בנתיבות החיים - מב | הרב שמעון משה חי רחמים
- - - לא מוגה! - - -
בנתיבות החיים,
שיעורו השבועי של הרב שמעון משה חי רחמים שליטא,
בענייני נישואין ושלום בית.
בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד מתוך ספר נתיבות חיים. הכותרת להיום,
שעשה ניסים לאבותינו ולנו.
מי מאיתנו לא מייחל לניסים? בכל תפילה אנחנו משבחים את בורא עולם,
ועל ניסיך שבכל יום עימנו.
פעמיים בשנה, בחנוכה ובפורים.
אף אנחנו מוסיפים נוסח מיוחד לתפילה
על הניסים ועל הפורקן וכו'.
חיי האדם ביום-יום הם חיים של ניסים. גם הטבע הינו נס אחד גדול,
עד שמרוב שאנחנו רגילים לראות אותו,
אין אנו מתרגשים ממציאותו.
לעיתים זקוק האדם לנס מעבר לגדרי הטבע,
כזה שישנה את סדרי בראשית,
כי עם ישראל זקוק לרחמי שמיים, לישועות נפלאות,
כפי שעשה כבר
הקדוש ברוך הוא לאבותינו ולנו.
וברם, כיצד זוכים לנס גלוי?
האם קיים דבר בעולם שעל פיו מחליטים בשמיים שלפלוני עושים נס ולאלמוני לא עושים נס?
התשובה לכך היא כן, הצניעות.
להבהרתם של הדברים,
הגמרא בברכות דף כ',
מספרת על רב פאפה ששאל את אביי, במה שונים אנו הראשונים שהתרחשו לנו ניסים,
ובמה שונים אנו
שאין מתרחשים לנו ניסים? דהיינו, מה שונים אבותינו שאצלהם התרחש ניסה ואצלנו לא?
אם משום לימוד,
הרי בשנותיו של רבי יהודה כל לימודם היה רק בסדר נזיקין,
ואילו אנחנו לומדים כל ששת הסדרים,
ואילו לגבי ניסים, רבי יהודה כאשר היה שולף את נעלו האחת בשעת התענית על המטר מיד היה יורד גשם,
ואילו אנחנו מצערים את עצמנו וצווחים
ואין משגיח בנו.
ענה לו אביי,
הראשונים היו מוסרים את נפשם על קדושת השם,
ואילו אנחנו איננו מוסרים את נפשנו על קדושת השם,
וכמו שמצאנו גבי רב עדה בר אהבה,
שראה פעם כותית אחת שהייתה לבושה בגד אדום או בגד שעטנז, זה נקרא קרבלטה,
והיא הייתה מצויה בשוק, הולכת בשוק, אך חשב שהיא בת ישראל,
מיד קם ממקומו, רץ לעברה וקרע את הבגד ממנה,
ולבסוף נתברר לו שהיא גויה,
והיא תבעה אותו לבית הדין,
ושילם לה 400 תזוזים עבור הבגד.
מה התרחש כאן?
אביי עונה לשאלתו של רב פפא.
המקור והסיבה לדוגמה לעשיית ניסים היה מסירות נפש.
מה זה מסירות נפש?
דוגמה טובה למסירות נפש מתגלמת לנו באבי אבות האומה, אברהם אבינו,
שמסר נפש להשם יתברך וזרק את עצמו לכבשן האש.
וכן רחל אימנו,
אחת מארבע אמהות,
עשתה מסירות נפש גדולה בעת שמסרה את הסימנים לאחותה לאה,
ועוד בליל כלולתה.
רבי עקיבא מסר את נפשו למען שמו באהבה,
אך מי היה מכנה עניין המייחס לצניעות
כסמל של מסירות נפש?
ומדוע חז'ל בחרו אפוא את מעשיהו של רב עדה בר אהבה בהתייחסם למסירות נפש,
ולא בחרו דוגמה למסירות נפש כפי שהתבטאה לה בדורות הראשונים,
כמסירות של הקרבה של צדיקים וצדיקות בכל דור ודור.
אלא רצו חכמינו זיכרונם לברכה ללמדנו שהצניעות איננה מידת חסידות כלל
או חומרה כלשהי,
אלא היא נושא הקשור לנשמה של עם ישראל.
הצניעות מבטאה את הקשר בין העליונים לבין התחתונים.
ובכל זאת,
אין כל שייכות לנס,
ולא לנס שמעבר לטבע בלבד, אלא בחוסר צניעות.
גם לטבע עצמו לא יהיה קיום.
ועל מה ולמה קמה לה סערה כה גדולה? בסך הכל הלכה לה אישה לבושה בבגד בצבע אדום,
או לבושה מלבושי גויים.
לכאורה, מה בכך?
מדוע בזה דווקא נמדדת
עשיית הנס?
אלא, מוריי ורבותיי, העולם מחולק באופן כללי לשני חלקים.
חלק אחד טוב,
והחלק השני הוא חלק רע.
למעשה, בין הכוח של הטוב ובין הכוח של הרע מתנהל תמיד מאבק תמידי ומתמשך,
וסיומו,
בעזרת השם, בגאולה השלמה.
בני האדם הם הקובעים את רמת הטוב והרוע בעולם,
וליתר דיוק, עם ישראל הוא השליט העיקרי על הטוב ועל הרע שבעולם.
כל המציאות כולה,
מהדומם ועד המדבר,
כולם כאחד תלויים ביהודי.
אם היהודי יעבור עבירה, אזי במעשה הוא ימשוך
את כל המציאות כולה לצד הרע.
ואם קיים מצווה, ימשוך את כל המציאות כולה לצד הטוב,
ובו תלוי הדבר.
ובמבט מעמיק יותר,
הטוב נמצא בתוך מסגרת,
כדוגמת פרי וקליפתו.
חז״ל קראו לקליפה של הפרי בשם שומר,
כדברי הגמרא בברכות ל״ו,
משום שבשעה שמסירים את הקליפה,
ממילא הפרי שבתוכה היה נרקע ונאבד.
דהיינו, השומר הזה שהיה עד כה הוא נעלם.
כך גם היא הצניעות.
השומר זה הצניעות.
כשמסירים את השומר, כשמסירים את הצניעות,
פוגעים בפרי, פוגעים בנפש.
ולא רק בנפש עצמה, אלא בכל הסובבים אותה.
כך לעניין הצניעות שנפגעת, הצניעות והשומר של עם ישראל נפרץ,
או אזי גם הקיום של עם ישראל נפגע ואיתו כל העולם כולו.
ומניין שהצניעות היא אכן השומר?
כשהתורה רצתה לדבר על צניעות, היא קושרת את הדבר לאוהל ולבית.
לדוגמה,
כאשר התורה רצתה לתאר לנו ששרה אמנו צנועה,
היא כתבה
איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל.
וכיוצא בזה, כאשר הכתוב משבח את יעל, אשת חבר הקני,
הוא משבח אותה, מנשים באוהל תבורך.
האישה אף מוגדרת בתורה כבית,
שנאמר,
כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל.
ומבאר רשי שבית יעקב אלו הנשים, ואילו האנשים הם רק בני ישראל.
נושא הצניעות הוא דבר ששייך בעיקרו לנשים,
ולכן לגביהם ההגדרה היא אוהל או בית.
אוהל ובית אלו שני דברים בעצם הרומזים למסגרות,
שתפקידן לשמור ולהגן על הנמצאים בתוכן.
דהיינו, הם השומרים האמורים לשמור על עם ישראל,
ומשום כך דווקא הצניעות היא סמל של מסירות נפש,
שכן יכול להיות יותר גדול וחשוב מאשר עם ישראל,
שבעבורם נברא העולם.
והם,
הם אלו שמביאים את דבר השם לנבראים,
והם אלו שבעבורם הטבע קיים,
אך במידה והם פוגעים ופורצים את הבית,
ממילא אין הגנה ושמירה על יושביו,
וממילא כל הנמצא בו נתון, חס ושלום,
לסכנה קיומית.
וברם הדבר מסעיר יותר,
בעת מבטאם של חז״ל על נושא הצניעות בלבוש.
לכאורה כל חטאה של אותה אישה היה בכך שלבשה בגד פרוץ,
בגד אדום, בגד בולט,
או מלבוש של גויים,
ולא נאמר עליה שהיא לבשה בגדים, חס ושלום, חשופים,
אלא אדרבה, במבט שטחי
היא הייתה נראית
לרב עדה בר אהבה כבת ישראל,
ולמרות זאת רבותינו הקדושים ראו בכך פריצות.
ללמדנו,
שצניעות בלבוש זה לא רק להיות מכוסה,
אלא אף לא להיות בולטת.
כשהבגד הוא רעשני וצורם, הרי זה בגדר פריצות,
ובמקום שיש פריצות, נמצא שם מלאך המוות.
דומה הדבר למלחמה של שברים שהגויים במדינות ספרד נוהגים לערוך.
זוהי מלחמה אכזרית ומצמררת,
כאשר במרכז
הרחבה נמצא לו לוחם,
בידו האחת הוא אוחז בסכין ובשנייה הוא אוחז מעין בגד.
וכל אימת שהוא מגרה את השור לנגוח בו,
הרי הוא מסיט את הבגד והשור נשמט מבלי שהצליח לפגוע בו.
או אז תוקע הוא בגבו של השור את הסכין.
מהלך זה חוזר על עצמו עד שמתמוטט
באופן מוחלט השור.
אולם במידה ויצליח השור לפגוע באותו לוחם, אזי דמו בראשו של הלוחם.
ומדוע נמשך השור לבגד ולא פוגע ישירות באותו לוחם?
אמצעי הלחימה הוא הצבע.
הבגד הצבוע בצבע אדום מושך את עיניו של השור,
וכל רצונו של השור לבוא לקראת הבגד מבלי משים הוא נכנס למלכודת אכזרית
שמטמין לו אותו לוחם.
הדברים נכונים אף לעניין הצניעות.
כשהבגד הוא צורם ורעשני,
האישה מושכת בכך את מלאך המוות לכיוון הבגד.
אלא שבשונה ממלחמת השברים,
הבגד נמצא על גופה של האישה, ולא בצד ידה.
וממילא הפגיעה באישה היא עצומה,
ואין הכוונה לבגד צבוע בצבע רעשני בלבד,
אלא כל פריט רעשני ובולט אחר האישה, כנעליים מגושמות,
כתסרוקת רעשנית,
כקרבולת של תרנגולת.
הווה אומר,
כולם בגדר של מלבושי גויים,
ובכך
היא מהווה סכנה עבור בת ישראל ואף לסובבים אותה.
וכששומרים על הצניעות ומוסרים נפש על כך,
זוכים לישועות ונפלאות,
ויותר מכל,
זוכים אף לניסים.
כשם שעשה ניסים לאבותינו בכל דור ודור,
כך יעשה לנו ניסים
כבימים ההם
בזמן הזה.
ברוכים תהיו להשם.