גודל ערכו של מעשה חסד | הרב אמנון יצחק
"ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשיו ותלד לאליפז את עמלק". אמרו חכמים ז"ל, והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי, אמר, וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש לאליפז? מה התמיהה שהוא תמה על זה? ופירש רש"י דבר שאינו צריך הוא. אז מנשה בן חזקיהו הוא היה רשע מנשה, והיה יושב ודורש באגדות של דופי, ומצא לו הפסוק הזה ללגלג ולומר, וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פילגש לאליפז? רש"י אומר שהכוונה בדבריו כאילו זה דבר שאינו צריך, היה נותנים לך אפשרות לכתוב, תכתוב דברים רציניים, דברים שיש בהם טעם, שיועילו משהו. וכן היה מלגלג ואומר שכתב את זה משה שלא לצורך.
והנה לאחר זה, באים חכמים ז"ל ומפרשים, למה באמת היה צריך משה לכתוב דבר זה בתורה? תמנע בת מלכים היתה, ככתוב "אלוף לוטן אלוף תמנע", וכל אלוף מלכות בלא כתר היא, רצתה להתגייר, באה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשיו, אמרה, מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת, יצא ממנה עמלק שציער לישראל. מה הטעם? שלא רצו, לא היה ראוי לרחק אותה. ומוסיף רש"י, לרחקה מתחת כנפי השכינה שהיה להם לגיירה. אז כתוב שהיא באה להתגייר אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלו אותה, אז מה היא עשתה? ויתרה על הכל והלכה להיות פילגש לאליפז בן עשיו, אמרה שמוטב לה להיות שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת, ז"א היא בכל אופן רוצה להדבק בזרע של אברהם יצחק ויעקב. ואליפז הוא הבן של עשיו ועשיו הוא הבן של יצחק. אז היא מעדיפה אם לא רוצים לקבל אותה כמות שהיא ולגייר אז היא תהיה שפחה, ויצא ממנה עמלק שציער לישראל, מה הטעם? שלא ראוי היה לרחק אותו, לא היה רצוי לרחק אותו. ורש"י אומר, לא היה צריך לרחק אותה מתחת כנפי השכינה, שהיה לאבות הקדושים לגייר אותה.
והדברים הם מופלאים, הלא מסופר בתורה כמה אברהם היה משוטט בעולם כדי להרבות אמונה עלי תבל, להפיץ את שם ה' בין הבריות, ולהכניס אותם תחת כנפי השכינה. הכתוב אומר, "ואת הנפש, והנפש אשר עשו בחרן", ומפרשים חז"ל, אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, תעודה זו היתה תכלית חייהם, ואם אברהם לא הסכים לקבל את תמנע צריכים להסביר שהכיר בה שאינה ראויה לכך, ואם אברהם לא הסכים לקבל את תמנע צריכים להסביר שהכיר בה שאינה ראויה לכך. תמנע גילתה מעלות גדולות מאד שעזבה את בית המלכות להדבק בזרע של אומה זו, ומאחר שלא קיבלוה הסכימה להשפיל את עצמה עד כדי להיות שפחה לאומה זו ונעשתה פילגש לאליפז, אלא שאברהם אבינו ברוח קודשו הכיר בפנימיות נפשה שיש בה שורש רע ואסור לקבלה כגיורת. וכמו שאמר הקב"ה למשה, אם יבוא אחד מכל אומות העולם ומתגייר שיקבלו אותו, ומזרעו של עמלק אל יקבלו אותו, כמובא בילקוט שמואל ב'.
אז אברהם ברוח קדשו הכיר בפנימיות של נפשה שיש בה שורש רע ואסור לקבלה כגיורת, וכמו שאמר הקב"ה למשה, שאם יבוא אחד מכל אומות העולם ומתגייר יקבלו אותו, מזרעו של עמלק לא יקבלו אותו.
ויש לשער שאברהם אבינו הכיר עוד באמו של זרע עמלק את שורש שחיתותו, ומשום כך לא קיבל אותה, וכן גם יצחק ויעקב באו לידי אותה הכרה ופסלו אותה מלהתקבל לגיור, אולם התורה מגלה שהיתה כאן שגיאה, ועם כל שורש הרשע שמצאו בה היה להם לקבלה ולגיירה ולא להרחיקה מתחת כנפי השכינה, ומשום שלא כיוונו לדעת התורה ולא עשו כן באו תוצאות חמורות ואיומות לזרעם שיצא ממנה עמלק שהצר לישראל בכל הדורות.
למדנו בתורה ובחכמים ז"ל, כמה שחיתות היתה טבועה בעמלק, וכמה הרע לזרעו של אברהם, הוא הראשון שבא להלחם בישראל לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, והכתוב מציין עליו "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", והוא ששונא לישראל ומציק לו בכל הדורות, וישראל נצטווה במצוה מיוחדת למחות את זכרו בעולם, וגם ה' הכריז עליו מלחמה עד עולם, כדברי הכתוב "מלחמה לה' בעמלק מדור דור". ולא עוד אלא שכל זמן שעמלק קיים אין ה' שלם ואין הכסא שלם. כל המלחמות שאנחנו עוברים בעולם, כולל המלחמה האחרונה, הקטנטונת עם החמס, והגדולה עם חיזבאללה וסוריה ואיראן, כל זה מכוחו של עמלק שהעיז פניו נגד ישראל למרות שכל העמים רעדו ופחדו אחרי יציאת מצרים, והוא קרר את האמבטיה וקפץ לאמבטיה רותחת, ואע"פ שהוא נכווה אבל הוא קירר אותה בעיני אחרים שאפשר להטפל לעם ישראל ומאז כל המלחמות הצרות הפוגרומים זה הכל בגללו, וזה בגלל שלא הכניסו את תמנע תחת כנפי השכינה.
וזה היה מניעת החסד מתמנע ולא קרבו אותה תחת השכינה, הרי כמה חמורה פעולה אחת של מניעת חסד ואפילו מנפש אחת, עד שמביאה פורענויות קשה כזו לישראל ולעולם לכל הדורות, ומגעת עד כסא הכבוד. והתורה כתבה לנו לשם כך דבר שאינו צריך על לוטן ועל תמנע כדי ללמדנו את היסוד הזה המגיע לרומו של עולם.
בדומה לזה מצינו לגבי יעקב, שמנע מלתת את דינה לעשיו, הכתוב אומר, "ויקום בלילה ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו", שואלים חז"ל, ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, אמר עינו של עשיו רעה היא שמא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממנו, אמר לו הקב"ה, מנעת חסד מן אחיך, לא ביקשת להשיאה למהול, הרי היא נישאת דרך איסור לשכם בן חמור, הדא הוא דכתיב "ותצא דינה בת לאה".
חכמים ז"ל מתארים את רשעותו של עשיו שבאותו יום שמכר את הבכורה עבר חמש עבירות חמורות ביותר, באותה שעה יצא לקראת יעקב כדי להלחם בו, ויירא יעקב מאד וייצר לו והיה נאלץ להשתמש בתכסיסים שונים לדורון לתפילה ולמלחמה כדי להנצל ממנו, או להציל לפחות מחנה אחד לפליטה.
ולכאורה, בודאי צריך לחשוש מלמסור את בתו דינה לרשע זה, ובפרט בשעה זו שנמצא בסכנת השמד מצד אותו רשע עצמו, אולם עם כל זה רואה התורה ביעקב מניעת חסד מאחיו, למרות כל החששות והסכנות לא עשה יעקב כהוגן בזה שסגר את דינה בתיבה והעלימה מעיניו של עשיו. החסד הוא ממידותיו של הקב"ה שבהן ברא את העולם, וכל אדם חייב להתדמות למידותיו שהרי זו היא תכליתו בחיים, ויעקב צריך היה להיות מוכן לגמול חסד עם אחיו ולתת לו את דינה בתו לאשה, ואולי היא היתה גם מחזירתו למוטב ומביאה אותו לחיי העולם הבא. ומכיון שיעקב הסתייג מחסד זה, בא עליו עונש חמור כזה שתפסו את דינה וטמאו אותה. חמורה מאד היא מניעת חסד מהזולת, אפילו אם היא באה מתוך חשבונות ושיקולים רבים וגוררת אחריה תוצאות ועונשים קשים וכבדים. ויתכן כי באמת לא היה יעקב חייב לתת את בתו לעשיו הרשע, כי הרי אמרו חכמים ז"ל, כל המשיא את בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי, ועל אחת כמה וכמה לרשע ולא לרשע סתם אלא לעשיו המופלג ברשעותו, ולא עוד אלא שגם אסור היה לו ליעקב למסור את דינה לעשיו, כי כשם שהוא חייב לעשות חסד עם החיים הוא חייב לעשות חסד עם בתו ולא לכפות אותה לפני ארי כזה, ואמנם עשה יעקב חסד עם דינה שסגר אותה בתיבה כדי להצילה מידי עשיו שלא יקחנה, אלא שהתביעה כלפי יעקב היתה כאן בדרך אחרת.
אנחנו מוצאים בתורה שתובעים את הבריאות, לא רק על פגם במעשה כי אם על פגם במחשבה, אפילו אם המעשה הוא כהוגן אבל המחשבה לא כהוגן תובעים את האדם. דוגמא לזה, אנו מוצאים לגבי דור המדבר, תנו רבנן, ויהי בנסוע אהרן ויאמר משה, פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנים מלמעלה ומלמטה, לומר שאין זה מקומה, ולמה כתבן כאן? להפסיק בין פורענויות ראשונה לפורענות שניה, פורענות שניה מה היא? "ויהי העם כמתאוננים", פורענות ראשונה - "ויסעו מהר ה'" ואמר רבי חמא בר חניא, שסרו מאחרי ה', מה שכתוב "ויסעו מהר ה', סרו מאחרי ה'. והתוספות הביא שם את דברי המדרש, שנסעו מהר סיני כתינוק היוצא מבית הספר שבורח והולך לו, כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים.
ותמוה הדבר, איזה פורענויות יש בזה שנסעו מהר סיני? והרי חייבים היו לעזוב את המקום כדי להמשיך בדרכם להגיע לארץ הבחירה, ולא עוד, אלא שחכמים ז"ל אומרים, שמהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד. ועוד אמרו חכמים ז"ל, שהמהלך משם לארץ ישראל ארבעים יום וארבעים לילה, ואילו זכו ישראל לשלשת ימים היו נכנסים, ז"א אם הם היו ראויים הם היו נכנסים תוך שלשת ימים, במקום ארבעים יום וארבעים לילה. וגם ארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים, כלומר היה מקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם את מקום חנייתם, ואם כן האיצו בהם שיסעו מהר סיני להכנס לארץ הקודש, ואיך קוראים לנסיעה זו סרו מאחרי ה' כתינוק הבורח מבית הספר, ואיך קוראים נסיעה זו סרו מאחרי ה' כתינוק הבוחר מבית הספר? אלא בעל כרחנו לומר, שלא היתה שום פגיעה בעצם הנסיעה כי הם היו חייבים בכך, אבל יחד עם זה היו צריכים להרגיש קושי להפרד מהר סיני שקיבלו עליו את התורה, ובשמים הכירו שפרידה זו לא עלתה להם כל כך בקושי כפי הדרוש.
בזמן שעזבו את ים סוף כתוב "ויסר משה את ישראל מים סוף", ופירש רש"י בשם המכילתא, הסיעם על כרחם, "ויסע משה את ישראל מים סוף" ויסע - הסיעם על כרחם, לא כתוב ויסעו, ויסע, היה צריך להסיע אותם בעל כרחם. למה היה צריך להסיע אותם בעל כרחם? משום שהם עיטרו מצרים את הסוסים שלהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאים אותם בים, לפיכך הוצרך להסיעם בעל כרחם. אז אם לגבי ביזת מצרים כך, על אחת כמה וכמה בשעה שהיו נאלצים לעזוב את ה', בודאי שהיה צריך להסיעם בעל כרחם, כי מי רוצה לעזוב את ה'? ומכיון שכתוב "ויסעו" מעצמם ולא "ויסע", משמע שהפרידה לא היתה כל כך קשה עליהם.
ואם כי נסעו לארץ הבחירה לתכלית הקדושה, והיו מצווים ונדחקים לכך ע"י השכינה, קוראים את הזריזות הזאת סרו מאחרי ה'. אמנם המעשה היה כשורה, וההליכה היתה אחרי ה', אבל מכיון שהמחשבה לא היתה בשלמותה בהתאם למדרגתם קיבל כל המעשה צורה הפוכה עד שתיארו אותם כסרים מאחרי ה' וכילדים שבורחים מבית הספר. כשיש צלצול להפסקה כולם עפים. וציינו את המעשה בתור פורענויות שניה, עד שהיה צורך להעתיק את הפרשה ממקומה ולעשות סימניות נונין כדי להפרידם מפורענויות אחרות.
לפי אותו רעיון, אפשר לפרש את התביעה על יעקב בזה שמנע את דינה מעשיו אחיו, הרי אמרנו שהוא מנע חסד מאחיו, אבל אמרנו שהוא חייב גם בחסד לבתו, והרי זה כמי שכופתה ונותנה לפני ארי, אז למעשה הוא פעל כראוי, אז למה יש עליו תביעה ובגלל זה היא ניתנה בפני הטמא שכם בן חמור?
אלא מה התביעה? יתכן שיעקב נהג כהוגן במה שהעלים את דינה מעיני עשיו, והוא עשה בזה חסד עם דינה, אלא שתוך עשותו חסד עם דינה היה גם צריך להרגיש צער בנפשו על אשר אין בידו לגמול חסד עם עשיו אחיו. ואולי גם הרגיש, אולי גם הרגיש בצער זה, אבל בשמים ראו שלא הצטער במידה הדרושה בהתאם למדרגתו. ולפיכך אע"פ שהמעשה של יעקב היה כולו חסד אבל מכיון שהוכר פגם במחשבתו לגבי מניעת חסד מעשיו נהפך כל המעשה מחיוב לשלילה, עד שקוראים עליו למס מרעהו חסד, ובא עליו עונש כה קשה וחמור וחרפת עולם על כל ביתו.
כבר עמדנו על דקותה של לשון התורה, שאפילו אם היא מתארת מעשה עבירה בביטויים חריפים מאד, הם אינם לפי מושגינו, אלא הם מושגים דקים מאד מאד מאד, ואם התורה בעצמה מתארת את המשגה בצורה קלה ועל אחת כמה וכמה אם היא רק מרמזת עליו ברמז דק מאד בתוך דברים אחרים, בודאי וודאי שזה לא לפי מושגינו אלא איזה פגם כלשהו קטנטן.
והנה המעשה של אברהם באי קבלתו את תמנע ומעשה יעקב שהעלים את דינה, המעשים האלה לא נזכרים כלל בתורה, אלא רבותינו ז"ל לומדים אותם מאיזה רמז של כתוב מיותר כמו הכתוב "ואחות לוטן תמנע" שעל זה אמר אגדות של דופי מנשה בן חזקיה, או מזה שהעלים הכתוב שהיא לא מוזכרת בספירה שתי נשים שתי שפחות אחד עשר בנים, ואיפה הבת? בהעלם מן הכתוב, אז או ברמז של כתב מיותר, או מהעלם כתוב למדו את זה חכמים ז"ל. ואפשר להבין לפי זה כמה היו הפגמים דקים מן הדקים שקשה לנו לתפוס אותם במושגינו, ובכל זאת נורא הוא באיזו חומרה רואים אותם בשמים, ואיזה תוצאות איומות ועונשים מרים באו בגללם, שעד היום אנחנו סובלים מעמלק מזה שלא אפשרו לתמנע להתגייר ומהבזיון וחרפת עולם מה שנעשה לדינה בת יעקב, כל זה בגלל שבשמים זה חמור מאד מה שמנעו את החסד מתמנע להכניסה ואת החסד מעשיו להשיאה ויתכן גם שהיתה מחזירה אותו למוטב את עשיו.
כשכתוב פה שגם דברים חמורים שנכתבים בתורה זה רק עונשים דקים מן הדקים, ז"א זה הבחנה של התורה כמו "וישכב את בלהה" הרי הוא לא שכב את בלהה רק החליף את המיטה, אבל התורה כותבת כאילו עשה מעשה, אם אתה מתערב בעניינים כאלה זה כאילו אתה עושה מעשה, ככה רואה התורה בחומרה. או כמו שכתוב בבני פנחס, חפני ופנחס בני עלי שכתוב בהם "וישכבו את הנשים", חלילה לא שכבו, אלא מה, נתנו להם ללון עוד לילה אחד כשבאו להקריב קרבנות ומנעו אותן מלחזור לבתיהן לבעליהן אז זה כאילו חס ושלום כך וכך. אז התורה לפעמים מבטאת דברים בצורה קשה ואין היא מתכוונת לעצם המעשה אלא לעוצם המעשה, ז"א מה החומרה של המעשה.
הרי כמה דקדק הקב"ה עם אבות העולם כחוט השערה, מפה רואים כמה דקדק הקב"ה עם אבות העולם כחוט השערה ועמד עמהם על כל פגם כלשהו, הן במעשה והן במחשבה, אבל יצא לנו מכל זה ללמוד מה גדול ערכו של כל מעשה חסד, כי אם כה החמירו בפגם כלשהו במניעת חסד, הרי כמה מרובה חיובו של חסד, אז אם יש פגם כזה שנגרם שיהיה עמלק בעולם בגלל מניעת חסד, אז כמה חיוב לעשות חסד, אם זה גורם כל כך. וכמה שכר וזכויות טובות תלויות בחסד לדורות ולעולם.
אותו אחד שיצא מן העיר כשבאו לכבוש ישראל את הארץ וסימן להם באף, יש מאן דאמר באצבע איך נכנסים לעיר לכבשה, מה זכה הוא וזרעו? שהוא הקים את העיר לוז שסנחריב לא בלבלה, ונבוכדנצר לא כבשה, ואפילו מלאך המוות לא נכנס בה וכל מי שדר שם חי לעולם, ורק אלה שקצו חייהם יוצאים חוץ לחומה ומתים. וזה בגלל שהוא עשה חסד עם האף לסמן להם, זהו, זה היה החסד. אז כשאחד אומר, תלך ישר, שמאלה ואח"כ ימינה, אתם יודעים מה השכר שלו? זה כבר אי אפשר לתת לו אפילו את לוז, זה מגיע לו הרבה יותר, אי אפשר לתת לו כזה דבר. שמה זה נתנו לגוי על מה שעשה חסד, ז"א כל מעשה ולו הקטן ביותר משתלם משתלם רבות רבות.
עכשיו, מי שעושה חסד עם חברו ומלמד אותו תורה, תראו בהרצאה אתמול מה אמרתי למישהו תשובה שהוא אמר שיש לו צער למרות שהוא מבין את ערכה של התורה ואין לו מספיק כסף, אבל בכל אופן יש לו צער והוא לא שמח כשהוא לומד תורה בגלל שאין לו מספיק כסף, אז שאלתי אותו תגיד, כמה אתה מרויח? אמר חמש, וכמה אתה רוצה? אמר שמונה, אמרתי לו טוב, אז התוספת שלשת אלפים אוקי, שלשת אלפים תחלק לשלשים יום, כמה זה מאה שקל, תחלק לעשרים וארבע שעות זה ארבעה שקלים ומשהו, בשביל ארבעה שקלים ומשהו לשעה אתה מחליף את השכר שעל כל מילה שאתה אומר זה תרי"ג מצוות ובשעה זה מיליונים אז אתה אומר תן לי ארבע וחציש קלים ואני אהיה שמח, אבל אם יהיה לי מיליונים תורה אז אני אהיה עצוב כי חסר לי ארבע וחציש קלים לשעה, הייתם צריכים לראות איך הוא חזר בתשובה באותו רגע, אז ללמד יהודים שעה ועוד בשעה כזאת חביבי זה לא צחוק, אז מהחסד להחזיר יהודים בתשובה, אין קומפיוטר כזה בעולם.
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל...