יסורין באין למשתהין | הרב אמנון יצחק שליט"א
תאריך פרסום: 20.04.2015, שעה: 08:33
"ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו".
תניא, אחרים אומרים, מפני מה גרים מעונים בזמן הזה ויסורים באים עליהם? מפני ששיהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה. גמרא ביבמות מ"ח. אז הגמרא אומרת, שהגרים שמעונים בזמן הזה ובאים עליהם יסורים זה בגלל שהם נשתהו מלהכנס תחת כנפי השכינה.
ועל זה יש להבין, מה האשמה שנתאחרו לבוא להתגייר? וכי יש בכלל חיוב לגוי מישהו מאומות העולם לבוא להתגייר, עד שיתבעו אותו למה אתה אחרת להתגייר?
ואנו זהירים מלקבל גרים ודוחים אותם ואין כלל חיוב או תביעה לבוא להתגייר, אז למה הם נענשים? למה מגיע להם יסורים ועינויים?
מסתבר כי העינוי הזה מקורו מצד איחור עשיית הגרות, זה עינוי טבעי שבא מן ההפסד הנגרם מן האיחור, כמו כל דבר בטבע שהאיחור בו מזיק ואינו עולה יפה, למשל, מי שיאכל מזון לאחר זמן התאבון והעיכול הטבעי, כמו שאמרו ז"ל בשבת י', האוכל אחרי חצי היום כאילו זורק אבל לחמת, אדם שאוכל אחרי שש שעות שביום ולא אכל לפני כן מאומה, זה כמו שזורק אבן לחמת. שאז אין המזון מתעכל ואיננו נבלע יפה בכלי הגוף. כך הגר, אם יחול איחור בין ההתעוררות שהוא התעורר להתגייר וההתרגשות לבין ביצוע מעשה הגירות, אז כבר החמיצו הרגשות, נתיישנה ההשתוקקות, הצטננה ההתלהבות. כח המשיכה והכוסף להדבק בקדושת עם ישראל, הגירות כבר לא תהיה שלמה, והרושם הזה יורגש בו כל ימי חייו. כל ימי גירותו יסבול הגר מעינוי עצמי, מצפונו יעיק עליו על אשר החסיר מחמת איחורו, והרי זו אשמתו על אשר גילה היסוסים לקבל את ההחלטה המכרעת על אף שכבר היה מסוגל ומוכן להתגייר.
רגשות של העומד להתגייר כבר היו בשלים עד קצה הגבול, ולא היה חסר לו כלום, רק קפיצה אחרונה לעבור את הגבול, ולא היתה לו שום סיבה להתעכב מלהתגייר, כבר הוכשרה לו העת לעבור לאויר של עם ישראל, כל רגע שהתעכב והתאחר הפסיד את הרגשות הטובים שניצתו בו לאהבת ה' ולאהבת ישראל. עדיין הוא היה מהסס וחושב, על האיחור הזה הוא משלם אח"כ מחיר של מצוקה, הדבר הזה עצמו מעיד עליו כי עשה הפסק וגרם איחור, וכך נוצר פגם בתמימותו ובחום לבבו, העלה מעט חלודה על ההתפעלות של הרגע הראשון שעלה בדעתו להתגייר, ויש שהאיחור נמשך שנים או חודשים או ימים, יש אפילו רק שעות ורגעים, בכל מקרה זה גורם לאותם כאבים ויסורים. ורבינו יונה ז"ל בשערי תשובה פרק ב' סימן ל"ב אומר על יהודי, לא על גוי, בהתאחרו מן התשובה יהיו עוונותיו ישנים וישכח יגונם ולא ידאג להם כאשר בתחילה. בשעה שאדם עובר עבירה אז הוא מרגיש את הגועל, הוא מרגיש לא טוב עם מה שהוא עשה, הוא רואה את האפסיות שלו איך הוא לא עמד בפני יצרו הרע ונכשל, ואם הוא לא עשה תשובה בתוך רגע מתוך בכיה וחרטה אמיתית אז הופכים העוונות לישנים ונשכח היגון, הוא כבר לא דואג מהעוון זה עבר וזהו, וזה לא יהיה כמו בתחילה כשהוא מתאחר מן התשובה. ותראו דוגמא מדהימה, כמה האדם שמשתהה כמה יסורים יכולים לבוא עליו וכמה יכול להפסיד, הוא אפילו לא מבין. צריך לתפוס את הרגע תמיד, לתפוס את הרגע.
"ויהי כאשר כילה יצחק לברך את יעקב, ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו, ועשיו בא מצידו", אומר הרשב"ם, להגיד ניסים שנעשו ליעקב בא הכתוב, שאילו הקדים עשיו לבוא רגע אחד קודם, לא היה מתברך יעקב. ואילו אחר יעקב לבוא לקבל את הברכות מפני שליבו לא נתן לו לרמות את אביו, והיה ממשיך את הויכוח עם אמו, מתעכב עוד רגע אחד, היה יעקב אבינו אבוד ויחד עמו כל ישראל. רגע אחד תלוי היה כל גורל עם ישראל בעתיד אם להיוולד או חלילה לא, והרגע הזה קובע ויוצר עולמות. "ויהי כאשר כילה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצוא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשיו בא מצידו. רגע הפריד ביניהם.
הגמרא מספרת שפעם אחת היה נחום איש גמזו מהלך בדרך לבית חמיו, והיה עמו משוי שלשה חמורים. אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לו בדרך ואמר לו רבי פרנסני. אמר לו המתן עד שאפרק מן החמור, לא הספיק לפרוק מעל החמור עד שיצאה נשמתו של העני, הלך נחום איש גמזו ונפל על פני העני ואמר, עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו, גמרא בתענית כ"א, והסיפור הזה מפליא עד מאד, קשה להבין על מה ולמה, על מה ולמה. אבל מצאתי פירוש שמיקל על ההבנה, ירושלמי בשקלים פרק חמישי הלכה ד' מופיע סיפור בקצת שינוי, שנחום איש גמזו השיב לבקשת העני המוכה שחין שימתין לאחר שיחזור מבית חמיו ואז יתן לו אוכל. אז לפי הפירוש הזה מובן מה שנחום איש גם זו קיבל על עצמו עונשים כה חמורים ונוראים, כי פה לפי הגרסה הזו אשמתו בולטת בהרבה, לאחר שהוא דחה את עזרתו ואחר בה לאחר שיחזור מחמיו.
ואני אקריא לכם את זה מבפנים מה כתוב, ובכן המעשה הוא כך: נחום איש גמזו היה מוליך דורון לבית חמיו, מתנה, פגע בו מוכה שחין אחד, פגש אותו, אמר לו זכה עימי ממה דאית גבך, אז המוכה שחין אמר לנחום איש גם זו, זכה בי ממה שיש לך, תן לי ממה שיש אצלך, ז"א לפי זה הוא לא פירש לו כמה מצבו דחוק ועד כמה הוא מסוכן, לכן לא הזדרז נחום איש גם זו לתת לו, כיון שהוא הזדרז לבית חמיו משום כבוד חמיו ולא חשב שיש סכנה למוכה ש חין, כי הוא אמר לו רק זכה עימי, זה הלשון שהיו מדברים פעם כי מי שנותן צדקה הוא הזוכה, אז לכן אומרים זכה עמי. אמר ליה נחום איש גם זו למוכה שחין, מיחזר, כשאחזור מבית חמי אני אתן לך. כשהוא חזר ואשכחי מית, מצא את המוכה שחין מת, והוה אמר לכבלי, אז נחום איש גמזו אמר למול המת, עניא דחמינך ולא יהבון לך יסתמין, העיניים שראו אותך ולא נתנו לך יהיו סומין, ז"א נחום איש גם זו האשים את עצמו שלא הביט על גודל חוליו וחלישותו והיה לו להזדרז. ידיא דלא פשטן מתן לך יתקטען, הידיים שלא פשטו ליתן לך מהמאכל והמשקה ייקטעו, רגליא דלא ראתן למיתן לך יתעוורן, הרגליים שלא רצו לתת לך ישברו, ומתתי כן ועלתה לו כן, וכך היה, שנסתמו עיניו נתגדעו ידיו נתקטעו ידיו ונשברו לו הרגליים והוא היה רק גוף עם ראש. זה המעשה שמובא בירושלמי, אז לפי זה שיקול הדעת שלו היה מוטעה והוא לא חש, ולכן כשהוא נתעכב עד כדי שהוא יחזור מבית חמיו כי הוא מיהר למלא את רצון חמו לכבד את חמיו אז זה יותר מובן כאילו למה מצא את עצמו אשם, אבל לפי גרסת הבבלי שקראנו קודם, שהוא אמר לו המתן עד שארד מן החמור, קשה להבין במה היתה אשמתו, הרי הוא ירד בפועל מיד מן החמור לפרק את המשא להאכילו ולהשקותו, אז במה מצא עצמו אשם? ולא נתקררה דעתו עד שהעמיס על עצמו עונשים כה חמורים בכל גופו, וכי מה יכול היה לעשת יותר בכדי להציל את חייו של העני?
ויש להבין שנחום איש גמזו מצא על עצמו תביעת דק מן הדק והאשים עצמו שאמר לעני המתן כי היה לו לקפוץ מן החמור לפרק משאו, והמילה המתן באה במקום הזריזות, הוא מצא לעצמו פנאי להרהר ולומר המתן, זה לא רק זה, כשאדם אומר המתן זה לא רק המילה, כשהוא אומר המתן פירושו שהוא במצב של מתינות, הוא לא רואה בהילות להזדרז מאד. והוא לא אמד את מצבו טוב ונכון, זה עיכב את העזרה החיונית, אפילו אם זה למשך דקה. ואותו זמן של המתן, הזמן הזה טמון בו חיים ומוות. אז ברגע אחד יתכן שגלומים לו חיים ארוכים ועולמות נצחיים.
רואים מפה שכל שיהוי יכול לגרום ליסורים גדולים מאד, בכל תחום בכל ענין. הסבא מקלם זצ"ל אמר, שהיה צריך נחום איש גם זו שיהיה מוכן בידו אוכל ומשקה וכל הצרכים, שמיד שיזדמן לו עני שיתן לו ולא יהיה צריך לחפש בתוך כליו עד שימציא לעני הצטרכויותיו, מאיפה לומד את זה הסבא מקלם?
הגמרא בברכות נ"ח רחמים אומרת, רב חנה בן חנילאי לא שקל ידא מן כיסא, לא הוציא את היד שלו מהכיס, תמי דיה הולך עם יד בכיס, למה? דסבר דלמא אתה אחא בר טובים, ואתו מטו לכיסא מכסיף, הוא היה סובר שיכול להיות שהוא יתקל עם איזה עני בדרך והעני הזה הוא בן טובים, שהוא מתבייש לבקש, הוא לא כמו עני שהוא לא בן טובים, שככה הוא רגיל כל הזמן לבקש יש לו יותר עזות פנים לבקש, אבל בן טובים מתבייש, הוא רק ככה ברמזים קלים. אז הוא אומר אם הוא לא ישאיר את היד בכיס מחזיקה את הכסף תמיד, שאיך שהוא יראה עני בן טובים אז מיד הוא ישלוף טרם הוא יצטרך לבקש ויתן לו, אז אפשר שאם הוא יעמוד לפניו וימתין אז עד שהוא יכניס את היד לכיס ויוציא בינתיים הוא יתבייש כי הוא צריך לעמוד ולהתבונן איך הוא מוציא בשבילו את הכסף, אז בן אדם שמחפש כסף בכיס והשני ממתין הוא גם לא מרגיש נח, הוא מתבייש, אז כדי לא לגרום בושה לעני הוא תמיד הלך עם היד בכיס מחזיקה את הכסף, שברגע שיראה עני יתן לו מיד שלא יתבייש.
אז רואים מפה שרגע קל יש בו כדי שיתהפך ממצוה לעבירה. מחיים למוות, מלכבד להעליב, וכידוע שבין גן עדן לגיהינום אין אלא כחוט השערה בדקה קלה, אפילו דקה אחת קלה. וגם בבהמה, בין טמא לטהור כחוט השערה.
אם כן יהודים יקרים, זה מה שאנחנו רואים, שבועז אמר לרות המואביה, ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו, היא לא השתהתה, היא נדבקה בנעמי והיא לא עזבה אותה. והיא אמרה לה אני לא מוכנה בשום אופן לשמוע לעצות שלך שאני אחזור לעמי, ותרא כי מתאמצת, היא לא פסקה מההשתדלות, ככה צריך להיות. מרגע שיש לאדם התעוררות כל שהיא לדבר טוב - מיד לעשות מעשה. וככה ברוך ה' יהודים ויהודיות רבים ברגע שהבינו שיש סכנה בענין של הכשרות יותר מהצלה אז נזדעקו מיד לעשות מעשה, להוציא את הבשר, לעשות הגעלת כלים וכו', ומי שמשתהה בינתיים הוא ממשיך לאכול, בינתיים הסירים שלו במצב לא טוב, על הצד שהסכנה היא ממשית, אז לכן ירא שמים ממהר ולא מתעכב. ידוע לי כבר על כמה עסקים שהפסיקו למכור בשרים ועופות והחליטו לשנות את האופי של החנות, אה, כמה הקב"ה שמח ביהודים כאלה שבין רגע הם מוכנים לשנות כדי לא להכשל חלילה. חכמים אמרו לנו ש צריך לברוח משבעים שערים של היתר בשביל לא להגיע לשער אחד האסור. עד כדי כך.
נו, וכשהיום המצב הוא לא כל כך טוב בלשון המעטה, אשריהם ואשרי חלקם של אלה שלא משתהים. והמשתהים כבר למדנו פה יסורים באים עליהם.
רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...