"והיו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני".

ידוע כי ביום מתן תורה נותנים תורה מן השמים, אולם זקוקים גם לקבלת התורה מצד האדם, וזה תלוי בהכנה שמכין עצמו לקבלת התורה. ההכנה הזאת נאמר עליה פרשה בתורה, "לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והיו נכונים ליום השלישי". רגילים להתייחס אל הכנה למצוה כענין חיובי, ההכנה לשבת היא הכנת צרכי שבת כגון מלבושי שבת, אולם בהכנה לקבלת התורה לא מצאנו שום הכנה חיובית, דהיינו פעולת מעשה, אלא כתוב אל  תגשו אל אשה, אל תגשו זה הכנה בדרך שלילית, באל, בשב ואל תעשה, לא בקום ועשה. הפרישות היא ההתנתקות מענינים גשמיים באופן של שלילה, היעדר העשיה הוא המכשיר אותנו  לקבלת התורה. אז לא כמו בשבת שאתה קם ועושה, מכין מאכל, מכין משתה, מכין בגדים וכו', אלא פה בשלילת דברים אתה מתקדש ומכין את עצמך לקבלת התורה. פורש ומתנתק מענינים גשמיים.

ביאור הענין כי גופה של קבלת התורה אינו מעשה של אדם כלל, המעשה הוא רק מן השמים, והוא הנקרא מתן תורה, ז"א אין מצד האדם קבלה באופן של תן וקח, זה הכל מתן, נותנים לנו, אבל מה זה הקבלת תורה של הבן אדם? מה זה הקבלה? אז מה זה המקבל? מה הוא עושה? הוא לא עושה כלום, אלא היעדר, אדרבא, לפי גודל ההיעדר כך גודל הקבלה. ז"א, הוא מעדיר מעצמו גשמיות, פרישות, מתרחק מתאוות, ככל שהוא מעדיר מעצמו  מהגשמיות כך כלי הקיבול שלו לקבל בגדול, אבל זה לא בקום ומקבלים, תפנה מקום, "ואנכי פיניתי הבית".

ההכנה לקבלת שבת, גם הכנה לשאר מצוות זה בכלל זה, כי הכנת לקבלת שבת הלא היא ההכנה לקבלת קדושת שבת בעצמו, והכנה לקבלה אינו באופן חיובי, אלא עשיית עצמו כלי ראוי לקבלת שבת. אז יש דברים שאתה צריך הכנה מעשית לפעול, ויש מצב שאתה צריך להכין את עצמך לקבל שבת, דהיינו באופן כזה שאתה פשוט מאד הופך את עצמך להיות כלי הראוי. הבא להניח תפילין והוא חפץ להשריש בעצמו את השפעת המצוה, לא רק להניח כקוף, אלא להשריש את ההשפעה של המצוה, אז עליו לעמוד לפני הנחת תפילין להתבונן קמעא, האם אני מניח את התפילין מתוך תשוקה לכך?

כמו כן בכל מעשי המצוות, מהי הכנה - הריני מזמן את פי ולייחד את עצמי לקבלת השפעה זו.

יש שואלים, מאחר שאנו עוסקים ועסוקים בתורה למה אנחנו לא מגיעים למדרגה שקבענו לעצמנו שנגיע אליה? לא כל בן אדם לצערנו מציב לו מטרה, יש כאלה מציבים גם מטרה ואחרי יומיים לא עומדים בה, אבל מכל מקום למה לא מגיעים?

התשובה כי קבלת התורה זקוקה להכנה, וחסרון בהכנה גורם לחסרון בקבלה, ממילא הוא לא זוכה לקבל תורה. אז עליהם ליצור בעצמם כלי ראוי לקבלת התורה. אם יחליט אדם בעצמו שבשעה שהוא פותח את הגמרא כי הוא חפץ שהתורה של היום הזה תקלט בו, ותשפיע בו את השפעתה, אז כפי גודל ההחלטה כך יעניקו לו  יותר קדושת התורה. כי הוא עשה את עצמו כלי קיבול. ומאחר שנתבאר לנו כי יצירת כלי קיבול הוא דוקא ע"י המנעות מענינים אחרים, דהיינו שלא יהיה תפוס בענינים אחרים, שלא יסיח את דעתו לדברים אחרים, נמצא כי האדם מצד עצמו הוא כלי ראוי ומוכן לקבלת הקדושה, וכל מה שהוא לא מקבל אין זה אלא מפני טמטום הלב הסותם את הכלי, אבל אם יאדיר את הטמטום ייפתח הכלי הקיים שנמצא בכל אדם, כי אדם מוכן לקדושה, רק הטמטום והטומאה הם סותמים וממלאים את כל חללו.

מורינו ורבינו הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל ביאר את הגמרא, יגעתי ומצאתי תאמין, מגילה ו'. שגם לאחר היגיעה אין כאן אלא מציאה, והיגיעה איננה אלא הכשר המתקן את האדם שיהיה ראוי למציאה, ז"א היגיעה מראה שאתה מפנה את עצמך מכל דבר ומתעסק וממוקד רק בדבר הזה, ממילא היגיעה הזאת היא הכנה, היא פינוי המקום  לקבלת התורה ואז זה בגדר מציאה, אז אתה זוכה למתן תורה, נותנים לך את זה, זה לא שבהישג ידך, אתה צריך רק להכין, לפנות את עצמך מכל דבר אחר. לכן אדם כי ימות באהל אמרנו אתמול, שאין עולם בכלל בשעה שאתה לומד, אין, לא קיים עולם, מת.  מת. אתה מת, העולם מת, מת לא עונה בטלפונים, נכון? או העולם מת אז הם לא מתקשרים, אז ז"א זהו, אדם כי ימות באהל זה נקרא הכנה.

ואמרו עוד יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, אין דבר כזה שיגעתי ולא מצאתי, אם אדם אומר לך תשמע אני כל הזמן יושב מתאמץ שום דבר לא הולך שום דבר, אין דבר כזה, אין דבר כזה, אל תאמין. עדיין שרעפיו תפוסים במחשבות כאלה ואחרות מידי פעם, יש לו הבזקים הוא גולש וזה פתאום הוא מוצא את עצמו שהוא כבר עבר כמה שורות ולא שם לב מה הוא אמר בכלל, אז זה נקרא שהוא לא עשה עדיין את ההכנה המתאימה, אז איך הוא יקלוט? שאם יגע ודאי שהוא יקבל תורה.

לפי דרכנו מתבאר כי  מאחר והאדם מצד עצמו הוא ראוי לקבלת התורה, אם מסיר את טמטום הלב ע"י יגיעה אי אפשר שלא יקבל תורה.

והמשגיח זצ"ל ממיר הוסיף בזה, כי כשם שהאדם מצד עצמו מוכן לקבלת תורה, כך אדם מוכן גם לקבלת נבואה, ומה שהוא אינו זוכה לנבואה זה רקב גלל טמטום הלב המכסה. והוא הוכיח את זה מפסוק "ויגל ה' את עיני בלעם" ואע"פ שבלעם רשע היה, די בגילוי עיניו, וכבר מוכן לנבואה.

על הפסוק "הרחב פיך ואמלאהו" מפרש רש"י, הרחב פיך לשאול ממנו כל תאוות ליבך ואמלאהו, ככל אשר תשאל אמלא. כי יש ביד אדם לקבל ככל אשר ישאל. ואינו חסר אלא החרבת פה בלבד, הוא עצלן אפילו לבקש, מה צריך, הרחב פיך, הרחב הרחב, יאלה תדבר תדבר, תקבל אל תפחד.

על בני תורה לחוש כי הם ראויים להשגות עצומות ולכל המדרגות שהם שואפים להגיע אליהם, לכל מדרגה שיכול להכין עצמו אליה הרי הוא ראוי גם לקבלה. אין בידו למלאות עצמו קדושה, כי קדושה מעניקים מן השמים. אבל בידו להפקיע את הטומאה, את טמטום הלב מעצמו, וממילא הוא יזכה לקדושה. אם אדם מקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה, ז"א אתה צריך לפנות, קדושה זו פרישות, להפריש את עצמך מן התאוות ואז יקדשו אותו מלמעלה. וכשם שהפקעת טומאה וטמטום הלב מביאה בהכרח לקבלת התורה, כך כל זמן שאתה שוהה בתוך הטומאה והטמטום של הלב זה מעכב בהכרח את קבלת ה תורה. כי תורה וגשמיות לא הולכים ביחד, לכן פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן, ככה זוכים לכתרה של התורה. לא שבדוקא צריך אבל אדם צריך לברוח כמה שיותר מעינוגים ותאוות ומעדנים וכו'.

החורבן במדרגתנו הוא בזה שמדמים שאפשר להיות בן תורה בלי להיות בעל מידות. ואומרים התורה שייכת לראש, והראש לומד. מי שאינו מכין עצמו לא מהכנה בלבד הוא משתמט אלא מקבלת התורה, כי אי אפשר, אי אפשר. מוטלת אחריות גדולה על האדם, צריך לפלס דרך, צריך לתקן את המידות שלא יפריעו. למדנו אתמול שכל הכועס, כל המתגאה אפילו חכם גדול הוא כל חכמתו מסתלקת ממנו בורחת, בורחת ברגע, ברגע. צריך מידות, לכן צריך מ"ח קניני תורה לקנות תורה, שהיא תהיה קנויה אצלו כקנין. ובאותה מדרגה נעלית של קבלת התורה לאחר ההכנה, ובאותה מדרגה נעלית של קבלת התורה לאחר ההכנה, יש עוד ציווי נוסף, "ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב", לאחר שהיו כבר במדרגה נשגבה של קבלת התורה, מה ביקש יצר הרע מהם? תעלו תעלו להר למעלה תראו בעין של בשר, תראו מה קורה שמה, אז ה' מזהיר, רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות, רוצים לראות לראות, ונפל ממנו רב, אז יצר הרע מחליט להגשים להם שיעלו להר להגשים את הרוחניות. ובואו נראה עד היכן הדברים מגיעים.

למי ניתן הציווי? לאנשים בעלי מדרגות נעלות, באיזה מצב הם היו? של פחד אלקים. "ויחרד כל העם אשר במחנה והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל אש עינו כעשן הכבשן ויחרד כל העם מאד. גם בשעות נשגבות כאלה על האדם להזהר פן יהרסו אל ה'.

מה נוגע לנו הציווי הזה? דומה כי בזמננו הסכנה הגדולה ביותר זה שאנחנו מגשימים ענינים רוחניים. לדוגמא, הענין של ארץ ישראל, מגשימים אותו באופן שהוא מתאים לאדם הכי מגושם, במקום להתרומם במעלות ארץ ישראל, אוירה דארץ ישראל מחכים, אין נבואה שורה אלא בארץ ישראל, ועוד מעלות רוחניות גדולות שיש בארץ ישראל, אז במקום להתרומם במעלות ארץ ישראל אנשים מגשימים את ארץ ישראל.

לא מזמן דיברתי עם אדם שומר תורה ומצוות בענין ארץ ישראל, והלה אמר לי בכל זאת, היום נשתנה המצב, בכל זאת הועילו משהו, הרי אי אפשר לבטל כל מה שעשו, הרי רואים שמתנהלים שמה ענינים שלמים, ציונים. שפה זו לא תמצא אלא מפני שמתיחסים לארץ ישראל כאל ענין גשמי. אם היינו מתבוננים היינו יודעים שכל המהות של ארץ ישראל זה ענין רוחני, זה מקום שאפשר לזכות לדבקות בה', כל מה שנמסרה לנו ארץ ישראל זה לא בשביל שיהיה לנו מקום ללון ולאכול, שיהיה לנו ארץ משלנו עם דשא, אלא מקום של התעלות. אנו מוקפים בעולם מגושם עד שגם אצלנו חדר המבט הגשמי. אנחנו מאמינים שהכל נקבע ונגזר בראש השנה, מאמינים, אבל בכל אופן השבוע עשיתי עסק חבל לך על הזמן. מי עשה? מי עשה? עשיתי עסק, עשיתי עסק, סליחה אבל אתה אמרת שהכל נגזר בשמים מראש השנה עד אחרית שנה, אז אתה לא עשית, עשו לך, לא אתה עשית, יכלו לתת לך בפה שתגיד קשקשת ותפסיד את העסקה ונתנו לך מילים אחרות וכן הצלחת. קודשא בריך הוא יהיב עצה למקני נכסין, הוא נותן לך את העצה איך לקנות נכסים, זה לא אתה עשית, מה זה עשיתי? אתה מגשים את הכל.

עלינו להשריש בעצמנו את כל הענינים שמדברים עליהם ולחיות לפיהם את חיינו כסדר, אז לא רק לדבר שאנחנו מאמינים באמונה שלמה שהקב"ה זן ומפרנס לכל, אלא להשריש את הדברים שמדברים עליהם ולחיות לפיהם את החיים כסדר. צדיק באמונתו יחיה, מה אתה מאמין? מה שאתה מאמין ככה תחיה, אבל אתה לא חי כמו שאתה מאמין, אתה אומר שאתה מאמין, ואיפה החיים שלך ביחס לאמונה?

עלינו להתחיל להפקיע את הגשמיות בנוגע לאכילה ושתיה ושינה באופן שהם יהיו לשים שמים. מה שצריך כדי חייו זה מה שצריך. ואפילו לאחר שזכו להפקיע את הגשמיות שבענינים הגשמיים, אסור לדמות שאפשר להשיג רוחניות גם כן במושגים גשמיים, ז"א אני אשב, אני יש לי ראש חזק, ואני אלמד ואני אתפוס ואני אהיה מאן דאמר, לא זה לא הולך ככה, זה נקרא להגשים גם כן את התורה. מגיע זמן קבלת התורה, ועלינו לקבל עול מלכות שמים שוב פעם, וגם עול תורה, זה עול, זה עול, צריך להרגיש את זה כעול, זה עול נעים, זה טוב, זה טוב, יששכר חמור גרם רובץ בין המשפטיים ויהי למס עובד, אה, זה טוב, אבל צריך להכין את עצמנו לקראת זה. עלינו לקבל עול מלכות שמים ועול תורה, ואז זוכים לחוש את הפירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

אז הנה אנחנו עכשיו מטפסים בימים האלה לקראת חג השבועות, ואנחנו מדברים על זה לפחות כל יום פעמיים כדי להכין את עצמנו, אבל צריך להפנים את הדברים, זה לא שיעור תורה בשביל הלגיד יצאתי ידי חובת לימוד תורה היום למדתי, יופי למדתי משהו חדש, איזה יופי, איזה כיף, איזה חכמה, איזה יופי התורה יופי, צריך שאדם יפנים, יקום מן הספר ויתחיל לקיים כל דבר. אם לא עושים את זה אז מה עשית? מה עשית? זה כמו אומרים לך תשמע, עכשיו בבנק המזרחי מחלקים כסף, נותנים לכל מי שמגיע אלף שקל, מה מה אתה אומר זה? טוב, נגמר השיעור, אתה הולך? לא אני עייף. טוב, אתה עייף תישן. וכן הלאה. למחרת אומרים חמשת אלפים בנק דיסקונט, נו אתה הולך? לא יודע זה רחוק, וככה בן אדם הוא שומע שיש אוצרות בתורה, מיליונים מיליונים מצוות, מיליונים מיליונים מצוות, והבן אדם בהשגת יד, רק תתכופף קצת תרים תרים תרים, לא מרים, מפסיד, מפסיד.

בואו אני אקריא לכם משהו קטן בנושא כמה כדאי גם לזכות את הרבים, כמה כדאי. ובכן כתוב בספר בתי אבות, כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, אפשר לומר לפי מה שהובא בספר המידות למוהר"ן מברסלב, בערך תשובה, וזה לשונו: אין ערך למצוה שעושה אדם לעצמו אפילו שתהיה רבה למצוה שתמשך ממנה זכות לרבים אפילו שתהיה קטנה. מה ערך יותר גדול, אדם שעשה מצוה גדולה גדולה או אדם שעשה מצוה קטנה קטנה? אז זה תלוי, אם אדם עשה מצוה גדולה גדולה אבל היא רק לעצמו, מצוה שהוא עשה בעצמו ולעצמו, גדולה גדולה גדולה גדולה, והשני עשה מצוה קטנה קטנה קטנה, אבל שימשך ממנה זכות לרבים, אין להשוות את הערך בכלל, כי מי שיעשה אפילו קטנה, נגיד יעורר את האנשים להגיד אמן, נו, אמן יהא שמיה רבה כולם הרימו את הקול וזה, לעומת זה שנגיד כיוון ביהא שמיה רבה שנמחלים לו כל עוונותיו, או דברים כאלה קלים לעומת מצוה משהו עולמי, אין שום דמיון. שום דמיון.

ועוד הוא אומר, וזהו מה שכתוב שכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, כידוע שהלשון חטא זה לשון חסרון, ואני ובני חטאים, חטאים זה חסרים. ככה אמרה בת שבע לדוד המלך אם הוא לא יתן את המלכות לשלמה כמו שהבטיח אז היא והבן שלה יהיו חטאים, מה זה חטאים? חסרים את המלוכה. אז אין חטא בא על ידו אז לא יבוא לידי חסרון. כל המזכה את הרבים לא יבוא לידי חסרון. אין חטא בא על ידו, אין חסרון בא על ידו. ז"א לא יהיה שום חסרון כלל בעבודתו ומצוותו, לפי זה כשפעמים האדם עושה מעשיו בחפזון קצת כדי לזכות את הרבים, אז הוא לא יכול לכוון כבר בכל מצוה כאילו הוא פנוי והוא מתעסק רק בזה, אברהם היה יכול להיות חנוך, להיות מלאך ולעלות השמימה, הוא מתעסק בצרכי רבים אז הוא לא יכול לדקדק בכל דבר, לכן גם הנבואה אצלו היתה פחות משרה אמנו, כי הוא היה עסוק מאד מאד שהוא לא יכול לפרוש ולהסתכל באלהיות ובמושכלות וכל הזמן להיות מחובר בה' ודבק בו בלבד, כי הוא מתעסק עם אנשים אז הוא לא יכול, אז הוא לא יכול לעשות הכל בשלמות. כמו לדוגמא, אם הוא מתפלל תפילתו קצת לא בכוונה, אבל זה הוא עושה כדי ללמד קצת תוכחת מוסר לעם קדושי בני ישראל לאחר התפילה טרם שהם ילכו לדרכם. אל יצטער על זה שלפעמים הוא לחוץ ודחוק ומריץ את עצמו מענין לענין כדי לזכות את הרבים כיון שהוא מזכה את הרבים, וזכות הרבים תלויה בו. אז זה מה שכתב, כל המזכה את הרבים הגם שלפעמים מהיר במלאכתו מלאכת שמים ועל ידי זה מחסר קצת מעבודתו בשביל הכוונה הנזכרת, אין שום חסרון ומניעה נחשבת לו באותה מצוה. שום חסרון ומניעה באותה מצוה, וכאילו עשה את אותה מצוה בשלמות.

וכמו שכתב הרב הנזכר ז"ל כי אין ערך למצוה שעושה אדם לעצמו אפילו שתהיה רבה למצוה שתמשך ממנה זכות הרבים אפילו שתהיה קטנה, יען כי גדול כח הציבור וזכות הרבים וכנודע. אז תראו כמה אפשר אפילו במצוות קטנות אבל הם לרבים, אתה מרויח כל כך הרבה, כל כך הרבה, אז למה שבן אדם לא יתאמץ מליארדים, מיליארדים שופכים לפניו מטבעות זהב של מצוות אבל, אייי, מה אפשר להרויח. יש אנשים כל היום הולכים כמו סהרורים לא יודעים למה הם בחיים בכלל, מה הם עושים, מסתכלים על העולם ככה, כמו חילזון יוצאים מהקונכיה, עם שני חיישנים ככה בודק מה קורה פה, זהו, חזר בחזרה מתגלגל לעוד קצת ממיטה למיטה מענין לענין שלום על ישראל, עבר עוד יום, שרף עוד יום בחיים, והפסיד מיליארדים מיליארדים של מצוות, מיליארדים של מיליארדים של מצוות.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.