"ותאמר רות, אל תפגעי בי לשוב מאחרייך כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהייך אלהי, ואשר תמותי אמות ושם אקבר כי המוות יפריד ביני ובינך". מבואר במסכת יבמות מ"ז, רות הביעה לפני נעמי את נכונתה להתגייר, ונעמי הודיעה לה מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, וכאשר ראתה כי מתאמצת היא ורוצה בכל ליבה להתגייר, שוב לא הרבתה עליה דברים ורות נתגיירה.

צריך ביאור, הרי אמרו במסכת יבמות כ"ד, אחד איש שנתגייר לשם אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשם איש, וכן מי שנתגייר לשם שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה אינם גרים. ומבארת שם הגמרא שהענין בכל אלו שלא נתגיירו לשם שמים, אלא מחמת סיבה אחרת, לשם אישות או לשם שררה.

נחזור, רות מבקשת מנעמי שלא תפציר בה לשוב מאחריה כמו שביקשה מערפה, והיא אומרת לה באשר תלכי אלך תליני אלין אלהייך אלהי תמותי אמות, אקבר שם בדיוק כמוך המוות יפריד ביני ובינך, שששש. אז מה היא אומרת, היא אומרת שהיא נדבקת בנעמי או שהיא נדבקת בעם ישראל, מה היא אומרת באשר תלכי אלך ובאשר זה, מצד שני היא גם אומרת אלקייך אלקי ועמך עמי והמוות יפריד ביני ובינך, כאילו זה הכל תלוי ביני ובינך, מה מה מה יש פה?

הגמרא אומרת שרות מביעה שהיא רוצה, היא רוצה להתגייר, אוז נעמי זה לא לקח מהר, אחרי כמה פעמים הי אאמרה לה מצוה כמו שצריך להגיד מקצת מצוות קלות מקצת מצוות חמורות, וכשהיא ראתה שהיא מתאמצת, בשונה מערפה, ורוצה בכל ליבה להתגייר, אז שוב לא הרבתה עליה דברים ורות התגיירה. אבל איך זה מסתדר עם הגמרא ביבמות כ"ד? שם כתוב שאם אחד רוצה להתגייר בשביל לשאת אשה או אשה רוצה בשביל לשאת גבר, להנשא לגבר, וכן מי שמתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה, ז"א הוא רוצה להיות בשולחנם של מלכים ולהיות עבד של שלמה, אלה אינם גרים, אפילו אם יתגיירו הגרות לא תופסת. ומבארת שם הגמרא כי כל הענין הם לא מתגיירים לשם שמים, אלא סיבה אחרת גורמת, או לשם אישות שרוצים להתחתן עם ישראל או לשם שררה, הם רוצים תפקיד, כבוד, ענינים.

ולהלן מביאה הגמרא ברייתא, תנו רבנן, אין מקבלים גרים בימות המשיח, למה? כי תהיה טובה גדולה מושפעת על כל העולם בזכות היהודים, מי לא ירצה להדבק ביהודים. כיוצא בו לא קיבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, מה הטעם? מפני שכל אלה אינם באים להתגייר אלא מחמת גילוי והארת פניו של הקב"ה לישראל, והטבה שהיתה בזמן דוד ושלמה או זו שתהיה לישראל בימות המשיח, אין זו גרות לשם שמים, רק אם הגרים באים להתגייר לתקופת הגלות כאשר הנהגת ה' יתברך בהסתר פנים וישראל מעונים המה, גרים כאלה יש לקבל, כי הם מתגיירים בכוונה אמיתית לשם שמים, לא מחמת טובת הנאה.

מבואר עוד בהרמב"ם שזה מה שמצינו בשמשון המושיע את ישראל, ובשלמה המלך ידיד ה', שנשאו נשים נכריות, ובודאי לא יעלה על דעתנו שהדבר כפשוטו, שהגדולים הללו נשאו נשים נכריות, אלא שנשאו נשים שנתגיירו מחמת אישות וגרות כזו אינה גרות. כדברי הרמב"ם שם גבי שמשון ושלמה ודאי צריכים לומר גם לגבי מחלון וכליון, שאמרו חז"ל עליהם שהיו גדולי הדור ופרנסי הדור, ואיך יעלה על הדעת שהם נשאו נשים מואביות? ועוד, שאם אכן היו נכריות ומחלון וכליון חטאו בזה שנשאו אותם, איך אמר אז שופט ישראל שצריך להקים שם המת על נחלתו ולקחת את רות לאשה? וכי כיצד יעלה על דעתנו להקים שם וזכרון לחטא ופשע? אלא על כרחך, צריך לומר שכאשר ראו מחלון וכליון שהנשים הללו, רות וערפה, שלמות באמונתן בתכלית השלמות, הוסכם אצלם לקחתן לנשים וגיירו אותן תחילה ומכאן ואילך התנהגו הנשים הללו בדת יהודית כגרים אמיתיים, אלא שהיה חסר קבלת מצוות ומעשי גירות בפני בית דין של שלשה, ולא נתגיירו אלא בפני שלשה הדיוטות. וכיון שהאמינו רות וערפה בה' אלקי ישראל, ונהגו בדת משה וישראל ככל גרי הצדק, על כן לא נחשב למחלון וכליון לחטא מה שנשאו אותן, אבל נעמי חשדה אותם שכל גרותם לא היה אלא כדי להנשא לשני גדולי הדור, גרות לשם אישות, זה היה החשש של נעמי, הם שנשאו אותן לא ראו שהן באות רק לשם אישות, אלא בגלל שהן מאמינות באלקים בתכלית השלמות, לכן הם הסכימו לקחת אותם, אבל נעמי חשדה שכל זה גרות כדי להנשא לשני גדולי דור, וגרות כזו לשם אישות, ועל כן לא קיבלו אותם בבית דין ונחשב להם הדבר כאילו לא נתגיירו, ולפיכך נאמר בהם "וישאו להם נשים מואביות". ומכיון שהגרות הראשונה לא היתה גרות כדת וכדין, לכן עתה החלה נעמי להתעסק עמהן שנית בענין הגרות, כדי שהגרות תהיה גירות אמיתית על פי דיני התורה, גרות בכוונה טהורה לשם שמים, כי עכשיו כבר אין בעלים, אין גרות לשם אישות, וגם היא לא יכולה להביא להם ילדים.

אלא שהדבר צריך תלמוד, כי לכאורה גם הגרות הזאת של עכשיו לא היתה גרות לשם שמים, אלא מתוך אהבתה לנעמי היה ברצונה להתגייר, כי נעים וטוב לה להיות עם נעמי, כמו שהעידה בעצמה כי המוות יפריד ביני ובינך, שמרוב אהבתה אליה ורצונה להדבק בה אמרה לנעמי שאין דבר שיוכל להפריד בין הדבקים אלא המוות בלבד. וכל כך למה? מפני שהיו מעשיה של נעמי נאים ונעימים כמו שאומר המדרש ברות רבה ב' ה', ועל כן נהגו שתיהן ערפה ורות לחיות במחיצתה, וכמו שאמרה להם שובנה בנותי, למה תלכנה עימי, העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים? היות ואין לה אפשרות לקחת אותן לכלות אם כן ודאי תהיינה זקוקות להנשא לאנשים זרים וללכת עמהם לישב בביתם, ועל כן מה להן ללכת עמה, הלא לא תוכלנה להמשיך במחיצתה לאורך ימים כי ודאי תשבנה תחת בעליהן, ישאו אותן בעלים ויקחו אותן. ואכן כאשר שמעה ערפה את הטענה הזו נפרדה מנעמי וחזרה למואב, ז"א כל ענינה של ערפה היה - נעמי. מרוב אהבתה לענמי שנאים ונעימים מעשיה, האישיות שלה משכה אותה, אז היא רצתה להיות במחיצתה, אבל כשהיא שכנעה אותה - את לא תוכלי להשאר איתי תמיד, הרי יום אחד תרצי להתחתן, את תלכי תשבי תחת בעלך אז את תעזבי אותי, אז מה את נדבקת אלי, אז שובי אל עמך וגמרנו. והיא עשתה כן.

מבואר לכאורה שכל הענין היה רק רצון הכלות להדבק בנעמי, ונמצא שכל הגרות של רות לא היתה אלא מחמת הסיבה הזו ואין זו גרות לשם שמים.

אייי. ביאור הענין שדבקות זו לא היתה לתכלית ולמטרה בפני עצמה ולשם כך נתגיירה, אלא שהיה בזה משום אמצעי להדבק בשכינה. רות בבקשתה להדבק בנעמי קיימה עצת חכמים ז"ל, הרוצה להדבק בשכינה כיצד? ככתוב בכתובות קי"א "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" וכי אפשר להדבוקי בשכינה? והא כתיב כי ה' אלהיך אש אכלה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיה לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.

הנה לימדו אותנו חז"ל, כדי שיזכה אדם להשיג את מעלת הדבקות בה' יתברך יש לו להתחבר ולהתקרב לתלמידי חכמים בכל דרך שהיא, והגם שקרבה לתלמידי חכמים זה עונג רב גם כן בחיי עולם הזה, כי טוב ונעים לו לאדם לישב במחיצתו של ת"ח, כי משאו ומתנו באמונה, דיבורו בנחת עם הבריות, דרכיו נעים מעשיו מתוקנים והוא ניכר לטובה ולברכה בכל עניניו, לא רק בחכמתו ובדעותיו אלא גם במעשיו, מוותר משלו לאחרים, מאריך אף ומוחל, מלווה וחונן, ואינו מיצר לאדם לעולם, כמו שכתוב בהרמב"ם פרק ה' בהלכות דעות.

עם אדם כזה ודאי נעים לשבת יחדיו בעולם הזה כל הזמן. ואם כן לכאורה יש בקרבה זו לתלמיד חכם משום כוונה זרה, והרי זה כמו גירות לשם אישות, שלא מקבלים אותה, אלא הביאור בעצה הזו של התדבקות בת"ח הוא, שכאשר הגיע האדם בשכלו למדרגה של דבקות בה' יתברך אלא שחסר לו עדיין דבקות אמיתית בכל הלב, כי הגוף עם כל חומריותו חוצץ בפני הלב, והשאלה הבוערת אצלו איך אפשר להתגבר על כל המונעים? איך אפשר להשיג את מעלת הדבקות בשלמות? לאדם כזה באו חז"ל ויעצו לו שיש לו לנהוג בדרך של התקרבות והתחברות לתלמיד חכם, על ידי כך הוא ילמד ממעשיו והוא יראה אותם תוך כדי שימוש ויחדרו הדברים אל פנימיותו עד שיסורו כל המונעים המעכבים אותו מלהשיג את השלמות. ומעתה נבוא לבאר דרכה של רות ומה החילוק שבינה לבין ערפה. ערפה כששמעה את דברי נעמי "שבנה בנותי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים" וכל יתר הדברים שנעמי דברה לפניהן שאין תקוה להמצאות עוד בקרבתה, כי ודאי תנשאנה לאנשים זרים ותלכנה אחריהם, ועל כן טוב להם לחזור למואב ולהנשא לאנשים בנפשם. כיון ששמעה ערפה כך מצאה כי נעמי צדקה מאד, שהרי כל רצונה וחפצה לחיות עם נעמי ולהצילה, וזה דבר שאי אפשר שיתקיים, שהרי היא תזדקק להנשא, ושוב לא תוכל להיות מנועמת בנועמה של נעמי ועל כן גמרה בליבה לחזור.

כך נהגה ערפה, אבל אצל רות נאמר "ורות דבקה בה", כי היה לרות הכרה אמיתית כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, כמו שאמר דוד המלך "ואני קרבת אלהים לי טוב", זה הטוב היחידי ורק זה הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נטעה, כדברי המסילת ישרים פרק א'. טוב יש רק אחד, דבקות בה' יתברך, כל השאר של טוב שאתה תגיד זה לא יחסי, זה הבל ושוא נטעה.

את כל זה הבינה רות, ודוקא משום כך היתה חפצה בכל לב, וזוהי העצה שנתנו חכמים ז"ל, שיתחבר לת"ח אשר מעשיהם נאים ומתוקנים, ועל כן החליטה לאחוז בדרך זו ולהתדבק בנעמי אשר מעשיה נאים ונעימים כדרשת חכמים ז"ל, אבל זה היה כדי שתזכה להדבק בשכינה, לכן היא גם אמרה, "עמך עמי ואלהייך אלהי", אז למה באשר תמותי אמות וכו', כי רק דרכך אני אוכל להשיג את השלמות, את האמונה בה' כבר היה לי קודם, אבל איך אני אשיג את זה ממעשייך הנעים והנעימים, שזה מה שאמרו חכמים, על ידי שנדבק בחכמים רואה במעשיהם, אז הוא הופך להיות דבק בשכינה.

נמצא שרות הועמדה במבחן ובנסיון מהי סיבת רצונה להדבק בנעמי, נעמי ניסתה אותה, היא רצתה לראות מה הסיבה לכן היא דחתה אותה כל הזמן, האם זה מפני שזו הדרך שעל ידה היא תוכל להשיג את הדבקות בשכינה, או שהסיבה היא הנועם שהיא מצאה בנעמי וזה מושך את ליבה להדבק בה כתכלית ולא כאמצעי להדבק בשכינה, זה היתה הבחינה שבחנה אותה נעמי, ורות עמדה בנסיון הזה, ובהסכמתה לשבת על מנה כל ימי חייה ובלבד שתסתופף בצילה של נעמי הוכיחה שכל רצונה הוא להדבק בשכינה. וההדבקות בנעמי היתה הדרך והאמצעי ה מביאים את האדם לדבקות בשכינה, וכיון שכך על כרחך שהגרות שלה לא היתה מחמת דבר אחר אלא גרות בכוונה טהורה לשם שמים. נו, אז אם גרים שהם לא חייבים להתגייר נדרשים לרמה כזאת של כוונה לשם שמים ולא לשום סיבה אחרת, אז יהודי על אחת כמה וכמה שצריך לעבוד את ה' לשם שמים ולא לשום סיבה אחרת.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.