מסכת עירובין ז. | הרב אבנר עוזרי

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בכבוד.

כן, אנחנו נמצאים בעירובין,

מסכת עירובין דף זין עמוד א',

אבל

מאחר

אתמול לא סיימנו את הסוגיה.

פעם זה חזון איש, פעם זה אגרח נאה.

אז לפעמים אני, איך אומרים, אני בסוכה, אני מכניס כמו חזונית, יש שיעורים כמו חזונית.

זאת אומרת שאם זה יוצא אגרח מאי, אז תמיד אני מתייחסן לפי החזונית,

בגלל שאני מתייחסן לפי החזונית,

וזה יוצא יותר אגרח מאי, אבל אני כבר לא אחמיד, בשיעורים הקטנים.

אז תמיד מה שאני אומר, הרי הם תמיד יכולים לחזונית... אמרנו, כשהם סותרים זה את זה.

זה שני עניינים.

לא, לא שתי הדעות סותרות זו את זה. שתי ההנהגות שלך סותרות זו את זו.

אתה יכול ללכת ולהחמיר בכל דבר, מכיוון שאתה אדם יר השמיים,

ואתה חושש לדעת המחמיר.

נכון ויפה,

אבל במקום שזה שתי חומרות שיש בהן סתירה,

כי אם אתה אוחז

שכך הוא הדבר,

אז לא ייתכן שבדבר השני אתה תלך ותחמיר גם כן,

כי מכוח ההנהגה הראשונה אתה אמור להקל בעניין האחר,

כמו שהגמרא מביאה לגבי

העניין הזה של טריפה.

טוב, אנחנו נסביר.

אם אני מחמיר בחזוניסט פה, זאת אומרת שאני חושב שזה כמו שור החזוניסט תמיד, כמו שור החזוניסט,

אז עכשיו אני פה עם בן גדל,

אני צריך להקל,

אני צריך להקל שיש שור חזוניסט לכולם,

אין בזה סתירה, זה לא סתירה.

סתירה זה רק בדוגמה הזו כמו שאנחנו מביאים.

טוב, אני אולי אוסיף עוד כמה מילים, זה ייתן

לך את ההבנה המושלמת.

בכל אופן, אתמול בשיעור

הביאה הגמרא

את העניין הזה של מבוי עקום.

היה מבוי עקום בנהרדה,

בעיר נהרדה בבבל.

מבוי עקום, היינו מבוי שהיה עשוי קרן חטא.

ומובא שם

שהצריכו שיעשה דלתות חוץ

ממה שיעשה לחי או קורה בפתח, בפתחים של אותו מבוי.

האלה, באותם פתחים שהם סמוכים לרשות הרבי.

חוץ מזה שיעשה בעקמימות של המבוי.

הייתי רוצה שתראה את התמונה, ככה אתה תבין מה אני רוצה.

ציור ו'.

אתה רואה תמונה?

אז היה, עשו דלתות

היכן שמתעקם המבוי.

מובן?

כאן, מאחר והיה פה שני עקומיות,

אז עשו דלתות בשני עקומיות.

מה?

כשבאה הגמרא ואומרת למעשה,

החמירו על המבוי הזה שתי חומרות.

גם כרב

וגם כשמועי.

כלומר,

המבוי הזה יש לו דין כמו מפולש.

מי סובר שמבוי עקום דינו כמפולש?

רב.

שמואל סובר לו דינו כסתום, הוא לא צריך

שיעשה תיקון בעקמימיות.

איך הוא דלת?

הדלת לגמרי.

הצריכו

שיעשה דלתות.

כלומר, אלמלא הדלתות לא היו מתירים את הצלצול שם.

חוץ

ממה שיניח לחי או קורה בפתחים של המבוי,

הצריכו גם דלתות

בעקמימות של אותו מבוי. היו שני עקמומיות,

עקמומיות, ושם חייבו שיהיה דלתות.

מה יקרה בין נטי לקורה?

אין הבדל.

זה לא מותר בין נטי לקורה?

הוא רק רוצה לומר לך את הדין.

כן, אבל לא יהיה קורה,

קורה אני מבין בשורת הפתח.

לא.

לא, זה לא בגלל שורת הפתח.

משהו אחר בכלל.

לא קשור.

לא, לא. נו, בקיצר.

זה לא זה.

הקורה היא קורה גם אם אין לזה הגדרה של צורת הפתח.

גם אם הוא שם אותה מבחוץ.

מצידי הכותל.

וזה ודאי לא יכול לעול בתור צורת הפתח,

אבל זה יכול לעול בתור קורה.

בכל אופן,

אתה רואה באותו מבוי,

חוץ ממה, חוץ ממה שבפתחים.

בצידי הכותל הם קוראים לנטי? לא.

לא, לא, לא.

הנה.

זה,

אני, מה אני הולך לחרוך?

זה

הכותל של המבוי?

פה הכניסה?

מה זה?

יש פה כותל של מבוי?

כותל? כותל של המבוי.

פה כותל ופה כותל.

הוא יכול לשים את זה מפה,

ואז זה נראה לך כמו צורת הפתח, הוא יכול לשים את זה גם מפה.

לשים את זה, לבוא מהצד. אבל צמוד, לאדום.

ועד בדשק זה לא צורת הפתח.

לא, זה לא צורת הפתח, זה קורא.

אמרתי, זה לא צורת הפתח.

צורת הפתח,

פותח זה רק צורה שקנה מכאן, קנה מכאן וקנה על גביהן.

אבל אם זה מן הצד, זה לא יכול ל... לא, אין צורת צורת הפתח.

מה זה פתח?

שתי מזוזות ומשקוף, נכון?

המשקוף איך אין מונח?

משקוף איך מונח? על גבי המזוזות.

לא מהצד. טוב שיהיה ככה, ככה זה לא יהיה. טוב, בכל אופן, כך הוא הדין.

וכך הוא הדין.

איפה דלת?

הוא תם ככה וככה וקו ותם דלת.

זה דלת בעיה. אז זה הדלת, אבל מצד הדלת יש פה סגירה.

אני לא מבין מה הבעיה.

לא משנה, אבל הדלת הזו היא משמשת בתור מחליצה,

כיוון שלמעשה, גם דלת נחשבת כחלק מהמחיצה.

היא פגורה.

גם אם זה פתוח, עצם זה שאפשר לנעול, זה מספיק.

כבר דיברנו על זה אתמול.

טוב, תסתכל, ואז איפה שצריך להסתכל, ואז תבין את זה.

בכל אופן,

אתם שומעים?

אז חוץ ממה שיעשה לחי הוקרה בפתחים של המבוי,

היכן שסמוכים מהם לרשות הרבי,

חוץ מזה, בעקמיות הצריכו שם דלתות,

השאלה היא למה.

אז מצד אחד החמירו שם לומר שמבוי עקום דינו כמפולש,

ואשר על כן צריך לעשות תיקון גם בעקמיות של המבוי.

כאן שיש שני עקמיות,

הצריכו תיקון בשתי העקמיות הללו.

אבל מהו התיקון שהצריכו?

אם אתה הולך לשיטת רב,

רב בעצמו אמר שמספיק צורת הפתח בעקמיות.

למה הצריכו דלתות?

התשובה היא פה החמירו כמו שמואל שפסק החנניה,

שבעקמיות במבוי מפולש צריך

דלת ולא יספיק צורת הפתח.

יצא שיחמירו באותו מבוי שתי חומרות.

גם לפסוק את דינו של המבוי העקום כמפולש,

וגם לומר שהמפולש תקרתו בדלת ולא בצורת הפתח.

לא, אני חושב שיכול להיות בערפים ככה? כן, כן, כן.

שימו אותם אותם בישר? אותו דבר.

מה? אותו דבר.

בסדר? כן.

בסדר, אבל איפה הוא שם אותם?

מה פה משנה איפה הוא שם אותם? חייב להיות בסוף.

זה יהיה בתוך ג' טפחים לפינה.

לפינה של הכותל השמאלי. תלוי איפה אתה מסתכל,

באיזה צד של המבוי, בצד הימני או בצד השמאלי?

כן, התפושטה עקמיות.

ואיזה מצורת חטא עבולה?

עגול, ממש עגול.

טוב, זו באמת שאלה, אני באמת לא יודע מה עושים ככה.

שאלה איפה ישים את ה...

זה ודאי שהוא צריך תיקון נוסף ללוחי אור קורה.

שאלה איך אני אעשה את התיקון.

כנראה שבכל קטע מסוים הוא יצטרך לעשות איזשהו

תיקון

בשביל להגדיר את המקום כסגור.

זאת אומרת, עד הסוף כשאני רואה, עד סוף העיניים. זאת אומרת, אם אני רואה בעיגול,

אז פה בעיניים... יכול להיות, יכול להיות.

אתה נותן כיוון.

בכל אופן,

אז יצא שהחמירו כאן שתי חומרות, גם לתת למבוי דין מפולש

וגם לפסוק לשמואל שבמבוי מפולש צריך דווקא דלת ולראה אין צורות הפתח.

ואז באה הגמרא ושאלה,

וכי אפשר לעצות שתי חומרות?

הרי מפורש בברייתא,

שמי שמחמיר מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הילד,

עליו נאמר הכסיל בחושך הולך.

מובן?

אז הגמרא ענתה על זה,

שמתי אנחנו אמרנו שמי שמחמיר תופס את החומרות של כל הצדדים.

הוא נקרע הכסיל והכסיל בחושך הולך.

זה הכל בשתי חומרות שסותרות זו את זו.

ואנחנו נראה עכשיו מה זה נקרא שתי חומרות שסותרות זו את זו.

הזכרנו את זה כבר אתמול ונראה את זה שוב.

הגמרא מביאה

כן, תסתכלו בבקשה.

שורה 14 מראש העמוד בדף ז עמוד א',

דף ז עמוד א', 14 שורות מראש העמוד.

דתנן, השדרה והגולגולת שחסרו.

הרי

שדרה שלמה או גולגולת שלמה מטמאה באוהל המת.

כלומר, אם יש שדרה באיזשהו בית,

כן, מקום שמאהיר עליה,

ונכנס אדם או כלים לאותו בית,

קיבלו טומאה.

למה? כי מאחר והשדרה נמצאת שם,

הרי זה כמו מצלם שנמצא שם. אבל אם הכלים הם עליו... דקה, דקה, דקה.

כן, זה עוד עניין, אז כבר למדנו את זה, בגדים אתה מדבר. מה עם זה תחילת ישראל? נדבר על בגדים שהם עליו,

אבל בגדים שהוא מביא איתו זה מטממייה.

ראינו את זה.

בכל אופן, שדרה שלמה מטמאה באוהל המת.

גולגולת שלמה מטמאה באוהל המת.

כן, מטמאה, הכוונה, יש טומאת אוהל.

אבל מה יהיה הדין אם נחסר מהשדרה או הגולגולת?

האם עדיין

הדין הוא שזה מטמא באוהל המת או לא?

אז התשובה, אם זה נחסר,

אז ודאי שזה לא מטמא.

השאלה, אבל כמה?

כמה צריך להיות נחסר בשביל שייקרא כחסר ולא שלם?

אז בזה חלקו בית שמאי ובית הילל.

וכמה החיסרון בשדרה?

מה נקרא חיסרון

לגבי השדרה?

בית שמאי אומרים שתי חוליות.

רק אם נחסר שתי חוליות זה נקרא שדרה חסרה ולא שלמה ולא תטמא באוהל המת.

אבל אם רק חוליה אחת,

עדיין היא כי נחשבת כשלמה ומטמאה באוהל המת.

אבל בית הילל אומרי חוליה אחת.

לא צריך שתי חוליות, אפילו רק חוליה אחת חסרה.

זה כבר מספיק כדי שלא תהיה טומאה,

טומאת אוהל המת על ידי אותה שדרה.

הלאה, ובגולגולת. אמרנו שגם גולגולת,

רק כשהיא שלמה ולא כשהיא חסרה.

כמה צריך להיות נחסר ממנה כדי שלא תטמא באוהל?

בית שמאי אומרים כמלוא מקדח.

בית הילל אומרים כדי שיינתן מן החי וימות.

בית המאי טוענים שהחיסרון שאמור להיות בגולגולת,

כדי שלא תטמא יותר באוהל,

זה רק אם נחסר כשיעורו של עובי מקדח.

זה כלי

שהיו עושים בו מקווים.

והכלי הזה,

כן,

הוא היה בשיעור של יותר מסלע.

סלע זה סוג של מטבע שהיה בזמנם,

הוא היה גדול יותר.

זה,

הכלי הזה,

הוא המודל לנו לגבי החיסרון שבגולגולת.

אם נחסר יותר מכסלע, כשיעור אותו כלי,

אז זה נחשב חיסרון.

אבל אם נחסר רק סלע,

זה לא נקרא חיסרון.

ואשר על כן,

עדיין ייטמא באוהל המת.

זה לפי בית שמאי.

אבל בית הילל אומרים כדי שיינתן מן החי וימות.

אם הגולגולת נהיה חיסרון כזה,

בשיעור.

שאם יינתן מתוך הגולגולת של האדם בחייו,

הוא ימות כתוצאה מזה.

זה השיעור שהוא גם לגבי תרומת אוהל המת.

אם נחסר בגולגולת שיעור שכזה,

הוא לא מטמא באוהל המת.

מהו השיעור?

סלע.

נמצא שחלוקים הם בחיסרון של סלע מהגולגולת.

האם זה נחשב גולגולת חסרה,

או שעדיין גולגולת שלמה.

לדעת בית שמאי,

עדיין מטמא באוהל המת.

זה לא נקרא חסר, עדיין כשלמהי.

ואילו לדעת בית הלל, בחיסרון של סלע זה כבר מספיק

כדי שלא יהיה טומאת אוהל המת.

נמצא שבעניין הזה של טומאת אוהל המת,

בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילי, נכון?

לגבי שידרה וגולגולת,

בואו נראה מה המשיך רב יהודה אומר בשם שמואל. ואמר רב יהודה, אמר שמואל,

וכן לעניין טרפה, אותה מחלוקת תהיה מה?

גם לגבי בהמה שאנחנו מסופקים ממילי טרפה בחיסרון שכזה.

כלומר,

מצאו בהמה לאחר מותה, לאחר ששחטו אותה, מצאו שחסר לה מאה שידרה חוליה אחת.

האם זה יהיה טרפה או לא יהיה טרפה?

אז לדעת בית שמאי,

הרבהמה אינה טרפה, רק אם חסר שתי חוליות.

חוליה אחת

אינה טרפה.

לדעת בית הלל אפילו בחוליה אחת טרפה.

נמצא שמי מקל ומי מחמיר,

בית שמאי הם המקלים ובית הלל הם המחמירים.

מובן.

בית שמאי מקלים כי הם סוברים רק משתי חוליות, אבל חוליה אחת לא נקרא טרפה,

מותר לאכול את הבהמה הזו.

אבל לדעת בית הלל שחוליה אחת זה מספיק כדי שייקרה טרפה,

זה כבר אסור לאכול את הבהמה.

אז בית הלל מחמירים.

אז בית הלל מחמירים.

זה בשונה מטומאת אוהל,

ששם מצאנו שבית שמאי המחמירים ובית הלל המחמירים.

פה יוצאת אותה מחלוקת

לגבי חיסרון בשידור הגולגולת,

יוצא לנו מצב הפוך,

שבית שמאי הם המקלים ובית הלל המחמירים.

פה,

במקום כזה שחומרה בדין אחד סותרת את החומרה בדין השני,

אז אנחנו באים ואומרים שאם אדם תופס את החומרות זו וזו,

בזה הוא כסיל,

הוא לא מבין שההנהגות שלו סותרות זו וזו.

אבל איכא דלא סתרא דא דא דא,

אתם שומעים?

אבל איכא דלא סתרא דא דא דא לא עבדינא, סליחה.

אבל במחלוקות כאלה שההנהגות שאתה נוהג,

גם אם הן חומרות,

הן לא סותרות זו וזו,

רשאת לעשות.

ואדרבה,

זה מוכיח שהבן אדם הוא ירא שמים

והוא חושש

לעבור על איסורים,

לכן הוא תופס ומחמיר בכל עניין.

מה שאתה אמרת קודם, רונן,

כן?

אתה שאלת מה יהיה הדין אם הוא יהיה ספק בדבר.

רונן, שאלת מה יהיה הדין אם יש ספק.

רק אם אתה תשאל שאלות אתה לא... תראה, זה מה שאני רואה.

אז הרשב״א כותב את זה. אני רואה שמביאים כאן

רמב״ן, הרשב״א,

אפילו במחלוקת שלא נפסקה הלכה כאחד החוקים.

ויש ספק כמי לנהוג,

אין לנהוג בשתי חומרות הסוטרות זו וזו.

אף אם מדובר בדבר מן התורה.

אפילו אם אתה משופק, בכל זאת.

אם הן סוטרות זו וזו, אל תעשה.

החזון איש

מביא שיש שיטה מסוימת

שנראה שאם יש לו ספק בדין,

אנחנו מסתפקים, יש לנו איזשהו ספק בדין,

כן?

וזה לא ספק שנזכר כבר בדברי קודמים לנו,

אלא נוצר איזשהו ספק

בעניין שדרה וגולגולת,

שזה משליך לנו גם לעניין טומאת האוהל המת וגם לעניין טרפה.

מאחר שזה דבר שאנחנו מסתפקים בעצמנו ולא נזכר במחלוקת

של הקודמים לנו,

אז בזה באמת ראוי שיחמיר כשתי החומרות.

משום שהוא מסתפק באמת,

האם כך הוא הדין או כך הוא הדין.

אבל באופן שכבר קדמו לנו כאלה שהזכירו את הדברים וחלקו בדבר,

אז אם אתה פוסק כמו האחד,

לא שייך שתפסוק כמו האחר,

אם זה סותר זה את זה.

יפה, ממילא, אז מה זה מתרץ?

זה מתרץ טוב מאוד.

כאן במבוי המפולש, מה שאלנו?

במבוי הרקום שהיה בנהר דעה,

איך ייתכן שיחמירו שתי חומרות?

היינו, גם לתת לו דין מבוי מפולש כדעת רב,

וגם החמירו להצליח אותו דלתות

כמודעה כדעת שמואל?

התשובה היא שיש לו חומרות שאינה סותרות זו את זו.

במצב הזה אין בעיה להחמיר כשתי החומרות גם יחד.

מי טיב רבי שורשיא?

הנה השאלה ששאלת, רונן.

רבי שורשיא שואל

מה עשה ברבי עקיבא שליקט את רוג באחד בשבט

ונהג בו שני האיסורים,

אחד כדברי בית שמאי

ואחד כדברי בית הלל.

שמרתם?

כלומר, זו הייתה השנייה שנכנסת לשלישית.

כלומר, כידוע,

אתם זוכרים מתי מפרישים מעשר ראשון ומעשר שני,

ומתי מפרישים מעשר ראשון ומעשר עני?

מה עם השנים שמפרישים מעשר שני, אתם זוכרים?

יש הרי שש שנים

עד השמיטה.

שמיטה בכלל לא אתם מפרישים מעטרופ.

שש, ראשון, שני, שני, שני, חמישי, עבדה, א', ב', ד',

זה השני שמפרישים מעשר שני.

חוץ מתרומה גדולה, תרומת מעשר, מעשר ראשון,

מפרישים מעשר שני.

אבל בשנה, בשנים ג' ו', שלישית ושישית,

שם מפרישים אתה...

עכשיו,

זה היה שנה שזה היה

זה היה שנה כזו

שהיא

שנייה נכנסת לשלישית.

כלומר, מאז הנטיעה, הכוונה.

שנייה נכנסת,

סליחה, לא מהנטיעה, אתה טעיתי.

זה היה מצב שזה שנייה שנכנסת לשלישית.

הייתה שמיטה, כן?

שנה ראשונה עברה, שנה שנייה עברה, והנה הגיעה השנה השלישית.

אבל לגבי זה גופא, מתי הוא ראש השנה, שנגיד,

שמכאן מתחילה השנה השלישית?

בזה יש מחלוקת בית שמאי ובית הילם.

בית שמאי סוברים,

שזה,

שזה ב-א' בשבט, ראש חודש שבט,

ובית הילם אומרים ט' בשבט.

אתם שומעים?

עכשיו, ממילא מה זה יוצא?

שיש פה ספק.

אם הולכים לפי א' בשבט, הוא ליקט את זה, נגיד, בד' בשבט.

אז אם הולכים לפי הכלל של א' בשבט,

אז יוצא שזה כבר שנה שלישית.

ממילא איזה מעשר הוא צריך להפריש, שני או עני?

אני.

אבל אם נלך כדעת בית הילל,

שזה ט' בשבט,

אז עדיין שנה שנייה, וצריך להפריש מעשר שני.

מה עשה רבי עקיבא לגבי האתרוג הזה?

פסק

להחמיר

והצריך שני היסורים.

גם מעשר שני וגם מעשר עני.

נו, אם כן קשה,

איך הוא הולך

ומחמיר

שתי חומרות

שהן סותרות זו את זו.

כי ממה נפשך?

אם אתה פוסק שהיה אחת בשבט,

אז די במש תפריש מעשר,

במש תפריש מעשר, עמי.

ואם אתה פוסק ט' בשבט, אז די במש תפריש מעשר שני.

להפריש גם זה וגם זה,

זה נקרא סותרות זו את זו.

ומדוע אם כן נהג רבי עקיבא שני היסורים,

כל זה כמובן

בגלל שרב מישורשיה הבין

שרבי עקיבא החמיר מספק,

בגלל שהחמיר באחת כמת שמאי, באחת כמת הלל.

כך גמרא סברה בקושייה.

באה הגמרא הממתרצת, לא, רבי עקיבא גמרא הסתפק לה.

לא, הוא ודאי פסק.

הוא ודאי פסק.

נו, הוא ודאי פסק.

כלומר, הוא ודאי פסק כדעת בית הלל.

הוא לא התכוון להחמיר כדברי בית שמאי.

אבל הוא הסתפק, האם בית הלל סברו גם שזה אחד בשבט

או טו בשבט.

ולא ידע אם בית הלל בחד בשבט אמור

או בחמש עשר בשבט אמור.

טו בשבט.

זאת אומרת, הוא לא ידע את ההלכה של בית הלל.

הוא לא ידע בדיוק מה אמרו בית הלל.

אז הוא הלך לפי החמיר.

ועבד אחלה חומרה ואחלה חומרה, לכן אחמיר

כשני הצדדים. כלומר, אם זה נובע מכוח הספק שלך,

רוסי אתה לאחמיר.

אבל אם אתה... הספק מחוסר ידיעה. כן, בדיוק. אבל במקום, אבל במקום,

הגמרא מעידה שהוא לא ידע.

אז מה?

ייתכן שאחר כך כן נודע לו.

לך זה פשוט כי אתה כבר לא מבין את זה בתלמוד.

בזמנם זה היה כל תורה שבעל פה.

ויש דברים שלא זכרו.

מה הקשר?

הגמרא מעידה שהוא הסתפק בראשו של דבר שהוא לא זכר, אם זה אכן כך.

זה נקרא שזה בדאורייתא?

לא קשור.

אז הוא לא הכמיר?

לא קשור, זה לא כתוב פה את החלקות דאורייתא ללא דאורייתא.

כאן כתוב, הנקודה היא פשוטה.

הוא באמת לא התכוון לפסוק מספק כבית שמא וכבית הלל.

כי זה שאת החומרות של סותרות דאורייתא הוא לא יפסוק.

אלא הוא יסתפק ב... הוא ודאי פסק את דעת בית הלל. רק הוא לא זכר מה בית הלל אמרו.

אז כאשר זה נובע מכוח הספיק האישי שלך,

אז רשאי אתה להחמיר.

אבל אם אתה בא ורוצה לפסוק בעניין אחד, כדעת אחת.

בעניין האחר, כדעת החולק עליו,

וזה דבר שהוא...

ההדהגות הללו סותרות דאורייתאו,

פה רשאי, לא רשאי, אתה חייב

שלא לעשות את שתי החומרות,

כי אם לא כן אתה תיקרא כסיל בחושך הולך.

עד כאן

זו הסוגיה של שתי חומרות,

ונראה עכשיו את

רש״י.

כן,

זהו, נגמר.

תורתו כמפולש, ואצלחו... מבוא עקום.

אין, אין מה לעשות, נו.

מבוא עקום.

רק לעמוד, זה סטנדר, זה יהיה יותר טוב.

מבוא עקום, אתם רואים מבוא עקום?

כן, מה זה? רצים?

כן.

מה אתה עושה כשאתה מגיע לשבועות?

רציתי צהריים יום לפני כן, לא, לא, לא, יום שלא קודם... תקשיב, אתה יכול להרוויח עכשיו.

אני מסכים, אתה יכול להרוויח עוד כמה דקות

של לימוד עכשיו.

אחר כך צריך לישון, אם אפשר שיהיה,

תשתוף את הפנים.

מיליוני?

מבוא עקום,

מבוא עקום, שני פתחיו מפולשים לרשות הרבים אחת.

כגון זה, הנה הוא מביא את הציור, אתה רואה את הציור ברש״י?

מה זה מבוא עקום?

רש״י כבר מביא את הכול.

ואצריכו דלתות בשניה,

עמוד וו עמוד ב', כן? כן, כן.

ברש״י בדף וו עמוד ב׳.

ואצריכו דלתות,

כן? לקראת סוף השורות ברש״י.

ואצריכו דלתות בשניה רק ממוטב.

תורתו כמפולש.

וכאן שני פילושים לרשות הרבים יש.

דרשות הרבים זה בעיה, אני לא יודע מה זה עושה פה המילה הזו.

לא, צריך למחוק את זה. וכאן שני פילושים יש.

כן, זה לא מובן.

בשביל זה הרגשתי שזו טעות.

לכלל שני פילושים יש, בקיצור. זהו.

הלכה קטנה כמה, זה לא בעת הדלת, אלא צורת הפתח.

בת קול, וכמובן בפרקים שיצא בת קול ואמרה הלכה כבית הלל.

נשאלה שאלה אתמול

על ידי,

נשאל איזה. אתה שאלת את השאלה הזו.

מה קורה? אתה אומר שההלכה כבית הלל בגלל שיצאה בת קול ואמרה הלכה כבית הלל.

אז למה בתנור של עכנאי,

שגם שם יצא בת קול, שער אחרי כבי אליעזר?

גם גם כבית הללכה כבית. נכון. זה אמר בפתוח לאו הרוב.

הרוב

ואילו שער.

בקיצור, שם הבת קול

היא

לא באה לעקור את ההלכה כאילו.

באה לעקור את ההלכה.

תבואו ותגיד, נו, מה פירוש, בת קול יצאת לעקור את ההלכה?

רצו לנסות את חכמי ישראל אם הם ילכו ויעשו נגד התורה שאמרה אחר הרבים לעטות.

ואכן הם עמדו בניסיון.

ואכן הם עמדו בניסיון.

אבל,

אבל,

אבל, אבל זה כמו שלמה המלך. זה לנסות את חכמי ישראל, אני מסביר אותך.

החכמים אמרו ששלמה המלך, בגלל מה שהוא רשם,

עלול מה שהיה שם.

אז פתאום ירדה בת קול. ואמרו, מה אתם רוצים לעשות מהתורה של אלוהים שלמה?

אז למה פה כן ושם לא? טוב, זה צריך להיכנס שם לעסק.

לא, מה להיכנס? בת קול זה הקדוש ברוך בעצמו בת קול.

מה פתאום?

גם כשאברהם אמינו היה בת קול משמיים ולכתותו

לב, עד שהאדוננו הוא קדוש ברוך הוא בעת כוח ארבעות,

נו, שלושה חגים בישראל.

זאת אומרת,

עוד פעם,

עוד פעם, אנחנו לא מבינים

הקדוש ברוך הוא

השמיים.

מה שברור,

שזו הוראה שמיימית עליונה. למעלה מהגדרים של הבריאה כאן,

עולם הזה.

זה הכול.

מה לא ברור? מה לא ברור? לא אני יודע.

לא אני יודע. דבר אחד ברור,

שאחר שניתנה תורה,

אתה צריך לשמוע למה שאמרה תורה.

זה הכול.

כשאתה אומר, התורה היא נצחית, פירושו שאף גורם לא יכול לשנות אותה.

חכמי ישראל שיש להם את הכוח לבוא ולהחליט שבמצבים מסוימים

יש מצב כזה. אליהו בהר הכרמל,

כתוב שהקריב על הבמה, הבמות.

הגם שכבר נאסרו הבמות.

אבל למה?

בגלל שזה היה על מגדר מילתא.

זה היה צורך שעה.

אז כאשר באים להצלת כלל היהדות,

אז רשאי, וגם כן, הוא היה נביא.

אי אפשר שכל בן אדם יחליט מהו הצורך שעשו בדבר.

צריך לזה איזה אדם ענק

שיחליט את ההחלטה הזו.

אבל זה צריך לדעת.

מה שכתבה תורה, עם זה צריך ללכת.

אתה בא לשנות דבר מדברי התורה, אפילו בסוף הכי קטן,

אתה נקרא אפיקוייבס חלילה.

היי תבוא ותגיד לי, אבל שמעתי,

קיבלתי רוח הקודש. אדוני,

שוב רוח הקודש ומבואה. יש הלכה, עם זה צריך ללכת.

הרי זה הצהרות שיש בדורנו,

שיש כל מיני אנשים שמחליטים לשנות את התורה,

או להסביר כל מיני טעמים שזה התכוונה תורה, וממילא בנסיבות של האלה והאלה

כבר אפשר לעבור על דיני תורה.

צריך לדעת שהתורה לא תשתנה ולא תוחלף.

מה שאמרה התורה,

מה שכתבו הפוסקים,

האסור והמותר,

הרשאי והלא רשאי,

הכולה והחומרה, הכל יש לזה יסודות.

לעולם אין לך לסטות מהיסודות הללו כלל וכלל,

וזה צריך להיזהר מאוד מאוד.

האם תהיה לה סמכות את יוני על הלילה, אם זה עובד רוב יוני או בשווייה?

טוב, תעזוב, זה כבר דרשות.

מה שברור,

שתוספות כאן במקום שואל את השאלה, עזוב ועונה,

ששמליצר מלעזר,

הבת-קול בא להכחיש את ההלכה.

למה יצא בת-קול?

תשובה, רק לנסות את חכמים,

אם יעמדו במרחם.

אבל לגבי בית הלל, תקשיב, תקשיב, תקשיב.

ההלכה של משה רבנו,

משה רבנו,

היא באה להודיע להם,

שמה שהיה בזמן המדבר ולא המדבר, זה היה ההלכה.

וגל ימינטה לא רק שאמר שהמדבר של המזמח לוקת, השם היא באה להכריע.

הוא בא להגיד מה היה בזמן המדבר, ואני אומר, שמע,

בזמן המדבר ככה נעקבו.

אז גם ימינטה שככה נעקבו בזמן המצלול.

אז שעכשיו אתם תמידו. אתה שמעת לפני רגע מה אני אמרתי?

כן.

אמרתי שמה שכתוב בתורה זה לא ישתנה.

לא, זה ככה היה. מה היה?

מה שכתוב בתורה זה לא ישתנה.

כתוב. אז כתוב אחר הרבים להטות.

אבל גם כתוב שההלכה היא ככה. אז כתוב שאחר הרבים להטות.

זה התורה אמרה, אחרי רבים לעטות.

אז די, לבוא ולחדש חידושים זה דרכם של האפיקורסי,

שאולי אפשר ללכת בצורה למדנית ולעקם את הדברים.

לא.

אתה יודע מי נפל במלכודת של אותה השכלה?

זה אותם אלה שחשבו שהם למדנים יותר.

לא לחדש חידושים. אבל התמימים שהלכו באמונה התמימה לא נפלו,

כי הם למדו את הדברים כפשוטם. זה רצון השם ודיי.

אז אל תתחכן לבורא עולם.

גם זה אותו דבר.

גם הלכה למשה מסיני, לא. אוי, גם הלכה למשה מסיני לא תשתנה,

ומי שיבוא לשנות הוא אפיקורס.

צריך לדעת שמה שנכתב בתור הלכה למשה מסיני,

זוהי ההלכה ואין לשנותה כלל אוכלן.

אז אל תבוא ותגיד לי,

לא, ההלכה מלכתחילה היא התקבלה בצורה לא נכונה,

וצריך להוסיף עוד איזשהו פרט.

לא, לא, לא שהתקבלה בצורה נכונה.

הרי כשהם סברו, הם לא סברו מתוך הלכה.

הם סברו מכוח הסברה.

הם אמרו בזמן רבי אליהם,

ומה צריך להיות הפסק בזה?

מכוח הסברה, כי לא היה הלכה. ומה צריך להיות הפסק בזה?

נגמר, נו. הבעל, אם עכשיו פתאום התגלה, התגלה.

מישהו בא,

לא יודע מיפה, בא מתחת להדרה, מישהו חי אלף שנה.

בא, אמר לו, תשמע, שני אנשים חייו אלף שנה, אומר, תשמע,

אני חייתי בטרומית וראיתי אותם, הם לא היו חושבים עליך ככה, אני מהי. שהם לא היו חושבים עליך ככה.

הוא לא יהיה נעימה.

מה? די.

לא יהיה נעימה. גם לא שניים.

לא,

עשרה. לא יהיה נעימה.

מה שקיבלנו במסורת זה לא ישתנה.

עם זה צריך ללכת את כל אורך הדורות.

פשוט מאוד.

הקדוש ברוך הוא לא יגרום שעם ישראל בכללותו יטעה

בגלל שאתה מדמיין לעצמך שיש פה שניים שמעידים שהם יצאו,

באו מהתהום ומעידים עדות שכזאת.

לא ישתנה בשום פנים ואופן.

התורה והמסורת שקיבלנו מרבותינו,

ורבותינו מרבותיהם, ורבותיהם מרבותיהם,

זוהי המסורת.

אתה בא ואומר, באיזשהו שלב זה התעכם ונשתנה,

זה גובה, על זה גובה נקרא שאתה משנה את המסורת.

לא, אבל אנחנו רוצים את המקור. כשנאמר דבר במסורת, פירושו שיש לנו גם מסורת שזה במסורת.

וזה בא במשה רבנו בסיני. לא נכון. יש דברים שהם לא במסורת.

יש חיים שאני לא מבין כוח חיפוש וכוח חיפוש. זה דבר במסורת. עוד פעם, אם נאמר אחרי רבים לעטות

בכל מיני דברים שיש מחלוקת בסברה בין זה לבין זה,

אז די, אז ההלכה פוסקת אחרי רבים לעטות.

לאחר שכך אמרה תורה, אינך רשוי לשנות,

אפילו בתור נביא,

ותבוא ותגיד בנבואה הלכה נגד מה שנכתב בתורה,

לא יועיל,

לא תוכל. זאת אומרת, אפילו אם הרבים פספו דין,

שבן אדם עכשיו הוא רשע. רבים, לא סתם, לא מדובר פה רבים של חברי הכנסת.

רבים מחכמי, רבים מחכמי ופוסקי ישראל. כן, רשע ועשה כזר ולא, אכן יצא כזר ולא,

חסום ככה, ואחר כך הביאו ראיות שהוא לא רשע. לא, זה משהו אחר. זה משהו אחר. אז הם עצמם.

ראיות, מה זה משהו אחר? אז הם עצמם.

דין הפוך. אז זה לא מתבטא.

דיני נפשות, דיני נפשות, אתה צריך לדעת שרשאים,

רשאים, רשאים לא קשור לטעם המערבית. זה משתיים מפורשות, משגת סנדרים.

לא ניכנס לזה. בכל אופן, קו המנחה הוא שדבר שיש לנו מסורת עליו,

בשום פנים ואופן אין לשנותו.

ומי שרוצה לשנות הוא אפיקורס,

שאין

לו חלק בעולם הבא.

זה הכול.

וצריך מאוד מאוד להיזהר,

כי האנשים מרשים לעצמם לדבר

ולהביע כל מיני דעות.

לפעמים זה שאלות של אפיקורסות,

של חיסרון

בקבלת התורה.

אדם שבא לערער על סעיף קטן, סעיף קטן,

בהלכה,

אפילו שזה נאמר בשם אחד הפוסקים שהוא שייך לאחרונים,

אבל אתה בא לשנות את זה, מכיוון של...

מה, רבים יחליטו כמו שעכשיו היה לחלושים? עוד פעם, לא יבואו ולא יהיה דבר כזה. המסורת היא כך.

אז לא ייתכן שיבואו רבים וישנו.

אבל אני אומר במקום שיש רבים,

ואין לנו הלכה נגד זה. כמו שאמרת, שאלות שתלויות בסברה,

תבין, אם הם יבואו לשנות משנה,

לא יהיה להם את הכוח.

אין בית דין יכול לעקור דברי בית דין חברו, אלא אם כן גדול ממנו בחוכמה המניין. אפילו תקנה,

שתיקנו בית דין קודם,

לא יכול בית דין אחר לבוא ולשנות אלא אם כן גדול ממנו. תקנה.

אבל אם זה ההלכה שקיבלנו במסורת,

ממשה רבנו עד ימינו אנו,

אף אחד לא יכול לשנות את זה. כן, אבל... יש לזה תוקף של תורה.

ערבים צריכים להיות מטענם.

אם ערבים הם לא מטענם... לשיטת רבנו.

לשיטת רבנו. לשיטת רבנו. עזר, אבל על זה גופה באו רוב חכמי ישראל ואמרו.

הרב שח אומר משהו.

החלטנו. הרב שח אומר משהו וכל התיווח הלאומי של בעלי באנסים אומרים הפוך מהרב שח.

לבי שמים. וכל הבעלי באנסים על הרב שח. טוב, תקשיב, תקשיב. אתה עכשיו הבאת דוגמה שהיא לא קשורה לעניין. פה מדובר

בחכמי ישראל

שחלקו עם רבי אליעזר.

היה אחד מן הגדולים שקראו לו רבי יהושע בר חנניה,

ובנוסף לא היו גדולים וטובים.

גם אם אומנן רבי אליעזר מעלתו גדולה מאוד,

כבורסית של... כבר כתוב שרבי אליעזר היה מכריע את כולם.

כבורסית שאינו מאבד טיפה. אבל הוא מכריע את כולם. זה לפי מדעם, זה לפי מדעם, רבי יוחנן בן דקאי, הוא מכריע את כולם. מדובר, הוא מכריע את כולם. עוד פעם, מדובר, קודם כל זה לא דעת כולם,

אלא דעת אחד מהתנאים שם.

יש מי שאומר,

יש מי שאומר רבי אליעזר מכריע את כולם,

יש מי שאומר רבי אליעזר בן ערך מכריע את כולם.

כוונתם, אתה צריך לדעת ללמוד להבין את הדברים.

הרבי אבא שאול שם, במדמרת.

זה משנה, משנה.

שגם אם מטקטסים את רבן אלעזר בן ערב מול חכמי ישראל ביניהם רבי אלעזר הגדול הוא מכריע את הכלל. עוד פעם, מכריע את כולם פירושו של דבר בבחינה הזו שהוא גדול

בידיעת התורה הכל טוב ויפה אבל לא לעקור אבל לא לעקור את דיני התורה דיני התורה אומרים שאם יש רוב

הם חכמי ישראל שעוסקים בתורה בעמל יומם ולילה

החליטו שאינו צודק אז כך צריך לנהוג כדעת הרוב לעומת זאת במחלוקת בית המים ובית הלל אכן

הרוב היה בית הלל אלא מה בית הלל, בית הלל, בית המים החריפים יותר מבית הלל היה מקום לבוא ולחשוב

שמאחר וכן בית הלל לא מהווים כמני פלוגתא תקציב היה מקום לחשוב

וזה גוף הבא בהלכה ללמד זה לא מספיק סיבה

כדי לפסוק הלכה כבית שמאי אלא עדיין מאחר והם הרוב צריך לפסוק הלכה כבית הלל, ממילא זה השינוי באופן שהבת קול באה לפסוק נגד

ההלכה שקיבלנו במסורת, או נגד דברים מפורשים בתורה,

אז ודאי שהבת קול לא שומעים לה.

ולא בת קול וגם לא לנבואה, אלא אם כן זה למגדר בלתא צורך שעה,

וזה כמובן צריך זהירות יתרה מיהו שמחליט את ההחלטה הזו ועד כמה באמת יש בזה צורך השעה.

זאת אומרת, אבל, אבל, אבל כשהבת קול בא לבסס את דברי התורה הקדושה,

אלא שהיה ספק קטן האם החריפות עדיפה על פני הרוב או לא,

בזה ודאי וודאי שנשמע לבד קול,

כי זה בא להורות לנו שהרוב הם הקובעים הגם שבשמאי חריפים יותר.

איך שהילכת את הנקודה הזאת? מה היה, אגב, שתדע שיש הרבה כאלה תלמידי חכמים שהם חריפים,

אבל לפסוק, לפסק הם לא הגיעו.

לפסק הגיעו אלה שעמלו בידיעת התורה.

הגיעו לפסוק ההלכה,

הגם שיכול להיות שבחריפות הם לא גדולים כמו האחרים שאינם פוסקים, אבל הם חריפים יותר.

בישיבות אתה יכול לשמוע שיעורים בפלפולים עצומים,

כן?

והכול בעסק התורה,

אבל בפסק ההלכה שומעים למה שאומרים הפוסקים.

זה נפקא מינא שאומר שם,

לא, נפקא מינא, כך צריך גם לעשות,

צריך גם לעסוק בפלפול

כל אחד כפי כוחו.

אבל תקשיב.

נכון, אז אני מדבר באופן שזה נראה אמת בתוך הסוגיה. אלא מה?

כאשר אתה בא לפסוק הלכה, אתה צריך שיהיה לך ידיעה רחבה בהרבה הרבה דברים.

לא ייתכן שאתה תלמד סוגיה אחת ובזה כבר תקבע הלכה.

ייתכן שהנושא הזה שאתה נשאל עליו,

זה נושא שצריך להסתכל גם בסוגיות אחרות וגם בפוסקים אחרים.

אז אתה צריך להסתכל גם בפוסקים.

לא מספיק שאתה תפסוק מתוך התלמוד.

בן אדם היום לא יכול לבוא להחליט על ההלכה מכוח מה שהוא לומד מתוך סוגיות הגמרא.

הוא חייב לפתוח שולחן ערוך, לפתוח פוסקים,

נושא הכלים של השולחן הערוך,

ואז לפסוק הלכה.

וזה כוחם של אלה שזיכו אותם משמיים להיות פוסקי ההלכה.

הגם של מעשיה יכול להיות שבחריפות,

אתה תמצא ראשי ישיבות שהם גדולים יותר מהם בפלפול ובחריפות.

אבל לפסוק ההלכה, לא זכו אותם ראשי ישיבות.

כי לא זה העניין שנתנו להם משמיים.

נתנו להם את הכוח ללכת וללמד תורה תלמידים,

להרבות בתלמידים, להרבות בתורה.

לפסק ההלכה הולכים ושואלים את הפוסקים.

ההנהגה בפועל.

שאלה קטנה.

מה שירד... אבל אנחנו לא נגמרו.

מה שירד?

הכל לא עשו את התלמודות.

אני אומר לך שהקדוש ברוך הוא היה בעצמו,

זאת אומרת, הוא הוריד את הכל בעצמו.

זה לא היה קשור. זו תורה משנית שם.

כמה שזכור לי זה כתוב שם בתקול, אבל מה זה בתקול? זה לא אני ולא אתם יודעים.

אבל למה שם היא שלישה? אמרנו שזה קול שיצא משמיים ולנו נשמע כאילו קול שני. ככה ראינו אתמול בתוספות יום.

שזה קול נוסף שנשמע מכוח אותו קול שיצא משמיים.

מה זה יצא משמיים? מהיכן? משמיים.

מהיכן?

הכוונה שזה מקום שהוא לא מוגדר כחלק מבריאתנו בעולם זה,

אלא משהו שהוא בעולמות עליונים.

כך שבדיוק מהמקום...

רבי יהושע בפרק הזהב במציאה. נמשיך הלאה.

כל אדם היא דומה אלה, היא הולכת לשם. הלאה, ויבית אימה.

נו, אתה מבין שזה לא דומה מה שאתה מדבר עכשיו.

ויבית אימה. פה מדובר בבן אדם משוגע שהלך לחשב שזה.

ויבית אימה אומר רשי, אני בדף ז עמוד א',

הרוצה לעשות בקטנה,

מה שכתוב, הרוצה לעשות, לדברי בית שמאי עושה, לדברי בית הלל עושה.

אולי בית שמאי ובית הלל דווקא נקט.

הוא לא התכוון שהוא יכול פעם להחליט כבית שמאי ופעם להחליט כבית הלל.

למה? דעת כרוכך כבית הלל בעלינו.

זה ברור שאסור לאדם לעשות כבית שמאי אלא כבית הלל.

שהרי יצאה הבת קולמה אמרה לך כבית הלל. אלא כוונת הבריתא להפלו קצת דשאר תנאי בעלמא כאלה.

זה חוזר רק לומר באופן שיש מחלוקת של תנאים

בדברים אחרים.

דיפליגה בעלמא בשאר מילה. כגון

אלו, מחלוקת בית שמאי ובת הלל.

כמו למשל, בדוגמת בית שמאי ובת הלל.

בתור אבית הלל זה הכוונה כמשל, כלומר.

כי יחד עם בית שמאי ובת הלל, בדברי מחלוקתן,

אז אם תמצא מחלוקת כזו בין תנאים או אמוראים באיזה עניינים במשך הדורות,

דע לך שאתה יכול להחמיר או כזה,

או אתה יכול להחמיר או ללכת לתפוס את דעת האחד,

כן?

את דעת האחד מהם.

אלא מה?

כדאי שתעשה תמיד.

כדעת אותו אחד, בין ליקולא ובין לחומרא, כך כתוב.

אלא מה? אבל באופן שאתה ירא שמים ורוצה להחמיר,

אז אם החומרות אינן סותרות זו או זו,

יכול אתה להחמיר כדעת שניהם

כל מקום כחומרא שנמצא באותו עניין.

מכל מקום, ברייתא מתארצא,

וכאשר לנרדאי דעב עוד כתרחומרא.

כלומר, הברייתא, כבר הסברנו אותה,

אבל עדיין נשאר קשה על אותו מבוי שהיה בנרדא,

ששם פסקו והחמירו כמו שתי שיטות שונות,

גם כרב וגם כשמואל.

הרי שמואל, עונה הגמרא,

רב אמר, הלכה

כתנא כמא, אבל אין מורים כן.

כלומר, אם היו באים לשאול אותו,

האם להסתפק בצורת הפתח במבוא מפולש

או לא, הגם שההלכה צורת הפתח מספיקה, אבל להורות כך לציבור,

הוא היה מורה כחננא, אלא כחננא דבעי דלתות,

דסתרא נא דדא.

עכשיו מפרש רש״י,

מה שאני אומר שאם אדם מחמיר מחומרי זה ומחומרי זה,

עליו נאמר הכסיל בחושך הולך,

זה מדבר עם זה שתי חומרות שסותרות זו את זו.

ועכשיו מסביר רש״י,

דסתרא נא דדא, תראי תנאי דפליגי,

מר מחמיר ומר מקל.

אם אתה מוצא שתי תנאים,

שהם חלקיים שהאחד מחמיר והאחר מקל,

ותעמדו חומרי דמר בהאי,

הוה כולה בדוקתא אחריתי, כלומר,

הטעם שגורם לו לאחד להחמיר בעניין מסוים,

זה גורם לו להקל במקום אחר.

ותעמדו כולה דמר בהאי, יהווה חומרי בדוקתא אחריתי.

והטעם הזה שבעניין אחד הוא מקל,

זה גורם לו להחמיר במקום אחר.

כן.

מאן דעבד באן להתראי דוקתא לא חומרי,

מי שעושה בשני מקומות אלו להחמיר מיקרא כסיל דאחת טמאו.

הרי שורש הדבר הוא טעם אחד,

דאחה וחומרה ואחה וכולה.

כלומר, אם אתה פוסק כמו הטעם האחד,

אז אתה לא יכול גם להחמיר בשניהם.

בצד זה בעניין אחד זה חומרה, ובעניין אחר זה כולה.

ויהאו טעם הסבירה לאלוהים, יזקקו לכו חומרה. ממילא אם הוא סובר כמו הטעם הזה,

ראוי שיעשה בין אם זה חומרה, בין אם זה כולה,

אבל לא להחמיר מכל הצדדים. זה רק מזמנם. כגון שדרה וגולגולת.

תסתכל בפנים. זה רק מזמנם, זה היה נכון שזה נעים. כגון, תאמינו שכל המחלוקות, עוד פעם, אם זה שורש אחת, אותו דבר. כגון

שדרה וגולגולת, תסתכלו ברש״י,

של מת עדיף ליגובה.

נלבט טמאי לא היה בחיסרון, אלא בשתי חוליות.

כן, אתם זוכרים?

מה אמרנו? שדרה של מת שנמצאת בתוך אוהל. זה מטמא באוהל המת, נכון?

אבל כמה צריך להיות נחסר מהגולגולת,

מהשדרה,

כן?

כדי שלא ייקרא שלמה ואזמן לו ליתומה באוהל המת?

אז לדעת בתמיה יש שתי חוליות.

בתמיה לא היה בחיסרון, אלא בשתי חוליות.

הפוך, הם מחמירים.

שאם יהיה רק חוליה אחת, אז הוא עדיין טמא.

ואם חסרה חוליה אחת, עדיין הוא מטמא באוהל.

לגבי טריפה, נמי.

וזה גורם לנו שלגבי טריפה, הם יקלו.

שם זה יוצא כולה.

שמחוסרון חוליה אחת לא היה בחיסרון, וכשרה.

ממילא

עדיין דבית שמאי חומרה לגבי מת.

לגבי מת, זה חומרה.

אבל לגבי טריפה זה כולה.

ולבית הלל דמרי, חיסרון הוא.

ואילו, לדעת בתילם, שאומרים שכבר חולייה אחת של החצרה זה כבר חיסרון,

אז זה חומרה לגבי טריפה.

אז לגבי טריפה, יוצא שהם מחמירים.

כיוון שהם אומרים שהבהמה הזאת שסר ממנה חוליה אחת

היא טריפה.

ממילא עומן דאביד,

בטריפה כבני לבית הלל.

להחמיר, שאפילו בחוליה אחת זה טרפה.

אוך בית שמאי, באמת, ואילו באמת הוא מחמיר כמו בית שמאי,

שיהיה טומאה באוהל, אמיתי אם נחסר רק חוליה אחת,

הווה כסיל.

איך אני מגדיר אותו?

כסיל.

אני אניח אותו במקום גבוה ואני אגיד הנה תירוזה, זה הכסיל.

כי הוא מבולבל, הוא לא ידע מה הוא עושה.

דע שטרין עובדה, דע שערי מעשיו שוטרין זה את זה.

דע כה וחיסרון.

לגבי

טרפה אתה פוסק

שזה חיסרון.

והכה, לא היה חיסרון.

ולגבי טרפה ולגבי תמונת נועה למתה, זאת אומרת שחוליה אחת זה לא ניקח חיסרון ועדיין מטמא?

זה סתירה?

אז ודאי וודאי שאם אתה רוצה לפסוק,

אתה צריך לפסוק בעניינים הללו, שיש בהם שורש אחד של מחלוקת,

הטעם הוא אחד משני דברים,

שם אתה צריך לפסוק,

כן,

כחומרה וככולה.

בכל מקום, אם אתה פוסק לדעת האחד,

תפסוק גם בעניין האחר כמוהו.

אבל למה שלא תתן לי לגמור ואז תשאל את השאלות הללו?

תן לי פשוט לגמור את זה.

אבל איך זה לא סטרנא חומרי האדדה?

מסביר רשי, סליחה, השדרה והגולגולת.

השדרה והגולגולת, גבי תומת אוהל באמת תנן.

כמה חיסר לנו בשדרה ותצא מתורת שדרה ותידון כשר עצם כשעורה שאינו מתאמן באוהל?

כמלוא מקדח. אמרנו בגולגולת, אם נחסל כמלוא מקדח.

מה זה קיבלו מקדח? שיעור של יותר מסלע.

אבל לפי בית הילל וכדי שיינטל מן החי וימות.

כל זה מפרש לו בבכורות בפרק שלישי.

כן?

אבל איך זה לא סטרנא חומרי האדדה? כגון האכה.

דיפליגא בתרמילא דטליאל בתרמילא, שהם חולקים בשני העניינים שלמעשה זה שני טעמים שונים.

מר מחמיר בהעכום.

מישהו מחמיר שהמבוי העכומה דינו כמפולש.

אומר מחמיר בהעממ מבולש.

כלומר, והאחר אומר שבמפולש צריך להחמיר להצריך דלת, ולא יאכל את זרועות הפתח,

ולא סטרן חומרי האדדה.

אין פה סטירה בין החומרות.

גם אם תפסוק כחומרה אחת שזה מבולש,

וגם אם תפסוק שבכל מפולש צריך דלת,

זה בסדר, אין בזה שקשר ביניהם.

באופן הזה עבדינן רשאי אדם לעשות שתי חומרות

שליקט אתרוג.

כל האילן קרוי אתרוג.

ושני עשורים,

שנייה יוצאה

ושלישית נכנסת הבית.

שנה שנייה לשמיטה, מעשר ראשון ושני.

באה שלישית,

מעשר ראשון ומעשר עני.

אז מה הוא עצה? הוא הצריך שני עשורים.

גם מעשר שני וגם מעשר עני.

אחד,

כדברי בית שמאי,

דאמרה באחד משבעת ראש השנה לאילן,

הוא כבר נכנס, זה שלישי. זה מעשר שלישי, עני זה כדבר. ואחד, זה לא שלישי,

תמיד זה שני, רק השאלה אם לעניים או שהוא אוכל את זה בירושלים?

כן.

כשהוא מביא עני הוא לא מביא שני. אפשר לקדוט את זה. כשמביא שני הוא לא מביא עני.

זה רדף.

הלאה, באחד כדברי בית הלל,

דאמרה עד חמישה עשר בו ולא עבר ראש השנה,

ועדיין שני יין.

גמר הסתפק ליה, וכו', כי בית הלל עבד.

כלומר, הוא התכוון באמת למצוא כהלכה כבית הלל,

אבל הוא הסתפק מה בית הלל אמרו. האם בראש חודש שבט זה ראש השנה,

או טו בשבט זהו ראש השנה לאילנות.

ממילא אשר על כן, הסתפק

מכוח ספק זה,

הצריך שני עיסורים, גם מעשר שני וגם מעשר עני.

לא, לא, אני יכול להגיד הריסט, הריסט זה הראש.

כן.

שני פותחים גדולים, הריסט והארון.

איך הולכים לגבי חוליה ובולבולת?

כמו נגיד שתהיה מחלוקת של הריסט וארון.

מה זה משנה?

מה היא דווקא אמינה?

הלוא עכשיו אם הריסט יעשה ככה, הוא לא יכול להכניס שתי חומרות והרוסט לא יכול להכניס שתי חומרות.

אבל עכשיו הם ראשונים. עכשיו, אני אחרון,

אני קורא את הריסט כאומר ככה,

הרוס אומר ככה, אני יכול להכריע ביניהם,

אני יכול להגיד, תשמע, זה קורה וזה כאומר ככה,

אז אני יכול לשבתי חומות. אני לא יכול להכריע ערים צודק או ערות צודק.

אז אני הולך לכל עוד החומות, אבל פה אני מבטיח ערות וצריכה להגיד... שזה יש חומות.

כשכל אחד אומר את ההלכה כי הוא פתוח. כלומר, שים לב,

כלומר אתה מדבר בדברים שהם

סותרים זה את זה.

כן, אבל פה ערים... ואתה מסופק האם לפסוק כמו זה או לפסוק כמו זה.

בשביל זה קראתי לך את מה שאמרו הרמב״ן והרשב״א קודם. אני לא יכול לעלות. אני עוד פעם אחזור לך.

אני עוד פעם אקרא לך את הדברים.

הרמב״ן והרשב״א סוברים.

שאף במחלוקות שלא נפסקה ההלכה,

לא נפסקה ההלכה כאחד החולקים.

ויש ספק כי מי לנהוג,

אין לנהוג בשתי החומרות הסותרות זו את זו,

אף אם מדובר בדבר מן התורה.

אומר החזון איש,

אבל, שים לב, בספק בדין,

כגון אם היינו מסתפקים מעצמנו,

מעצמנו, הספק הוא שלנו, לא שנזכר הספק הזה, המחלוקת הזו בקודמים לנו.

ראוי להחמיר כשתי החומרות.

אם זה, חלקו בזה ראשונים,

ועתה הראשונים או הפוסקים, לא משנה.

וכבר,

כן, אתה פשוט מכוח רצונך להחמיר.

אתה מחמיר כמו זה וכמו זה,

אז אם זה שתי חומרות שהן סותרות זו את זו,

אין לך ראשי להחמיר.

על זה נאמר, הכסיל בחושך הולך.

אבל הכל, הכל ספק בדין. הכל מתאפק בדין. מה, אתה יודע להכניע בין הרמב״ן?

אבל הכל מתאפק בדין. אמרתי,

אמרתי, אתה מסתפק כמו מי לפסוק,

זה לא נקרא ספק בדין.

מה?

אם אתה מחליט לפסוק הרמב״ן,

אז תפסוק הרמב״ן.

מה הוא לא פוסק?

מה הוא לא פוסק? אמרתי,

אין לנהוג,

אני חוזר ואומר,

אין לנהוג בשתי חומרות הסותרות זו את זו, גם אם אתה מסתפק כמו מי ההלכה.

לא. מפורשות, נו.

אם זה מסתפקים בעצמנו.

כלומר, אם הספק הוא,

אנחנו מסתפקים בדבר שהתחדש במשך הדורות,

ולא היה, לא נזכר בדברי הפוסקים לנו, הקודמים לנו,

אז אתה רשאי להחמיר.

למשל, אם יבוא עכשיו שאלה לאחד מהפוסקים, לרב ניסים קרליץ,

שאלה שכתוצאה מכל הטכנולוגיה שהתחדש בדורנו,

היא נצריכה שאלה מסוימת בעניין שבת.

והשאלה הזו משליכה

לכמה עניינים,

שבעניין אחד זה יוצא חומרה, בעניין אחר זה כולה.

רשאי רב ניסים קרליץ,

מכוח הספק שלו שהוא לא יודע, להחמיר.

בגלל שבעניין הזה, אם הוא לא יודע את הדבר,

אז הוא יכול להחמיר בכל צעד,

בכל עניין שהוא מגיע אליו,

יש פה ספק אם להחמיר, אם להכן.

עוד פעם, הוא עדיין ממשיך.

אם זה נוגע בדברי הקודמים לנו, נגמר הסיפור. אז הוא עדיין צודק. אז אני חוזר, אז אני חוזר ואומר.

למה שאני אכריע?

אם אתה אומר, אתה הכרעת, בטח אם אני הכרעתי,

אם אני הכרעתי,

אני לא יכול לשנות,

אבל אם אני לא הכרעתי,

אם זה דבר שהוא מסתובב, אני עושה את זה מכוח הספק,

מכוח של אי ודאות.

בסדר.

אז בשביל זה אמרתי.

אני יכול רק לבשר לך שיש שיטות שסוברות כמוך,

אבל הרמב״ן והרשבו לא סוברים ככה.

יש שיטות האומרות

שאם נפסיקה ההלכה, אז אתה לא רוצה להחמיר.

אבל אם לא נפסיקה ההלכה ואתה

רוצה להחמיר מספק, אתה רשאי.

אבל הרמב״ן והרשבו סוברים שאפילו האחר.

בכל זאת,

אין לך לנוגש את החומרות, אפילו אם אתה מסופק בהלכה כדעת מי.

זאת אומרת, אם יש לי צפילין,

שאומר לי צפילין על הקלף ולא על הדוכסופסוף,

הזוגה לו הוא קוטט שהצפילין על הקלף זה החלף של חלק החיתון.

ויש רמב״ם למחוקת בכלסות, והרמב״ם שאומר שהדוכסופסוף זה החלק החיתון והקלף זה החלק הפנימי. בדיוק הפוך. בדיוק הפוך. נו. אני לקחתי שתי תזוגות צפילים,

וככה,

שדוכסופסוף, ופה הדוכסופסוף, ופה הדוכסופסוף, ופה הדוכסופסוף, ופה הדוכסופסוף, ופה הדוכסופסוף. שתי החומרות שסותרות זו את זו.

פה אתה מכוח הספק הולך ועושה,

אתה צריך לדעת שבמקום שיש הלכה הפוכה,

כן?

נגיד שהדוסטוסוס הוא במקום הפוך ממה שאכלת אותו מקודם,

פה אתה נפגש בבעיה.

אבל במקום שאתה מכוח הסווק הולך ואומר לי, תשמע, אני לא יודע.

אני לא יודע.

אז אני לא יודע, אז אני הולך ועושה, תופס את החומרות.

זה לא סותר.

אין פה סתירה.

הסתירה זה דווקא במקום שיש לזה שורש אחד.

טוב, אני פשוט צריך לחפש את זה, אבל הדוגמה שהגמרא הביאה היא

הדבר הכי מצויין.

שורש המחלוקת היא אחת.

למשל, בדוגמה הזאת שכמר הביאה, מה נקרא חיסרון?

חיסרון שבזה תגדיר את הדבר כחסר ולא כשלם.

מה גורם לדבר להיקרא כבר חסר וכבר אינו שלם?

אז דעת בית הלל, חוליה אחת, נקרא חסר, נכון?

בין לטרפה ובין פועל המת.

אבל זה יוצא חומרה

בטרפה וכולה בטומת המת.

זה ממש אותו עניין,

אותה שאלה.

יש חיסרון,

מה נקרא חסר?

חוליה אחת הווה חסרון או לא?

אומרים את הלל חוליה אחת הווה חסרון.

זה יוצא בטרפה להחמיר,

בועל המת, להקל,

נכון?

טוב. אז אם אתה מחליט שזה החסרון, אז די, אתה צריך

להחליט בין במקום כזה שיוצא חומרה ובין במקום שיוצא מזה כולה.

מובן?

אני חייב...

הרי, הרי, היום לא התקדמנו כלום.

תודה רבה.

חחחחחחחחחחחחחחח

תודה רבה.