הגמרא בברכות דף ז ע"ב, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, שנאמר "היש פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו", אשר למד לא נאמר, אלא אשר יצק, מלמד שגדולה שימושה יותר מלימודה.

עיקר הלימוד הוא המעשה, שידע האדם איך להעמיד צעדיו בחיים, ואיך להתנהג בכל פרט ופרט, אף אחר שלמד האדם והשיג הרבה ידיעות בתורה, מכל מקום נשאר עדיין נבוך בחיים ואינו יודע איך לפנות לכאן ולכאן, ובפרטי המעשים איך לעשות כך או כך, ואין זה מפני שעוד חסר לו ידיעות, כי יתכן שכל מה שיתרבו אצלו הידיעות יתרבו הספקות, ולא מפני שבתורה אין חס ושלום בירור מוחלט, אלא הוא חסרון באדם המקבל. ז"א אדם יכול לרכוש הרבה ידיעות אבל באופן המעשי הוא חסר, כי הוא לא ראה איך מבצעים דבר עד תכליתו ומכל צדדיו. שאם לא ראה לפניו ציור חושי מאחד שהלך כל ימיו בדרכי התורה, ולא גרע ולא הוסיף אף כחוט השערה, לא יוכל בשום אופן להבין איך לקבל את התורה ולסדרה אצלו בחיים, מפני ריבוי השאלות שיעמדו לו על הדרך, ואשר על כן חייבה התורה את האדם שמלבד מה שהולך אצל רב ללמוד ממנו תורת החכמה, עוד צריך להיות אצל רב ללמוד אצלו תורת המעשה, ולא יסתפק בזה רק לדעת אופני הלימוד, כי על זה דייקו ז"ל אשר למד לא נאמר, אלא אשר יצק. ז"א גדול שימושה מלימודה, מה שהוא רואה בפועל את רבו עושה מעשים. בפרט במסכת חולין ובהלכות שחיטה אז אנשים יכולים ללמוד את הכל שולחן ערוך עם כל נושאי כלים וכו' ולהתחיל מהגמרות ראשונים ואחרונים, אבל אם הוא לא ראה בבהמה את כל האיברים, והוא לא ראה שבעים טרפיות והוא לא ראה את כל הדברים האלה, איך הוא ידע בכלל? יש דברים שרק באופן מעשי, בדיקת הסכין איך ידע? אם לא ילמדו אותו מה זה הרגש, מה זה פגימה קלה כל שהוא, שינוי טעם, כל מיני מושגים כאלה ואחרים בין אם הם להלכה אבל צריך לראות מה זה, איך זה, איך תדע, תסביר לי אתה מהלימוד איך זה, אי אפשר שאדם ידע בלי שימוש, צריך שימוש. אפשר ללמוד הלכות מילה אבל צריך שימוש, צריך לדעת איך עושים. אדם לומד סת"ם, ספרי תורה תפילין ומזוזות, צריך לדעת באופן שימוש איך עושים, איך כותבים, איך מחזיקים את היד, את הקולמוס, את היד,  מעבר לדינים וההלכות הנ וספים צריך שימוש, בכל דבר צריך שימוש.

אז לכן נשאלת השאלה ולכאורה האם לא למד אלישע מאליהו? אלא שעיקר לימודו היה אשר יצק, וזהו השימוש בפועל, כדי שידע תמיד איך להתנהג בכל פרט, ועל כל ספק ושאלה שתבוא לידו יוכל לפותרן, שיזכור ההלכה מהמעשה שראה. קוראים לזה גם מעשה רב, שרואים איך הרב התנהג בחייו זה נקרא מעשה רב, ויזכור ההלכה מהמעשה שראה. איך כתוב אצל פנחס, ראה מעשה ונזכר הלכה, ז"א יזכור את ההלכה מהמעשה שראה, וכמו שעיקר הביקוש מרבו שלימדו חכמה הוא בחינת השימוש, אז כמו שהעיקר כשאתה מבקש מהרב שלך שאתה לומד ממנו חכמה העיקר זה הביקוש בחינת השימוש, לראות את הדברים בפועל ובמעשה כן התועלת מדיבוק חברים של חבורה גבוהה בחינת השימוש הוא העיקר, מה התועלת הכי גדולה מדיבוק חברים? כשאתה נמצא בחבורה גבוהה של לומדי תורה מבקשי האמת, בחינת השימוש הוא העיקר, ואין לו להסתפק במה שנמצא בחברתם בעת הלימוד כי אם בעת המעשה יפנה לצדדים האחרים בודאי יחסר לו מכל וכל. צריך להיות איתם גם בשעת המעשה. כי גדול הוא השימוש שמראה לאדם בחינת הישרות ובחינת העקמימות, בלי שימוש לא תדע מה ישר ומה עקום, וגם איכות היכולת, עד כמה שיכול להגיע במדרגת השלמות, מתי זה יכול להיות? רק בהמצאו בחבורה וכשהוא רואה את חבריו ואת דרכם בעבודת ה', כמו שאמרו ז"ל בבא בתרא ע"ה, מלמד שכל אחד נכווה מחופתו של חברו. ביאר המסילת ישרים, אין זה מטעם הקנאה כשאדם נמצא בעולם האמת הוא נכווה מחופתו של חברו  מטעם קנאה, אלא מצד ראותו עצמו חסר מן השלמות מדרגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חברו, ולכן על כל אדם להמצא בחבורה גבוהה ולהתלמד מחבריו וממי שגדולים ממנו, כדי שיוכל להשיג גם כן את מה שהשיגו הם בשלמות. שלא יצטרך להכוות מחופת חבריו.

ע"י השימוש מלבד מה שיראה האדם בחוש, אפשרות יכולת ההשגה, עוד יראה את כל האמצעים והתחבולות שצריך האדם להשתמש בהם למלחמת היצר והשגת השלמות. מה שבלימוד לבד לא ישיג את כל זה. אמנם גם בעבודת השימוש גופא יש חילוק בין שימוש שלא בשעת הנסיון ובין שימוש בשעת הנסיון. וכמעט שכל עיקר תועלת השימוש הוא דוקא בשעת הנסיון. ז"א, מהשימוש אמרנו האדם ידע איך להשיג את המדרגות הגבוהה והשלמות, לבד מה שהוא ילמד ויראה בחוש את האפשרות של היכולת של ההשגה המקסימלית, הוא גם יראה ע"י שהוא משמש ת"ח אמיתי הוא יראה את כל האמצעים והתחבולות שצריך אדם להשתמש בהם למלחמת היצר והשגת השלמות, מה שבלימוד לבד לא ישיג את כל זה.

יש פה בקהילות פז כמה אנשים ישנונים, שהם קשה להם לקום בבוקר. ולא ידעו מה לעשות בשביל לקום בבוקר, אז אמרתי להם עצה, שיתקעו לי תקיעת כף שאם הם לא קמים במשך חודש רצוף בנץ כל יום שהם לא קמים הם קונסים את עצמם בתקיעת כף ללמוד ארבע שעות רצופות בתענית דיבור על הרגליים, בעמידה, לא בישיבה. וזה עובד נפלא. שגם אם הוא לא קם בבוקר אז לפחות הוא לומד ארבע שעות, אבל הוא מרגיש ארבע שעות עמידה על הרגליים, זה לא קל, אז מה יותר קל, לזנק על הרגליים בבוקר לכמה דקות ואחרי זה יכול לשבת מתי שהוא רוצה, או לעמוד ארבע שעות וללמוד. משני המקרים הוא לא מפסיד, אם הוא קם בנץ אז מובטח לו שלא יזוק כל אותו יום ויהיה בן עולם הבא, ואם הוא לא קם אז בשביל שלא יפסיד אז הוא ילמד תורה ארבע שעות ויהיה לו חיי עולם הבא, כנגד מה שהוא לומד. מכל מקום, העצה הזאת מאד מועילה והיא עובדת, ואז כשאומרים לו ארבע שעות בעמידה, טוז הוא קם מיד ועומד על רגליו. אז ז"א זה תכסיסים,  תחבולות, תחבולות, בתחבולות תעשה לך מלחמה נגד היצר הרע. וכמעט שכל עיקר תועלת השימוש הוא דוקא בשעת הנסיון, יש שימוש שלא בשעת נסיון יש בשעת נסיון, אבל העיקר הוא בעיקר בשעת הנסיון.

כל זה הקדמה למה שנלמד עכשיו מרות ונעמי וערפה. ואת זה נלמד מפרשת נעמי ורות. כי לפי הבטתנו הראשונה בהביטנו על מגילת רות פליאות רבות יעמדו לנו בדבר, שהלא רות בת מלכים היתה, אתם יודעים פעם החרדים היו שואלים אותי שאלות, תגיד לי זה אמיתי שיש בעלי תשובה? בהתחלה, זה אמיתי שיש בעלי תשובה? מה קרה להם? למה הם חוזרים בתשובה, מה חסר להם? מה שהם רוצים הם עושים, כל מה שהם רוצים יש להם, אין להם שום, למה שיחזרו בתשובה החרדים? אתם שומעים? זה רק מראה את חולשת ההכרה שלהם במה שהם נמצאים. אז שואלים מה ראתה לפרוש מהעבר שלה בת מלכים, בת מלכים מה ראתה לפרוש מהעבר שלה? ולהכנס תחת כנפי השכינה לקבל עליה עול המצוות הרבות והחמורות, מה ראתה? יבוא בן אדם ויעמיס על עצמו כל כך הרבה דברים כשהוא לא חייב בהם? מאין בא לה ההרגש הזה, וכל ההסכמה והמסירות נפש, שכל הדמיונות והנסיונות לא יעמדו לה למפריע להסכמתה. הרי בן אדם יש לו איזה דמיון הוא כבר חורג ממסגרתו, אפילו הוא חרדי הוא כבר הולך לכיוון הזה, לא כולם יכולים לעמוד בנסיונות, והיא - מסירות נפש, שכל הדמיונות והנסיונות לא עמדו להסכמתה שהיא הסכימה ללכת ולהתגייר. ומה שיותר תמוה, שעד עכשיו בתחילת ימי העוני וגם מקודם שעוד היתה משפחת נעמי במצב העושר והשלוה, לא נתעוררה רות להתגייר, ועכשיו שכבר ירדו בשפל המצב עד דיוטא התחתונה דוקא בשעה זו נתעוררה רות להתגייר.

למדנו אתמול שהגיור שלה היה גיור בבחינת גיור לשם אישות, שככה ניכר כך עשו מחלון וכליון. אז עכשיו עכשיו דוקא שנעמי היתה בשפל המצב וירדה עד הדיוטה התחתונה עד המדרגה התחתונה, דוקא בשעה זו נתעוררה רות להתגייר, ותיכף ומיד הסכימה בהסכמה חזקה, ושתדעו לכם זה הסוד הגדול, כשאדם רוצה לעשות משהו אם יש לו הסכמה אמיצה אז הוא יכול לעמוד בכל הנסיונות, אבל אם ההסכמה רפיה, לא מוחלטת לגמרי, לא בכל מחיר, אז הוא יפול, לא יעמוד בנסיונות. רק אם ההסכמה מוחלטת וחזקה. ותיכף ומיד הסכימה בהסכמה חזקה עד שכל מה שדיברה נעמי לצייר לה את הנסיונות ואת העול הקשה מה יקרה לה וכמה קשה להיות יהודיה וזה, לא נתפעלה כלום ממה שהיא אומרת לה, ועל הכל ענתה לה בחוזק, באשר תלכי אלך. לפי שכלנו היה צריך להיות ההיפך, טבע האדם כשהוא רואה נסיון שדוחק בו מן הדבר שהוא רוצה להתקרב אליו, אז הוא אומר אתה יודע מה אם ככה עזוב אותי, לא רוצה, מה אתה בא לי פה אתה מה זה, לא רוצה, אז איך היה הדבר?

ועוד צריכים להבין את התשובות של רות לנעמי, חכמים ז"ל ביבמות מ"ז אומרים לנו שעל כל דבר שאמרה לה נעמי ענתה תשובה מיוחדת, נעמי אמרה לה, אסור לנו תחום שבת, אסור לצאת מחוץ לעיר מתחום שבת, אלפיים אמה, אמרה לה "באשר תלכי אלך", אין בעיה, את לא הולכת גם אני הולכת, את הולכת גם אני הולכת, מה שאת עושה אני עושה, אין בעיה. אמרה לה אסור לנו דין יחוד, להתייחד, אמרה לה באשר תליני אלין, איפה מותר מה מותר ככה אני עושה בדיוק כמוך. אמרה לה בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות של גויים, אמרה לה אשר תלכי אלך, הולכים לבית כנסת, בית מדרש אני הולכת, לא הולכים לקרקס ולא לתאטרון לא הולכת, איפה שתלכי אני אלך. על כל דבר ענתה לה תשובה מיוחדת. אח"כ כתוב "ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה ולכאורה נשאל למה היא ענתה לה על כל שאלה תשובה מיוחדת ולא ענתה לה באופן כללי, בלשון אעפ"כ, תשמעו לנו אסור איסור יחוד, אעפ"כ, אצלנו לא הולכים לקרקס - אעפ"כ, למה לא ענתה לה כמו שמצינו אצל אאע"ה שעל כל מה שאמר לו השטן ענה לו אעפ"כ.

אמנם נוכל להבין שגם עד עכשיו לא היתה רות בהכרה פשוטה, ויתכן שגם מה שבחרה מתחילה ללכת מבית מלכים מפני הכרתה שחיי עולם הזה הם חיים חולפים, חיים פשוטים, שהנפש הגבוהה לא תמלא בהם, כי אי אפשר להיות שחיי התאוה והכבוד זה תכלית האדם והמטרה בעולם, וגם זאת היא ידעה שתורת ה' היא נותנת לאדם חיים גבוהים, חיי נועם, ליהנות מאור האמת, ולעלות על במותי על, עד שלמטרה הזו עזבה רות את כל בית אביה והלכה לגור בבית נעמי, כדי להתלמד ממנה איך תשיג גם היא את אורח החיים למעלה למשכיל.

ומבואר בחז"ל, שלא שאל בועז למי הנערה הזאת, אלא מפני שדברי צניעות וחכמה ראה בה, שתי שיבולים ליקטה שלשה לא ליקטה, כדין לקט, ומאין ידעה את כל אלה אם לא שנעמי לימדה לה את דיני התורה בכל חיי האדם, על כל שעל וצעד. אמנם כשם שכל עניני עולם הזה הם רק ערבים לשעתם כי הנאתם חולפת מהרה, כן יתכן שגם ענינים רוחניים בקיום התורה הם בגדר ערב לשעתו, שאם אין האדם מתלמד לשבור מידותיו ולעמוד בנסיון, אינו בטוח עם קיום התורה כי כמוץ יהיה חס ושלום לפני רוח הנסיון.

ז"א מה אמרנו, אנחנו יכולים להבין שהכרה שהיתה של רות לא היתה פשוטה כל כך, יכול להיות שמה שהיא בחרה זה בגלל שהיא ידעה שהחיים האלה אפסיים לעומת חיי הרוח של התורה הקדושה והיא באה והיא רוצה להתלמד והכל וכמו שראה בועז שבאמת היא למדה את כל הדינים, היא מתנהגת בדרך של תורה וכו'. אבל יכול להיות שכמו שעניני עולם הזה הם ערבים לשעתם והנאה חולפת יכול להיות שגם ענינים רוחניים כשמקיימים תורה גם זה בגדר ערב לשעתו, למה? שאם אין אדם מתלמד לשבור את מידותיו ולעמוד בנסיון אינו בטוח עם קיום התורה כמו שנופלים חללים רבים. הנה, בנושא הכשרות יש אנשים נופלים, כל התורה שלהם לא ש ווה גרוש, אומרים לו שמע, יש סכנה, סכנה נבלות וטרפות, סכנה של נבלות וטרפות, עזוב אותך נו, אני סומך על ההוא וסומך על ההוא, איפה כל התורה הלכה, איפה יראת שמים, איפה הדאגה, איפה החשש, איפה. איפה? כלום. הגיע נסיון קל, לסתום את הפה ולא לאכול בגלל חשש, שום דבר אני אוכל תביא תביא עוד מנה, תביא. מה אתה שווה, חרטה ברטה אתה, אתה יהודי? אתה יהודי כל זמן שזה לא מפריע לתאוות שלך, זה היהדות שלך, אתה לא מגיע אפילו לגיורת רות באפס קצהו. כי אז יהיה כמוץ לפני רוח. כשבא הנסיון שמה נבדק האדם, ולא נקרא יראת ה' עומדת לעד אלא רק אם היא טהורה ואינה צריכה לשום סיוע מן הצד, שיכול להתעלות בקיום התורה אפילו בחסרון כל. לא יחסר רק אוכל, עופות ופטרוזיליה, אלא יחסר כל, גם כסף פרוטה לפורטה לא יהיה לו. גם לא יהיה לו משכן לדור בו, אפילו אם יחסר כל, אדם שיכול להתעלות בקיום התורה אפילו בחסרון כל, זה נקרא יראת ה' עומדת לעד. אבל זה רק שהיא טהורה והיא לא צריכה שום סיוע מן הצד, כדי שיוכל לעלות ולהתעלות בקיום התורה אפילו בחסרון כל.

וכן לא נוכל להסכים על האדם שיש לו דבר זה מחלקי התורה והשלמות אלא רק אם לחם בעד הדבר ועמד בנסיון ונשאר מנצח.

ויתכן שמפני שהיתה תשוקתה ורצונה של רות גבוה להשיג חיי האמת, לא מצאה את מבוקשה בכל עת שהיתה נעמי במצב השלוה, מפני שראתה קיום התורה רק משלות הגוף והנפש, אז יתכן מאד שמפני שהתשוקה והרצון של רות היה גבוה להשיג חיי אמת, זה עוד מתחילה, לא מצאה את מבוקשה בכל עת שהיתה נעמי במצב שלוה, כי ראתה רק קיום תורה מתוך שלוה של הגוף והנפש, ורק על ידי זה ששמשה את נעמי והסתכלה בכל הנהגתה בכל ימי הנסיון, אז ראתה בחוש עד כמה גדול כוח התורה שנותנת כח ורוח חיים באדם לעמוד למעלה מכל המצבים ולהתעלות מכל נסיון. מה שאין זה בכח האנושי. ואחר שראתה כך מיד משכה את ליבה לזרוק את כל העבר שלה ולהסתפח טוטאלית בנחלת ה'.

וזה מספר לנו הכתוב, "ויהי כבואנה בית לחם ותהום כל העיר אליהם ותאמרנה הזאת נעמי, ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי, קראנה לי מרה כי המר שדי לי מאד. אני מלאה הלכתי וריקה משיבני ה', למה תקראנה לי נעמי וה' ענה בי ושדי הרע לי". תמוה הדבר, הלא היתה נעמי מפורסמת וחשובה בעת ההיא, ובנוהג שבעולם אם איש מפורסם יורד ממצבו משתדל אצל אוהביו ומכיריו שיחזיקו בידו לבל ימוטו רגליו לגמרי, ועוד, יוכל לחזור למצבו הראשון, ומפני מה לא התנהגה גם נעמי באופן זה לחזור להשתדל למצבה הראשון? ומפני מה משכה על עצמה את תמונת העצב שגם בבואה גלתה לכל את כל מרירות ליבה וכמעט נואש, למה עשתה זאת? ומה גם שהקפידה על שקראו לה בשם נעמי ודייקה בדבריה שיקראו לה דוקא בשם מרה.

פעולה גבוהה מאד עשתה נעמי בדבריה אלו, ולא מרוב מרירות הלב ודאגת הנפש על אבדן העושר והכבוד, אלא להיפך, מרוב אומץ לב וגבורת הנפש להודיע לכל שכל היסורים הבאים על האדם אין כוונת ה' יתברך שיסבול האדם צער כדי להענש בעד העבירה שעשה אלא נתינת היסורים מאת ה' זה בשביל שיפשפש באדם במעשיו להכיר את חטאו ולשוב מדרכו הרעה ואז ינצל מן היסורים. זה היא רצתה לפרסם.

האדם הגבוה מרגיש היטב את הכוונה והתכלית של כל דבר, כשהוא רואה שיסורים באים עליו מיד הוא מפשפש במעשיו, היסורים בשבילו זה כמו מראה שמשקפת את מצבו, שאם רוצה לדעת באיזה צד הוא מלוכלך הוא מביט במראה, ככה יסורים אצל אדם גבוה מעלה אם רוצה לדעת חסרונו ובאיזה דבר נכשל, מביט ומדקדק ביסורים בכמותן באיכותן וכל מהותן, כי במידה שאדם מודד מודדין לו. והיסורים שהקב"ה מביא על האדם מדויקים היטב כחוט השערה לפי איכות החטא.

ויתכן שזו היתה פעולת נעמי, שאחר שראתה שירדה ממצבה מדרגה אחר מדרגה, הרגישה שאין זה מקרה חס ושלום, אלא סיבה מאת ה' לעורר לה על חטאתה. מה היה החטא שלה? מה שיצאה מארץ ישראל לחוץ לארץ בשביל צרות עין, כמו שאמרו חכמים ז"ל, בעלה היה גדול הדור והם היו עשירים גדולים והיה רעב בארץ וכל העניים דופקים להם בדלת, רוצים לאכול, אתם עשירים תנו לנו לאכול, ומפני צרות העין שהטרידו אותם והיו צריכים לפרנס את כל הרעבים הם עזבו את הארץ והלכו.

אז היא הבינה שה' רוצה לעורר אותה על חטאתה, ומה שיצאה מהארץ לחו"ל בשביל צרות עין כמבואר בחכמים ז"ל. ואם ראתה שעד עכשיו עוד לא פסקה ממנה הרעה, אות הוא שעוד לא טיהרה נפשה מן החטא. ואשר על כן היתה תמיד עסוקה ברעיונות והרהורי תשובה על חטאה, ומפני זה דוקא מאסה באופני התחבולה להיטיב לעצמה, תראו איזה חכמה, היא לא חיפשה תחבולות להיטיב לעצמה ולהשתדל לחזור למצבה הראשון, למה? כי היד ה' תקצר לפתוח לה פתח ולהצמיח לה הישועה? היא צריכה לעשות השתדלות בעצמה, לחזור למצבה הקודם? מי שלקח לה הכל יכול להחזיר לה הכל, היא לא צריכה לטרוח בעבור זה ולא לחפש עצות איך לשפר את מצבה, היא צריכה לעבוד על תשובה. ואם רואה שרצון ההשגה העליונה בדבר שעדיין היא תהיה עניה כדי לתקן את חטאה, איך היא תוכל להתנהג בעצות להיטיב לעצמה? הרי לא יועיל רק יקלקל את ההרגשה והחרטה. ולעצמה היא לא תיטיב כלום, אז אדרבה, כל זמן שה' לא סילק ממנה את המצב משמע שהיא עדיין לא תיקנה, ואם היא תסלק בעצמה אז היא לא תעשה תשובה עד הסוף, אז זה לא יועיל, היא לא תיטיב לעצמה כלום.

ומבהיל הדבר עד כמה הגיעה למדרגת הרגשת החטא, ובודאי שלא בשעה אחת הגיעה לעשות פעולה כזו, מוכרחים אנו להבין שכל ימי היותה בשדה מואב הרגישה היטב את יד ה' שנגעה בה, וידעה חובתה ועבודתה שמוטל עליה לעשות בעת הזאת. לכן, אחר ששמעה שפקד ה' את עצמו הרגישה כעת שהיא מחויבת לשוב אל בית לחם למקום שגרה מתחילה, לפרסם שם את כל ענין ההשגחה ואת גנות החסרון ולהורות הלכה לרבים שאין אדם מרויח כלום במה שמקצר מקיום התורה בשביל אהבת עצמו. שהם קיצרו בעבודת ה' במקום לפרנס את העניים, ה' נתן להם הרבה ממון, יכלו לפרנס את העניים שזה המטרה שה' מעשיר אדם, והם לא עשו כן, הם קיצרו, ה' קיצר להם, השאיר אותם עניים גמורים. שירגישו מה הרגישו אלה שדפקו להם בדלת. וצריך לשלוח את רות לשדה ללקוט חיטים ושעורים בשביל שיהיה מה לאכול. אבל מה היא עשתה? תראו איזה תשובה רבתי, היא לא רק חזרה בתשובה, היא פרסמה זאת ברבים, שידעו כולם מה זה השגחה, שהקב"ה משלם לכל אחד בדיוק כפי החסרון שהוא עשה, וכמה מגונה החסרון שאדם מתעלם מרצון הבורא והורתה הלכה לרבים שלא מרויחים כלום במה שמקצרים מקיום התורה בשביל אהבת עצמו.

וכאן היתה פרשת הדרכים שבין ערפה לרות. ערפה, אע"פ שמתחילה היתה יכולה להתקיים אצל נעמי, בבחינת הלימוד שלא בשעת נסיון, ערפה בהתחלה יכלה להתקיים אצל נעמי, כי אז היא היתה מתלמדת מנעמי בנעימות דרכיה והכל, אבל זה היה שלא בשעת נסיון, אבל כיון שהתברר לה כעת המטרה של נעמי בלכתה, שכל הכוונה שלה שהיא חוזרת בית לחם זה לתיקון החסרון, הידיעה הזאת גרמה לה לפחד מיראת הנסיונות שיש לה על הדרך הזה ודחפה אותה לחוץ. בעצם שהבינה שאין לה תקוה, ולא ישאר המצב כמו שהיה קודם, ממילא הבינה שאין לה יותר מה לחפש פה, ונפסקה התקשרות הכלה שהיתה לה עד עכשיו בינה לבין עם ישראל. ונתפתתה לדברי נעמי ושבה אל אביה ולעמה. זה גם בגלל שהיא לא תיקנה עדיין מידותיה ומידותיה הפחותות הכריעו שאכן זה כוונתה ורצונה הטוב של נעמי לטובתה לשלח אותה לעמה. מזה ראיה שגם מתחילה לא היתה תשוקתה להגיע אל חיי האמת.

לא כן היתה המטרה של רות, שגם עד עכשיו ביקשה את חיי האמת, עד עכשיו פירושו גם בשעת הנסיון, לכן השיגה עכשיו את התועלת היותר גדולה מכל שהיה לה עד עכשיו. וכמה שהיתה יודעת מכוונתה של נעמי וממטרת לכתה שזה הכוונות שלה, עוד התחזקה יותר רות ללכת אחריה ואיתה, כי ראתה בחוש כמה גדול כח התורה, כשהתורה האמיתית אצל בן אדם הוא לא נכנע ולא נשבר ולא מתחלף ולא משתנה, ודוקא עכשיו היה אצלה הסכמה אחרונה להתגייר וללכת בדרכי התורה, "ותרא כי מתאמצת היא ללכת" ועיקר הראיה והראיה על התאמצותה זה מה שמסרה נפשה על בחינת השימוש, לשמש את נעמי, ולא הסתפקה בבחינת הלימוד, כי הם הגיעו עכשיו למעשה. כל הלימודים עכשיו בבחינת הנסיון הגיעו למעשה. ועל זה נאמר "ותחדל לדבר עמה" כי הבינה נעמי כי רות בודאי תצליח ותשיג את מטרתה בגירות.

מזה יש לנו ציור חושי כי השגתה בבחינת השימוש היה רק על ידי השימוש בשעת הנסיון, כי אז נתברר לה כי רק זהו העיקר ורק שם צריך המבקש לבקש.

אמנם שתחילתן מר אבל סופן הצלחה גדולה, כי על ידי הרגשת החטא והפקרת הסיבות הטבעיות להיטיב את מצבה, פעלה על רות להתגייר ולהתאמץ ללכת עמה, אם היא היתה רואה שהיא אינטרסנטית ומחפשת אז אפשר שרות לא היתה נדבקת, רות נתפעלה דוקא מזה שראתה שהיא ויתרה על כל דרך להיטיב את מצבה והפקירה את כל הסיבות הטבעיות להיטיב את מצבה. אז היא ראתה תורת אמת וזה פעל על רות להתגייר ולהתאמץ ללכת עמה, עד שנתגלגל הדבר שיצא ממנה דוד המלך עליו השלום, זה בגנים נכנס.

כן כל מי שהוא קשור מבחינת השימוש יראה ויביט על צער הנסיונות, ויראה אח"כ את הנחמה והגדולה שבטובות שהשיגה רות זה גופא שנתגיירה, וזה שאמר לה בועז, "תהי משכורתך שלמה מאת ה', כי באת לחסות" עיקר השכר זה הגירות והתחלפות הלב לבקשת האמת. זאת היתה רות, אם המלכות. ז"א היא היה לה בקשת האמת עד תכלית. ומתי היא ראתה את האמת לאמיתה? בשעת הנסיון של נעמי שעמדה בזה ולא ניסתה להיטיב את מצבה.

אומר אותו דבר בעל מדרגת האדם, הסבא מנובהרדוק, שאדם יבחן לא בעתות שלוה, אתה רוצה לראות אם אתה דתי אם אתה חרדי, זה מתי שבא הנסיון, שמה רואים אם אתה חרדי, אם אתה חרד על דבר ה', לא חרדי עם בגדים, חרד על דבר ה'. מתי רואים את זה? בשעת הנסיון. הוא נותן דוגמא, אדם צריך להתפלל תפילת שמונה עשרה בעמידה, וברוסיה היו נוסעים ברכבות לפעמים שלשה ימים ארבעה ימים, יש רכבות שישה ימים, ואדם שתפס מקום ישיבה אז הוא יושב, אבל יש צפיפות לפעמים ברכבות האלה ואם אחד קם השני יושב, והנה הגיעה שעת תפילת מנחה, אם הוא יקום יתפסו לו את המקום ועכשיו שלשה ימים הוא יצטרך להיות בעמידה. האם הוא יקום עכשיו להתפלל בעמידה או שהוא יתפלל בישיבה כדי לא להפסיד את המקום. הנה, נתנו לו נסיון מן השמים.

אדם נבחן בשעת הנסיון. והנה עכשיו נפל נסיון שפתאום מתברר לאנשים שיש חשש גדול בכל השחיטה. ואתמול בדקנו בעוד מקום, בשתי כשרויות, וצילמנו ורואים שמה כשרויות שהם בד"צים, רואים שמה שהשוחטים שוחטים, שוחטים לאט, עשר שתים עשרה עופות בדקה, זה נחשב לאט, בתעשיה, כן. וכל ארבעים עופות הם בודקים את הסכין, אבל מי בודק את הסכין? השוחט בעצמו, ואין בודק בכלל, ואחרי זה הוא שוחט עוד ארבעים והוא בודק עוד פעם לבד, ואחרי ארבעים עוד וככה מאות, והוא בודק לבד, ואיך הוא בודק? ברטוב, והבדיקה הזאת היא לא נותנת להרגיש פגימה כל שהוא, ובמשך כל השחיטה הם לא פסלו שום דבר, והם שחטו שבעת אלפים עוף, ועוד דבר, הרב מרדכי עזרן בדק חמישים עופות, כמה הם הגיעו למפרקת? בערך שלשים אחוז, מתוך חמישים עוף שהוא בדק בערך 15 היו מפרקת, שהסכין הגיעה למפרקת, מתוך חמישים, אז אם זה שלשים אחוז מתוך שבעת אלפים, כמה זה שלשים אחוז? הא? אלפיים פלוס, אז אם זה אלפיים פלוס פגעו במפרקת, איך לא נפגמה הסכין? וזה שני בד"צים, ואין שום דבר, אין שום בודק, והם עושים את זה לבד והבדיקה, יש סרטון, אנחנו יכולים להראות, הבדיקה טרררר טררר טרר זהו, זה הקצב, טרר טרר טרר, ברטוב. אח"כ רואים בדיקת צומת הגידים, אז רואים שמה בוקא דאטמא, יש מקום שהירך יכול להתפרק, אז בודקים שמה, אז אחד אחרי שהוא בודק את צומת הגידים רואים שהוא בודק את הבוקא דאטמא, ויש עוד אחד שבודק גם צומת הגידים, אז רואים שהוא בודק צומת הגידים ולא בודק בוקא דאטמא, אבל כשניגש אליו הרב מרדכי עזרן ואמר, אפשר לצלם? פתאום אחרי שהוא אמר לו אפשר לצלם הוא התחיל לבדוק, אבל הוא לא בדק כמו שההוא בלחיצה, הוא עשה ככה טרררררררר להזיז אותם לראות אם הם עודים במקום או  לא ואח"כ בדק את צומת הגידים, אז רואים שהמצלמה השפיעה עליו להתחיל לבדוק, מה שהו אלא עושה. דבר נוסף, רואים שמה שאחד מהמקרים הוא מותח את הגידים בשביל לבדוק ונקרע, אז הוא מוריד רגל זה סימן שזה טרף וממשיך. ואח"כ רואים שהוא עושה עוד פעם וקורע ולא הוריד רגל, פירושו שזה נסע חלק, אפילו שנקרע הגיד, נסע חלק. אם זה מהבלבול של המצלמה, אם זה לא יודע מה, נסע חלק. מישהו יאכל את זה השבוע. וזה טרף. נו, זה שני בד"צים. בד"צ אחד צולם ובד"צ ראשון רק ראו אותו בעיניים. אחד מפורסם מאד ואחד ידעו שיש אצלו קצת בעיות, אני לא רוצה להגיד עד כמה אבל זהו. נו, הנה, הלכנו לצלם לראות וכו' וכו', ויש דברים שהם מקפידים יפה, שוטפים טוב, צרירת דם מורידים, אם לא מחזירים שוב, דברים נפלאים בהמשך, אבל בהתחלה יש לנו בעיה עם הסכינים ששמה זה הנבלות והטרפות שמנבלים ומטריפים בעצמם, לא מצד העוף עצמו אלא מצד השוחט עצמו. נו, אז מה עושים עכשיו?  ואנשים ממשיכים לאכול, כי היהודי נבחן בשעת הנסיון. בשעת הנסיון.

נו, אז יש מה ללמוד מרות, רות המואביה. אוה, ממנה יצא דוד המלך, ומלך המשיח, מאשה כזאת שדבקה באמת או בשעת הנסיון מפקירה הכל ובאה מבית מלכים וזורקת הכל מאחוריה ורואה את חברתה שהיא הולכת ומפנה עורף והיא נשארת, ולא מעניין אותה החברה ולא הנסיון, זאת דבקות אמיתית, ואתמול למדנו שכל מה שהתחברה זה כדי להשיג את השלמות על ידי זה שהיא נדבקת, כמו שכתוב הרוצה להדבק בקב"ה ידבק בתלמידי חכמים, היא נדבקה בנעמי כדי להשיג דבקות בה' בשלמות, והיא השיגה זאת ולכן זכתה למלכות בית דוד. הלואי עלינו.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל....