השפעה מלמטה למעלה

בעזרת ה' נעשה ונצליח וה' עלינו ברחמיו ירוויח.

מאמר תרפח; 

"וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק" (בראשית לו יב). 

רש"י ז"ל מביא: "להודיע גדולתו של אברהם כמה היו תאבים לידבק בזרעו, תמנע זו בת אלופים היתה שנאמר: "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" (בראשית לו כב) ולוטן מאלופי שעיר היה, 

אמרה: "איני זוכה להינשא לך הלואי ואהיה פלגש!" 

דברים אלה תמוהים לכאורה: איזו חשיבות יש בזה שתמנע תאֹבה להדבק בזרעו של אברהם, עד שהתורה הקדושה תאריך להודיענו את הדבר זה, וכי זקוק אברהם אבינו שהקב"ה כל כך אהבו וחבבו ובחר בו ובזרעו, להסכמה של בני אדם פחותי ערך כתמנע? ואפילו אם נמצא איזו תועלת בידיעה הזו, שאנשי העולם התייחסו אל אברהם אבינו ואל זרעו בכבוד והערצה, הרי הדבר הזה עצמו מפורש כמה פעמים בתורה, ופסוק זה שתמנע רצתה להידבק בזרעו לא יוסיף הרבה, כי גדול היה כבוד אברהם וכבוד יצחק בנו בעיני אבימלך מלך פלשתים: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן" ואמר: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן" (בראשית יד יד-יט), 

ובני חת אמרו לו: "נְשִׂיא אֱ-לֹקִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ" (בראשית כג ו), 

ורבותינו ז"ל דרשו על הכתוב: "אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (בראשית יד יז). (לך יז יד) שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם לנשיא א-לקים ולקצין עליהם. (רש"י שם), אז כבר ידענו מה גדול היה שמו בגויים של אברהם אבינו "ונִתְבָּרֲכוּ בְךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" ומה מוסיפה לנו הידיעה הזו שגם תמנע כבדה אותו ואבתה להידבק בזרעו?

גדולה מזו כבר דרשו חז"ל: כי הגר בת פרעה היתה, וכשראה את הנסים שנעשו לשרה אמנו כשהוא לקח אותה אליו לביתו, 

אמר: "מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר!" פרעה העדיף שהגר בתו תהיה שפחה בבית זה של אברהם אבינו ולא גבירה בבית אחר, הרי שבת מלך ממש רצתה להיות שפחה בבית אברהם, ואם כן מה חידשה לנו התורה בידיעה זו שתמנע בת אלופים היתה פלגש לאליפז?

ועוד יותר קשה: כשאנחנו יודעים מי היתה תמנע שהיתה ממזרת וממשפחת פסולים וממזרים כפי שדרשו חז"ל ומובא ברש"י על המקום, ואם כן מה נחשבה הסכמתה של זו להידבק בזרעו של אברהם שהתורה הקדושה תאריך כל כך בסיפור הדברים? דבר נפלא ותמוה!

והנה ראוי להתבונן בתפלות שאנו מתפללים: "עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמָךְ"; אנחנו מבקשים "עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמָךְ... לְמַעַנְךָ עַשֵׂה וְלֹא לָנוּ", 

ומשה רבינו בתפלתו היה אומר: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם בְּרָעָה הוֹצִיאָם" (שמות לב יב) "פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה'" (דברים ט כח). 

לכאורה: תפלות האלה בלתי מובנות, האם יש צורך להזכיר להקב"ה את החשבונות שלו, מה דרוש לכבודו בעולם? "עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמָךְ... לְמַעֲנָךְ עַשֵׂה"? "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם", "פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ".

"לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱ-לֹקֵיהֶם"? (תהלים קטו ב) דבר זה נוגע לחשבונותיו של הקב"ה בהנהגת העולם, ומה יוסיף אם אנחנו נזכיר לו זאת? הלא אם יש צורך בזה לכבוד שמו ושזוהי תכלית הבריאה, בטח יעשה זאת גם בלעדי בקשתנו, ומה תועיל בזה התפילה שלנו? 

אבל הדברים האלה תמוהים בעינינו, מפני שאנו מרגישים רק את הרושם שפועלת כל התעוררות בנפש האדם עצמו. אנחנו מרגישים רק מה שנגרם לנו בשעה שאנחנו מתפללים ואיך הרגשות שלנו מתעוררים בעצמנו. ואנו יודעים: שכל ידיעה שמתבררת וחוזרת אצלנו על עצמה, פועלת על הלך המחשבות ודרכי החיים. זאת אומרת, כמה שאנחנו מתמידים לשנן ולחזור על הדברים, הדברים נכנסים אצלנו יותר להכרה והופכים להיות חלק מאתנו. אבל זה רק מה שאנחנו יודעים.

אבל באמת כל העולמות, עם כל אלפי רבבות ענינים מקושרים עם נפש האדם, שהאדם הוא המפתח של הבריאה. זאת אומרת, סביב האדם יש אלפי ענינים שקשורים אליו. לדוגמא: אנחנו יושבים פה, יש הרבה אנשים שקשורים בנו, גם בשעה שאנחנו יושבים פה וכאילו אנחנו מנותקים; אם זה עובדים, ואם זה משפחה, ואם זה ילדים, ואם זה הורים, ויש קשר מתמיד של חשבון ודאגה ותשומת לב וזכרון ומחשבה ומעשים ודברים שתלויים אחד בשני וכל אחד מעכב אצל השני. זאת אומרת, אדם הוא לא אינדיבידואל; סביבו יש מערכת שלמה שקשורה אליו בין אם הוא מודע או לא מודע. ועל פי מצב נפשו מתנועעים כל כוחות ההשפעה גם בעולמות העליונים. זה בחלק התחתון.

אבל בחלק העליון יש מלאכים ומשמשים ומשרתים שהם גם קשורים וכל תנועה בנפשו של האדם משפיעה לא רק למטה, אלא משפיעה גם למעלה, וההשפעה מלמעלה למטה תלויה במה שהאדם משפיע מלמטה למעלה. אז התעוררות נפשו לדבר שבקדושה מעורר למעלה את השורשים ומהשורשים יורדת השפעה למטה כפי המחשבות והמעשים שלו.

כל רגש שמתעורר באדם, מתעורר לעומתו רגש בכל העולמות העליונים מתחילתם ועד סופם: אם הרגש הוא טוב - הרגש הזה מתעורר וחי בכל הבריאה וסטרא דקדושה מתגברת, ואם מתעורר בו רגש רע ח"ו, הרגש הזה מתעורר וחי בכל העולמות וסטרא אחרא מתגברת. 

וזהו באמת ענין התפלה, כי כשמתעורר אדם בתפילתו ומתחנן אל ה', מתעורר הרגש הזה בכל העולמות וכל הבריאה מרגישה בצערו, ורחמי עליון המושפעים בבריאה מתעוררים לחמול עליו. והנה ההשפעה הזו מלמטה למעלה באה, לא רק ע"י תפלה ותחנונים או ע"י המעשים של המצוות, אלא כל מחשבה ורגש וידיעה שנולדים באדם, מתעוררת לעומתם ידיעה זו בכל העולמות. ואם יש לאדם התפעלות פה - היא משפיעה בכל העולמות. וכן ידיעה הידועה לו לאדם מכבר, אם היא מתבהרת אצלו יותר, הרי היא מתבהרת יותר בכל הבריאה, ואותה הידיעה פועלת יותר את פעולתה למעלה, ונשפע מלמעלה למטה על פי בהירות ידיעה זו. השפע שמגיע הוא יותר גדול. וכל מה שתתגבר הידיעה המבוררת לו למדי, בהתעמקו בה יותר ובהכירו אותה ביתר תוקף, הרי היא משפיעה למעלה והסטרא דקודשא מתגברת! אבל אם זה ח"ו ידיעה הגורמת חלול ה' - הרי זו הידיעה מתעוררת ומתגברת בכל העולמות, ומביאה הפסד ופגם ונותנת כח לסטרא אחרא להתגבר.

כשאברהם אבינו קנה את מערת המכפלה, באותו יום נתמנה עפרון להיות שר ומושל בעירו. למה דווקא באותו יום? כדי שאברהם אבינו לא יתעסק עם אדם פחוּת מן השורה. אז לכן מן השמים דאגו שבאותו יום הוא יתעלה ויהיה שר ומושל, כי אפילו נפשו של אברהם אבינו שהוא לא חש לענינים כאלה של כבוד, ועם מי הוא מתעסק, "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ" – אין לו בעיה גם להשתחוות לפני עם הארץ, אבל ההתנועעות בנפש כשמתעסקים עם אדם קטן מה שנקרא משפיעה, ואם מתעסקים עם שר ומושל - זה משפיע, וההשפעה הזו יכולה להשליך תוצאות גם על בניו ובני בניו!

ידוע כי דרכו של אדם, כשהוא רואה את יראי ה' שהוא נכבד בעיני העולם - זה מעורר בו רגש כבוד! אדם מתפעל גם מהתפעלותם של אנשים. אז אם הוא יראה ירא ה', אדם צדיק, שכולם מכבדים אותו, זה מעורר בו רגש כבוד, ואע"פ שהוא יודע ומעריך גם בלי הסכמתם של אחרים, בכל זאת אי אפשר לו להשתחרר מטבע זה המוטבע באדם, בראותו צדיק נכבד ונערץ בעיני אחרים אף אם פחותי ערך, גם הוא מרגיש יותר יקר וכבוד אליו. 

זאת אומרת, אדם שרגילים אצלו תמיד ונמצאים בסביבתו ומעריכים אותו, אבל אם הוא יוצא נגיד מהרצאה גדולה ואנשים מתנפלים עליו וכו' - אותם אנשים שמכירים אותו והם לידו תמיד גם מקבלים התפעלות באותו רגע ורצים אליו כאילו לא ראו אותו אף פעם ולא מכירים כאילו הוא חדש בעיר. ככה הרגש הטבעי של האדם להתפעל גם ממה שמתפעלים אחרים.

ולהפך, כשהוא רואה אותו נבזה בעיניהם בשל קלי הדעת - אפילו קלי הדעת שמבזים אותו - מבלי משים יפול כבודו גם בעיניו. אַיי! אתה מכיר אותו ואתה יודע שזה לא כמו שהם חושבים, אבל כבר יש לו השפעה ממה שהם חושבים עליו ומדברים עליו. ולכן, לא חסה התורה להרבות בספורי גדולתו של אברהם אבינו ע"ה, איך כיבדו אותו! ואיך רוממו אותו בני דורו, מלכי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם ובני חת, אֲבִימֶלֶךְ מלך פלשתים וּפִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ, כי ידיעה זו לא רק שמרבה את כבודו בעיני בני ישראל, אלא שאותה ידיעה ואותו הרגש המתעורר על ידם פועלים פעולתם בכל העולמות, וכל הבריאה כולה אומרת כבוד לצדיק שהוא קדוש ה', וע"י זה מתגברת סטרא דקדושא ונותנת שפע קודש בכל העולם.

זאת אומרת, התורה מלמדת אותנו, והיא לא חסה להרבות בסיפורי גדולתו של אברהם אבינו ע"ה, איך כיבדו אותו ורוממו אותו כולם: מלכי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, בני חת, אֲבִימֶלֶךְ, פִיכֹל שַׂר צְבָאוֹ, למה? כי ידיעה כזו מרבה את כבודו בעיני בני ישראל. אבל מה זה עושה? שאותה ידיעה ואותו הרגש שמתעורר על ידם פועלים את הפעולה בכל העולמות! וכל הבריאה כולה אומרת כבוד לצדיק ולקדוש, ואז מתגברת הסטרא דקדושא ונותנת שפע של קודש בכל העולמות. זאת אומרת, עצם זה שאנחנו מתרגשים ומושפעים מדמותו של אדם, ממעשיו, ההתעוררות שבלבנו זו גורמת להשפעה למעלה להוריד שפע למטה. 

ואם חלילה מתפעלים הפוך - משטויות והבלים שעושים אנשים טיפשים, זה מרוקן את צינורות השפע ומוריד הפוך - "פשע" במקום 'שפע' מתהפך הצינור ל'פשע'.

ועדין לא די לנו בזה, אלא מכיון שאחרי ארבעה (4) דורות נמצאה תמנע בת אלופים, שהיתה רחוקה מדרכו של אברהם אבינו, ואף על פי כן היה שמו כל כך גדול בגויים, עד אשר היה חשוב בעיניה להדבק בזרעו אפילו להיות פילגש לאליפז, האריכה התורה בזה למען הרבות כבודו בעיניו, ואף שלפי האמת הסכמתה לא מעלה ולא מורידה, מכל מקום בהתחשב עם כוחות הנפש - שבידיעה זו מתעורר רגש הכבוד לאברהם ביותר, שנזכר שוב כבודו של הצדיק באור חדש! שלא רק בדורו כבדוהו בני אדם, אלא גם אחרי ארבעה דורות היה גדול שמו בגויים!! כדאי הוא ללמדנו ולהודיענו ידיעה זו אשר אינה כלה בנו, אלא מתחזקת ומתגברת בכל הבריאה וכולה אומרת לו גדולה וכבוד.

בכל פרשה שאנחנו חוזרים וחוזרים על מעשה אברהם ולומדים את המדרשים והפרושים, וכשאנחנו מתעוררים ומתפעלים, אנחנו מצליחים להוריד שפע מהעליונות העליונים למטה. 

וגם השיר שחיברנו על אברהם אבינו, גם כן יביא שפע גדול בעולם כיון שאנשים ישירו ויתעוררו מדמותו של אברהם אבינו. אז צריך לעשות כל מה שרק אפשר בשביל להגדיל את הדברים. 

לכן חשוב מאוד כשלומדים 'סיפורי צדיקים'. סיפורי צדיקים מעוררים את נפשו של האדם לאחוז בדרכם להתפעל ממעשיהם, וזה באותה שעה ממש מעורר שפע למטה! כי יש עוד יהודי שמתפעל ורוצה להדבק ממעשיהם של הצדיקים. 

ועד כדי כך התחשבה התורה עם רגש זה של תמנע, שאף על פי שגופי תורה נתנו ברמיזה, לא חסה כאן להאריך ולהוסיף פרשה שלמה אודות משפחת החורי, שלא הוזקקה לכתוב לנו כל זה אלא מפני תמנע להודיע גדולתו של אברהם אבינו (רש"י שם לו כד). וזה רק כדי להגביר את אותה הידיעה הידועה לנו ומבוררת כבר, למה? באשר כל מה שתתגבר יותר - תתגבר בזה הסטרא דקדושה בכל העולמות, וכל צינורות ההשפעה יקבלו כח יותר גדול לתת כבוד לצדיק.

(שיעורי דעת שיעור א') 

מאמר ב;

אז למדנו צד אחד: למה הזכירה התורה פרשה שלמה על תמנע אחות לוטן אף על פי שהיתה מגונה מאוד! 

עכשיו נתבונן בצד אחר למה אמרה הפרשה.

"וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז בֶּן עֵשָׂו וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז אֶת עֲמָלֵק" (בראשית לו יב). 

אמרו חז"ל: הפסוק שאומר: "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה" (במדבר טו ל) זה מנשה בן חזקיה. "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה" זה מדובר על מנשה שהיה הבן של חזקיה המלך שהיה צדיק גדול מאוד וראוי היה להיות משיח! ואת כל עם ישראל לימד תורה תוך שלוש (3) שנים, שלא היה נער ולא נערה שלא היו בקיאים בכל התורה כולה!! והיה לו בן מנשה שהיה רשע גדול מאוד אפילו יותר מירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל! ומנשה זה היה 'יושב ודורש בהגדות של דופי'. הוא לא בזבז זמן על קריאת עיתונים, הוא פשוט פתח את התורה והיה דורש מהתורה הגדות של דופי;

'וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" (בראשית לו כב) "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ לֶאֱלִיפַז" (בראשית לו יב)?!' מה היה לו למשה רבנו לכתוב דבר כזה בכלל? מה, נשאר לו 'ספייס' בשביל לכתוב איזה פסוק, לא ידע מה שמה לכתוב? 

ורש"י פרש: "דבר שאינו צריך הוא" זאת אומרת הפסוק הזה לכאורה מיותר, וכן היה מלגלג ואומר: 'שמשה כתבו שלא לצורך!' הרי בתורה אין פסיק אין תג אין קוץ של יו'ד שאין לו משמעות והררים התלויים בשערה, ובא אדם זה ואומר: 'יש פה פסוקים סתם לא היה למשה רבנו מה לכתוב תקע לנו פה איזה פסוק'.

והנה לאחר זה באים חז"ל ומפרשים: 'למה באמת היה צריך משה לכתוב דבר זה בתורה?' מנשה דרש הגדות של דופי, וחז"ל הסבירו לנו שזה לא שלא לצורך, אלא לצורך גדול. ובואו נראה למה נכתב פסוק זה:

תמנע בת מלכים היתה, כמו שכתוב: "אַלּוּף לוֹטָן", "אַלּוּף תִּמְנָע", וכל 'אַלּוּף' מלכות בלא כתר היא, רצתה להתגייר באה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו, 

אמרה: "מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא גבירה לאומה אחרת!" לא וויתרה על משפחתו של אברהם ונדבקה באליפז בנו של עשו.

יצא ממנה עמלק שציער להם לישראל. למה ציער עמלק את ישראל? 'מאי טעמא? דלא איבעי להו לרחוקה' (סנהדרין צט) לא היו צריכים לרחק אותה מלהתגייר. האבות הקדושים ריחקו את תמנע, שהיתה ממזרת, ולא הסכימו שהיא תתגייר, בגלל זה נולד עמלק שציער לישראל.

מה זה 'ציער לישראל'? לא סתם 'ציער לישראל' אלא אפילו הטילים של נסראללה שירדו לא מזמן - היו בגלל תמנע שלא התגיירה, כי יצא ממנה עמלק.

ואחרי עשרת המכות וקריעת ים סוף כשיצאו ישראל ממצרים – רעשו, רגזו, רעדו, פחדו: "נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן... תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד" (שמות טו טו-טז); כל העולם רעד מעם ישראל, אי אפשר להילחם נגד עם כזה שיש לו א-לקים חיים הולך לפניהם ונלחם את מלחמותם, אי אפשר להילחם בהם! עד שבא עמלק. 

ואומר המדרש: 'משל לאמבטיה רותחת שאי אפשר להכנס לתוכה, אמבטיה רותחת! ובא אחד וקפץ לתוכה, אף על פי שנכווה - צינן אותה בעיני הרואים. למה? 

אומרים: 'הנה אפשר לקפוץ לתוך האמבטיה! עובדה שהוא קפץ'. 

בא עמלק "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים" (דברים כה יח) כל מי שפלט הענן החוצה הלך וזינב והרג אותם, והשליך עורלותיהם כלפי שמים ועשה מה שעשה... והראה לעולם - אפשר להלחם בישראל. מה עשה נסראללה? אפשר להילחם בישראל! הנה, קחו 'מנה יומית': שלוש מאות (300) טילים, אפשר להלחם בישראל!

זאת אומרת, אם לא היה עמלק - אף אחד בעולם לא היה נוגע יותר בישראל מהפחד. אבל כיון שהוא צינן והראה לכולם שאפשר, מאז: "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז טז) ואין הכיסא ואין השם שלם - עד שימחה זכר עמלק מתחת השמים.

ממה הוא נולד? מתמנע שלא קרבוה ולא גיירוה, והדברים מופלאים! מסופר בתורה כמה אברהם אבינו ע"ה היה משוטט בעולם כדי להרבות אמונה עלי תבל, להפיץ את שם ה' בין הבריות ולהכניסם אל תחת כנפי השכינה, והכתוב אומר: "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב ה) ומפרשים חז"ל: "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים" (בראשית רבה לט) וכל התעודה הזו היתה תכלית חייהם, ואם אברהם לא הסכים לקבל את תמנע, צריכים להסביר: שהכיר בה שאינה ראויה לכך.

זאת אומרת, אברהם, שלא וויתר על אדם וקירב את כולם, והמלאכים נדמו לו לערבים עובדי עבודה זרה, ורץ לקראתם וכיבד אותם והכניס אותם, והאכיל אותם, והשקה אותם, ושחט שוורים, ונתן להם לשון בחרדל לכל אחד, השקיע בכל אדם ואפילו עובד עבודה זרה - אי אפשר לטעון עליו שהוא עשה את זה 'סתם', 'לא בא לו', 'לא בא להם' לאבות הקדושים, אלא וודאי שהם ראו: שהיא אינה ראויה לכך! תמנע אמנם גילתה מעלות גדולות מאוד שהיא עזבה בית מלכות להידבק בזרעה של אומה זו, זה גדלות. 

ממש כמו רות המואביה. שעזבה בית מלכות והלכה להדבק בעם ישראל, ולאחר שלא קיבלוה הסכימה להשפיל את עצמה עד כדי להיות שפחה לאומה זו ונעשתה פילגש לאליפז. אז היא לא באה בשביל פוזה! היא באה באמת מוכנה אפילו להיות שפחה כשהיא בת מלכים. אלא שאברהם ברוח קדשו הכיר בפנימיות נפשה: שיש בה שורש רע ואסור לקבלה כגיורת! 

וכמו שאמר הקב"ה למשה רבנו מובא ב'ילקוט שמואל': "אם יבוא אחד מכל אומות העולם ומתגייר שיקבלו אותו, ומזרעו של עמלק אל יקבל אותו!" שורש רע! לא לקבל אותו!

ויש לשער שאברהם אבינו הכיר עוד באמו של זרע עמלק את שורש השחיתות שיש בו, ומשום כך לא קיבל אותה, וכן גם יצחק ויעקב באו לידי אותה הכרה ופסלוה מלקבלהּ לגיור. אולם התורה מגלה: שהיתה כאן שגיאה! ועם כל שורש הרע שמצאו בה היה להם לקבלה ולגייר אותה ולא להרחיקה מתחת כנפי השכינה, ומשום שלא כיוונו לדעת התורה ולא עשו כן, באו תוצאות חמורות ואיומות לזרעם שיצא ממנה עמלק שהצר לישראל בכל הדורות.

זאת אומרת, לא היו צריכים לדחות אותה בשתי ידים - אלא 'שמאל - תהא דוחה וימין מקרבת'. צריך היה למצוא עצות איך לטפל בה על מנת להביא אותה למצב שהיא תִתַקן. 

למדנו בתורה ובחז"ל כמה שחיתות היתה טבועה בעמלק וכמה הוא הרע לזרעו של אברהם, שהרי הוא הראשון שיצא להילחם ובא ממרחק של אלף שלוש מאות (1,300) מיל בשביל לפגוע בעם ישראל! והוא שונא לישראל והוא מציק לו בכל הדורות, וישראל נצטוו במצווה מיוחדת: למחות את זכרו מן העולם. וגם ה' הכריז עליו מלחמה 'עד עולם' כדברי הכתוב: "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יז טז).

ולא עוד, אלא שכל זמן שעמלק קיים אין השם שלם ואין הכיסא שלם. כל זה לא בא אלא מתוך כך שאברהם, יצחק ויעקב מנעו חסד מתמנע, ולא קבלו אותה לקרבה תחת השכינה. 

הרי כמה חמורה פעולה אחת של מניעת חסד, ואפילו מנפש אחת, עד שהיא מביאה פורעניות קשות לישראל ולעולם ולכל הדורות ומגיעות עד כסא הכבוד! והתורה כתבה לנו לשם כך 'דבר שאינו צריך' על לוטן ועל תמנע, כדי ללמדנו את היסוד הזה המגיע לרומו של עולם. בלי הלימודים האלה, לא היה צריך את הפסוק הזה, אבל בשביל הלימוד הזה: של מניעת חסד אחד מנפש אחת בעולם - יכול להיגרם כל כך הרבה צרות כמו עמלק שמצר לישראל! מניעת חסד אחד. 

כמה אחריות, צריך להיות לכל בן אדם כשמזדמן לפניו חסד לעשות להיזהר ולזכור את המעשה הזה של תמנע.

בדומה לזה מצינו לגבי יעקב. עכשיו נשמע פרשה מדהימה נוספת! לא יאומן כי יסופר. אותו דבר מצינו אצל יעקב שמנע מלתת את דינה לעשו. 

הכתוב אומר: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו" (בראשית לב כג) 

ושואלים חז"ל: ודינה היכן היתה? אלא נתנה בתיבה ונעל אותה 

אמר: "עינו של עשו רעה היא, שמא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממנו!" 

אמר לו הקב"ה: "מנעת חסדך מן אחיך?! לא בקשת להשיאה למהול - הרי היא נשאת דרך איסור" הדא הוא דכתיב: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה" (בראשית לד א) (בר"ר שם).

זאת אומרת, יעקב אבינו מה עשה? הסתיר את דינה כדי שלא תיפול בחלקו של עשו, ועל זה הוא נענש ונהיה לו צער ששכם בן חמור - לא 'רשע בן רשע' אלא רשע בן חמור, שכם בן חמור, בא אל דינה, במקום שיהיה מהול, בא ערל, שאחר כך מל, אבל נשאת בדרך איסור.

חז"ל מתארים לנו את רשעותו של עשו; שבאותו יום שמכר את הבכורה - עבר את חמשת העברות החמורות ביותר! (בבא בתרא טז) ובאותה שעה יצא לקראת יעקב כדי להילחם בו, ועשו לא היה פחות גרוע משכם בן חמור, הוא לא היה פחות גרוע... כי הוא בא על הארוסה, כתוב, באותו יום שהוא מכר את הבכורה. הוא היה גם כן משהו 'סדרתי...' "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית לב ח) והיה נאלץ להשתמש בתכסיסים שונים לדורון, לתפילה ולמלחמה כדי להינצל ממנו, או להציל לפחות מחנה אחד לִפְלֵיטָה, ולכאורה בודאי צריך לחשוש מלמסור את בתו דינה לרשע זה, ובפרט בשעה זו שנמצא בסכנת השמד מצד אותו רשע. הוא בא עם ארבע מאות (400) ראשי גייסות להלחם בו אז מה? הוא עלול לעשות כמובן את כל הרע, לא רק להרוג אלא לעשות כל מה שעולה בדעתו... אולם עם כל זה, ולמרות כל זה, התורה רואה: שיעקב מנע חסד מאחיו, למרות כל החששות והסכנות לא עשה יעקב כהוגן בזה שסגר את דינה בתיבה והעלים אותה מעינו של עשו.

החסד הוא ממידותיו של הקב"ה שבהן ברא את העולם, וכל אדם חייב להדמות למידותיו, שהרי זוהי תכליתו בחיים - להידמות להשי"ת; מה הוא עושה חסד אף אתה עושה חסד. ויעקב צריך היה להיות מוכן לגמול חסד עם אחיו ולתת לו את דינה בתו לאשה, ואולי היתה גם מחזירה אותו למוטב ומביאה אותו לחיי העולם הבא! ומכיוון שיעקב הסתייג מחסד זה בא עליו עונש חמור כזה שתפסו את דינה וטמאו אותה.

זאת אומרת, חמורה מאוד היא מניעת חסד מהזולת, אפילו אם היא באה מתוך חשבונות ושיקולים רבים וגוררת אחריה תוצאות ועונשים קשים וכבדים! 

ויתכן כי באמת לא היה יעקב אבינו חייב לתת את בתו לעשו הרשע, כי הרי אמרו חז"ל: "כל המשיא את בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי!" (פסחים מט) לחתן את הבת לעם הארץ?! זה כמו לכפות אותה ולהניח אותה לפני ארי. ועל אחת כמה וכמה לרשע - לא רשע סתם אלא עשו המופלג ברשעות, ולא עוד אלא שגם אסור היה לו ליעקב למסור את דינה לעשו, כיון שכשם שהוא חייב בחסד לאחיו, הרי הוא חייב לעשות גם חסד עם בתו ולא לכפות אותה לפני ארי. ואמנם עשה חסד יעקב אבינו שסגר את בתו דינה בתיבה כדי להצילה מידי עשו אחיו שלא יקחנה.

נו, אז מה הוא לא בסדר? אז מה הוא לא בסדר?? אז מה תובעים אותו על החסד הזה שנמנע? הלא הוא עשה הכל על פי כל הכללים! אלא התביעה כלפי יעקב היתה בדרך אחרת: אנחנו מוצאים בתורה שתובעים את הבריות לא רק על פגם במעשה, אלא גם על פגם במחשבה אפילו שהמעשה היה כהוגן. אם המעשה אפילו היה כהוגן אבל המחשבה לא כהוגן - תובעים את האדם על המחשבה שלא כהוגן.

דוגמא אנחנו מוצאים בדור המדבר: 'תנו רבנן: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה" (במדבר י לה), פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנים מלמעלה ומלמטה, נוני"ם, לומר: שאין זה מקומה, למה כתב אותה כאן? להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה. פורענות שניה מאי היא? "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים" (במדבר יא, א) פורעניות ראשונה מה היא: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'" (במדבר י לג), "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'".

'אמר רבי חמא בר חניא: "שסרו מאחרי ה'!" (שבת קטז). כתוב: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'" ורבי חמא בר חניא אומר "שסרו מאחרי ה'!" איפה זה כתוב? כתוב "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'" איך הוא אומר "שסרו מאחרי ה'"? 

והתוספות הביא שם את דברי המדרש: "שנסעו מהר סיני כתינוק היוצא מבית הספר שבורח והולך לו". תינוק שומע רק את הצלצול: טררררררר ישר בורח החוצה. "כך היו בורחים מהר סיני "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (במדבר י לג). ככה היו בורחים מהר סיני. וַיִּסְעוּ מֵהַר סיני - ברחו מהר סיני.

תמוה הדבר! איזו פורענות יש בזה שהם נסעו מהר סיני? הרי היו חייבים לעזוב את המקום כדי להמשיך בדרכם להגיע לארץ הבחירה. קיבלו את התורה, עכשיו צריכים לנסוע להיכנס לארץ ישראל. ולא עוד אלא שחז"ל אומרים: 'שמהלך שְׁלֹשֶׁת יָמִים הלכו ביום אחד! והיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד' ועוד אמרו חז"ל: 'שהמהלך משם לארץ ישראל ארבעים (40) יום וארבעים לילה, ואילו זכו ישראל - לשלשת ימים היו נכנסים!' (ילקוט שם).

וגם ארון בְּרִית ה' היה נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, כלומר מקדים לפניהם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לתקן להם את מקום החניה (רש"י שם) ואם כן האיצו בהם! האיצו בהם, שיסעו מהר סיני להיכנס לארץ הקודש, אז איך קוראים לנסיעה זו 'סרו מאחרי ה' כתינוק הבורח מבית הספר'? אדרבא! היו צריכים למהר מאוד בשביל להספיק מהלך ארבעים יום בשלושה ימים שמתקצרים ליום אחד. מה לא טוב?

אלא בעל כרחנו לומר: שלא היתה שום פגיעה בעצם הנסיעה. הם היו חייבים בכך לנסוע מהר, אבל יחד עם זה הם היו צריכים להרגיש קושי להיפרד מהר סיני שקיבלו עליו את התורה! ובשמים הכירו: שהפרידה הזו לא עלתה להם כל כך בקושי כפי שדרוש.

בזמן שעזבו את ים סוף מה כתוב? "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" (שמות טו כב) אֶה! למה לא "ויסעו"? למה "וַיַּסַּע"? למה היה צריך להסיע אותם בעל כורחם? "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" 

רש"י אומר בשם ה'מכילתא': 'הסיעם בעל כרחם! שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאים אותם בים, לפיכך הוצרך להסיעם בעל כרחם'. עוד תכשיט, עוד אבן טובה, עוד זה... מתעכבים. 'חבל על כל אחד; עוד דולר, אפשר לקחת'. - אַה... פה צריך להסיע אותם על כורחם. ואם לגבי ביזת מצרים כך, על אחת כמה וכמה בשעה שהיו נאלצים לעזוב את ה' - שלא היו צריכים לרצות לעזוב את ה'! בודאי היה ראוי ששמה יגידו: 'וַיַּסַּע! וַיַּסַּע!! וַיַּסַּע משה'!!

אבל מכיוון שכתוב "וַיִּסְעוּ" בעצמם ולא "וַיַּסַּע" משמע שלא היתה פרידתם כל כך קשה עליהם. 

ואם כי נסעו לארץ הבחירה לתכלית קדושה, והיו מצווים ונדחקים לכך על ידי השכינה, קוראים את הזריזות הזאת: "סרו מאחרי ה'". אמנם המעשה היה כשורה, ההליכה היתה אחרי ה', אבל מכיון שהמחשבה לא היתה בשלמותה בהתאם למדרגתם - קיבל כל המעשה צורה הפוכה עד שתיארו אותם כסרים מאחרי ה' וכבורחים מבית הספר! וציינו את המעשה בתור 'פורענות קשה' עד שהיה צורך להעתיק את הפרשה ממקומה ולעשות סימניות כדי להפרידה מפורענות אחרת.

כשאנחנו רואים את עצמנו מאחרים לתפילה ויוצאים מוקדם - זה "סרו מאחרי ה'". זה "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'". אבל אם יש איזה עסקה טובה ויש פגישה חשובה - מגיעים לפני... ומשתדלים גם להאריך אותה כמה שאפשר, להגיע לעוד סיכומים. וכשאדם פותח חנות - משכים קום וסוגר מאוחר אפילו יותר ממה שצריך. למה? יש לו עוד דולר ועוד כסף ועוד תכשיט, - שמה הוא לא סר מַהֵר. זה המבחן. 

ולפי אותו רעיון אפשר לפרש את התביעה על יעקב אבינו כשמנע את דינה מעשו אחיו. יתכן שיעקב נהג כהוגן במה שהעלים את דינה מעיני עשו ועשה חסד גדול בזה לדינה, אלא מתוך עשותו חסד עם דינה, היה צריך להרגיש גם צער בנפשו: שאין בידו לגמול חסד עם עשו!!!

ביום שישי הייתי ב'ברית מילה' ובברית מילה הסבא של הנימול אמר 'קדיש' בסוף, ובשעה שהוא אמר את הקדיש הוא נחנק מבכי ומדמעות ונעצר ולא יכל להמשיך! ולאט לאט המשיך ככה עד שסיים. 

ניגשתי אליו, באשר אני מכירו, ושאלתי אותו: 'למה הוא בכה?' 

אומר: 'נזכרתי בהורי שהיו ניצולי שואה שהיו רוצים מאוד לראות שיש המשך לזרעם'. 

אז אותו הרגע הוא התעורר והתבונן: מי חסר פה! מי היה ראוי שיראה דבר כזה. 

יעקב, בשעה שהוא מסתיר את דינה, התורה אומרת: היה צריך לכאורה להצטער ואולי אפילו לבכות: למה הוא לא יכול לתת את בתו???

אולי גם הרגיש בצער זה, אבל בשמים ראו שלא הצטער במידה הדרושה בהתאם למדרגתו, ולפיכך אף על פי שהמעשה של יעקב היה כולו חסד, אבל מכיון שהוכר פגם במחשבתו לגבי מניעת חסד מעשו, נהפך כל המעשה מחיוב לשלילה, עד שקוראים עליו: "לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד" (איוב ו יד) ובא עליו עונש כה קשה וחמור וחרפת עולם על כל ביתו. 'מעשה דינה עם שכם בן חמור'.

זאת אומרת, אנחנו רואים איך התורה ואיך הלשונות של התורה, שאפילו אם היא מתארת מעשי עברה בביטויים חריפים מאוד! אינם לפי מושגינו כי אם מושגים דקים מאוד!! זאת אומרת, כשהתורה אומרת "וַיְקַנְאוּ בוֹ" (בראשית לז, יא) "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ" (בראשית לז, ד) על אחי יוסף, אז אנחנו חושבים שזה איזה מין קנאה גסה כזאת של אנשים קנאים ושנאו אותו כמו אנשים מן הרחוב. אבל התורה כשהיא מתארת מעשה עברה בביטויים חריפים מאוד אינם לפי מושגנו כי אם מושגים דקים מאוד.

שבוע הבא אם ירצה ה' כשנלמד את הפרשה הזאת של אחי יוסף, אז שמה ניתן לראות עד כמה הדברים היו דקים, ואיך המידות פועלות בנפש. שכל ענין הקנאה הוא ענין להשיג שלמות ותכלית השלמות, ולפעמים זה מתגשם, מתגשם בצורה כזאת שזה נוטה מהקו האמיתי של השגת השלימות. גם הם רצו להשיג את השלמות, האחים הקדושים! אבל הם ידעו שהוא כאילו 'רודף' אותם, הם דנו אותו כדין רודף שהם לא ישיגו את השלמות וחלילה הם ידחו. אז זה התבטא אצלם בגוון קצת יותר ממה שהיה צריך, והגיעו למשפט מעוקל. על פי דעתם הם שפטו אמת, אבל זה מעוקל בגלל הנגיעה.

מה היתה הנגיעה? האור של השמש הוא אור מאיר ובהיר! שקוף, לא רואים אותו, אבל אם האור הזה עובר דרך חלון שהוא צבוע בצבע ירוק - אז קרני האור ירוקות וכן אם זה צבע אחר. כשהמידות טהורות וקדושות ממקור עליון - כולן לטובה! אבל כשהן עוברות את המעטה של הגוף שהוא עכור - הן מקבלות גוון אחר. אז קנאה שמטרתה להשיג שלמות מביאה את האדם לקנאה פסולה, כאילו: 'למה יש לו ולי אין?' לא 'קנאת חכמים' - אלא קנאה פשוטה.

התורה תבעה את האחים הקדושים: - כאילו, כאילו - הם עברו על קנאה פשוטה! בעוד שאצלם זה היה בכלל כיוון אחר, אבל הדרישה מהם היא היתה ברמה כזאת גבוה - שבשבילם זה נחשב כאילו קנאה כזאת פשוטה של אחים שמקנאים בשני שקיבל עוד כמה פרוטות ב:'כתונת הפסים' יותר מהם; 'נתנו לו עוד ארטיק יותר'... על דבר כזה 'נתגלגלו אבותינו למצרים!' וכל הגלות ורח"ל! מה שהיה.

אז אם התורה בעצמה מתארת את המשגה בצורה קלה, לא בוטה, כמו שאמרנו, אז ודאי וודאי שזה דק דק המשגה עד אין נבדק! ועל אחת כמה וכמה אם היא מרמזת לנו רק ברמז דק בתוך דברים אחרים! כמה זה רחוק-רחוק מהשגתנו!! ובוודאי אם בכלל לא מוזכר דבר, רק חכמים לומדים את זה מדרשות כאלה ואחרות, כמה זה רחוק-רחוק-רחוק. 

והנה המעשה הזה של אברהם שלא קיבל את תמנע, ומעשה יעקב שהעלים את דינה מעשו - לא נזכרים בכלל בתורה, אלא רז"ל לומדים אותם מאיזה רמז של כתוב מיותר או מאיזה העלם של כתוב, ואפשר להבין: כמה היו הפגמים הללו דקים מן הדקים שקשה לנו לתפוש אותם במושגים שלנו. בכל זאת נורא הוא! באיזו חומרה ראו אותם בשמים את המעשים האלה, ואלה תוצאות איומות ועונשים מרים באו בגללם: שאנחנו סובלים את עמלק! עד עכשיו מדבר שאפילו לא מפורש בתורה. הרי כמה דקדק הקב"ה עם אבות העולם כחוט השערה, ועמד עמהם על כל פגם שהוא, בין במעשה והן במחשבה. 

ומכאן אנו גם למדים: מה גדול ערכו של כל מעשה חסד! כמה כל מעשה חסד גדול אצל הקב"ה - מפה אנחנו למדים, כי אם החמירו בפגם כל שהוא במניעת חסד, אז כמה מרובה חיובו של חסד וכמה שכר וזכויות טובות תלויים בו לדורות עולם! 

('אור הצפון').

ואם על מניעת חסד - זה העונשים! על עשיית חסד - פי חמש מאות (500)! ש:'מידה טובה מרובה פי חמש מאות!' אז כמה גודל השכר למי שעושה חסד עם הרבים. וואי וואי וואי. אין שיעור! אין שיעור כמה השפעה משפיע על העולם וכמו שלמדנו בזוהר הקדוש - שמקיים את כל העולם עליונים ותתאין במעשיו. שמעתם? כל העולם מתקיים בזכותו! זה החסדים.

לכן, אחד מהחסדים האחרונים ש'שופר ניוז עשה - זה 'שופר ניוזטל' למה? כדי שכל בן אדם בכל רגע נתון יוכל לקבל דברי תורה בכל מצב שהוא נמצא! ואם ירצה לעזור לזולת, יוכל להתחבר ולחבר אותו גם כן לתשובות, לשאלות קשות שיש לו, לדברי תורה, לפרשת השבוע, לשיעור כזה שמופיע מיד לאחר מכן, וכן על זה הדרך: שידורים חיים, אמרות יומיות.

איך אמר לי אחד מהחבר'ה: שהוא שמע אמרה יומית, פתח, היה כתוב, אני אומר שמה: "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" (משלי ו, לב) טראח! הוא סגר את הטלפון. ישר דיבר אליו. סגר את הטלפון מיד. אמרה יומית - קליעה בול! אצל כמה אנשים ודאי זה פוגע. זאת אומרת אדם מקבל מוסר אפילו ממשפט אחד. חסד גדול - אדם מתעורר.

זאת אומרת, אדם צריך להמציא כלים, כל הזמן מהבוקר עד הערב: איך להרבות כבוד שמים! ואיך להגיע לכל אדם ואדם בארץ ובעולם!! זה התפקיד שלנו בחיים, זה התכלית וזה התעודה ואין לנו משהו אחר לעשות. חבל על כל רגע. רק זה ואין חוץ מזה. ואם אדם זוכה לזה - אשריו ואשרי חלקו! אמן כן יהי רצון.

"רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: "רָצָה הקב"ה לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב כא).