל בחצר שנפרצה למקום האסור לה,

זאת אומרת רבי שצריך שם שני פסים.

דתניא, חצר ניטרת בפס אחד,

זה לדעת חכמים, הרבי אומר בשני פסים.

טוב, עד כאן

ואנחנו נראה את רשי.

רשי בדיבור המתחיל

על מבוי שהוא פחות מארבע אמות

ברשי במשנה.

כן?

על מבוי שהוא פחות מארבע אמות, רוחב פתחו.

כמאן דלא כחנניא.

דקס אל כדעתי דאחי קמא.

הגמרא סברה שכוונת המשנה

זה לגבי הכשר מבוי מפולש.

הכשר מבוי מפולש,

בית שמאי אומרים לאחיו וקורה, ובית הלל הסופרים לא על אחיו וקורה.

העלה אחר כך עם הרבה לברר לדעת בית שמאי

למה הם מצריכים לחי וקורה אם זה מדבר במבוי סתום,

אלא מסתמא, בגלל שהם צוברים שבשביל שיהיה רשות היחיד צריך ד' מחיצות.

הלכה למשה מסיני היא במחיצות דבציר מד' מחיצות שפחות מד' מחיצות לא אוה רשות היחיד.

משום מה כבר לחי וקורה,

דתיבי מחיצה מעל יתה. לכן צריך לחי וקורה,

כדי שיהיה פה מחיצה רביעית,

ואז יהיה מותר לטלטל בבב אבוי. כך סברה הגמרא.

באה הגמרא ועונה לו,

שבאמת רשות היחיד כבר מג' מחיצות,

וממילא אם יזרוק האדם מרשות הרבים לשם,

חייב.

רק לגבי טלטול, באו חכמים ואמרו שצריך לחי וקורה ברוח הרביעית,

לזרוק,

כן, זה גופו מה שכתוב כאן. לזרוק מרשות הערבים לתוכו,

משלוש עוד ימי חייב.

מבוי סתום.

לזרוק בשביל לחייב אותו, אם הוא זרק מרשות הרבים לשם,

כבר משלוש מחיצות זה כבר הופך לזה לרשות היחיד.

משלוש עוד ימי חייב. למה?

דשלוש מחיצות דאור הייתה לשווי רשות היחיד.

כי ג' מחיצות הם מן התורה עושים את המקום ברשות היחיד.

אבל לטלטל בתוכו?

אבל בשביל להציל לטלטל שם,

גזו רבנן עדי עיקר ועבאו חכמים וגזרו,

שלא יועיל, אלא אם כן יהיה ארבע מחיצות.

להובלין מקום. אני ממשיך ברש״י בדף י״ב עמוד א׳.

להובלין מקום.

אחי קמא.

אינו צריך.

אינו צריך.

לחי וקורא.

והי קילום דקם.

מה שהתכוונו

שלא צריך כלום, הוא לא התכוון.

והי כלום דקאמר, הענך תוספת

דמוספה בית שמאי ובית הלל ובית שמאי ורבי אליעזר עד בית הלל כאה.

כלומר,

בית הלל מסתפקים בלאחיו קורה.

ואילו רבי אליעזר מחמיר להצריך שנלך היין או בית שמאי מצריכים מחייבים ללאחיו בקורה.

אז זה מה שהתכוון רבי רבן שמואל בן גמליאל,

שבמבוי כזה שהוא פחות רוחב, פיתחו פחות מארבע אמות.

פה לא צריך להחמיר,

לא צריך

תיקון

כדעת בית שמאי או רבי אליעזר, שמחמירים,

אלא כולם יודו שמספיק

לחי אחד בלבד או קורה,

כן?

וכמה יהיה פחות רוחבו מארבע אמות ויהיה צריך תיקון?

עד כמה הפתח יהיה צר מארבע אמות ועדיין יתחייב תיקון?

עד ארבעה טפחים.

כלומר, אפילו אינו רחב אלא אמה,

כן?

אמה על הרמה זה שישה טפחים,

או חמישה,

או ארבעה טפחים, עדיין צריך לחי,

אבל בפחות מארבעה אינו צריך כלום.

בפסח הצייר, אם נפרצה למקום האסור לה,

צריכה שיעור משני צדיה.

כלומר,

עדיין צריך שיעשה פסים

משני צדי הפתח,

משני צדי הפרצה, מלמודים,

וכאמר רבי ירמיה, רבי.

כלומר,

על מי התכוונו בגמרא שמודים חכמים לרבי אליעזר ופסח הצייר שצריך שני פסים?

זה הכוונה על רבי.

ומה הלכתא אמר רבי נחמן דמשמע מכלל דפליגה?

ומה זה שאמר רבי נחמן הלכה כרבי אליעזר? ומשמע שיש מי שחולק על רבי אליעזר, וזה אומר שגם בחצר

מספיק פס אחד,

אב בפס החצר, מאל פלג עליה רבנן.

רבנן הכוונה בין מחלוקתו של רבי.

אלה החולקים על רבי.

הם שסוברים שבחצר די לחי אחד, דהיינו פס אחד.

אבל רבי סובר, לא, חצר שונה ממבוי.

מבוי די מלחי או קורה, אבל בחצר צריך שני פסים.

עכשיו נראה את המשך

דברי הגמרא, בסיעת רשמיה. אמר

רבי אסי,

אמר רבי יוחנן,

חצר צריכה שני פסים.

אני התחלתי סוגיה נוספת,

ולמעשה זה

ארבע השורות,

קודם סוף השורות הצרות.

אמר רבי אסי,

אמר רבי יוחנן,

חצר צריכה שני פסים.

עכשיו כאן הגמרא באה לברר מה דעת רבי יוחנן לגבי תיקון בחצר כזו שנפרצה למקום האסולה.

אז רואים כאן שרבי אסי אומר בשמו של רבי יוחנן שחצר צריכה שני פסים.

אמר רבי זרע לרבי אסי,

מי אמר רבי יוחנן, אחי?

שואל אותו רבי זרע את רבי אסי,

אחי רבי יוחנן סובר כך,

שצריך שני פסים בחצר שנפרצה למקום האסולה?

ואת הודא אמרת, משמע את רבי יוחנן,

פסי חצר צריכים שיהיה בהם ארבעה.

הרי אתה בעצמך אמרת בשמו של רבי יוחנן

שהפסים שבחצר, הילו שבאים לתקן חצר שנפרצה,

צריך שיהיה בהם רוחב ארבעה טפחים.

אז בהכרח של רבי יוחנן לא מצליח פסים בשני צדדים.

למה?

כי כמו שנראה בהמשך,

שאם יש רוחב ארבעה אז לא צריך שניים.

במובן?

אם

אנחנו נראה בהמשך

שאם

הפס הוא ארבעה אז לא צריך שניים.

מתי צריכים שניים? זה כשהפסים הם לא רחבים ארבעה.

ארבעה.

ארבעה טפחים.

ארבעה, לא, ארבעה טפחים. עוד פעם, אם רוחב הפס הוא ארבעה אז לא צריך שניים.

מאידך,

אם יש שניים אז לא צריך רוחב ארבעה בהם,

בכל אחד ואחד מהם.

אם כן, אם אתה רואה שפסי חצר לפי רבי יוחנן

צריכים שיהיה בהם רוחב ארבעה,

כן?

על כורחנו שלא צריך שניים, כי אם היה צריך שניים, לא היה צריך שיהיה רוחב ארבעה.

וכי תימא,

ארבעה מכאן וארבעה מכאן,

ואם תבוא ותגיד לי שכבר את רבי יוחנן,

צריכים שני פסים, ובכל פס צריך שיהיה בו רוחב ארבעה.

ועתנא רב אדם בר אבי מקמד רבי חנינא,

ועבר אלה קמד רבי חנינא בר פאפי,

קטנה בעשר וגדולה באחת עשרה.

כלומר,

אם אנחנו אומרים שהכוונה בדברי רבי יוחנן

שצריך שני פסים שכל אחד מהם רוחב ארבעה, נמצא שכמה יש בשניהם ביחד?

שמונה טפחים.

אם כל פס הוא רוחב ארבעה וצריך שניים, אם כן יש פה שמונה.

נכון?

אם כן,

הרי למעלה הבאנו, אם אתם זוכרים,

בעניין חצר קטנה שנפרצה, חצר גדולה שנפרצה לקטנה.

כלומר, הייתה פרצה,

יותר נכון, חצר קטנה שנפרצה לגדולה.

אז אמרנו שם שהגדולה מותרת והקטנה אסורה.

כמה היה הפרש בין הגדולה לקטנה?

העמידה הגמרא שהקטנה רוחבה עשר אמות והגדולה זה אחת עשרה אמות.

ההפרש היה בין הקטנה לגדולה כמה?

כמה זה היה?

ההפרש של אמה אחת.

אם כן, ואני צריך הרי שיהיה שיעור

משני הצדדים.

משני צידי הפרצה יש שיעור.

אז אם אמה אחת עודף יש בין

הקטנה לגדולה,

נמצא שהשיעור משני צידי הפתח הוא חצי אמה מכל צד,

ואפילו לא חצי אמה.

אבל נאמר חצי אמה. כמה זה חצי אמה?

שלושה טפחים.

וזה מועיל

להתיר את הגדולה על כל פנים.

מה רואים? זו הייתה קטנה. נכון.

אבל מה רואים אם כן?

מה רואים אם כן?

אם זה אמה אחת. שדי בפס של שלושה טפחים.

אז איך אתה אומר לי

שרבי יוחנן מצריך שני פסים,

שני פסים, שכל פס הוא ארבעה,

נמצא שלמעשה צריך את הסך הכולל שמונה טפחים.

אם כל פס זה ארבעה טפחים, וצריך שני פסים כאלה,

אז אם כן זה שמונה טפחים.

בו בזמן

שהגמרא מפרשת שהמשנה שהתירה

לטלטל בגדולה של נפרצה לקטנה,

התירה לטלטל בגדולה,

בגלל שנשארו עדיין גיפופין,

כלומר שיעריים מן הכותל לאחר שנפרץ,

הפרצה, הכותל שבין הקטנה לגדולה, עדיין נשארו גיפופין

משני צידי הפרצה,

וזו הסיבה להתיר את הטלטול בגדולה.

כמה נשאר בגיפופין הללו?

מאחר שאנחנו אומרים שההפרש בין הגדולה לקטנה זה אמה אחת,

והאמה הזו, אם תחלק אותה לשניים

משני צידי הפרצה, זה שלושה טפחים לכאן

או שלושה טפחים לכאן.

אבל זה מפני שזה עומד מול השני, מול הגדול. אז מה רואים? באמצע, כבר הגענו, דיברנו אז כבר,

קודם.

אם כן, מה אתה רואה?

שדי בפסין שהם שלושה טפחים,

ולא צריך ארבעה מכאן וארבעה מכאן.

כי סאליק, רבי זרע, מיאמי,

פרשה.

ברוח אחת,

אנחנו בזמנו ציינו את זה, אתה,

אם אתה,

אתה זוכר, השאלה אם האחרים מבינים מה שאני אומר.

אלוהים, אם זה חצל גדולה, אמרנו.

כן?

הנה, כאן.

זו החצר קטנה, ופה זה גדולה.

והרוחב של כל הפער הקטנה זה עשרה, עשר אמות.

הגדולה היא 11. אז אם זה 11, ההפרש ברוחב הגדולה, כמה עודף יש

בין הגדולה הקטנה? אמה אחת.

עכשיו, אם אתה לוקח את האמה

ומחלק אותה לשני צדדים אלה,

אז זה שלושה מכאן ושלושה מכאן, וזו הסיבה להטיל את הטלטולה הגדולה.

אם כן, רואים שדי בפסיל שכל אחת מהן זה שלושה ולא צריך ארבעה?

זה גוף הכתוב פה, שהגדולה מותרת בגלל שפה זה גם נראה מבפנים.

לגדולה, רואים אותה, בני הגדולה רואים את זה.

אבל הקטנה, אצלהם זה לא נראה מבפנים, זה נראה רק מבחוץ.

רק כשהם עומדים בגדולה רואים את זה, לא כשעומדים בקטנה.

אבל על כל פנים, הגדולה מותרת מכוח אותם גיפופין.

היינו שנחשב כאילו יש פה שני פרצות, שני פסים,

שכל אחד מהם מה? פחות מארבעה.

אז איך ייתכן שרבי יוחנן אומר,

גם צריכים שני פסים וגם שיהיה רחב ארבעה?

זו סתירה.

הרי רואים בתוך משנה מפורשת שלא כך.

אז עונה הגמרא, כי סאלק רמזי רמי ימי פרשה.

כאשר רמזי רמי עלה מן הים, כלומר הוא נסע בספינה, בא בספינה באיזה מקום,

אז הוא שמע את הדברים,

של רבי יוחנן, ופרשה, הוא פירש את דברי רבי יוחנן.

ברוח אחת בארבעה,

משתי רוחות משהו לכאן, נו משהו לך.

זו כוונת

רבי יוחנן.

אם הפס רוחבו פחות מארבעה טפחים,

אז לא יועד אחד, צריך שניים.

אבל אם הוא עושה פס ברוחב ארבעה, לא צריך שניים, מספיק אחד.

במובן?

זה, אם כן, כוונת רבי יוחנן,

ואין ממילא צורך

לשאול שאלות, איך ייתכן?

איך ייתכן? פשוט מאוד.

אם הפס הוא צר,

צריך שניים.

אם הפס הוא ברוחב ארבעה, מספיק אחד.

עכשיו, אם מותר, כמה יכול להיות צר? פה כבר לא אכפת לי משהו.

אפילו משהו מכאן או משהו מכאן,

זה מספיק כדי להתיר את הטלטול באותה חצר.

ועדא תנא אדבר אבימי, רבי,

וסבר לה אכרם יוסי. ואם תבוא ותשאל אותי,

אז למה היו צריכים להעמיץ את הגדולה באחת עשרה?

היה מספיק להיות שאפילו ההפרש בין הגדולה לקטנה זה משני טפחים,

ואז נשאר גיפופין, טפח מכאן וטפח מכאן, זה מספיק.

הרי רבי יוחנן סובר שאם יש משני צדדים,

מספיק אפילו משהו מכאן ומשהו מכאן.

התשובה,

מה שאמר עדא בר אבימי, שצריך שהגדולה תהיה עודפת על הקטנה באמה אחת, ואז כשאתה מחלק את האמה לשני צדדים, נמצא שיש שלושה מכאן ושלושה מכאן,

זה בגלל שהוא סובר כדעת רבי.

שגם אם אמנם צריכים שני פסים,

אבל פסים שלכל הפחות רוחבם יהיו שלושה טפחים.

כי רבי יוסיס אומר שכל רוחב, הכל לחי,

צריך להיות רוחבו שלושה טפחים.

נראה ברש״י,

דיבור המתחיל

וגדולה באחת עשרה.

דליקה

אלא שלושה מכאן

ושלושה מכאן, וקטן גדולה מותרת.

כלומר, מאחר והגדולה היא עודפת על הקטנה רק באמה אחת,

כי הרי הקטנה היא רוחבה עשר אמות, ואילו הגדולה היא אחת עשרה.

אם כן, נמצא שכאשר נפרצה הפרצה שבין הקטנה לגדולה,

נותר שלושה טפחים מכאן ושלושה טפחים מכאן, שזה המה אחת למעשה.

ובזה כתוב גדולה מותרת.

מותר לטלטל בגדולה.

מים מעלה מן הים,

רבי היו סבה רק רבי יוסי,

דאמר לכי רחב שלושה טפחים בה.

רבי סובר כמו רבי יוסי,

שלא מספיק משהו מכאן ומשהו מכאן,

אני מצריך גם שני פסים, אומר הרבי,

וגם שלכל הפחות יהיה בהם רוחב שלושה.

ורבי יוחנן, אליבא דרבנן גם,

אבל רבי יוחנן שאמר שאם זה בשני רוחות,

כלומר שני פסים, אז לא צריך שיעור, אלא אפילו משהו מכאן ומשהו מכאן,

זה לדעת רבנן, לא לדעת רבי.

ופס זה כבר רבנן, ארבעה טפחים הוא.

כשהצריכו פס,

זה הכוונה, פס אחת, זה הכוונה ארבעה טפחים.

אבל אם זה בשני רוחות, צגי, בשני משהויים.

מספיק

שכל אחד מהם זה משהו,

וממילא שתי הפסים זה שני משהויים.

אני חוזר לגמרא, אמר רבי יוסף,

אמר רבי יהודה,

אמר שמואל,

חסר ניטרת

בפס אחד.

חצר ניטרת בפס אחד.

אמר רבי יוסף, אמר רבי יהודה, אמר שמואל,

חצר ניטרת בפס אחד.

כך

סובר שמואל,

שלא צריך שני פסים, אלא עדיין פס אחד.

אמר לאבי, רבי יוסף,

שאלה מה הגודל שלו.

זהו, על זה עדיין לא דיברו כאן.

כאן בגמרא באים לברר מה התכוון שמואל שאמר חצר ניטרת בפס אחד.

שואל אותו אבי, רבי יוסף,

מי אמר שמואל אחר?

כי ייתכן ששמואל יאמר

שמספיק פס אחד?

מה אמר לשמואל רב חננה ברשילה?

את לא תעביד עובדה,

אלא או ברוב דופן או בשני פסים.

כלומר, שמואל בעצמו אומר לרב חננה ברשילה,

אתה לא תוכל,

אתה לא תעשה מעשה להתיר חצר, אלא אם כן

יהיה רוב דופן סתום, רוב מחיצה סתומה,

או בעשיית שני פסים בשני הצדדים.

אם כן, מה רואים שצריכים שני פסים.

אז איך פה רבי יהודה אומר בשמו של שמואל,

חצר ניטרת בפס אחד?

אמר לה,

רבי יוסף עונה לאבייל,

וענה לא ידענה.

כן?

כלומר, אני לא יודע לתרץ את הסתירה הזו בדברי שמואל.

מה שכן,

אני יודע שרבי יהודה עשה מעשה להקל,

כפי מה שהוא שמע בשמו של שמואל,

להתיר חצר בפס אחת.

דעוב דעבה, היה מעשה

בית דורא דרעבתא,

כפר של רועים.

לשון ים הנכנס לחצר, אבל.

כלומר, היה שם

איזשהו מצב של גאות

בים שהיה סמוך לאיזה חצר,

ומהים פרצו את דופן החצר באופן מלא ונכנסו לתוך החצר.

ועתה, לקמא לרבי יהודה,

בעל החצר הגיע לשאול את רבי יהודה איך לתקן את החצר,

כדי שיוכל

למלות מזה מים בשבת,

ולא הצריכה אלא פס אחד.

מה הוא אמר לו לעשות? רק

פס אחד.

אם כן, אתה צודק,

יש פה שאלה בדברי שמואל,

איך ייתכן שמאחד פס אחד,

מצד אחד הוא אומר פס אחד מספיק,

מצד שני אנו רואים

שרבי שמואל אמר, שמואל אמר בעצמו, רבי חניה בר-שאלה,

שלא יועל תיקון לחצר, אלא אם כן משני פסים לא ברום דופן?

אבל אני יודע שכך פסק רבי יהודה הלכה למעשה,

בסיפור כזה שנפרץ

חצר אחת ברוח מסוימת, באחת מד' רוחות,

והצריך פס אחד בלבד.

אמר לו, אז הבעיה אומר לרבי יוסף,

מזה אתה מביא ראייה לשון ים, כאמרת,

קל הוא שהקלו חכמים במים.

מזה שאתה רואה שהוא התיר

לקחת מהמים שיש שם

על סמך פס אחד,

זה עדיין לא ראייה שהוא סובר שכל חצר שנפרצה למקום האסור לה, שדהיה בפס אחד.

ייתכן בהחלט

שזה כולה מסוימת שהקלו לגבי העניין של מילוי מים בשבת.

הקלו

למלות מים

מאותו

לשון ים שנכנס לחצר

על ידי תיקון של פס אחד בלבד.

כי מצאנו שהחכמים הקילו למלות מים גם בתיקון קל.

לא צריך להחמיר בזה כמו בשאר המקומות.

מה הראייה?

כי דבעה מן רב תבלה מרב,

כמו שמצאנו

שרב תבלה שאל את רב.

מחיצה תלויה, מהו שתתיר בחורבה?

כלומר, אם אתה מוצא מחיצה תלויה באוויר,

כלומר מחברים אותה מלמעלה, אבל עדיין

היא גבוהה מן הקרקע שלושה טפחים.

אז אין דין לבות כמובן, כן?

מהו שתתיר בחורבה?

האם מותר לטלטל על סמך

מחיצה שכזו בחורבה?

חורבה זה היינו מקום שלא דרים שם, ורוצים לטלטל

בתוך השטח הזה.

חורבה זה שאחת ממחיצות הבית הזה,

שהוא נחרב,

נפרץ באופן מלא.

רוצים לטלטל באותו בית,

אבל הבית הזה רוצים לעשות איזושהי מחיצה תלויה,

כאשר היא משתלשלת מלמעלה ויורדת לכיוון מטה,

ועדיין יש הפרש של אוויר.

ג' טווחים בין הקרקע לבין אותה מחיצה.

כך שאה רב טבלה את רב, האם נסתבך על מחיצה תלויה, להתיר טלטול בחורבה.

אמר לה, אז רב עונה לרב טבלה,

אין מחיצה תלויה מטרת, אלא במים.

רק כי מי מעל גבי מים

מותר לסמוך על מחיצה שכזו, לדלות מים משם,

מאותו מקום, מאותו מעיין.

למה?

קלו שהקלו חכמים במים.

הקלו במחיצה תלויה להתיר את דליית המים מאותו מעיין. אז כמו שמצאנו שהקלו

לגבי מילוי מים בדווקא, במחיצה תלויה,

אגב, שבשאר המקומות לא התירו במחיצה תלויה,

אם כן נוכל לומר, גם לגבי עניין הפסים,

רק בשביל לדלות מים יסתפקו בפס אחד באותה חצר שנפרץ על ידי לשון ים הנכנס לתוכה.

אבל בשאר חצרות,

כשרוצים לטלטל סתם באותה חצר והיא נפרצה,

שם יתקן בהחלט רק שני פסים ולא יועיל.

פס אחד.

טוב, מכל מקום קשיא.

שואלת הגמרא אבל עדיין נשאר סתירה בדברי שמואל

שמצד אחד רבי יהודה אומר לגבי יושב שמואל חצר איתרת בפס אחד

ומאידך חצר איתרת

חצר איתרת בפס אחד מאידך

אביי אומר לרבי יוסף אני יודע ששמואל אמר לרבחנה בר שלעת שלא להתיר טלטול בחצר שנפרץ על נפרצה אלא אם כן יש שני פסים

עונה הגמרא כי עטו רב פאפא ורב הונא ורד רב יהושע מבין רב פרשוע רוח אחת בארבעה

משתי רוחות משהו לכאן ומשהו לך.

גם בדעת שמואל נצטרך לומר את כמו שאמרנו קודם

שתלוי

תלוי

מהו הרוחב של הפס.

אם אתה רוצה להסתפק בפס אחד

צריך שיהיה בו רוחב על כל הפחות ארבעה טפחים

אבל אם יש לך שני פסים

אין צריך שיהיה בהם רוחב של ארבעה אלא די אפילו משהו מכאן ומשהו מכאן.

אמר רב פאפא

אי קשיא לי,

הקשיא לי.

רב פאפא בא לברר את דברי שמואל.

גמרא בא לברר את דברי שמואל.

מה הוא אמר?

כתוב שם ששמואל אמר לרב חננה ברשלת

את לא תעבידו אותה, אתה לא תפסוק להתיר טלטול בחצר כזו

אלא אם כן יהיה סתימה ברוב דופן

או שיהיה פס,

כן, שיהיו פסים שם.

כלומר אם אתה לוקח פס אחד וזה סותם את רוב הדופן,

זה בסדר אבל אם זה לא סותם אז צריך שני פסים כך אמר לו שמואל

לרב חננה ברשלת.

זה לא קשור לגודל של הפסים אלא לגודל של ההלכה.

אנחנו צריכים

לברר את הדברים.

עכשיו אנחנו באים לדון

מה זה ששמואל אמר לא תעביד עובדא עד עיקר רוב דופן.

מה זה רוב דופן? מצד אחד אתה אומר שני פסים מועילים,

מאידך אתה אומר רוב דופן.

כלומר,

יש פה שתי אפשרויות של תיקון לחצר שנפוצה.

או באופן שיעשה סגירה לרוב הדופן,

כן?

או באופן שיעשה שני פסים בשני צידי הפרצה.

שואל רב אבא, אי קשה לי, אה קשה לי. אם כבר להקשור על דברי שמואל,

אז קשה לי על מה שאמר

דאמרי שמואל רב חננה ברשילה.

את לא תעביד עובדא אלא או ברוב דופן או בשני פסים.

ועל זה אני שואל למה לי רוב דופן?

למה צריך רוב דופן?

בפס ארבעה, סגי.

הרי מלפני רגע למדנו

כדי לטרש לו סתירה בדברי שמואל, אמרנו

שמתי צריכים שני פסים, אם זה משהו מכאן או משהו מכאן.

אבל אם זה רחב ארבעה, די בפס אחד.

נו, אז אם די בפס אחד, אז מה זה שהוא אומר רוב דופן?

לא צריך רוב דופן, מספיק רוב ארבעה.

וכי תמא, מהי ברוב דופן? בדופן שבעה זה בארבעה, אבל אין רוב דופן.

ואם תבוא ותגיד לי שמדובר פה,

שכל רוחב הפרצה היה בסך הכל שבעה טפחים.

ואז כשהוא לוקח פס ברוחב ארבעה,

נמצא שיש פה רוב דופן, סתום.

על הפעול.

בדיוק.

אולי נגיד שזו הכוונה.

או שוב פעם אני חוזר. וכי תמא,

וכי תמא, ואם תבוא ותרצה לי אשם,

שמה שאמר ברוב דופן,

זה מדובר בדופן שבעה, שהדופן עצמו הוא רחב שבעה טפחים.

ואז על ידי הפרצה נותרה פרצה של שבעה. אז אם הוא ישים פס ארבעה זה בארבעה, אבל אין רוב דופן.

אז כבר יוצא שהוא סותם פה את רוב הדופן.

אבל עדיין שייך לשאול, למה לי ארבעה?

למה צריך שיהיו ארבעה טפחים?

בשלושה ומשהו, סאקי.

במצב כזה,

שיש דופן, שהיה רוחבה שבעה טפחים,

אז לא צריך ארבעה טפחים.

לא צריך ארבעה.

מספיק שיהיה שלושה ומשהו.

אז אם זה שלושה ומשהו,

זה מספיק.

תבוא ותגיד לי,

לא, אבל יש פה פרוץ מרובה על העומד.

אם יש פה רוחב שבעה

והוא סגר את זה בדופן, בלחי שהוא רכב,

שלושה ומשהו,

אז כמה נשאר אם כן בפרצה?

שלושה ומה.

שלושה ויותר ממשהו, נכון?

כמעט ארבעה פחות משהו.

נו, אז נמצא שעדיין פה הפרוץ מרובה

על העומד.

אומרת הגמרא, לא, זה לא בעיה. למה?

דאמר רב אחלי וייתם הרב יחיין עד ארבעה.

כלומר, מאחר ונוצר מצב שעכשיו הפתח הוא פחות מארבעה,

אז זה בסדר.

לא צריך תיקון בכלל.

אם כן,

אם אתה אומר,

שוב אני חוזר.

שמואל אומר לרב יהודה אל רחננה בר שילה,

שאין להתיר חצר שנפרצה,

אלא אם כן רוב דופן, הוא סתם את רוב הדופן,

רוב הפרצה.

והשאלה למה?

הרי אנחנו בעצמנו למדנו קודם בשביל שמואל סובר שדי ברוחב ארבעה.

אז למה צריך רוב דופן?

מה תבוא ותגיד לי שמדובר שהרוחב של הדופן היה שבעה וממילא על ידי ארבעה זה רוב דופן?

לא צריך אם ככה אפילו ארבעה.

מספיק שיהיה שלושה ומשהו.

נמצא שבזה הוא יוצר מצב שהפתח מכאן ואילך זה כבר פחות מארבעה,

הוא בפחות מארבעה לא צריך תיקון.

אז למה צריך פס ארבעה?

היא בעיתמה כאן בחצר, כאן במבוא. היא בעיתמה לרב אחלי גופי תנאי.

כלומר, אני אבאר את הדברים.

אם תרצה, נוכל יותר רצו לומר כך,

שמה ששמואל אמר שצריך רוב דופן זה בחצר שהיא מרובעת,

או שהרוחב היא יותר על אורכו.

אבל הדין של רב אחליישהו אומר שאם הרע הפתח הוא פחות מארבעה לא צריך תיקון,

זה מדבר במבוי, שהאורך

יותר מן הרוחב.

במבוי,

אם הפתח הוא פחות מארבעה טפחים, לא צריך בכלל תיקון.

בחצר לעומת זאת,

מחמירים יותר,

וצריך תיקון גם באופן

שהפתח הוא פחות מארבעה. לכן,

באמת מדובר כאן

שהפרצה היא שבעה טפחים.

אם תבוא ותגיד לי, בחצר, מדובר בחצר.

אם תבוא ותגיד לי, אדם הצריך, פס ארבעה,

די בפס שלושה ומשהו, ואז נמצא שהפתח נשאר פחות מארבעה,

התשובה היא לא.

לא יועיל בחצר פתח שהוא פחות מארבעה שנולד, אז צריך עוד תיקון.

ממילא צריך הוא שייצור מצב

של עומד מרובה על הפרוץ, שיהיה פס ארבעה,

ואז פס ארבעה ודאי מתיר, ואפילו אם הרוחב הוא יותר משבעה טפחים.

מובן?

צריך לסתום או את רוב הדופן או שני פסים.

מובן?

אז עוד פעם,

אם יש שני פסים, אז באמת בכל רוחב

אפשרי להסתפק בשני פסים.

אבל אם זה שבעה טפחים,

אז צריך שהפס יהיה,

וזה פס אחד,

אז צריך שיהיה רוחב ארבעה.

למה? שאז זה נוצר מצב של רוב דופן סתום.

זה הכול.

אם יש שני פסים,

לא אכפת לי שהרוחב הוא יותר משבעה,

ואם יש לו פס אחד והרוחב הוא שבעה, צריך שיהיה על כל פנים פס ורוחב ארבעה.

ואם תהמה, ואם תרצה, אומר לך עוד תירוץ,

זה רב אחלאי גוף ותנאי,

שיתכן בהחלט שרב אחלאי שאמר את דינו,

אין חילוק בין חצר למבוי.

לדעת רב אחלאי כשלעצמו, אין הבדל. בכל פעם שהפתח הוא פחות מארבעה,

לא צריך תיקון.

אבל מה?

רב אחלאי עצמו,

אין דעתו מקובלת על כלל התנאים, אלא דבריו הם תלויים במחלוקת תנאים.

לכן יש שסוברים שגם בחצר וגם במבוי.

גם אם הפתח פחות מארבעה צריך עדיין תיקון.

לכן

במבוי כזה שבחצר כזו שנפרצה שבעה טפחים

לא יועיל לצמצם שיהיה פה פתח של פחות מארבעה,

אלא צריך שהפס עצמו יהיה רחב ארבעה טפחים.

אומר רשי

לשון ים שנכנס לחצר הבא

ופרצו הדופן במילואו

ולא אצריכוה אלא פס אחד.

כלומר, את בעל החצר חייבו רק לשים פס אחד בראש הכותל.

ומותר למלא מן המים

לפנים

ממקום המחיצה. יהיה מותר לבעל החצר לקחת מהמים שנכנסו לתוך

השטח של החצר שלו.

ולא אמרינן כממלא מכרמלית לרשות היחד. אני לא אומר שערי הים הוא כרמלית,

נמצא שהוא ממלא מכרמלית לרשות היחיד. לא.

הפס הזה מגדיר את המקום,

שגם המים שנכנסו פנימה,

אלה הם נקראים רשות היחיד,

שהקלו חכמים במים ולמלאות מהם על ידי תיקון כלשהו,

כדמעה מנה, כמו שמצאנו שמחיצות תלויה מתירה לדלות מים.

אם כן, רואים שיש שקולה מיוחדת במים. עלמא, יש להקל במים מה שאין כן במקום אחר. להקל, נקת חורבה,

זה דרכה להיות שהמחיצות תלויות.

אמרנו,

שאל אותו אם היא מתירת בחורמה,

כי הדרך שיש שם, הדרך היא ששמים מחיצות תלויות בינתיים,

עד שבונים מחיצות קלע.

ועל זה הוא אומר, לא הסתמכו, על זה רק לגבי מים, רק לגבי לדלות מים, כגון

גזוסטרה שהיא למעלה מן הים,

ורק כיצד משתתפים.

גזוסטרה זה סוג של

קרש שבולט.

נאמר, שישנו איזשהו

בית בתוך ים,

ורוצים לדלות מים מן הים

לאותו בית. איך ידלו?

אז אם יש גזוסטרה, כלומר, כי אין בליטה החוצה,

ורוצים דרך אותה גזוסטרה לדלות, יש פתח באותו בליטה,

כשהיא יוצאת החוצה יש איזשהו פתח,

משלשלים דרך החור שבגזוסטרה הזו דלי,

לים לכך דולים.

למה? היי לכאורה, אבל זה תלוי,

חיצה תלויה, מטרת במים.

מכל מקום, דשמואלא דשמואל קשיא,

פרשואה

ודשמואל

דהיידקא אמר בפס אחד,

היינו ארבעה טפחים.

אם יש ארבעה, דהי בפס אחד, והיידקא אמר שני פסים, בקטנים קולדו.

בשלושה או משהו הוא סגי,

דהי עם עת פתח מארבעה, למה צריך שיהיה ארבעה טפחים לפס?

מספיק שלושה ומשהו אם הרוחב הוא שבעה,

שאז הפתח יטמעט פחות מארבעה.

ותו לא באה מידי כי הרב החליי אמר דה, אמר רב החליי, לא היה לזה פחות מארבעה, לא צריך כלום.

כאן בחצר, חצר מרומח, או רוכבו יותר מאורכו,

אף עוד דהי עם עת מארבעה, לא סגי באח...

בחצר לא יועיל להתיר,

גם אם זה פתח,

אם לא יהיה תיקון,

לא יועיל אפילו אם הפתח פחות מארבעה טפחים, אבל במבוי,

אורכו יותר על רוחבו, אז אמרו שאם הפתח פחות מארבעה,

באמת לא צריך תיקון.

אבל יש מי שאומר, לא,

שאין את זה בין מבוי לחצר, אלא מה, הדין של רב החליי שאמר שפתח פחות מארבעה לא צריך תיקון,

זה בעצמו לא מוסכם על כלל התנאים. רב החליי, תנאי, לכמן מפרש לו, בהמשך אנחנו נראה

שיש בזה מחלוקת,

ולכה לכמה על הדה מילתא, ממילא אין

בהירות בעניין לומר שזדעת אור החליי מוסכמת על כלל התנאים,

כלכך בעיני הרוב הדופן עומד, לכן הוא הצריך

שיהיה סתימה ברוב דופן.

שיהיה סתימה ברוב דופן.

בסדר?

בזה אנחנו מסיימים להיום בסייעתא דשמיא,

מחר

נמשיך הלאה,

בעזרת השם.

כן.

נמשיך הלאה.