בנתיבות החיים - ב | הרב שמעון משה חי רחמים

- - - לא מוגה! - - - 

בנתיבות החיים,

שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא בענייני נישואין ושלום בית.

עם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד בספר נתיבות חיים בעניינים של שלום בית,

זיווג וכדומה.

קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.

שידוכים

טרם מצא האדם את זיווגו, הרי הוא ממלא

חששות

האם יזכה בזיווג שלו או לא,

או שמא יקדימנו אחר ברחמים.

איכה יוכל להבטיח לעצמו כי יישאר זיווגו בעבורו,

ואחר שמצא את זיווגו,

מערב לו כי זהו הזיווג שנקבע לו מן השמיים.

לשאלות הללו יש מענה על פי תורת הסוד בשער הגלגולים,

פרק יג.

כאשר נשמות האיש והאישה הן נשמות חדשות, דהיינו,

שבאו לעולם בפעם הראשונה,

אז נקראים הם זיווג ראשון.

ובמקרה כזה אין זיווגן קשה,

אלא

בת זוגו מזדמנת לו בלי עמל ובלי טורח.

אבל כאשר יבואו האיש והאישה בגלגול,

וזכה שתצא אשתו עמו,

זיווגם זה נקרא זיווג שני.

ולפי, שבאו בפעם השנייה לעולם.

ובעוונותינו הרבים יש מקטרגים המונעים אותו למצוא את בת זוגו.

ולכן אומרים

שאדם מקבל את זיווגו לפי מעשיו.

דהיינו, מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחכוך.

ובעוונותינו הרבים יש מקטרגים המונעים אותו למצוא את בת זוגו,

ולכן קשה לזבגם כקריעת ים סוף.

ואומנם, אם אחר שנישאו יש שלום ביניהם,

זה מורה שהיא בת זוגו.

והנה אם נושא את בת זוגו,

הרי כענבי הגפן, והוא

גם בענבי הגפן.

אך כמו שיש אילנות שמרכיבין אותן בשאינן מינן,

כך לפעמים לא יזכה האדם לעולם לשא את בת זוגו,

אלא יישא אחרת לפי מעשיו,

ועל כל פנים צריך שתהיה קרובה אל שורש נפשו ונשמתו,

שאם לא כן, לא תזדמן אליו כלל.

ומכאן יובן לעושרו מאמר רבותינו הקדושים בגמרא בסנהדרין כב,

קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף,

ודווקא בזיווג שני, אבל בזיווג ראשון, לא.

אך קודם שהתרחש נס קריעת ים סוף,

היו ישראל שרויים בצרה גדולה.

מצד אחד הם רואים מאחוריהם את מצרים,

שהם הולכים ומתקרבים.

ממולם נמצא הים.

משני צידיהם נמצא המדבר.

לאן ילכו?

אז היו שבהם שאמרו בואו ניכנע.

נרים ידיים, ניכנע, וניכנס לאן?

בחזרה למצרים עם ראש למטה, ומה שיאמרו לנו נעשה.

אין מה לעשות, עבדים היינו,

ועבדים נשאר.

אבל היו כאלו שמה?

שהם אמרו לא,

נברח למדבר.

חלק יברחו לצד האחד, חלק יברחו לצד השני, והיא אימה.

אבל האחרים מסרו את נפשם.

והראשון שבהם היה מנחשון בן עמינדב למטה יהודה, שהוא קופץ למים

עד שהמים הגיעו עד הפור,

ואז הוא זועק, הגיעו מים עד נפש.

מאיפה הוא למד את זה?

אז אנחנו יודעים שיש לימוד ממה? מהצפרדעים.

ובאו בביתך, או בתנוריך, או במשארותיך, ובך, או בעמך, וכו' וכו', יעלו הצפרדעים.

והצפרדעים, שאין להם שכל, אין בהם דעת,

מסרו את נפשם בכך שקפצו לתוך הסירים והתנורים.

אז

הם עשו לימוד

מנחשון בנעמינדב האחד, והאחרים, חנניה, מישאל ועזריה.

הם עשו לימוד.

אבל לימוד אחר אפשר לומר פה,

שיש מסירות נפש של קפיצה כמו מי, כמו אב האומה.

מי זה אב האומה? אברהם אבינו.

אברהם אבינו, שהוא הולך לעקוד את יצחק בנו,

שם מגיע, אומר המדרש, השטן בדמות של נהר עד חותמם.

וכשהגיע עד חותמם, מה הם אומרים? הגיעו מים

עד נפש.

צעקו,

ומיד

הוא סר.

מהם השטן ראה שזהו, אברהם בשלו, יצחק בשלו, נגמר הסיפור. אי אפשר לבוא ולהמשיך, ומה בניסיון? חייב לנסות ניסיון אחר.

אז יש עוד סמך, אולי גם

אפשר לומר

על דרך זה שגם נחשון בנימין אדם למד את המסירות נפש הזו, כי זו מסירות נפש שטבועה לא רק בבריאה שהקדוש ברוך הוא ברא בעולם,

לא רק

באדם עצמו, אלא גם בשורשים שלו, שזה אבות הקדושים,

ובראשם אברהם אבינו.

ולכן קודם שהתרחש נס קריעת ים סוף, היו ישראל שרויים בצרה גדולה.

לפניהם ים מאחוריהם מצרים ומשני אבריהם סגר עליהם המדבר, מה עליהם לעשות?

לשאלה זו נדרשו ישראל באותה עת, ומשה פונה לבורא עולם שיושיע את ישראל,

ואז עונה לו הקדוש ברוך הוא בתשובה המעוררת תמיהה.

ויאמר השם אל משה, מה תצעק אליי?

דבר אל בני ישראל ויסעו.

אם עם ישראל שרויים במצוקה עצומה, מן הראוי לכאורה שהקדוש ברוך הוא יושיע אותם

ויילחם במה?

במצרים, כמו שעתיד, יגשו ברוך הוא, להילחם באומות העולם.

אלא,

הקדוש ברוך הוא רוצה את המסירות נפש של עם ישראל.

הוא אומר, מספיק עשיתי לכם ניסים במצרים, עשרה ניסים,

ואני גם עתיד לעשות לכם תכף גם ניסים, אבל עכשיו אתם צריכים לעשות פעולה שלכם. מהי הפעולה שלכם?

לעשות משהו מעבר לשכל האנושי שלכם.

דבר אל בני ישראל ויסעו. לאן נוסעים? נוסעים, כי זה רצונו שמתברך.

לאן? לתוך המים.

ולכן עונה הקדוש ברוך הוא למשה, מה תצעק אליי? מה אתה בא אליי, משה רבנו, בתלונות?

וכי אתה לא רואה שעכשיו

צריך להמשיך הלאה? זו האופציה היחידה, לחזור אחורה, לא שייך.

הבטחתי הבטחה לאברהם אבינו,

בברית בין הבתרים.

למדבר ללכת גם לא שייך.

יהרגו אותם.

אז האופציה היחידה זה המים.

מה תצעק אליי? ולכן דורש ממנו, דבר אל בני ישראל ויסעו.

אם אתה תצעק לבני ישראל כמו שאתה צועק אליי, בוודאי ובוודאי שהם יגידו, עזוב, משה רבנו, אתה כנראה

לא מרגיש טוב היום.

אנחנו ודאי וודאי שחוזרים, אנחנו בכלל לא בוחרים כמנהיג. עד עכשיו היית עשר, מעכשיו נגמר הסיפור.

אל תפריע לנו בניהול.

לכן, מה אומר הרב גדוש ברוך הוא? אליי צעקת.

וגם זה תמוה, מה תצעק אליי?

ושמה צריך לצעוק אליי? דבר בלשון עדינה

אל בני ישראל וייסעו והם ייסעו.

לאן לנסוע?

לתוך הים?

השאלה הזו ניצבת בפתח

אצל האור החיים הקדוש, זכותו תגן עלינו, אמן, והוא מתרץ את הקושייה הבאה באופן נפלא.

באותה שעה היו נתונים ישראל תחת תוקפה של מידת הדין.

הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה.

מה ההבדל?

שניהם עובדי עבודה זרה, אז יאללה.

הנה הגיעה הזדמנות שלא יהיה לעם ישראל נס, והים ישטוף אותם,

כמו שהוא עתיד לשטוף את המצרים וכל חיל פרעה הבאים אחריהם ביער,

ובסופו של דבר לא נשאר בהם עד אחד.

לכן, באותה שעה היו נתונים ישראל תחת תוקפה של מידת הדין, והשטן עמד ומקטרג.

מה, אלו עובדי עבודה זרה? אף אלו עובדי עבודה זרה.

ובא השטן בתביעה לבורא עולם, איפה הצדק?

הרי בורא עולם מידתך היא שלמות.

מידתך, חותמך הוא אמת, ואיפה האמת?

איפה הצדק בורא עולם?

מדוע צריך עכשיו לעשות לעם ישראל כל כך הרבה ניסים?

אחרי שהם כבר קיבלו ניסים,

אבל עדיין הם נותרו בגדר עובדי עבודה זרה.

ולכן, לאחר מכן יש כבר הכנה לקראת מה? לקראת התורה הקדושה, קבלת התורה.

כי אי אפשר להישאר באותה דרגה של טומאה שבמצרים ולקבל את התורה.

כי שם הקושייה תהיה עוד יותר חזקה.

והקטרוג יהיה עוד יותר גדול.

כי מה השתנו מאז שיצאו ממצרים לעכשיו?

ולכן בא הקדוש ברוך הוא ועושה

את השינוי במי? בידיים של עם ישראל. אתם תראו למה ליצר הרע.

אתם תראו למידת הדין שמקטרגת עליכם,

שאתם לא כאלה.

אתם מוסרים נפש.

ואדם שמוסר נפש,

נעשים לו ניסים ונפלאות.

וכל המסירות נפש הזאת, למה?

בתחילה כי אחר כך אנחנו עתידים לקבל את התורה הקדושה.

לכן אנחנו מוסרים, ולאן נכנסים? לא למדבר, רבותיי.

אנחנו נכנסים למים, כי אין מים אלא תורה.

על התורה שאני עתיד לקבל עכשיו אני מוסר את הנפש. במה?

בזה שאני נכנס פנימה אל המים. בזה שאני נכנס פנימה,

בכוונה שלי, במחשבה שלי, אל התורה הקדושה.

ולכן,

הואיל וכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, מה תצעק אליי? הלוא אין הדבר תלוי בי.

הגם שאני רוצה לעשות נס, הם לא ראויים, כי מידת הדין מונעת, מה נעשה?

אלא הקדוש ברוך הוא מייעץ למשה ואומר, דבר אל בני ישראל ויסעו.

תדבר עליהם שכדי שיגבירו את מידת החסד והרחמים,

על ידי הרצון שלהם,

על עם ישראל להתעצם באמונה חזקה בה השם יתברך,

ובכל ליבם לנסוע לעבר הים

טרם שחילק את עצמו,

ובהסתמכם על ביטחון

בבורא עולם שיתרחש להם נס,

כי גדול הביטחון והאמונה הזאת לאחריהם לכף טובה,

אז יאירע להם הנס והם ינצלו.

בדיוק כמו שהרב הזכיר השבוע בשיעור בחוץ לארץ, למי ששמע,

את העניין של אדם שנמצא בתוך חדר

ואין לו אוכל, מאיפה הוא? עדיין צריך להאמין בביטחון

מושלם בבורא עולם של הקדוש ברוך הוא יזמן לו.

עד אליו. איך? דרך הקירות.

אל תדאג, זה יעבור

בלי קרן אור.

זה יגיע עד אליך.

פעם אמר את זה למי שאומר לו כמות, כשם שהשטן יכול להיכנס לאחר ולקחת במשפטך, גם המזון יכול להיכנס. נכון.

ומדברי האור החיים ניתן לדלות רעיון עמוק בנושא השידוכים.

שימו לב.

כמובא במדרש בילקוט שמעוני שופטים עין. אין זיווגו של איש אלא מן הקדוש ברוך הוא.

ישו הולך אצל זוגו,

זיווגו, ויש שזיווגו הולך אצלו.

סיפרתי לכם על הבחור ההוא?

מאילת.

אחד האברכים בכולל,

בחור, אברך בכולל,

שהוא אמר כל הזמן לראש כולל, בצעירות היה,

כבוד הרב, נו, מתי אני אתחתן? אתה מברך אותי כל פעם אני אתחתן, אני אתחתן.

אז הוא אמר לו, תראה, כנראה שבנות ארץ ישראל לא מתאימות לך, אתה תיקח אחת מחוץ לארץ.

אז הוא אמר, כן, אני רוצה אחת מחוץ לארץ.

אני רוצה אחת מחוץ לארץ. בסוף הוא קיבל, איפה? אישה מאילת.

מחוץ לארץ.

משם הוא קיבל את הזיווג שלו.

אז יש אדם שהולך אצל זיווגו,

ויש זיווג שמגיע אצל האדם, כל אחד לפי דרגתו.

וברם לעיתים מעשיו של אדם מונעים ממנו לקבל את הזיווג האמיתי.

בשמיים מתרחשת מלחמה הקטגור מצד אחד,

והסנגור מצד אחד,

והחתן בתווך.

הקטגור טוען, במה שונה שפלונים האחרים?

גם הם מבקשים זיווג.

הללו טה-טה-טם-טה-טם, והללו,

מה ההבדל? הוא רוצה זיווג והם רוצים זיווג.

למה הם לא יקבלו והוא כן יקבל? במה הוא יותר טוב?

לעומתו קם הסנגור ומליץ יושר בעדו.

יש לו מטרה טובה, הוא רוצה להתחתן,

להקים דורות ישרים מבורכים, יראת שמיים,

לכנר את הבית שלו בקדושה וטהרה, להשתית הכול כמו שצריך.

במלחמה הזו פעמים הסנגור מנצח ופעמים שהקטגור מנצח.

והכל לפי רוב מעשיו של האדם.

וברם איש אינו יודע עד טרם הנישואין באופן ודאי

האם אכן עלה בגורלו לזכות בבת זוגו

אם לאו.

האם באמת הסנגור ניצח או שהקטגור ניצח?

יכול להיות שהקטגור טמן לו פה פצצה.

הוא חושב שזה הזיווג שלו, ובפועל מה?

זה הפוך ממבוקשו.

ויכול להיות שלא.

יתרה מזו,

לעתים יכול אדם לקבל את בת זוגו של אחר ברחמים, כפי שאמרנו בשיעור הקודם,

כמפורש בחז״ל במועד קטן יח׳.

והמלחמה בשמיים היא כה קשה עד כי דימוה רבותינו לקריעת ים סוף.

איך דימוה?

על ידי מילה אחת, זיווג.

קשה זיווגו של אדם.

כי זיווג

זה רמז

לאחדות.

עכשיו אני מייחד את עצמי יחד עימה

עם האישה הראויה לי.

ואילו קריעה פירושה פירוד.

ואף על פי כן אמרו חז״ל, קשה זיווגו.

דהיינו, קשה אחדותו של אדם כקריעת ים סוף. רגע, רגע, זה לא תרתי דה סתרי?

מצד אחד אתה אומר שמה שזיווג זה אחדות,

מצד שני אתה אומר שקריעה זה פירוד.

אז אם ככה הדברים סותרים זה את זה.

אלא רצו רבותינו ללמד אותנו שהקושי בעניין זיווגו של אדם הוא בשני הכיוונים.

האחד הוא בקושי העצום בהפרדת שתי הנשמות שבמקורן הן אחת,

וקושי נוסף הוא החיבור בין שתי הנשמות שבמציאותן בזה העולם הם שתיים.

האדם צריך לשבור את האגו שלו,

צריך לשבור את האני שבו לעומת האחר. עד עכשיו הוא גדל אגואיסט,

באגואיסטיות מסוימת, עד עכשיו הוא היה רגיל למשהו מסוים.

ופתאום אמרו לו עכשיו חבוב, תשעני הרגלים, קפוץ לעיר כאן,

תעשה ספונג'ה, שטוף כלים,

פתחת תנור, כבדת תנור, תכניס את המגש, תוציאי קניות,

טיטולים, מטרנה, תחליף טיטול, תוריד טיטול.

מה, אני רובוט? כמה אני יכול לעבוד? רגע, מה, אישה היא רובוטית?

מה, שמו לה צ'יפ?

שיכולה לעשות כל כך הרבה?

מה ההבדל בינך לבינה?

אתה עכשיו

התחתנת איתה, אתה צריך לחלוק איתה יחד את האחריות,

את הבית,

ואז אתה יכול להשתית את זה. לא שחס ושלום, חס וחלילה,

הבעל יעשה רק ספונג'ה והיא תישב פרינצסה, כן, מלכה? לא.

אלא הכוונה, יחלוק איתה יחד.

אשתי היקרה, מה את צריכה?

איפה העזרה שאת צריכה?

מה, את חושבת שיותר טוב, שאני אעמוד במטבח? לא, לא, עזוב אותי,

אל תעמוד במטבח,

אתה רק עושה לי ערימות של כלים.

תעזוב,

היא תגיד לך לבד, לך תשב תלמד, תעזוב אותי בשקט,

לך מהבית לכולל,

עזוב אותי, תעזוב, תן לי לנהל את הבית.

כי האישה היא מיועדת לבית, ולכן חזל אמרו, כל כבודה בת מלך פנימה, משבצות זהב לבושה. כל זה למה?

כי היא יודעת, כי העיקר של הבית, היא יודעת בדיוק איך לשטוף. אתה אל תגיד לה איך לשטוף, תרים לי את הכיסאות, תורידי, היא יודעת טוב מאוד איך לשטוף, איך לטאטא, איך לנקות, איך לסדר, והכול, והעובדה שהיא מצליחה,

שזה חוזר על עצמו כל הזמן,

ויש לה מאה אחוזי הצלחה

לעומת הבעל,

שאם הוא יעשה ספונג'ו, אבי ואבוי.

זה או שהוא שם סבון יותר מדי ויחליקו אחר כך,

או שזה נהיה אחר כך דבק כזה,

ואחר כך היא לא מרוצה, ומה זה פה, ולמה פה נשאר מים,

ולמה שם לא טיטטה,

ולמה פה הלכלוך, ופה.

האישה היא מיועדת לדברים הללו, אנחנו סך הכל

ההכוונה שלה, אנחנו סך הכל העזרה שלה.

ולכן אנחנו צריכים לדעת בדיוק את מה?

את דרכנו.

לכן רבותינו רצו ללמד אותנו שהקושי בעניין של הזיווג של האדם הוא בשני כיוונים.

אחד, בעצם הפרדת שתי הנשמות.

אתה הולך להפריד עכשיו, שבמקור הם שני נשמות,

אתה הולך להפריד אותם, למה?

לנשמה ונשמה.

ואחרי חיבור של שתי נשמות, שתי נשמות פה ירדו במציאות לעולם,

אתה הולך לעשות אותם חד המחתה,

אתה הולך לעשות אותם נשמה אחת. איך אתה עושה את הנשמה האחת הזאת?

האם אתה מצליח בדרך שלך, או חס ושלום לא?

ולכן באה התורה הקדושה ומייעצת לעם ישראל, כפי שאומר הכתוב,

דבר אל בני ישראל וייסעו.

אם אתם רוצים שמה שהקדוש ברוך הוא יעשה לכם ניסים, אתם צריכים לנסוע,

לא נשארים באותו קובייה. צריך להתקדם, כל הזמן להתקדם עם שאיפות, עם שאיפות,

עם כיוונים טובים, מחשבות טובות.

איך נתקדם? לאן נתקדם? לתוך המים.

כי מים זה רמז לתורה הקדושה, ואם זה מים זה רמז לתורה הקדושה, משמה תבוא הישועה.

משמה יצמח הנס.

כי האמונה והביטחון בבורא עולם יביאו את האיש והאישה למצוא זה את זו.

וברם המידה והאיש או האישה מידי ספקנים,

וסומכים יתר על המידה או על שיקול דעתם מבלי להשליך את ביטחונם בבורא עולם. וזה מה שקורה הרבה בשיתוכים.

הוא אומר לו, תראה,

זה טוב, אבל אני מצפה למשהו יותר טוב. היא כבר הגיעה לגיל 40. מה אתה מצפה?

שבגיל 60 להיות אבא?

זה מה שאתה מצפה.

למה אין לך 100% ביטחון בבורא עולם,

שאם זה שלך אז אתה הולך ב-100% בעיניים עצומות ואתה לא שואל שאלות?

לא, אתה רוצה לתלות את ביטחונו של בורא עולם כרגע על הוו,

ולומר לו, ריבונו של עולם, אני מסתדר כרגע.

תן לי, אני אעשה את שלי,

אני אבחר, אני אסתכל, אני אראה הכול, ואחר כך,

אם יהיה איזה קושי או משהו, אני אדבר איתך.

בינתיים תעזוב אותי.

תן לי בינתיים להתנהל לבד.

ולכן, היות והאדם משליך את הביטחון ולא תולה אותו במה? בבורא עולם,

בא, מקטרק וטוען טענה עצומה, מדוע הוא יזכה

ואחרים לא?

הרי הוא עצמו מה?

לא שונה מאחרים.

ולכן בודקים את האדם, אומרים חז״ל, לפי מעשיו.

אם הוא ראוי לפי רוב מעשיו, יזכה בבת זוגו.

ואם לאו,

יקדימנו אחר ברחמים.

כי האמונה והביטחון בהשגחת השם מצילה את האדם מפני הזיווג שלו,

שאינו שלו.

הוא מזכה אותו במידה, ואכן יורד את נשמת אשתו לעולם

המיועדת לו, והוא מקבל את בת זוגו האמיתי

בבחינת ענבי הגפן בענבי הגפן.

ומעשה בעיוור אחד שנהג ללכת בכל יום אל השוק,

לעשות מלאכתו.

הוא הכיר את הדרך לפי מספר הפסיעות.

כך וכך צעדים נכחו.

ואז עליו היה לפנות ימינה

ולפסוע כך וכך צעדים עד הגיעו אל מחוז חפצו לחיים טובים ולשלום.

עיוור הזה אינו אלא האדם.

כפי שכותב ישעיה הנביא

נגששה כעיוורים קיר וכן עיניים נגששה.

השוק

הינו העולם הזה.

בכל יום יוצא האדם למלאכתו,

כל אחד לפי הייעוד והתפקיד שלו.

עולם הזה,

אמרו חכמים בגמרא בפסחים ב',

דומהו ללילה, עולם של חושך ואפלה.

האדם מכיר את הדרך לפי מספר הפסיעות.

פסיעות אלו הינם בגדר סימנים אצלו.

ולעתיד לבוא כאשר יבוא גואל צדק במהרה בימינו,

כל בני אנוש יזכו ויפקחו את עיניהם.

כפי שכתוב בישעיה ל׳ה, אז תפקחנה עיני עיוורים.

אולם בעולם הזה טרם נפתחו עיני שכלו של האדם,

ולכן הוא זקוק לסימני דרך.

למעין תמרורים שמכווינים אותו,

אשר מורים לו את הדרך המובילה בית אל.

כנאמר בירמיה ל׳א,

הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים,

שתי ליבך למסילה דרך הלכת.

וכפי שאמרו חז״ל בגמרא בכריתות ו׳,

סימנה מילתהי,

הסימן בכוחו להשפיע על האדם ועל עתידו.

אשר על כן פסק השולחן ערוך בסימן תקפג

לגבי הלכות ראש השנה.

יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביה,

קרטי וסילקה,

תמרים וקרא,

וכשיאכל רוביה יאמר שירבו זכויותינו.

קרטי יקרתו שונאי השם,

סילקה יסתלקו אויבינו,

תמרים יטמו שונאי השם.

קרא יקרע רוע גזר דיננו ויקערו לפניך זכויותינו.

ואף בחיפוש אחר בן זוג נזקק האדם לסימנים,

כשנושאי האדם אישה נוהגים לברך אותו בברכת סימן טוב ומזל טוב.

מדוע?

אומר הרב, שמעתי ביאור נפלא על כך מאחד מרבותינו.

טרם ירידת נשמת האיש והאישה לעולם, הם חיו במקורן כנשמה אחת,

כפי שהזכרנו מקודם.

ואחר שירדו לעולם, הם מתפצלים, מתפלגים.

ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה, מפני מה אמרה תורה כי ייקח איש אישה,

ולא כתוב כי תילקח אישה לאיש,

מפני שדרכו של איש לחזר על האישה.

ואין דרכה של אישה לחזר על האיש.

ומשל לאדם שעבדה לו אבדה.

מי מחזר על מי?

האם האבדה מחזרת אחר בעליה, או האדם מחזר אחר אבדתו?

הווי אומר, בעל האבדה מחזר על אבדתו.

והאיש הוא המחזר אחר אבדתו.

מאיפה היא האבדה שלו? כבר מן השמיים, נכון?

הוא היה נשמה אחת יחד איתה, חילקו אותם,

זרקו את האבדה שלו בעיר פלונית, והוא נמצא בעיר פלונית, ולך תחפש את האבדה שלך.

יש אדם לוקח לו

חצי שנה, שלוש חודשים.

יש אדם לוקח לו חמש שנים עד שהוא מוצא את האבדה שלו.

יש אדם עשר שנים, יש אדם ארבעים שנה.

יש אדם מחפש כל היום ולא מוצא.

הוא אומר, אני מחפש.

ועל כן אומרים לחתן סימן טוב לרמוז לו,

שהסימן שבגללו זכה באשתו יהיה אכן טוב ואמיתי,

ולא שחלילה הוא לוקח אבדה של אחר.

כי יכול להיות שהוא נתקל בזיווג שאינו שלו,

וזה בגדר של אבדה.

של מי זה שייך? למישהו אחר.

להשיב את האבדה לבעליה.

ולכן מברכים אותו במה? בסימן טוב,

שזה יהיה בעצם הזיווג שלך, הסימן שלך הטוב, על פי התכונות,

וכו' וכו'.

והואיל וכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה,

וגם ממשיכים יין בצינורות לפני חתן ולפני כלה,

וזורקים לפניהם כליות ואגוזים.

פעם זה היה הלדים של העולם.

צינורות של יין

והיו משליכים לפניהם כליות ואגוזים לסימן טוב,

כפי שאומרת הגברה ברכות נ׳,

וביהי רשישה היו עושים כן משום סימן טוב,

ופעולות אלו מהוות סימני דרך עבור החתן והכלה לחיים של שפע ומתיקות כדוגמת היין, הכליות והאגוזים.

כליות ואגוזים, למי שלא יודע,

הם מיני פירות שהמאפיין אותם הם הפנימיות שלהם,

הם מכוסים בקליפה,

הם מוסתרים מהעין, האגוז קליפתו קשה,

קולו רועש מהדהד למרחקים,

אך כל זה אינו אלא ביחס לקליפתו בלבד,

אבל הפרי עצמו נמצא בפנים נסתר וחבוי,

כדי להגיע אליו יש צורך להתאמץ ולפתוח ולפצח את הקליפה,

ואז מתגלה תוכו הערב לחיך.

כך הם פני הדברים באדם הנושא

או בוחר בן או בת זוג.

לעיתים דוחה האדם שידוך עקב שיקולים מוטעים.

ברם, לו יכול היה להביט אל הזולת מבעד לקליפה,

היה מגלה עולם פנימי מלא הוד,

והדר, ויופי וכן,

ומאידך גיסא,

נוטה האדם לבחור את בן זוגו על פי רמת המעורבות שלו בחברה.

האם הכלה הזו שאתם מציעים לי היא מתקשרת בצורה טובה עם הסביבה?

האם היא ביישנית מדי, או שהיא אחת שמדברת?

איך היא מדברת?

באיזה צורה?

מה ההנהגות שלה?

וכן, על זה הדרך.

וכך הוא בוחר את הזיווג על פי רמת המעורבות בחברה. עד כמה קולו הולך למרחוק. זה בדיוק הקליפה של האגוז.

ברם יש לזכור שהתדמית אינה אלא הקליפה.

כשפונים לשידוכין יש לדעת כל צע, כי כל צד מנסה להציג את עצמו כבן עלייה.

אני היום עובר בבני ברק בבוקר, ואני אומר לאשתי, תראה מה זה.

כל הזמן סוגרים פה שידוכים,

אומרים,

פשש, החתן הזה,

הקלה הזאת, פשש.

על כולם נאמר החרטא הזה, אה?

על כולם זה נאמר, החתן הזה, זה העילוי של הישיבה.

הקלה הזו הוא המובחרת שבבנות הסמינר.

כולם מנסים להציג צעד של

עצימות כבן עלייה. כל שאיפותיו שלמות,

כל מידותיו טרומיות,

אולם כל אלו אינם אלא בבחינת קליפה.

כי זה הכל כרגע בתור קליפה חיצונית שעוטפת את מה? את התוכן הפנימי. מתי ייראה האגוז?

מתי ייראה התוכן הפנימי?

יום אחרי החתונה.

האם הוא השכים לתפילה בבוקר?

החתן הזה או שהוא בדרוב, יושן.

מרבית שינה, נגמר, זהו, התחתן, זהו.

תודה, בורא העולם, הסתדרתי.

היה אתמול מלא מוזמנים למרות הקפסולות,

והכול בסדר.

עכשיו היא בידיים שלי האגוז,

ואז מנסה אותו הקדוש ברוך הוא.

האם באמת אתה אגוז טוב וטעים וראוי,

או שאתה עדיין עם הרעש?

אז אם זה עם הרעש,

כנראה שהחצי של האגוז לא מתאים לך. יאללה,

החוצה.

על בן או על בת זוג לפקוע את הקליפה האהבה והנוקשה,

ולנסות להכיר ולדלות מתוכה את הפרי,

כשנפגשים בפגישה מסתכלים על התוכן, לא מסתכלים על החיצוניות.

כולם נראים יפים, כולם נראים טובים, כולם לבושים טוב.

הכול נראה מושלם.

אבל מתי רואים את הפגמים?

אם מתבוננים היטב.

פתאום אתה רואה שהיא צולעת.

ומה, נתחתן עם אחת כזאת?

היה בישיבת פורת יוסף.

תלמיד, קראו לו מנצור.

אבא של הדיינים, משפחת בן שמעון המפוארת.

הרב מנצור בן שמעון הזה הגיע יום אחד, אדם

מאוד גדול,

והוא חיפש שידוך לבת שלו,

אבל היה בה חיסרון אחד, היא צולעת.

והוא הסתיים השיעור.

קודם תפילת מנחה הוא הגיע לרבי עזרא עטיה ואמר לו,

יש לי בת, ברוך השם, אז לא היה סמינרים.

בת בית אורגינלית.

נראת שמיים, כסף לא חסר, אני חייב, לא רוצה, אני חייב תלמיד חכם מובהק

שמתאים

למידות שלה, יש לה מידות טובות והכול. אם יש לך בחור כזה פה בישיבה,

אני אשמח.

אמר לו ראש הישיבה, בסדר. זה המעלות שמעתי, מה החיסרונות? הוא אומר, יש חיסרון אחד.

היא צולעת.

אחת מהרגליים כנראה קצרות, היא צולעת.

אמר לו, בסדר, ראש הישיבה.

אין שום בעיה, בעזרת השם, אחרי תפילת מנחה יש שיעור,

נמצא לה חתן טוב.

והיו בישיבה המון בחורים.

המון. אז זה היה מאוד מאוד קשה.

הם מסרו נפש.

רעש, טילים היה שם. אמרו, מה לא היה שם? מסרו נפש שם בישיבה.

ואז הוא מציע להם קודם השיעור, הוא אומר, רבותיי, יש פה מחותן שממתין בחוץ לחתן שלו.

מי מכם רוצה להיות החתן המיועד

של אותו אדם?

אבל תדעו, אני אמיתי איתכם. יש חיסרון אחד להכלה, היא צולעת. כולם, לא, מה פתאום.

כבוד הרב, מה, אני מתאים לה? אני לא מבין את זה.

איך אתה חושב שאני מתאים?

והיה אחד שקם ואמר, אני מוכן.

מי זה היה?

הרב מנצור בן שמעון. הוא אמר, אני מוכן להתחתן איתה, אין שום בעיה.

אז מה עם צולעת? מה קרה?

על מה הוא הסתכל? על הקליפה או על התוכן?

על האגוז. הוא הסתכל על האגוז.

הוא אמר, אם המידות טובות,

בת טובים, משפחה טובה,

מידות טובות, יראת שמיים, צניעות, זה מה שאני צריך.

לא אכפת לי מהקליפה,

קצת חצויה, קצת שבורה, קצת סדוקה,

טיפה רגל, שום דבר.

אמר לו רבי עזרא עטיה, בגלל שאתה מסרת את הנפש שלך,

ולכאורה זה פגם לכל החיים,

הוא הולך איתה והיא הולכת ככה ברחוב.

אה, צולעת.

לפעמים זה צליעה, השם ישמור ויציל.

זאת אומרת, בגלל שאתה מסרת את הנפש שלך והתחתנת אימה, עם אישה,

אתה מסכים להתחתן עם אישה כזאת,

ואתה מסתכל על הרוחניות, אני מברך אותך שכל הילדים שלך, הבנים שלך, יהיו תלמידי חכמים גדולים.

זה באמת ככה.

הרב מסעוד בן שמעון,

הרב מרדכי בן שמעון, שהוא כבר לא בין החיים,

נפטר בתאונת דרכים,

הרב שלמה בן שמעון, הרב ניסים בן שמעון, כולם דיינים.

כולם דיינים.

אבות בתי דין, דיינים.

כולם תלמידי חכמים מובהקים. מובהקים. אני אומר לכם, מובהקים,

וגם הילדים שלהם ככה.

מובהקים ממש.

וכל זה למה? בזכות המסירות נפש. לא מסתכלים על חיצוניות,

מסתכלים על הפנימיות.

יש את הנקודה שאני צריך אותה,

שאני יכול לפנות איתה לבורא עולם ולהקים בית לתפארת, כל השאר מבחינתי שולי.

כי לפעמים בן אדם מחפש את המושלם ביותר,

ובתאונת דרכים אחת הוא מקבל שיפוד. הוא מקבל שיפוד. נגמר הסיפור, זהו.

עכשיו אשתו מפורקת לחלוטין,

שבורה לחלוטין.

ואז מה הוא יגיד?

מה, אני לא רוצה אותך? אבל התחתנת כבר, היא הייתה שלמה.

אז מה קרה?

זאת אומרת, אם אתה בחרת את החיצוניות וחשבת שהחיצוניות זה השלמות האמיתית,

הרי לך הטעות הגדולה.

הנה,

בוראולה מנסה אותך. ואז אתה אומר, לא, זה לא מה שהתכוונתי.

זה לא פה.

היו כאלה

בחורים שאני מכיר שאמרו, לא,

זה לא. הבטיחו לי 100,000 שקל ואמרו לי ככה, ואמרו לי ככה.

הלו, ו?

אבל מה עם התוכן האמיתי של היראת שמיים?

כן, התחתנתי בלית ברירה, כבוד הרב.

אה, התחתנת בלית ברירה? אז תחשוש.

תחשוש מה יצא ממך, השם ישמור.

אם זה בלית ברירה, זה בלית ברירה. זה לא טוב.

אז זה יצא נזק מאשר תועלת.

זה יצא נזק.

אתה צריך להתחתן עם מי שאתה מוצא את הנקודה החיובית להקים בית של תורה, להקים בית של יראת שמיים, ולא כפי שמה שמתחשק לך.

ולכן הדור היום, לצערנו הרב,

הולך

בקווים עקומים.

מסתכלים על החיצוניות ולא על הפנימיות.

והחיצוניות זה עלמא דשיקרא.

שמים קצת שפכטלים,

שמים קצת צבעונים,

ונגמר הסיפור. ואז העין נמשכת, כי העץ הרע בתוך הבחור בוער. הוא אומר, לא, לא, זה נראה לי, זה פה. איפה העירת שמיים?

על זה התבוננת?

על זה הסתכלת?

את זה בדקת?

ישבת?

ראית את המשפחה? ראית איך הם מתנהגים?

ראית אותם בסתר כבגלוי? ביררת?

אז בודקים על דברים אחרים, שקונים חליפה, שקונים דברי גשמיות. בודקים, הדק היטב ותבדק.

אבל ברוחניות הוא אומר, לא, לא, זה מספיק,

זה מספיק, הכל בסדר.

לא צריך יותר מדי, לא, כבוד הרב, לא צריך יותר מדי חזקה.

בשביל מה?

יותר מדי חזקה, מה פתאום?

זה יפריע אחר כך. לא, לא כדאי, לא כדאי.

קיצוניות זה לא טוב.

להפך,

הקיצוניות זה האגו, זה התוכן הפנימי.

אם לא יהיה את הקיצוניות הזאת, לא יהיה איזון בכלל בחיים.

לא יהיה קו מנחה בחיים.

ולכן,

על בן או בת הזוג לבקוע את הקליפה החיצונית,

האהבה והנוקשה, ולנסות להכיר ולדלות מתוכה את הפרי.

וחז״ל מספרים בגמרא בכתובות כ״ח,

שאם אדם היה נושא אישה שאינה הוגנת לו, היו באים בני משפחה ומביאים חבית מלאה פירות,

ושוברים אותה באמצע רוחבה.

שבירת החבית הינה רמז לשבירת הקליפה,

וכשמסירים את הקליפה,

היו רואים עד כמה האישה שאינה הוגנת לו,

ובכוחה להרוס את חיי בן זוגה ואת הקן המשפחתי.

משום כך היו אומרים אחינו בית ישראל, שמעו,

אחינו פלוני נשא אישה שאינה הוגנת לו,

ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרענו, בואו וקחו לכם דוגמה לדורות.

היו עושים אותו למשל

בעיני כל עם.

אם כן מתעוררת השאלה, אומר הרב,

מהו הסימן לדעת איזוהי בת זוגו של האדם?

אז מי זו הבת זוג הראויה, כבוד הרב?

ומטבע הדברים לכל אחד יש את הסימן הייחודי,

וזה מתאים רק לו בלבד.

והניתן לצייד את האדם באוצר סימנים שעל פיהם יוכל הוא לדע איזה סימן הוא טוב בעבורו ואיזה סימן מתאים לו?

אינו מתאים לו?

לכן אומרים חז״ל,

כפי שאומר דוד המל, שלמה המלך בשיר השירים,

עם ישראל, צאי לך בעקבי הצאן.

דהיינו,

הורינו החכם מכל אדם,

הבה ונדפדף בין דפי העבר,

ונדלה מתוכם את ההנהגה של האבות הקדושים.

צאי לך בעקבי הצאן, תראה על מה האבות הקדושים התבוננו,

תראה על מה האבות הקדושים הסתכלו.

מסכנים, גם שהביאו איתם.

את הכול, את הכול, שלו מהם, לא נתנו להם שום דבר.

לקחו מהם, עד שזוכה אברהם אבינו לאישה, בא אבימלך, פשוט חוטף את האישה.

פרעה, הוא עוד פעם חוזר.

וצרות כאלה, ופה, במרדפים,

ואגר, וישמעאל,

ואחר כך יצחק אותו דבר.

הוא טורח עד הזיווג שלו,

ושולחים את אליעזר,

וגונבים ממנו את הכול, והם מנסים להרעיל אותו, ומה, איזה קשיים הולך.

אבל יש להם מטרה אחת,

צילך בעקבי הצוד.

אני רואה מה אצל אבא שלי היה.

אני לא מסתכל על הבלי העולם הזה, אני לא מסתכל על העכשוויות, אני מסתכל על האבות הקדושים.

וזו הטעות בדור שלנו, שמסתכלים לעכשיו.

כבוד הרב, אנחנו לא מפעם.

אנחנו עכשיו דור מודרני, דור חדש.

אנחנו רוצים, השם ישמור ויציל, אה? שפע ברכות.

כן, רוצים להיכנס לשם, לבחור.

מה זה, גרביים?

מה זה, בגדים? אתה בוחר?

מה שטוב לך ומה שלא טוב לך, לפי מראית עין?

זה הקליפה!

זה לא האגוז.

אם תתבונן בפנים,

תראה שאין שום אגוז שם, אז זה הקליפה הריקה.

קליפה ריקה יש בפנים.

כי כל כבודה בת מלך פנימה, היא לא נמצאת במקומות האלה.

וגם בעל דעת ובעל תורה לא נמצא במקומות האלה ולא מחפש במקומות הללו.

אז למי זה נועד?

לאותם טיפשים מטופשים וריקים ופוחזים וכו',

שהם

יש בהם את היצר הרע שבוער בקרבם לחתור

ולהיכשל ולהכשיל.

אז לכן מייעדים אותם לשם.

אבל מה לך וללכת לשם? צאי לך בעקבי הצאן.

לך לדרך האבות הקדושים.

הם עצמם היו כולם בתפילה.

והג' ברוך הוא שולח להם את זיווגם.

והם מוסרים נפש ומתאמצים ומה לא ומשקרים אותם, כמו אצל יעקב אבינו.

ובלילה, בבוקר הוא מגלה,

הנה היא לאה.

אה,

מה יכל לעשות?

דין תורה.

בית דין, הולכים לבית דין ונגמר הסיפור. לא, הוא מוסר את הנפש שלו והוא אומר, לא נורא.

לא נורא. כנראה זה הייעוד מן השמיים. כנראה שאני צריך לספוג את מה?

את הכול בגלל שמה? שעיני לאה רכות. בגלל שהיא בכתה והיא מסרה נפש. כדי לא ליפול בחיקו של הרשע אלא ליפול בחיקו של הצדיק, כנראה שאני צריך להיות הקורבן.

לספוג את זה.

אבל יש מטרה אחת, אם יש בה מידות טובות שהיא בכתה והיא לא רוצה את הרשע,

אז באמת זה ייעוד טוב.

אפשר מזה להצמיח פירות טובים, ומזה צומחים 12 שבטי איכה

שלמים ללא פגם, ללא כחל וללא סרק.

לעומת אצל האבות הקדושים,

שתמיד נמצא בהם פסולת, כי אברהם אבינו יצא מטרח.

ולאן תצא הפסולת? צריך

לזמן את השפחה,

וממנה יצא הפסולת, והוא מסלק אותם מעל

פני בנו יצחק.

ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק. למה? כדי שימשיך לשולשלת,

כדי שימשיך בעבודת השם.

וכנל אליעזר עבד אברהם נשלח בשבועה חמורה.

ואם לא, וניקית משבועתי זאת,

רק את בני אל תשב שם.

ויצחק יודע שמה שהכלה מיועדת לו,

הוא לא צריך לבחור אותה אפילו.

הוא צריך לעבוד את השם, ויצא יצחק לצוח בשדה.

ומי בוחר לו את הכלה? אבא שלו.

כי האבא יש לו ניסיון, יש לו חוכמת חיים, יש לו ידע.

יש לו דבקות באשר מתברך ומטרה.

אבל גם פה יש פסולת.

גם פה יש פסולת. למה? כי היא מגיעה מבית שלא טוב.

אז איך הפסולת הזאת תהיה, חס ושלום, חס וחלילה, בזרעו של יצחק?

לכן מזה הקב' הוא מסלק, הוא מוציא את עשיו.

הוא מסלק את המידות.

ועשיו

הולך להר שעיר, ויעקב אבינו הולך למה?

בחזרה לבית של אבא שלו.

בחזרה לשורשים, צאי לך בעקבי הצאן. שימו לב.

עד שמגיעה השלמות של יעקב אבינו,

ומשם כבר יוצאים השבטים.

אבל גם ביעקב אבינו, מוריי ורבותיי,

אם נתבונן, גם אצל יעקב אבינו היה קצת פסולת. איך?

שכם בן חמור,

עם היציאה של מה? של לאה,

ממנה למדה בת שלה דינה לצאת. אז גם פה הפסולת. איך מתקנים את הפסולת הזאת?

אז אמרנו דברים נפלאים כבר בשיעורים הקודמים, וכמה פעמים אולי שמעתם, אולי לא, ונחזור. שווה לחזור.

גם אצל יעקב יש פסולת, הרי יש 12 שבטי קו. יש פסולת, זה דינה.

היא הייתה אמורה להיות בן,

ושרה במה הדין, ובת נהייתה.

אז מה?

אז איפה הפסולת? אז איזה שלמות יש ליעקב? התשובה היא, יש שלמות, כי מזרעו של יעקב יהיה התיקון. איך?

מי מתחתן עם הבת של דינה, יוסף הצדיק.

איך? אם מיועדת לו הפסולת הזאת, דהיינו אסנת,

היא מונחת, כפי שאומר המדרש, על גבי ראש ההר, ומשם מגיע נשר מבית עבודה זרה של פוטיפר,

ושם אותה בארמון שלו,

ואז היא גודלת, ויש עליה את הטס של מה?

שהיא בת דינה, נו, בת דינה, בת יעקב,

ואז היא זורקת את זה כשהמלך יוסף עובר,

ממליכים אותו במצרים, והנה התיקון. איך התיקון?

שכם בן חמור, הבן שלו, פגם במה? הוא פגם במה?

ביסוד, נכון?

אה, הוא קלקל את זרעו של יעקב, כי מה? כי יצאה.

כי לאה הייתה, חס ושלום, חס וחלילה, יצאנית, לכן יצאה לה בת

כזו לא טובה, ומהבת הזאת יצא המעשה הזה. אה, אם ככה, איך נתקן את זה? אתה פגמת ביסוד?

יעקב הוא יסוד של הקדושה.

איך הוא יסוד של הקדושה?

כי יעקב אבינו, מן השמיים יעדו לו את לאה ורחל, והוא לא רצה.

מן השמיים יעדו לו, והייתה לו מטרה להתחתן עם אישה אחת.

וזה מה שהמלאך נתן לו צ'פחה, אמר, ויגע בכף ירחו, אומרים חז'ל, מקום הכפוף לערך, בברית קודש.

נתן לו מכה, אמר לו, אתה פגמת?

אומר לו, מה פתאום?

אם תבדוק בזרעי תראה שאין שום פגימה. הנה, יצאה אוסנת, התשובה במי תתוקן ביסוד, שזה יוסף הצדיק.

עכשיו, הדברים נפלאים, מובן שאצל יעקב אבינו, בחיר

האבות הקדושים, יש שלמות.

ולכן חותמו של הקדוש ברוך הוא כ...

חותמו... כמה? כמידתו של יעקב אבינו.

תיתן אמת ליעקב.

וחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת.

אז פה אתה רואה שהגיעה כבר השלמות.

לכן צאי לך בעקבי הצאן, תראה מה האבות הקדושים עשו.

ואם תראה מה האבות הקדושים עשו, אז ממילא לא יהיה את מה?

את הקלקול בפגם.

לכן מורנו החכם מכל אדם שלמה המלך, צאי לך בעקבי הצאן. הווה,

דפדף בין דפי העבר של המסורת,

ותדלם מתוכם הנגות של האבות הקדושים מקדם ביחס לעניין זה,

ובכך מובטח לך

שלא תצא תקלה תחת ידך. והזיווג הזה שמגיע לך הוא יהיה הזיווג המיועד לך הראשון,

המיועד לך מן השמיים תמיד עד מאה ועשרים.

ברוך אדוני לעולם, אמן ואמן.

רבי חנינא מקשה אומר, הצעה הקדוש ברוך הוא לצעקוד ישראל.

לפיכר בעליהם תורה ומצוות שנאמר, אדוני חפש ימען צדקו,

יגדיל תורה ויעדיר.