כנסת ישראל, עיניה יונים! | הרב אמנון יצחק
- - - לא מוגה! - - -
ויפתח אדוני את פי האתון בתאמר לבלעם,
מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים.
האתון רמזה לו,
אתה מבקש לעקור אומה
החוגגת שלוש רגלים בשנה?
אומר רשי.
אומר רבי יעקב גלינסקי, זיכרונו לחיי העולם הבא, לא מובן.
מכל תרי״ג מצוות,
דווקא האתון מציינת לו
את שלושת הרגלים?
אתה מבקש לעקור אומה החוגגת
שלוש רגלים בשנה?
הרי בלעם מבקש לעקור אומה ששורשיה בשלושת האבות,
בשבטי יא.
הוא מבקש לעקור אומה שהקדוש ברוך הוא כראה בני וכורי ישראל,
חביבין ישראל שנקראו בנים למקום.
הוא מבקש לעקור אומה שאמרה נעשה ונשמע,
ומה שניתנה לה התורה שהיא כלי חמדתו של הקדוש ברוך הוא.
ולמה מכל זה האתון מזכירה לו רק את
לעקור אומה חוגגת שלוש רגלים בשנה?
זאת שאלה ראשונה.
שאלה שנייה,
מדוע נקראו כאן בשם רגלים?
אמנם,
לשון הכתוב הוא שלוש רגלים תחוג לי בשנה,
אך זה מדובר משום מצוות עלייה לרגל,
כדברי הברייתא בחגיגה זן.
שלוש רגלים בשנה נצטוו ישראל לעלות ברגל,
וכמו שדרשו בחגיגה ג',
מי יפו פעמייך בנעלים.
פסוק בשיר השירים.
כמה נאים רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל.
והעלייה לרגל לא נהגה בזמן המדבר בדורו של בלעם,
אז מדוע ננקטה הלשון הזו?
למה זה קייטני שלוש רגלים?
אתה רוצה לעקור אומה וכו'?
ועוד יש להבין,
מדוע בחרוה חכמים ככינוי לחגים,
אף שבזמנם פסקה העלייה לרגל,
וכמו שהם אומרים בראש השנה ט' זן,
חייב אדם לטהר עצמו ברגל,
או בסוכה מזן,
שמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא,
או כמו בחגיגה ט',
חוגג והולך כל הרגל כולו,
וכן בתפילה,
בתור אישנו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל.
כל העניין הזה היה מוקשה בעיניו של רבי ינקלה גלינסקי זכרונו לברכה,
עד שהוא נזכר בסיפור ידוע
באורו עיניו.
הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זכר צדיק וברכה
רבם של האסורים, היה מבקר בבתי הסוהר אסורים כל הזמן,
עלה בערב שבת
לביתו של הגאון רבי חיים ברלין זכר צדיק וברכה,
ושמע אותו אומר שיר השירים בנעימה.
כשהגיע לפסוק
איננו חיובו רעיו דהי
איננו חיובו עיניי חיוניים
זלגו עיניו דמעות.
נרעש רבי אריהו ושאל את ריבו לפשר בחיו.
סח לו ריבו
כשכיהנתי כרבה של מוסקבה
עלה למעוני אדם
שביקש לשוחח איתי ביחידות.
סיפר לי שנולד לו בן
והוא מבקש שאני אהיה המוהל.
נאה ויעל
אבל שאלתי מה פשר הסודיות.
השיב
מסחרו עם הגויים בתשמישי עבודה זרה שלהם
באסור שיוודע דבר יהדותו.
לפיכך
לעשות את הברית זה סוד כמוס.
יעצתי לו לשחרר באותו יום את כל המשרתות הנוכריות.
אבי הבן יהיה הסנדק,
אני אהיה המוהל
וביקשתי שביום השלישי יודיע לי משלומו של הרך הנימול.
ביום השלישי הגיע עם סכום כסף בידו.
סירבתי לקבל תשלום עבור המצווה.
אבל אם אתה כבר רוצה לשלם לי
אז תשלם לי במתן תשובה לשאלה הבאה.
יהודי שהתרחק ממורשתו
ונוצר
בסוד את דבר יהדותו,
עוסק במסחרו בתשמישי עבודה זרה,
בעיסוקו עם כמרים וכנסיות.
מה הניע אותך לסכן את מעמדך ופרנסתך כדי למול
את הבן?
ענה לי האב,
ריבי
אני התרחקתי מצור מחצבתי
ואיני יודע אם אוכל אי פעם לשוב בתשובה.
ילדי קרוב לוודאי שלא ידע, לא ידע מיהדות מהי.
אני לפחות גדלתי בין יהודים.
לפיכך רציתי שיהיה נימול
שידע לפחות שהוא יהודי
ואם יחפש את שורשיו
ידע לאן לפנות
והיכן לחפש ולמצוא.
ועל זה סיים
הגאון רבי חיים ברלין,
הרב
של מוסקבה,
כששאל את השאלה וקיבל את התשובה הזאת,
בכל עת שאני קורא את הפסוק הזה
אני נזכר באותו מעשה.
שכן המדרש עומד על כפל התיבות.
הינך יפה רעייתי,
הינך יפה.
עינייך יונים.
למה פעמיים הינך יפה?
אף אני פירשתי.
הינך יפה,
כשאת בבחינת רעייתי באשת בריתי,
עם ישראל, כנסת ישראל, כשהולכים איתי,
אה,
הינך יפה רעייתי. את רעייתי,
את הולכת איתי.
עם ישראל, לא זונחים את השם, הולכים איתו.
אבל הינך יפה גם כשהתרחקת ממני.
למה?
כי עינייך יונים.
מה הכוונה עינייך יונים?
הגמרא בביצה יא אומרת,
שנינו אין הגוזל מתרחק מכינו אלא
כדי שיוכל לראותו,
ולעולם
לא ינתק את הקשר כליל.
זאת אומרת, היונה מדדה, מדדה, מדדה,
עד מרחק
שיכולה לראות את הקן.
כדי לא לנתק קשר עין
עם הקן.
אז כמה מתרחקים?
הינך יפה, אפילו כשאת מתרחקת.
כמו היונים, עינייך יונים.
תמיד את מסתכלת איך לחזור, מתי לחזור לקן,
לאבא שבשמיים.
סיפור נפלא.
מעשה אמיתי.
אבל מי שמעיין
בסוגיה של הגמרא בבא בתרא, כד,
ובהלכה בטור ובשולחן ערוך, חושן משפט,
סימן ר' סמיך,
רס,
יראה שאם הגוזל נמצא בשביל שבין הכרמים,
ומוצא בו מזונו,
מתרחק מקינו יותר מרגילותו.
נמשך אחר מזונו ומדדה בלי גבול.
ומאבד קשר עין.
ואפילו אם הוא נמצא מעבר לחמישים אמה, שזה השיעור של הריחוק בדרך כלל,
והוא כבר לא רואה ולא צופה בקינו,
ומאבד את השובך,
אז מה עם עינייך יונים?
הרי הינך יפה, גם כשאת מתרחקת,
זה מתישה עינייך יונים,
שעדיין יש קשר.
מה יהיה עכשיו אם בגלל המזונות והפרנסה האדם מתרחק, מתרחק מהשם התברך?
כבר אין לו זמן לבוא לבית הכנסת, מאבד תפילות, מאבד שיעורים, מאבד קשר.
מה קרה?
אומר רבי ינקל'ה, הנה חווינו את חג הפסח.
התרוננו בהגדה.
קראנו את ההלל.
התעלינו.
היינו בשובך
של בורא עולם,
בתוך השובך.
החג עבר,
שבנו לעיסוקנו.
החזרנו את החמץ.
לא אכלנו גלוטן.
אבל שבנו לעיסוקנו.
נמשכנו אחרי גרגירי העיניו בשביל הכרמים.
כמו שהיונה ראתה שם בכרמים, בשביל להטת האוכל, הלכה לה והתרחקה.
דידינו ודידינו עד שהקן נסתר מעינינו.
מה עושה הקדוש ברוך הוא?
שווים אל הקן
משום שהרחקנו נדוד?
הלכנו רגלי אל מעבר למחיצתנו?
אם אין אנו שווים אל הקן,
אז הוא מביא את הקן אלינו.
הוא מביא לנו רגל חדש.
ואנחנו מדדים ברגלינו לחג השבועות.
וחג השבועות בא לקראתנו.
שוב פעם יש לנו את עלות בקבלת התורה.
והחג עובר,
ואנחנו שוב מדדים במשעול הכרמים להביא פלוס,
ומתרחקים מן הקן,
והולכים רגלי,
ומתרחקים מהמועד הקודם,
ובאים הימים הנוראים,
ובא חג הסוכות.
אם אתה לא בא אליו ומתרחק אליו ברגל, הרגל בא אליך.
ושמחת תורה היא רגל בפני עצמו,
וחוזר חלילה.
אה,
כמה נפלא.
לכן הם כנועים רגלים.
כי אנו הולכים רגלי בשביל שבין הכרמים,
אבל מרגל לרגל.
ואם איננו חוזרים לקן, הקן בא לקראתנו.
כשהלך מלעם לקלל את ישראל,
ביקש לאבד אותם מן העולם,
קטרג ואמר,
אמת,
הם עם השם.
אמת.
הם מקבלי התורה.
אבל הם הולכים ומתרחקים מהבורא בטרדות היום-יום,
ולמלך אין שווה להניחם.
בא הקדוש ברוך הוא ושתל מסר בפה של האתון.
אתה מבקש לאבד אומה שחוגגת
שלוש רגלים בשנה?
נכון,
היא מתרחקת,
אבל חוזרת.
שבה ומתרחקת,
אבל היא גם שבה וחוזרת.
בשביל זה יש רגלים, שלוש רגלים,
שהשם לא רוצה שנתרחק.
אז גם אם התרחקת, הרגל באה אליך.
אז כשמגיע הרגל, אתה שוב פעם נכנס לקן,
לשובך.
והקדוש ברוך הוא שוב פעם נפגש איתך.
והכל מסתדר.
אז לכן, אינך יפה, גם כשאת מתרחקת,
עינייך יונים.
ואם העיניים איבדו קשר,
אין בעיה.
הרגל בדרך.
רבי יחנן, אני אומר רק איך שהוא אומר.
ראשו הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפי כוח רבו עולם תורו משווד שנעמור אדונך וסלמה הנציגו יגדיל תורו יעדים.