בנתיבות החיים - עד - ענוה בנין עדי עד - הרב שמעון משה חי רחמים
- - - לא מוגה! - - -
בשם השם נעשה ונצליח אנחנו ממשיכים לעסוק מתוך ספר נתיבות חיים הנושא להיום ענווה בניין עד
אבות דרבי נתן כו בשם המדרש כתוב אל תה כמשקוף העליון שאין יד בני אדם יכולה ליגע בה אלא הבה כאקופה תחתונה שהכל דשין בה וסוף כל הבניין נסתר והיא במקומה עומדת חייו של האדם הם רגעים חולפים. כיום אתמול אומר דוד המלך כי יעבור. רק אתמול פגשנו מישהו שהיום הוא כבר איננו. הבניין שבונים להם בני הזוג בחול את זקוק לחיזוקים. מה זה החיזוק הגדול ביותר שיכול להחזיק לדורות בניין עדה עד של איש ואישה? הומר הענווה. בית שמחנך את ילדיו לענווה. זהו בית עם ביטוח חיים אמיתי לדורות. ביטוח שכזה הוא סוף לכל הבניין האיתן העומד והוא נסתר ובמקומו עומד על טילו. גדלות ותורה, חוכמה ויראה אינם מתקיימים אלא במי שיש בו ענווה. וכמה אמר רבותינו בתנחומה פרשת בעלותך תז מה שעשתה חוכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לסולייתה מה שעשתה חוכמה עטרה לראשה שנאמר ראשית חוכמה יראת אדוני עשתה ענווה לסולייתה עשתה ענווה עקב לסולייתה שנאמר עקב ענווה יראת השם כל המושג שנקרא שלום בית אינו מתחיל אלא במקום שיש יש ענווה. לא היו שואלים את החכמים מה גורם לשכינה להסתלק מהבית. תשובתם הייתה גסות ורוח, גאווה. בית שבו בני זוג מתנהגים בגסות רוח. בית שבו ישנה גאווה זהו בית שאין השכינה שורה בו. וכפי שאמרו חז"ל על פי הגמרא בסותטה ה, כל אדם שיש בו גסות הרוח, אומר הקדוש ברוך הוא, אין אני והוא יכולים לדור בעולם. מספרים על רבי יהושע השיל מפופה, מאפטא, סליחה, רבי יהושע השיל מאפטא הגיע לעיר אחת. בעיר הזו היו שני בעלי בתים עשירים. הם התחילו לריב ביניהם אצל מי התארח הרבי? אחד מהם היה תלמיד חכם אבל בעל גאווה גדולה ואילו השני היה ידוע כאחד שלא כל כך מדקדק במצוות וזהיר אך הרבי בחר להתאחסן דווקא אצל זה שלא זהיר במצוות וכשנשאל על כך מדוע התאחסן אצלו ולא אצל התלמיד חכם ענה על בעל עבירה אמרה התורה שוכן איתם בתוך טומאותם אף על פי שהוא אינו טמא שכינה נמצאת עמו כפי שכותב רש"י בויקרא תז ואם נהל הקדוש ברוך הוא לדור איתו ודאי שגם לי נאה על כך אבל על בעל גאווה אומר הכתוב אין אני והוא יכולים לדור בעולם אין אני והוא יכולים לדור בחפיפה אחת אם השכינה לא יכולה לדור איתו מי אני שאני אדור איתו עוד לימוד שאנחנו יכולים ללמוד מרבי יהודה הנשיא היה לו נכד מרוב ענוותנותו וצדקתו הוא היה מאות שפל רוח. מימיו הוא לא נשע אישה, לא נשא עיניו אפילו לאשתו, כל שכן לאשת חברו. מרוב ענווה ויראה הוא זכה להיכנס בחיים לגן עדן. כפי שמובא בבראשית רבתי פרשת חיי שרה. וכך אמרו חכמים במסכת דרך ארץ, פרק ב' הלכה ד'. הוה עלוב ואהוב להשיב לודאיך ושפל רוח בפני כל האדם ולאנשי ביתך יותר מכל האדם ואם תתראם ותילחם עם ביתך סופך לגיהנם ובמקום אחר גמרא במסכת סותטה דף מז שמה כותבת הגמרא כל מי שמתייהר אפילו על אנשי ביתו הוא איננו מקובל הבית הוא מקור שניתן לשאוב ממנו כוחות עצומים לעבודת השם ומעידח הוא יכול לשמש גם למקום שמוביל לבאר שחת חס ושלום לגיהנום חז"ל מגלים לנו בחוכמתם הגדולה על מנת להביא את הבית שישמש למקור של שאיבה לכוחות אנחנו צריכים להיות עם בני הבית שפלים ובעלי ענווה כשתינוק נולד נהוג לברכו כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים. ונשאלת השאלה, סדר הברכה הוא לא כהוגן. סדר הברכה היה צריך להיות הפוך. קודם כל מעשים טובים, לאחר מכן תורה ולבסוף חופה. כי דרך ארץ כלל בידינו קדמה לתורה, אלא הביאור לכך הוא. אמנם נכון שדרך ארץ היא קדמה לתורה אבל ברמה היכן שהאדם ניכר שהאדם אכן נוהג ככה התשובה היא בוא תראה איך כיצד הוא נוהג בביתו בחדרי חדרים כשאין איש מפחיד בו מלבד אשתו האם שמה גם הוא מתנהג בדרך ארץ האם גם שם הוא נזהר במשנה זהירות חס ושלום שלא לפגוע באשתו להתנהג בדרך ארץ בחוץ לעיני קל אין זו ריבוטה. המבחן האמיתי של האדם הוא בתוך כותלי ביתו הבה עלוב ושפל רוח בפני כל אדם ולאנשי ביתך יותר מכל האדם. ועל כן אנחנו מברכים את התינוק דווקא בסדר הזה שיזכה לתורה קודם ולחופה ורק לבסוף אחרי הנישואין ולמעשים טובים. רעיון דומה נוסף מצוי לנו במגילת אסתר. על מרדכי היהודי נאמר בסוף המגילה, דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו. ולכאורה מה חידוש לנו כתוב על מרדכי שהוא דובר שלום לכל זרו כשהכוונה היא לילדה ולבני משפחתו. אלא מונח כאן רבותיי יסוד עצום וחשוב. לדרוש טוב לכל עמו זו גדלות אבל היא אינה חוכמה. שהרי הוא נציגם הוא רבם. וגם מה שיש מתן שכרה בצידה הכל מכירים לו הטוב ואת שמו מתפרסם לתהילה ולשם ולטפרת כאחד שהוא בעל חסד גדול אבל מה קורה עם אנשי ביתו האם האדם מרשה לעצמו להקל ראש כלפיהם הרי לא אחת הוא מרשה לעצמו לזלזל בהם ובכבודם ולהתנהג עמם כדבר מלך אל עבדיו על כן אומר האי בן עזרא אף על פי שלעולם הבנים יפחדו מאביהם אבל מרדכי היהודי היה דובר שלום אפילו לבניו שהם כעבדיו. וזו גדלותו האמיתית שנמדת בביתו לא רק כלפי חוץ לעיני הבריות אלא גם בביתו עצמו. ובעיקר כיצד מתנהג האדם בחדרי חדרים. אמנם נכון כי מרדכי יהודי ומשנה למלך אחשוורוש וגדול היהודים ורצוי לרוב דורש טוב לעמו. אבל נקודתו המרכזית של מרדכי הייתה בגדלותו דווקא במשפט הסיום של מגילת אסתר דובר שלום לכל זרו בפסוק הזה מתבטל לנו הכתוב על גודל מעלתו וענוותנותו היות והינו שפל רוח בפני כל אדם ואפילו בפני אנשי ביתו ברוכים תהיו להשם