מסכת עירובין דף ח. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

‫אנחנו במסכת ערובים, דף ח' עמוד א',

אבל קודם שנתחיל את השיעור,

נזכיר בקצרה את מה שלמדנו בשבוע שעבר,

משום שזה קשור למה שנלמד היום.

הבאנו את מה שרבי יהודה אמר,

שמבוי שכלל הרחבה אינו צריך כלום.

כלומר, הגם שיש דין של המבוי המפולש,

כלומר אם בשני פתחיו,

שהם זה כנגד זה,

פיתוחים הם לרשות הרבים,

צריכים תיקון

באחד מהפתחים עושה לחי או קורה,

ובאחר

לדעת חנניה צריך דלת,

ואילו חכמים סוברים שמספיק צורת הפתח.

אז רבי יהודה אמר שאם היה מצב שהמבוי בסופו

כלל לרחבה זה לא מפולש ישירות לרשות הרבים.

אומנם פתח מפולש ופתוח הוא לרשות הרבים,

אבל הפתח האחר של המבוי

כלל לרחבה זה מקום שאין בו דיורים,

הוא שטח מסוים

ששם הרבים לא עוברים,

ואותה רחבה נפרצה לרשות הרבים,

הגם שאפשר לעבור מן המבוי לרשות הרבים,

דרך הרחבה אין צריך תיקון.

זה נקרא כאילו סתום באותו צד,

נמלא לא חייב שום תיקון שם,

באותו פתח שפתוח לרחבה.

כך אמר רבי יהודה.

אז אביה בא ואמר שנראה לו שרבי יהודה אמר את הדברים הללו בשמו של שמואל,

ולא בשמו של רב.

משום שלא ייתכן לפרש

שרב סובר שמבוי שיקרא להרחבה,

אינו צריך כלום, כלומר אין לו דין של מבוי עם מפעולה שלו, מבוי סתום.

משום שהרי ידועה לנו דעתו של רב

שאומר שמבוי שנפרץ

במילואו לחצר,

ונפרצה חצר כנגדו,

חצר מותרת ומבוי אסור.

החצר מותרת

בגלל שיש לה ד' מחיצות,

גם אם אומנם

ישנם פתחים,

אבל זה עדיין לא מבוטל את השם מחיצות

מן אותן מחיצות שמקיפות את החצר.

אבל המבוי הוא אסור,

ולכאורה הכוונה למבוי אסור, כי המבוי הזה דינו כדין מבוי המפולש.

ומאחר ודינו כמבוי המפולש,

ואין שם תיקון בצד שפתוח לחצר,

ממילא המבוי אסור בטלטול.

כי הרי מן המבוי יוצאים דרך החצר לרשות הרבים,

אז יש לזה דין של מבוי המפולש לרשות הרבים.

אם כן, אביי הבין

שאי אפשר לדעת רב לתת לזה דין של מבוי סתום,

אלא אדרבה,

רב אומר מפורש, מבוי ישכלה לחצר,

ונפרצה חצר כנגדו, המבוי אסור בטלטול,

וזה מסתם המדין מבוי המפולש.

הגמרא אבל עונה על זה.

הגמרא עונה

שמה שרב אסר זה לא מדין מבוי המפולש.

מה שרב אסר את המבוי

זה בגלל שבני החצר אוסרים

על בני המבוי את הטלטול.

שהרי מכיוון שהחצר נפרצה במלואה,

היינו באותה מחיצה שמפרידה בין המבוי לחצר,

נפרץ באופן מלא.

אם כן,

הרי אנשי החצר

יוצאים דרך הפרצה הזו לתוך המבוי.

יש להם דריסת רגל שם,

באותו מבוי.

ומאחר ויש להם דריסת רגל באותו מבוי,

ולא ערבו הם בני המבוי,

לכן אוסרים מהם את הטלטול

על בני המבוי.

כן?

אז הסיבה היא בגלל שלא ערבו, אבל באמת, אם היו מערבים,

אז היה אפשר לטלטל,

גם בלי תיקון.

לא צריך לאוצרות הפתח ולא צריך דלת.

כל מה שצריך זה בסך הכול נקודה אחת,

שיתוף

שישתתפו בעירוב יחד עם בני המבוי.

זה הכול.

יוצא אם כן, זה בכלל לא מדין תיקון של המבוי המפולש,

אלא זה מדין

שצריך שיערבו כל החצרות במבוי,

ומאחר ויש כאן חצר

שנוצר מצב שהיא לא ערבה על בני המבוי,

אוסרים את הצלצול על בני המבוי.

כך

פרשו בגמרא את דברי רב.

ממילא

אין הכרח

לומר שמה שאמר רבי יהודה, מבוי שקלה להרחבה אין לו צריך כלום,

זה לדעת שמואל ולא לדעת רב.

יכול להיות שזה לדעת רב,

והוא סובר שזה לא צריך תיקון.

אלא מה,

שבאופן שנפרץ לחצר,

אז החצר הזו אוסרת על המבוי

אם לא ישתתפו יחד עם בני המבוי בערוב,

וכל זה דווקא אם יש חצר.

אבל אם זו רחבה, שאין שם דיורים,

אז לא צריך בכלל ערוב.

כך פרשנו בשבוע שעבר את הדברים.

אבל אבייה

לא פרש כך את הדברים.

כשאבייה בא ואמר, נראה לי,

שמה שרבי יהודה אמר,

מבוי שקרל על הרחבה אין לו צריך כלום,

זה לדעת שמואל ולא לדעת רב.

כי הרי רב סובר מבוי שנפרץ לחצר,

סובר הוא שצריך

תיקון

ואשר על כן אומר רב מבוי אסור.

כלומר רב למד

שלא בגלל שערבו ושבלא ערבו,

אלא אין הבדל בין ערבו לבין לא ערבו,

כל מה שהמבוי אסור זה בגלל שצריך שיהיה

מבוי סתום, אבל כאן זה מבוי המפולש.

היינו, המבוי נפרץ לחצר זה המבוי המפולש.

ממילא צריך תיקון שם, מאחר ולא עושה תיקון, זה סיבת האיסור בטלטול.

אבל שמואל

יכול להסתתר עם זה, שמואל סובר,

שמבוי שיקלל לחצר,

אין בעיה של המבוי המפולש,

אלא זה נקרא מבוי סתום,

ממילא לשיטתו גם מבוי שיקלל הרחבה אותו דבר.

אין הבדל לשיטת אביי בין מבוי שיקלל לחצר

לבין מבוי שיקלל להרחבה.

לדעת שמואל,

לעולם

זה נחשב כסתום ולא צריך תיקון,

והמבוי מותר בטלטול, גם אם נפרץ

לחצר ומן החצר לרשות הרבים,

והוא הדין להרחבה באותו צורה.

ולדעת שמואל,

זה לא מבוי מפולש,

כן?

וממילא

יהיה אפשר לטרטל במבוי.

עכשיו באה הגמרא ושואלת על דעתו של אביי.

דף עמוד ח' עמוד. דף ח' עמוד א'.

ולמאי דסליקא דעתין מעיקרא בין שערבו בין שלא ערבו פליג.

מה ההבדל בין הנושא הזה? לפי

הסלקא דעתין דתין, כלומר לפי אהבה אמין, לפי מה שחשבנו בהתחלה.

היינו אביה שחשב בהתחלה שרב שמואל חלוקים בדבר, במבוי שקלה לרחבה או לחצר.

האם המבוי אסור

מדין מבוי המפולש או לא?

כלומר, לדעת רב שאמר שזה מבוי המפולש,

אז יהיה אסור בכל מצב,

כן? ואפילו ערבו,

משום שמה אכפת לי שערבו, אבל בטח לאיזה מבוי המפולש.

וצריך הרי תיקון,

חוץ ממה שצריך

שיעשו שיתופי מבואות, צריך שיהיה

גם תיקון בשני הפתחים

של אותו מבוי המפולש.

ומאחר וכאן

במבוי שנפרץ במלואו לחצר לא היה תיקון בפתח ההוא,

אז זה אוסר את הדלתור על בני המבוי,

כן?

ואילו לדעת שמואל,

סובר הוא שאין הבדל. זה לא נקרא מבוי מפולש,

זה נקרא מבוי שתום.

ואשר על כן, בכל מצב

יהיה מותר לטלטל

במבוי.

כך יוצא לפי דברי הבית,

וזה מה שהיה לנו בהווה אמנה.

זו הייתה המחשבה שלנו בתחילה,

שזה מחלוקת רב ושמואל,

מה הדין במבוי שנפרץ לחצר או לרחבה או משם לרשות הרבים.

האם זה המבוי המפולש או לא?

שואלת הגמרא, אם כך, ערבו במאי פליגה,

בשלו ערבו במאי פליגה.

כלומר,

במה המחלוקת שלהם באופן שכן ערבו?

למה הרב מחשיב את המבוי המפולש דרך רשות היחיד כבמוי המפולש?

ושמואל לא מחשיב אותו כמפולש, כמו שאמנו כסתו,

וגם בשלו ערבו במאי פליגה.

וכשלא ערבו,

למה לרב באמת

בני החצר לא אוסרים את המבוי

כשלא ערבו עמהם?

אילולי שמואל אוסרים מהם את המבוי.

זה עוזר בשום היכר או בשום סיפור?

נחכה ונראה.

מובן?

עכשיו כדי שנדע את המשך

דברי הגמרא חייבים אנו לומר איזושהי הקדמה.

ההקדמה צריכה להיות,

אומנם כבר הזכרנו בעבר כמה וכמה מן הדברים,

אבל שוב נשנן לזה כדי שנבין היטב את תירוץ הגמרא.

רשות יחיד צריך שיהיה בה מחיצות.

אם ג' מחיצות או ארבע מחיצות

מדין תורה,

לפי רוב הפוסקים מספיק ג', לפי הרמב״ם צריך ארבעה מחיצות.

יפה.

מה הדין אם אחת מן המחיצות הללו שמקיפות את רשות היחיד

נוצרה בפרצה?

האם הפרצה הזו אוסרת או לא?

אז צריך לדעת.

שאם הפרצה

אינה יתרה מעשר אמות,

וזה גם לא על פני כל הרוח של ה... לא כל המחיצה נפלה, אלא חלק מן המחיצה,

אם נתקיימו שני התנאים הללו,

אז זה נקרא עדיין פתח, זה לא נקרא פרצה.

פתח זה לא סיבה להגדיר את המחיצה כלא מחיצה,

כי הרבה מחיצות יש בהן פתחים.

זה שיש פתח זה לא סיבה לומר שאין פה מחיצה, יש פה מחיצה עם פתח.

כן?

אבל שוב,

חייב להיות שבשביל להגדיר את המקום כפתח חייב להיות שעדיין יהיה חלק

מן המחיצה בנוי.

נאמר,

יש כאן ארבע רוחות שמקיפות רשות היחיד.

נתמקם עכשיו ברוח המזרחית, בסדר?

עכשיו לא,

הדין הוא בכל אחת מהן מדלי הרוחות.

נאמר שהמחיצה המזרחית

נפרצה.

כדי שנגדיר את הפרצה הזו

כפתח חייב להיות שני דברים.

א',

שעדיין נותר מחיצה ברוח המזרחית

משני צידי הפרצה.

באמתי.

ובנוסף,

צריך שהפרצה לא תהיה יתרה מעשר אמות.

אם נתקיימו שני התנאים הללו,

עדיין הפרצה נחשבת כפתח,

וממילא נשאר לה מחיצה, שם של מחיצה.

יותר מעשר אמות, אמרתי, אם זה לא יותר מעשר אמות,

אם זה יותר מעשר אמות, אז זה פרצה.

מה?

מה פרצה בניתן? מה פרצה בניתן? אני מדבר עכשיו,

תפסתי למשל רוח מזרחית.

המחיצה היא ברוח המזרחית.

אם נפרץ,

כן?

והפרצה הזו, נאמר, היא באמצע הכותל,

באמצע הרוח.

ויש בשני צדי הפתח,

בשני צדי הפרצה,

כותל,

שארית מהכותל.

במצב הזה,

אם

הפרצה היא לא רחבה מהעשר אמות,

יש לזה הגדרה של פתח.

אם היא יצרה מהעשר אמות,

זה מעוות פרצה, אפילו באופן שיש

שארית מן הכותל, משני צדי הפרצה.

כן? זה הבנתם?

עכשיו,

לפעמים

יש מצב שהעומד בתוך הרשות נראה כאילו

יש פה פרצה באופן מלא.

אבל אם יעמודו מבחוץ,

הוא יראה שזה למעשה חלק מן המחיצה.

כמו למשל, אביא לכם כדוגמה,

חצר קטנה של מפרצה לגדולה.

מה זה חצר קטנה?

נאמר שיש שני חצרות הסמוכות זו לזו,

כאשר האחת

היא פחות רחבה מהאחרת.

כן?

יש, נאמר,

חצר,

כן?

ועוד חצר,

סמוך הלאה.

החצר השנייה היא יותר צרה,

החצר האחרת היא יותר רחבה.

זה נקרא חצר קטנה שנפרצה לגדולה.

היה מחיצות, מחיצה גמורה שמפרידה בין החצר הקטנה לגדולה,

ואותו מקום,

אותו חלק של מחיצה שהפריד

בין הגדולה לגדולה, נפרץ באופן מלא,

כלומר, כשאתה עומד בקטנה אתה רואה את הפרצה באופן מלא.

כל הקיר בין הגדולה. כל אותו חלק שמבדיל בין הקטנה לגדולה נפל.

אבל אם אתה עומד מבחוץ,

כלומר, מחוץ לקטנה אתה נמצא בגדולה,

אז אתה אחרי רואה

שיש עדיין שארית של כותל משני צדי הפרצה הזו.

איך זה יכול להיות?

מה? אם אתה עומד מהקטנה, רואה ש...

שאין.

כאילו כשאתה עומד בגדולה אתה רואה שיש.

מה איך זה יכול להיות?

אתה לא הבנת את הציור?

אם כל הכב נשמע,

בשביל זה הביאו לי פה לוח,

זה הדבר הכי טוב.

אם אתה עומד בגדולה אז יש שאריות, תרשה לי.

אל תכעס עליי, אני רוצה פשוט להסביר שכולם יבינו מה אני מדבר.

אם אתה רואה בקטנה, הכול איתנו.

יש פה

חצר,

איפה הוא עומד פה?

חצר גדולה.

פה חצר קטנה.

אתם רואים?

אתם רואים? זו חצר אחת קטנה, זו חצר אחת גדולה.

קולטים?

עכשיו היה פה בתחילה מחיצה נוספת,

זאת אומרת חלק מן המחיצה

זה המשך של המחיצה של הגדולה,

שהיא הייתה למעשה מפרידה בין הקטנה לגדולה.

מה שנוצר,

כל אותו חלק שמפריד בין הקטנה לגדולה, בין הקטנה לגדולה,

נפרץ.

אז כשהאדם עומד פה,

הוא רואה את זה כאילו

הכול נפרץ.

כשהאדם עומד פה בגדולה,

הוא רואה שיש עדיין שארית לכותל.

אז איזה דין אתה נותן לזה?

אבל אם הם לא קשורים לרחבה, זה נקרא, זה נקרא,

נראה מבחוץ לשווה מבפנים.

מבחוץ

זה ניכר,

אבל מבפנים נראה כאילו אין

כותל באותה הרוח שמפרידה בין הקטנה לגדולה.

מובן.

יש מחלוקת עם אורעים,

האם במצב שכזה,

שמבחוץ זה נראה אבל מבפנים אינו נראה. דהיינו, בציור שציירתי,

בפנים הכוונה, כלפי בני החצר הקטנה,

הרי זה לא ניכר להם שיש פה עדיין שארית מן הכותל,

רק מן הגדולה, מבחוץ רואים את זה.

האם זה נקרא מחיצה?

כלומר פתח או לא נקרא פתח?

יש מחלוקת? אמוראי.

יש מי שאומר,

מאחר וזה נראה מבחוץ,

אז גם אם זה שווה מבפנים,

עדיין זה לא מוגדר כפרצה,

אלא כפתח,

כן?

ואילו מנדאמר אחר, מישהו אחר סובר,

שלא,

שמאחר ומבפנים זה שווה, כלומר לא ניכר,

אז גם אם זה נראה מבחוץ, אין לזה דין של פתח,

אלא פרצה.

כמובן, אתה ראית את זה?

זאת אומרת, החצר הקטנה מתבטלת לחצר הגדולה.

אם היא מתבטלת,

יש עוד את המרווחים של החצר הגדולה,

אז זה נחשב שזה לא נפרד כולו. מה זה מתבטלת?

איך להתבטל?

ברגע שמפרץ החלק הזה, החלק הקטן הזה, הוא מתבטל,

והוא הופך להיות חלק מהרחבה הגדולה.

אז בעצם זה לא יכול להיות חלק, זה לפי המורא הראשון.

באמת יש מצב שזה לא נקרא. השאלה היא אם באמת יעשו עירוב,

אז יכול להיות שכן,

אבל אם לא, אז לא.

תלוי מה המרווח שנשאר בהם.

אתה צודק, בעיקרון צריך להיות שההקטנה תהיה בתעללה גדולה.

אבל אם כן, אז הם צריכים להיות

ולהשתתף איתם.

בעיות האלו. כן.

אתה מבין? אבל אתה צריך לדעת שאנחנו מדברים עכשיו

לא קשור לדין של שיתופי מבואות. זה עוד עניין.

אנחנו מדברים האם זה נקרא פרצה או פתח.

אם זה פרצה,

אז לא יועיל לעירוב.

יש פה פרצה.

אתה מבין?

אתה צריך לדעת שבשביל להגדיר את המקום כרשות היחיד,

צריך להיות לזה מחיצות.

ואם חסר אחת מן המחיצות,

אז אין לזה הגדרה של רשות היחיד.

אז מה הועלת?

כמובן,

כל מה שחכמים התירו טלטול על ידי עירוב

או שיתופי מבואות,

זה במקום שמוגדר כרשות היחיד מדין תורה.

ברשות היחיד מדין תורה צריך להשאיר לזה מחיצות.

אבל אם לא יהיה לזה מחיצות, אז לא העלנו כלום.

כן, אבל אם הקטן מתבטל לגדול,

אז השאריות של הקטן יכולות להיות המחיצות של הגדול.

יפה. אתה אומר רעיון טוב.

נראה את זה באחת מן הסוגיות, נגיע לזה.

כן, עכשיו נמשיך ונאמר עוד דבר שחשוב לנו.

אם למשל היה מבוי וסמוך לו חצר,

והייתה מחיצה בין המבוי לחצר,

המחיצה הזו היא הייתה מחיצה גמורה, סוגרת, אוטמת לגמרי,

שאי אפשר להיכנס

מן המבוי לחצר ולא מן החצר למבוי. זה המבוי, זה הכול... אותה דוגמה, מה אתה צריך להסתבך?

הנה החצר

וזה המבוי.

הנה, כאן.

והיה מחיצה גמורה שסגרה, גמורה, אטומה לגמרי.

כן?

עכשיו,

ומה עשו?

באו ופתחו פתח. במחיצה הזו שמפרידה בין המבוי לחצר,

עשו פתח.

האם

בני החצר יאסרו את השימוש במבוי על בני המבוי או לא?

אז התשובה,

אין בני החצר אוסרים על בני המבוי את השימוש במבוי,

ואף אם לא ישתתפו עימם בעירוב,

אפילו אם לא יהיו ועשו שיתוף.

כי מאחר ואינם רגילים להשתמש במבוי,

אין להם דריסת הרגל עליו. כלומר,

אין להם כוונה להיכנס ולצאת דרך המבוי.

ממילא לא אוסרים אותו.

זה הכול, הם עשו פתח.

אבל אם נפרצה מחיצה באופן מלא בין המבוי לחצר,

אז אכן הדרים בחצר יאסרו על המבוי

עד שיעשו

עירוב יחד עם בני המבוי.

כי אם המבוי פרוץ ממילואו לחצר,

זה נקרא חלק בלתי נפרד, החצר עם המבוי.

מילא לא יוכלו

לטלטל במבוי,

כמה שבני החצר אוסרים במקרה זה על המבוי, כי המבוי נקרא ארץ פרוץ במילואו, יש פה פרצה גמורה.

עד כאן זו ההקדמה.

לאחר הקדמה זו נוכל לראות את המשך דברי הגמרא,

שהערה הגמרא לא בתחילה,

אם רבו שמואל,

במבוי שנפרד לחצר או לרחבה,

חלוקים ביניהם האם זה דין של מבוי מפולש או מבוי סתום,

זה בין במפולש בין בלא מפולש,

בין בערבו בין לא ערבו, סליחה.

מה המחלוקת בשלא ערבו?

אז עונה הגמרא בשלא ערבו פליגה

ונראה מבחוץ ושבה מבפנים.

כאשר לא היה פה ערוב של בני החצר על בני המבוי,

וגם לא נפרצה החצר לרשות הרבים,

כל המחלוקת היא

מה יהיה הדין

באופן שנפרץ במילואו

בין המבוי לחצר,

אבל עדיין מי שעומד בחצר יכול לראות

שיש עדיין שארים בכותל.

זה נקרא נראה מבחוץ ושבה מבפנים.

מאחר ויש פה שאירה עם המחיצה.

שניכר שהפרצה אינה אלא חלק מן המחיצה,

ולא שכל המחיצה נפלה,

אז גם אם כלפי זה שעומד בתוך המבוי

אין היכר כלל שיש שיעריים

משני צידי הפרצה,

אלא נראה כאילו הוא נפרץ באופן מלא,

זה מחלוקת אם זה נקרא פרצה או לא.

האחד סובר

שנראה מבחוץ ושווה מבפנים, מה דינו?

דינו כפרצה,

לכן זה אסור.

האחר סובר שלא, דינו כפתח.

מי זה שסובר

שדינו כפתח?

לפי שמואל,

מאחר

אמנם לגבי החצר דנים את הפרצה כפתח.

שומעים?

כי הרי יש לה שיעריים

מכאן ומכאן,

אבל לגבי המבוי אי אפשר לדון את זה כפתח.

מאחר שהמבוי,

זה שעומד במבוי,

לא ניכר אצלו

שיש שיעריים מכאן ומכאן,

אז אם כן נמצא שהמבוי פרוץ במילואו לחצר.

לכן

דרי החצר, כלומר אלה שהם,

שהחצר שלהם,

אוסרים את הטלטול במבוי. זה בתנאי, אבל, שהחצר היא גדולה יותר מהמבוי, הנה היא באותו... ודאי, כי הם לא חייבים.

ודאי, אם לא כן, אז מה עשינו?

זה אותו דבר.

אם

אם זה הרוחב של החצר בדיוק כרוחב המבוי,

אז אם כן זה לא נקרא נרעב מבחוץ,

כי הרגע מבחוץ,

פה זו פרצה מלאה.

זה המשך של המבוי. על כורחנו שהחצר רחבה יותר מרוחב המבוי.

ואשר על כן,

אמנם כלפי בני המבוי

ניכר שיש פה פרצה גמורה באופן מלא,

כל המחיצה שיש בין המבוי לחצר נפרצה,

אבל כלפי החצר

ניכר השעריים שמכאן ומכאן.

אשר על כן, אומר שמואל, לגבי החצר,

אכן מותר בטלטול,

כמו שכלפי בני החצר זה נקרא כפתח.

שערי הפרצה אינה יתרה מהעשר אמות,

וגם יש שעריים מכאן ומכאן,

אז כלפיהם זה פתח.

לעומת זאת, בני המבוי,

אבל אסור להם לטלטול,

לטלטל.

כיוון שהמבוי

פרוץ במלואו לחצר.

זה הכל לדעת שמואל.

לדעת רב,

נראה בחוץ לשווה מבפנים, מועיל גם כלפי בני המבוי.

כלומר, כמו שזה נקרא פתח כלפי בני החצר,

כך כלפי בני המבוי זה נקרא פתח,

ואין שבה לאסור את הטלטול על בני המבוי.

מובן.

זה באופן שלא ערבו.

ממשיכה הגמרא ושואלת, בערבו,

הרי שאלנו גם מה המחלוקת באופן שכן ערבו.

בערבו, כמבלגי בן רב יוסף,

כאשר בני החצר ערבו יחד עם בני המבוי,

אלא מה הבעיה? שהחצר נפרצה.

החצר נפרצה

גם בצד שהיה בין החצר למבוי,

וגם החצר בינה לבין רשות הרבים.

אז פה חלוקים רבי שמואל בדינו של רב יוסף.

מה רב יוסף אומר?

אמר רב יוסף, לא שנו,

אלא שכלה לאמצע הרחבה,

אבל כלה לצידי הרחבה אסור.

כלומר,

מה שרבי יהודה אמר, מבוי שכלל הרחבה והרחבה נפרצה כנגדו,

לא צריך תיקון,

זה הכל באופן שהמבוי יכלל לאמצע הרחבה.

פירושו,

צריך לדעת שמדובר פה שההרחבה הייתה יותר רחבה מבחינת הרוחב

מרוחב המבוי,

וממילא כשנוצרה פרצה

באותה מחיצה שמבדילה בין הרחבה למבוי,

כן?

הפרצה הזו נמצאת שהיא רק באמצע הרחבה.

אבל מה יהיה הדין אם הוא כלל לאחד מצידי ההרחבה?

באופן הזה אסור.

אני אביא לכם כדוגמה.

אז מצד אחד מהמחצר לא יהיה מוכרת. יש פה מגבון או איזה שהוא נייר?

איפה הוא? אני לא מוציא אותו.

נשתו.

איפה?

הנה, בסדר, מחקתי.

בואו אני אסביר לכם.

נראה פשוט.

אני אסביר לכם.

במה מדובר?

יש פה שני ציורים

שעליהם מדבר רבי יוסף.

ציור אחד זה בדוגמה הקודמת שהזכרנו,

כאשר יש פה רחבה,

כן?

וזה רוחב המבוי.

זה רוחב המבוי.

כאן זה רשות הרבים.

כאן זה רשות הרבים.

כאן

זה היה בתחילה מחיצה ונפרץ.

ולא רק נפרץ כאן, אלא גם נפרץ

בחלק הזה שהוא סמוך לרשות הרבים מפה.

זה לא צריך תיקון.

אומר רבי יוסף, פה לא צריך תיקון.

זה מה שרבי יהודה אמר, מבוי שיקלה לרחבה. מבוי

שיקלה לרחבה בסופו הוא נכנס לתוך רחבה או מן הרחבה.

לא יוצאים לרשות הרבים,

זה לא צריך תיקון.

זה נפרץ.

כי זה נפרץ באמצע.

אבל מה יהיה הדין אם היה כך,

שימו לב,

כאן

זה הרחבה,

וכך

נפרץ המבוי.

אתם רואים?

זה המבוי.

וכאן הרחבה.

יש פה שוני בין הרחבה הזו והרחבה הזאת. אתם שמים לב?

כאשר אחד מכותלי המבוי למעשה ממשיך גם ברחבה,

והפרצה היא מצידו של רחבה,

מהצד,

לא במרכז כמו כאן.

פה יודע רבי יהודה,

אומר רבי יוסף,

יודע רבי יהודה שפה אכן דינו כמבוי המפולש.

אין דינו כמבוי סתום.

בדוגמה הזו דינו כמבוי סתום,

ואין צריך תיקון.

בדוגמה הזו דינו כמבוי המפולש.

אתם רואים כולכם או לא?

בסדר?

שוב אני חוזר.

בערבו,

כלומר אם היה פה עירוב של בני החצר, ערבו את בני המבוי.

אלא מה, שהחצר נפרצה גם לרשות הרבים.

אז מחלוקתם של רבי שמואל ברבי יוסף, בדינו של רבי יוסף.

רבי יוסף אומנם דיבר על פרצה לרחבה,

אבל היינו הך גם בחצר.

דאמר רבי יוסף, לא שנו.

כלומר, כל מה ששנה לנו רבי יהודה את הדין,

שמבוי שקלה לרחבה, ורחבה נפרצה כנגדו.

לא צריך תיקון בסופו, אלא שקלה לאמצע הרחבה.

רק באופן שהפרצה שנוצרה שם בין המבוי להרחבה זה היה באמצע הרחבה. הפרצה הזו באמצע.

מאחר ויש משני צדי הפרצה עדיין שיעריים מהכותל שמקיף את הרחבה.

אז במקרה שכזה, זה נקרא מבוי עדיין כסתום,

ולא צריך תיקון.

גם כתוצאות לא בכירות.

כי מאחר שיש

משני צדי הפרצה עדיין כותל,

אז ניכר בזה שהמבוי אינו ממשיך עד רשות הרבים.

כי ששני הצדדים שמשני צדי הפתח הם הגורמים לנו להבין שזה חלק מרחבה ולא חלק מן המבוי. הרחבה היא רחבה ולא מבוי.

אבל,

אבל אם כלא לצידי רחבה,

כלומר, בדוגמה השנייה שראינו שאחד מכותלי המבוי,

המשכו הוא גם להיות אחד מכותלי הרחבה,

וממילא הפרצה שנוצרה זה מצידי הרחבה בצד.

אם כן, כמה שיעריים יש מהמחיצה? האם שני הצדדים של הפרצה או רק בצד אחד?

רק כאן יש פה שיעריים.

פה אין שיעריים, נכון?

אז במצב הזה אסור.

זה אסור בטלטול עד שיתקן את זה כדין מבוי המפולש.

למה פה הצליחו כן תיקון?

משום שלא ניכר כל כך

לבני המבוי

שזה דבר נפרד, שההרחבה היא נפרדת.

במקום שכזה חששו שאם יתירו ללא תיקון,

יבואו גם להתיר מבוי מפולש ממש ללא תיקון,

זה גזירה.

לכן באו ואסרו.

אם כן, צריך לומר שבדין הזה חלקו רבי שמואל.

שמואל סובר, כמו שרב יוסף אומר, שכשהמבוי קלה לאמצע הרחבה,

זה כבר לא דומה למבוי המפולש,

כן?

ואז לא צריך תיקון.

אבל הרב סובר,

שאפילו אם קלה המבוי לאמצע הרחבה,

מאחר והעומד במבוי רואה משני צידיו את רשות הרבים,

והרבים בוקעים, כלומר יוצאים

דרך הרחבה מן המבוי לרשות הרבים,

על מעשה המבוי הזה,

בצידו אחד הוא פתוח לרשות הרבים.

ישר מיציאת המבוי אתה נפגש עם רשות הרבים.

והפתח אחר, אומנם זה דרך הרחבה,

אתה מגיע לרשות הרבים,

אבל זה שעומד במבוי לא ניכר לו כל כך,

הנקודה הזו, אומר רב,

שהוא עובר דרך הרחבה.

נראה לו כאילו זה מבוי מפולש ממש,

משני צידיו לרשות הרבים.

ואשר על כן צריך תיקון כדין כל מבוי המפולש,

שפתוח משני מפתחיו לרשות הרבים,

שאת צריך לדעת חנני הדלת

ולך יהיה קורה, ולצד החכמים,

צורת הפתח ולך יהיה קורה.

מובן?

אם יש שאלות, אני ממתין לשמוע כאן.

אם לא, אני אוכל להמשיך.

בואו נראה את רש״י.

אם יש שאלות, אתה יכול לחזור. לחזור? בבקשה.

אני אסכם בקצרה את הדברים, ואני מקווה שכך זה יתיישב על לבכם.

קודם כול,

הדין של מבוי המפולש,

הזכרנו

מה דרך התיקון של מבוי המפולש.

ראינו בברייתא שזו מחלוקת חכמים וחנניה.

מבוי מפולש פירושו

שיש לו שני פתחים,

הפתח האחד כנגד הפתח האחר,

וזה דינו של מבוי המפולש. מבוי סתום דינו,

שמספיק לרחיו קורה בחלק האחד שהוא פתוח לרשות הרבים. מבוי סתום זה פירושו שיש גימל מחיצות למבוי,

ורק פתח אחד פתוח לרשות הרבים.

שם, במצב הזה,

לחי או קורה מתיר את הטלטול במבוי

לאותם כלים שהיו במבוי.

אם רוצים להוציא מן החצר למבוי, זו עוד עניין.

מובן?

עכשיו,

מבוי מפולש,

כלומר שיש לו שני פתחים ופתח האחד כנגד הפתח האחר,

אז לדעת חכמים

עושה צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן,

כלומר יש שני פתחים, אז בפתח אחד הוא שם צורת הפתח,

ופתח האחר יכול להסתפק בלחי או קורה.

לעומת זאת, חננניהו אומר לו, מבוי מפולש,

צריך דלת מכאן ולחי או קורה מכאן.

כלומר, באחד מן הפתחים יש שם דלת, והפתח האחר,

לחי או קורה.

לאחר הקדמה זו, נוסיף ונאמר

שבא רב ואמר, כך הביא את הדברים רב יהודה בשמו של רב,

שכל הדין הזה של דעת חנניה צריך דלת מכאן ולחי או קורה מכאן,

זה דווקא במבוי כזה שמשני פתחיו פתוח הוא לרשות הרבים.

אבל אם אחת מפתחיו היא כרמלית ורק האחר לרשות הרבים,

פה גם חנניהו מודה שאת מספיק צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן.

כן? זה מה שהבאנו בשמו של רב.

הוסיף רב יהודה סיומת

בדבריו ובדבריו בתחילה.

והוא אמר סיומת ולא נודע לנו בשם מי הוא מביא אותה.

מה הסיומת שהוא הוסיף?

שאם מבוי כלל הרחבה, אינו צריך כלום. כלומר, אם ישנו מבוי

וברוח האמצעית של המבוי,

ששם זה היה סתום,

היה שם הרחבה שהיא מאחורי המבוי

ונוצרה פרצה מן המבוי להרחבה וגם נוצרה פרצה במחיצה שבהרחבה,

שמבדילה בינה לבין רשות הרבים. פרצה עד עשר? יותר מעשר?

מדובר הכל, מדובר הכל שאינה יותר מעשר.

כבר דיברנו על זה. זה יהיה כלפי תח. כן.

עכשיו, אבל נותרה פרצה, וזה מושג של מה שהגמרא הבינה,

שמאחר ולמעשה דרך הרחבה אפשר לצאת לרשות הרבים,

משום שהפרצה שהייתה במחיצה שבין המבוי להרחבה,

וכן הפרצה שיש בין הרחבה לרשות הרבים,

מאחר וכן אסייך לצאת מן המבוי דרך הרחבה לרשות הרבים.

אם כן, נמצא שיש לזה דין של מבוי המפולש.

כך

הבינה הגמרא את סברתו של רב יהודה.

מבוי שיכלל הרחבה, סליחה,

סליחה, טעיתי, הפוך.

מבוי שיכלל הרחבה אינו צריך כלום. הפוך, הוא סבר שאין לזה דין של מבוי המפולש.

ממילא, מאחר ואין לו דין של מבוי המפולש,

אז דינו כמבוי שתום.

לכן, לא צריך שום תיקון

באותו מבוי, חוץ מלכו יוקרש ובפתח התימור לקדושות הרבים,

לא צריך תיקון מעבר לזה.

כך אמר לנו רב יהודה.

הסיומת הזו שהוא אמר, מבוי שיכלל הרחבה אינו צריך תיקון,

לא אמר בשמו של מי,

האם זה בשמו של רב או בשמו של שמואל.

בא אבייב ואומר,

אני חייב להגיע למסקנה,

שזה מתוך דברי שמואל ולא מתוך דברי רב. מדוע?

משום שרב אמר במימרה אחרת האומרת שמבוי

שנפרץ לחצר ונפרצה חצר כנגדו,

המבוי אסור בטלטול.

גם אם אומנם החצר מותרת בטלטול,

כן, בני החצר יכולים לטלטל הלאה באותה חצר,

אבל בני המבוי אסור להם לטלטל במבוי.

למה באמת אסור בטלטול?

הבין אבייב, בגלל שזה נקרא מבוי מפולש.

כי מאחר ודרך הפרצה שהיה בין המבוי לחצר,

יוצאים הרי מן המבוי לחצר, ולחצר גם יש

פרצה בין רשות הרבים.

נמצא שיכול לצאת מן המבוי

לרשות הרבים דרך החצר.

אז המבוי אסור,

בגלל שאין שם תיקון של צורת הפתח או דלת.

אם כן, מה נמצא?

שיש לזה גדר של מבוי מפולש.

אז זה משונה ממה שרבי יהודה אמר,

שמבוי שיכולל הרחבה אינו צריך תיקון.

רבי יהודה, אבייל לא הבין שיש מקום לחלק מרחבה לחצר,

אלא כמו שאם אתה אומר במבוי שיכולל לחצר,

ויש פרצות,

כן, שדרך הפרצות אפשר לצאת מן המבוי לחצר ולרצות העבים.

אז אם זה גדר של מבוי המפולש,

אז גם מבוי שיכולל הרחבה באותה צורה,

זה יהיה מבוי, מבוי המפולש.

אם כן, על כורחנו,

שמה אמר לנו

הרב יהודה,

שמבוי שיכולל הרחבה אינו צריך תיקון, זה לא משמו של רב,

זה משמו של שמואל,

כי הרי הרב אמר, מבוי אסור,

אם זה כך, אלא לחצר.

באה הגמרא ותרצה?

לא.

אתה הבאי לא צודק.

יכול להיות בהחלט

שזה דברי רב.

מבוי שיכולל הרחבה אינו צריך תיקון.

ואם תבוא ותגיד לי, אז למה מבוי שיכולל לחצר,

טען רב שמבוי אסור בטלטול?

אומרת הגמרא, זה לא בדין מבוי המפולש.

זה באמת מבוי שאינו מפולש.

רק מה,

באופן שהחצר נפרצה,

ממילא יש פה דריסת רגל

לבני החצר על בני המבוי. כלומר, הרי הם יוצאים,

הרי למעשה הם יוצאים דרך המבוי. אומנם זה לא באופן מלא,

כי הם עושים את זה בדרך כלל במי שהם היו רגילים על עתה.

אבל לאחר שיש להם עקרונית את האפשרות ללכת דרך במבוי גם כן,

ממילא הם אוסרים את הטלטול על בני המבוי, כי הם לא עשו עירוב יחד עם בני המבוי, הם לא השתתפו.

הלא בשביל להתיר את הטלטול במבוי צריך גם שיתופי מבואות.

היינו לוקחים וגובים דבר מאכל מכל החצרות שהן פתוחות במבוי,

ומאחר שהחצרה הזאת נפרצה ולא השתתפה באותו עירוב,

אז זה אוסר את הטלטול על המבוי.

נמצא אם כן שהאיסור במבוי

זה לא מדין מבוי המפולש,

אלא מדין זה שלא ערבו.

באה הגמרא ואמרה, אבל על כל פנים אביה לא לומד כך.

אביה לומד

שאין מקום להבדיל בין מבוי שקרע לרחבה ומבוי שקרע לחצר.

זה אותו דבר. אותו דבר.

כלומר, שהסיבה לאסור זה מדין מבוי המפולש לדעת רב.

ואילו לדעת שמואל זה נקרא מבוי סתום.

כך יוצא לפי דעת אביה.

אז מה בדיוק המחלפת ברבו שמואל, לפי הבנתו של אביה,

שסבר שרבו שמואל חולקים

בעניין הזה של מבוי שקרע לרחבה ומבוי שקרע לחצר,

האם מבוי אסור או מבוי מותר?

אז בראשונה אמרו כך, באופן שלא היה עירוב,

הם חלוקים

האם אסור הצלצול

על בני המבוי או לא?

סליחה, על בני המבוי.

הרי כאן, כשנוצרה פרצה באופן מלא

בין המבוי לחצר,

אז כלפי אלה שעומדים בחצר הם רואים את השיעריים של המחיצה שבין שני צדי הפרצה.

אבל אלה שעומדים במבוי לא רואים,

אלא כלפי בני המבוי,

יש פה פרצה מלאה.

ממילא אז יש פה שאלה האם יש לזה גדר של פרצה או גדר של פתח.

הרי זה נראה מבחוץ ושווה מבפנים.

אומנם כלפי בני החצר מותר בצלצול,

כי בני החצר רואים

בצורה מלאה את השיעריים שבין שני צדי הפרצה.

אבל בני המבוי

לא רואים.

השאלה האם מספיק שמבחוץ אפשר לראות,

אז נדמה לי זה יהווה כפתח גם כלפי בני המבוי,

או שנאמר לא, מאחר שכלפי בני המבוי אין פה היכר

שיש שיריים בשני צדי הפרצה.

אז בן אדם זה לא יהווה כפתח.

זו המחלוקת בין רבי שמואל לגבי עניין אחד,

אם לא היה ערבו.

וערבו במה הם חולקים?

עונה הגמרא הם ערבו, הם חולקים,

האם

כשכלה לאמצע הרחבה,

האם זה נחשב כמבוי המפולש או לא.

לדעת רב יוסף

וכן לדעת שמואל,

וכלה לאמצע הרחבה,

אז לא צריך תיקון.

אין זה דין מבוי המפולש.

כלה לאסוף הרחבה, לצדי הרחבה אסור,

כי זה נראה כמבוי המפולש.

אבל כלה לאמצע הרחבה,

אומר שמואל, פה אין סיבה לבוא ולתת לזה סיבה לאסור,

כי ניכר שזה לא מבוי מפולש של רשות העבים,

הרחבה היא ניכרת,

וכן החצר זה אותו דבר.

לדעת שאבאי אין הבדל בין חצר לבן רחבה.

אבל לדעת רב,

גם באופן שהייתה פרצה באמצע,

עדיין

יש לזה גדל של מבוי המפולש,

ואשר על כן גם יעשו ערוץ אלוהים,

משום שצריך תיקון במבוי המפולש

של דלת מכאן לדעת חנניה,

או צורת הפתח לדעת חכמים.

זה הקיטור

של שתי השיעורים שלמדנו ביום חמישי והיום.

נראה את רש״י,

אנחנו בדף ח' עמוד א'.

ולמי דסלי כדעתין מאי קרא

לבין בו ערבו

ובין שלא ערבו פליקי.

כלומר לפי

אהבה אמן, לפי מה שחשבנו בתחילה,

שמחלוקתם של אבו שמואל

זה לא בגלל שפה ערבו ופה לא ערבו,

אלא אין הבדל בין בערבו ובין בלא ערבו.

אומר רש״י דעה, אפילו בערבו הוא עשה רב.

אבייס סבר שגם אם היו עושים עירום, עדיין אסור לטלטל במבוי שכזה שנפרץ

לרחבה ולחצר ומשם לרשות הרבים.

וטעמה משום מפולש.

ולמה בהם את זה אסור?

כי לדעת רב זה נקרא

מפולש לרשות הרבים.

ודווקא מפולש החצר כנגדו קמה.

מה שאני קורא לזה מפולש חייב להיות שהפרצה

שהייתה במחיצה שבין החצר לרשות הרבים

היא בדיוק כנגד הפרצה שיש במחיצה בין המבוי לחצר,

שהפרצה כנגד הפרצה.

אז זה נקרא מבוי מפולש,

כי אחד שעובר דרך

החצר לרשות הרבים

נראה לו כאילו זו מפולשה של רשות הרבים.

הלאה ואחי, אבל אם זה לא יהיה כך,

אם הפרצה שהייתה בחצר,

כן? שבינה לרשות הרבים זה לא היה כנגד הפרצה,

זה לא היה מול הפרצה שיש בין המבוי לחצר,

אז לא מייצר מבוי משום בני חצר,

אז המבוי לא יעשור בטלטול

בגלל שבני החצר

יש להם דריסת רגל שם בבב אבוי? לא.

זאת אומרת, זה אם הפרסה

שנוצרה מהרחבה לרשות הרבים נוצרה ממול.

מול, בדיוק. אבל אם לא נוצרה ממול, זו בעיה, זה מה שנכון. אני רוצה עוד פעם, זה לא משנה אם אתה בזה אינטיות, אבל זה לא נכון, אבל זה קצת שמה. הנקודה היא פשוטה, אם זה לא בגלל שזה,

לא בגלל הבעיה של הרבים, אלא בגלל שזה נקרא מפולש,

אז מתי אתה יכול לומר שזה נראה כמפולש?

זה מול זה.

בדיוק.

בעד רבי יהודה, אבל מה שרבי יהודה אמר,

שמבוי שיכלל הרחבה זה לא כמפולש ולא צריך תיקון,

זה שמואלי, זה דעת שמואל.

ושארי בערבו,

והוא מתיר באופן שערבו כגון רחבה,

זה לא בעיה ערבו, כלומר ברחבה לא צריך ערבו, אז זה רק ברחבה מותר.

ואף אחד יבדיל לפרצי הרחבה כנגדו.

למה שמואל מתיר באופן שמבוי שיכלל הרחבה, לדעת הבעיה?

למה? כי הוא סובר שאף יעף על פי שנפרצה רחבה כנגדו,

זה לא נקרא מפולש,

אלא זה נקרא כמבוי סתום.

ואם תבוא ותגיד לי, בסדר, אבל סוף סוף בני החצר לא עשו עירוב עם בני המבוי,

אז נכון, בחצר אתה צודק,

אבל הרחבה אין בה דיורים, שם לא משתמשים

שימושים של דירה,

שימושי דירה אין ברחבה.

ממילא לא צריך עירוב,

ואסר ולא עירבו לגבי חצר, אבל בחצר אתה צודק.

אם למשל לא עשו עירוב,

אז יעשו על בני המבוי את הטלטול, אפילו לא נפרצה.

באופן שזה מבוי שיכלל לחצר, לא לרחבה,

אז לכן יהיה אסור במבוי לטלטל, אם לא עירבו בני החצר הם מהם, ואפילו לא נפרצה כלל וכלל

מן המבוי לרשות הרבים.

מי זה נקט? רחבה, אבל לא נקט חצר.

מזה שהוא נקט רחבה, אבל לא נקט חצר.

רואים שהוא סובר שאם זה היה חצר,

אז באמת היה מקום לבוא ולאסור מצעד שלא עשו עירוב עם בני המבוי.

רק במבוי שיכלל לרחבה,

אומר שמואל,

שם לא צריך תיקון,

כי לא צריך בכלל עירוב, כי לא דרים שם.

בערבו,

דייסו

משום פרצה שכנגדו היא

אופן שעשו ערעור, ובכל זאת צובר רב שאסור בטלטול

בגלל שלא עשו תיקון,

כי זה נקרא מפולש לרשות הרבים,

כי יש פרצה כנגד

הפרצה שבמבואי יש גם פרצה במחיצה שבין החצר לרשות הרבים,

במאי פליגם.

אומר אשי, מה השאלה במאי פליגם?

מאי תמא דרב דחשיו למפולש?

זו השאלה.

למה לפי רב זה נקרא מפולש?

ומאי תעמדי שמואל זה לא קרא למפולש. ולמה שמואל סובר

שזה לא נקרא מפולש לרשות הרבים?

בשלו ערבו, וגם באופן שלא ערבו,

כי לא נפרצה,

באופן שלא היה פה פרצה בין החצר או המבוי לרשות הרבים.

מהי תעמדי שמואל דאמר בין החצר אס והמבוי?

אז למה שמואל סובר

שבין החצר

אוסרים את הטלטול על בני המבוי.

ומאי טעמד הרב דאמר לא אסרי.

כלומר לדעת רב כל הסיבה לאסור זה רק אם זה מוגדר כמפולש.

מובן, אבל אין בעיה של

צורך בערור.

הרב אומר הם לא אוסרים אם אין פרצה כנגדו.

אין סיבה של בני החצר יאסרו על המבוי.

אז הגמרא הקדימה ואמרה

בשלא ערבו במה הם חולקים?

הם חולקים בדין נראה מבחוץ ושווה

מבפנים.

אומר רש״י, בנראה מבחוץ ושווה מבפנים

דיפליגה באמוראי לקמן בפרקים.

יש בזה מחלוקת אמוראים בדף ט עמוד ב',

האם זה מוגדר כפתח או לא.

איכא למאן דאמר נידון כנראה משני צדדים.

כלומר, הגם שזה נראה כמבחוץ ולא בפנים,

אני מחשיב את זה כאילו זה נראה גם מבפנים וגם מבחוץ.

מבחוץ, הוא אומר, כשם של האלה שדרים בחוץ זה נקרא נראה פתח,

אז גם כלפי מן המבוי זה נראה פתח.

גם מבוי מתבטא לחצר. לא בגלל זה.

בגלל שבשביל להגדיר את המקום כפתח לא צריך שיהיה נראה משני צדדים.

מספיק שנראה מצד אחד.

בדיוק, ואיכא למאן דאמר אינו נידון.

אבל יש מי שסובר,

זה לא נקרא נידון משני צדדים.

כלומר, כוונת הדברים,

שרק כלפי בני החצר זה נראה, זה נקרא פתח, כי כלפיהם זה נראה אכן כפתח.

כי הרי יש שיריים מן הכותל, משני צדי הפרצה.

אבל המבוי, שאין שיריים מהכותל,

אז זה נראה שווה מבפנים.

מאחר שבפנים זה לא ניכר,

אז כלפי בני המבוי זה לא נקרא כפתח.

וההכנה, מאחר וראינו בזה מחלוקת,

אמוראים לקמאן בדף ט',

אז אומר רש״י, אז גם פה, בעניין הזה של מבוי שכלל הרחבה עולה לחצר.

וההכנה היא גם למחלוקת הרבו שמואל בעניין של מבוי שכלל לחצר.

הנח גיפופה

דאית לחצר העודפים על רוחב פרצת המבוי.

הנה, למשל, זו הדוגמה של חצר.

וזה המבוי.

אז גם אם נפרץ באופן מלא המחיצה שבין המבוי לחצר,

אבל עדיין יש פה גיפופה. זה נקרא גיפופה.

השיעריים שמכאן ומכאן,

משני צידי הפרצה, זה הפרצה. בשני הצדדים יש גיפופה.

אז כלפי זה שעומד פה בחצר הוא רואה שיש

עדיין שיעריים מן הכותל.

כי משני צידי הפרצה.

ממילא אומר רש״י, כל שיעריים לא מטלפת עוד יותר מאשר? הנח גיפופה.

זה צריך להיות שיער.

זה תלוי, ארבעה טפחים, הזכרנו עכשיו פעם שעברה.

זה חשוב. הנח גיפופה עדית לחצר,

העוטפים על רוחב פרצת המבוי

נראים מבחוץ

לאותן העומדים בחצר.

ולא מי זה כותל פרוץ במילואו?

כלפי בני החצר, הרי נקרא להם שיש גיפופה. מה זה גיפופה?

שארית מן הכותל אחר שנפרצה הפרצה. עדיין יש שארית מהכותל

משני צידי הפרצה.

ממילא,

אז כלפי החצר זה לא נקרא פרוץ במילואו,

כי הם רואים את השיער.

מובן.

ומצד שני צריך להוסיף יותר מעשר נמי לא עבד.

למה? כי אם זה היה יותר מעשר לא היה מועיל,

לא היה מועיל שיש גיפופה.

זה נקרא פרצה.

אז חייב להיות שיש גם שיער,

ואז זה לא נקרא באופן מלא כלפי החצר,

וגם שלא יהיה יותר מעשר. יופי.

עכשיו השאלה האם זה יועיל גם כלפי המבוי

או רק כלפי בני החצר.

אי לכך,

אף אגב, זה שווה מבפנים,

אפילו שמבפנים, מה זה מבפנים?

למבוי. בדיוק. מצעד המבוי.

שהעומדין במבוי אין רואין אותו,

ונראה להם כותל פרוץ במילואו. כלפיהם הם רואים כאילו הכל הפרצה היא באופן מלא.

אפילו האחי בכל זאת לרב מהנא,

הנא גיפופה לשוויה פיתחה לגבי מבוי. בכל זאת, לדעת רב,

יועילו הגיפופין הללו

לתת לו דין של פתח גם למבוי.

כי היכה דמה שבו לפיתחה לגבי חצר.

כמו שכלפי בני החצר זה נקרא פתח,

אז גם כלפי המבוי זה נקרא פתח.

למה? כי לשיטת

המנדאמר הזה,

אין צריך שיהיה ניכר בשני צדדים,

אלא גם אם ניכר מצד אחד, היינו נראה מבחוץ,

מועיל להיחשב כפתח.

ואחד נתנען קטנה אסורה,

בוקים לרעב,

ונכנסין קוטלי קטנה לגדולה,

ולכה נראה מבחוץ,

והביא פרוצה במילואה.

שימו לב

מה כתוב כאן ברש״י.

צריך לדעת שיש מושג שנקרא, כמו שאמרנו, חצר קטנה שנפרצה לגדולה.

המשנה מביאה את הדין הזה,

מה הדין בחצר קטנה שנפרצה לגדולה? כתוב שהקטנה אסורה בטלטול.

ואז שאלה הגמרא למה, הגמרא חשבה שזה נקרא, עכשיו בציור זה הקטנה וזה הגדולה.

נתאר לנו.

נו, אז אם נפרץ,

אז קשה, למה אסור לבני הקטנה לטלטל?

הרי כמו שכלפי בני הגדולה זה נקרא פתח,

אז הרי המנדע אמר אז זה סובר, שנראה מבחוץ ושווה מבפנים,

צריך להועיל.

מובן?

אמר אחד מהם מספיק.

נכון.

אז למה, אז היה קשה לרש״י איך יפרש המנדע, לא, זה לא קשה לרש״י, הוא עושה את הגמרא לקמאן.

אבל רש״י מקדים את זה כבר פה.

לפי המנדע, מרשהוא אומר, שנראה מבחוץ ושווה מבפנים,

זה כן נקרא פתח גם כלפי בני המבוי,

אז בדוגמה של חצר קטנה וגדולה,

מאחר שכלפי הגדולה זה נקרא פתח,

אז יועיל גם כלפי הקטנה. זה פחות בעייתי ממבוי.

אז למה אסור?

זה היה קשה.

אז עונה הגמרא, אתה יודע, מדובר בציור כזה,

שלא ניכר השעריים כל כך.

למה?

מדובר שהקטנה,

קוטלי הקטנה המשיכו עד לכאן.

ככה היה בנוי הקטנה.

ואילו הגדולה היה ככה.

ממילא כשאתה, פה זה היה המחיצה שנפרצה בין הקטנה לגדולה,

ממילא כשאתה עומד פה אתה לא רואה שיש ירעי,

כי מפה אין בכלל מחיצה.

אתה מבין מה אני אומר?

ואם אתה עומד בתוך ה... גם אם אתה עומד בתוך הגדולה,

אבל מאחר והפרצה היא פה קדימה,

לא נראה, אין פה בכלל מחיצה משני הצדדים.

המחיצה היא יותר בפנים.

אז זה לא מועיל, במובן?

אז מה שאמרנו, קטנה אסורה,

זה מדובר באופן שנכנסים קוטלי קטנה לגדולה,

ממילא אם נוצרה פרצה, זה נראה כמו נפרץ במלואו לחצר,

ממילא כי אין שעריים משני צדי הפרצה.

אבל אם הזכירות האלה גם על... רק רגע, אתם שומעים מה שאני אומר?

אין שעריים,

אין פה שיריים משני צדי הפרצה הזו.

הלאה, נראה ברש״י.

ואז תתנן קטנה אסורה, מוקים לרעב, ונכנסים קוטלי קטנה לגדולה,

דליקה נראה מבחוץ,

שפה אפילו מבחוץ לא נראה,

ואבי פרוצה במלואה.

אבל האחה, אבל כאן,

שגם אחר שיש פרצה,

אבל עדיין ניכרה שיעריים שמשני צדי הפרצה,

פיתחה הוא אף למבוי.

הפה עצם מועיל להחשב כפתח לא רק לחצר,

אלא גם למבוי, ולא עזרו בני חצר למבוי.

בני החצר לא אוסרים על בני המבוי את הטלטול,

כי זה נקרא כמו פתח בלבד.

שואל רש״י,

בסדר, נגיד

שלא נחשב כפרצה,

אבל סוף סוף יש פה חצר שלא השתתפה בעירוב.

ואף אגב, נשאר חצרות הפתוחות למבוי מפתח הגון,

ודאי אוסרות עליו.

אפילו שאם יש חצרות, כל חצר אחרת שפתוחה למבוי,

אז היא אוסרת אם לא השתתפה במבוי, נכון?

עם בני המבוי בשיתופי מבואות.

אז למה החצר הזו לא אוסרת?

אומר עשי, זו, הואיל ואינה רגילה בו

מאחר ועד עתה, לפני שהיה פרצה בין המבוי לחצר

בין המבוי, איך היו יוצאים לרשות הרבים?

איך היו יוצאים מהחצר שלהם?

דרך פתח שהיה אצלם

אבל בכלל לא הייתה להם דריסת רגל על המבוי, נכון?

מאחר וכן,

הואיל ואינה רגילה בו שהרי סתום היה מתחילה,

אינה אוסרת עליו

כי דאמר בפרק מישור הציור שאינה רגילה בו מותר.

כלומר, מה יהיה הדין, זה צריך לדעת,

מה יהיה הדין אם יש חצר,

כן?

והחצר הזה פתוח גם למבוי מצד אחד ולמבוי מצד שני.

עם מי צריכה החצר לעשות שיתופי מבואות?

הם היו רגילים שצריך להשתמש בהם,

שהמבואות תשתמש בחצר. אז זה כתוב.

כתוב שאם באחת רגילה ובאחת אינה רגילה,

כלומר,

החצר הייתה רגילה, אנשי החצר היו רגילים להשתמש,

לצאת דרך מבוי אחד, ואילו במבוי האחר לא היו רגילים להשתמש.

מבוי שלא היו רגילים. אז איפה הם צריכים לעשות את השיתופי מבואות? שלא ישתמשו בהם. עם החצר שכן, הפוך.

למה? עם המבוי שהם רגילים בו.

עם המבוי שאינם רגילים, הם לא צריכים לעשות שיתופי מבואות.

למה לא?

למה לא?

בגלל שכלפי החצר הזו, מה היא נקראת? באיזה מבוי היא נקראת?

האם היא נקראת במבוי הזה שהיא לא רגילה בו,

או שהיא נקראת חצר שנמצאת במבוי שהיא רגילה בו?

לא, בדיוק הפוך.

הלוא מאחר והיא משתמשת במבוי,

אז זה יקרה חצר.

אז זה נקרא חצר.

היא עושה כבר שזה יקרה,

הם רגילים שם.

נכון, בסדר, אבל מה אם רק לומר,

שמאחר שכאן זה היה סתום,

יוצא שלא היה להם בכלל שימוש באותו מבוי.

אז זה לא גרוע מאשר חצר שפתוחה לשני מבואות,

ומהאחד רגילה והאחד לא רגילה,

שזו שאינה רגילה בו היא בכלל לא קשורה אליהם, היא לא חייבת לעשות טוב מבואות.

זה כמו כאילו סתום.

אז כאן שהיה סתום אז ודאי לא הייתה רגילה בו, אז גם אם נותרה פרצה,

עדיין נשאר אותו דין כמו מבוי שאין החצר רגילה בו.

לא, זה גוף הכתוב פה.

וזה אמר במי שהוציאו, זה מובא בדף מ״ט עמוד א', שאינה רגילה בו, מותר. הוא לא צריך לעשות שיתופי מבואות כי היא לא רגילה בו.

ושמואל סבב,

אבל לעומת זאת שמואל חולק עליו

והוא סובר.

כן, עד עכשיו דיברנו לדעת רב.

רב הלך ואמר,

מאחר וכלפי בני החצר זה נקרא מבוא, נקרא פתח כי יש שיערי,

וזה נראה לבני החצר,

אז זה מועיל לחסום, בטח גם כלפי בני המבוי,

ובעיה של שיתוף מבואות אין פה, לא צריך,

כי זה אנרגי לבוא.

אבל שמואל סובר לא, אין נידון,

אין נידון משום שיעור למבוי. זה לא נקרא שיש שיעריים למבוי, כי בפועל לא רואים את זה דרך המבוי. מאיפה רואים את זה?

את השיעריים?

מאיפה? מהחצר.

אוה,

לכן כלפי בני המבוי הוא פרצה, זה נקרא כמו פרצה. זה משתנה כבר.

והחצר זה לא נקרא. ודיורי החצר,

אוסרים עליו, אם לא ערבו.

לכן זה יכול לאסור עליו, הפרצה הזו שיש בין החצר למבוי,

באופן הזה, אם היו עושים עירוב,

אז זה בסדר.

אז העירוב הזה עושה את זה כחטיבה אחת.

נדמה לי, אז יועיל לחשב כפתח גם למבוי.

אבל אם לא ערבו,

אז כלפי בני החצר זה פתח,

אבל כלפי בני המבוי, איך יהיה כפתח? הרי זה לא ניכר,

לא ניכר למבוי את זה כפתח,

כי הרי זה פרוץ באופן מלא.

אלה שנמצאים במבוי לא רואים בכלל שיש שיעריים לכותל.

אז, הרבי הרב שמואל, אם יש אחד שהוא חסר עם תקופה לפני מבואות,

אחד הם משתמשים ואחד לא, זה שהם לא משתמשים הם חייבים לעשות,

לא קשור.

זה לא לעשות שיתופי מבואות. לא, לא זה הנקודה.

הנקודה היא,

מאחר ויש פה פרצה,

מאחר ויש פה פרצה,

אז פה אני אומר,

יש פה הלוא שתי רשויות,

יש פה רשות מבוי ורשות חצר.

אז באופן שיש פה שתי רשויות בלי עירוב,

אז אתה מצטרך לומר כבר לדון האם זה נקרא פתח או נקרא פרצה.

כלפי בני המבוי זה נקרא פרצה.

אבל אם היו עושים עירוב,

אז העירוב הזה היה מחשיב את זה כדבר אחד.

ממילא ודאי שזה יועיל,

הפתח של החצר יועיל גם למבוי.

מובן?

זה הכל לדעת שמואל.

הרב סובר, שלא צריך את זה. רב סובר, שזה נקרא פתח,

גם באופן שלא היה עירוב.

למה? כי נראה מבחוץ ושווה מבפנים,

נידון כפתח.

מובן? מאחר וכלפי בני החצר זה פתח,

אז גם כלפי המבוי זה נקרא פתח.

זה הכל בלא עירוב.

וכשערוו, אומר רשי,

ובשערוו, די איסורם משום פרצה שכנגדו,

שכל האיסור הוא בגלל שזה מפולש בפרצה כנגד הפרצה שבין המבוי לחצר.

יש פרצה שממנה הולכים לרשות הרבים,

פליגה בין רבי יוסף, אז מחלוקתם במה שאמר רבי יוסף.

דאמר רבי יוסף בא ובער.

לא שנו דאמצע רב כלום,

אלא שכלי מבוי לאמצע הרחבה.

מה שאני אומר,

שלא צריך תיקון,

זה דווקא אם המבוי ייכלל לצידי,

לאמצע הרחבה.

אם הייתה פרצה בדיוק באמצע הרחבה, אם זה באמצע הרחבה,

אז פה לא צריך תיקון. למה? דכיוון זה רוחבה של רחבה עודף על המבוי לכל צד.

מאחר והרחבה היא רחבה יותר מן רוחב המבוי,

נמצא שיש שיריים

נראה שהמבוי לרחבה כלה. אז ניכר לכל אחד שהמבוי ייכלל לרחבה, כך אומר רבי יוסף.

ואינו מושך עד רשות הרבים כנגדו.

הם לא יטעו,

אלה שבמבוי לא יטעו לחשוב שזה נקרא מפולש לרשות הרבים.

למה?

כי מאחר שזה עובר דרך הרחבה, יהיה ניכר לבני המבוי

שזה לא נקרא מפולש לרשות הרבים ישירות.

ולא יותר למשל המפולש,

שממילא הם לא יבואו בטעות להתיר גם

מפולש ממש לרשות הרבים.

אבל ורב סבר, אבל רב סובר,

אפילו האחר.

לא, גם אם זה באמצע הרחבה,

כיוון העומד במבוי רואה לשני ראשים רשות הרבים.

מאחר וזה שעומד במבוי הוא רואה שגם פתח האחד לרשות הרבים וגם הפתח האחר לרשות הרבים.

אומנם זה דרך רחבה, אבל לא ניכר לו לזה שעומד במבוי

שזה לא מפולש. נראה, לא כאילו שניהם מפולשים.

ממילא אם יתירו שם ללא תיקון, ייתכו להתיר מבוי מפולש ללא תיקון.

ובקער רבי מרשות הרבים זו, לרשות הרבים זו, דרך מבוי ורחבה אסור.

לכן באופן שזה כלל, גם אם זה כלל באמצע הרחבה,

עדיין לדעת רבי יהיה אסור, זה נקרא מפולש.

אבל כלל לצידי רחבה,

בכלל לצידי רחבה כולם ידעו שאסור.

שכותל אורך המבוי

נשווה לאחד מכותלי אורך הרחבה

ונראה כמבוי ארוך

ומושך על רשות הרבים שכנגדו,

מחזה כמפולש ועשור.

את האופן של צידי הרחבה זה כבר באנו, זה בדוגמה הזו.

אם נפרץ, אז זה רק

נותר מהמחיצה, מצד אחד של הפרצה,

מצד אחר אין שום שיריים.

כן, לא, זה גם שיריים, והפתח הוא מימון. אז פה כולם ידעו שיעשו.

פה כולם ידעו שזה נראה כמפולש.

לפני השירים.

כן.

ולכן צריך לקצור את הפתח לכל הפחות.