הייתי שם במצרים - חלקים כד-כה-כו - מכת הארבה | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: אניטה חנה בת גבי - ההליך הרפואי היום יעבור לשלום ובהצלחה מרובה, אמן!

'אני הייתי במצרים' פרקים: כד - כו מכת ארבה.

רוח מזרחית חמה נשבה לאורך היום והלילה, מייבאת עמה את האקלים המדברי מדבר סיני, השחר הפציע השמש עלתה למעלה מאירה את קו הרקיע המזרחי צובעת אותו בצבע ארגמני מתגברת אט - אט עד שהאירה את פני כל הארץ.

עבדול כרים אהב את זריחת השמש, הלילות היו עבורו סיוט מתמשך! רצופי מכאובים וגירודי שחין שטרם נרפא מהן ולא ירפא לעולם!

אמנם גם במשך היום היה בצער גדול! כיוון שהוא מנוע לצאת לרחובות, בוש במראהו הדוחה!! מפניו הזרועות פצעים חסרי ארוכה ומהכינים הידועות לשמצה שעדין בהתלהבות התלהבו להלך על בשרו מאין יכולת להתפטר מהם...!

לפחות היה יכול לעמוד בחלון של ביתו החרב למחצה ולהביט בנוף! לא נותר הרבה מהנוף היפה שפעם נפרשׂ לנגד עיניו אך בכל זאת נשאר עדין קצת ירוק באורח פלא שרד את הברד והלהבות שבאו בעקבותיו! 

- 'עוד יבוא יום ונחזור לשלוט על היהודים! ונכריח אותם לבנות ולנטוע את הכל מחדש...!' כך ניחם את עצמו.

מביט לתוך חדרו, סוקר אותו בגאווה! תוך שהוא מציין בסיפוק: 'כי למרות אובדן רכושו הרב, הרי בתוך ביתו החרב למחצה נותרו עדין טובין בשווי גדול! אַה... כמה טוב שנשארו לי הרהיטים המשובחים והמפוארים!' חשב בהנאה.

שולחן הברוש הענק שיִּבאתי מאספמיה והכיסאות המיובאים מתרשיש וציור השמן שעל הקיר - באלפי דינרי זהב! ועוד רכושי רב מכך!! ואכן על הקיר היו תלויים שְׂכיות חמדה מכל רחבי העולם עשויים זהב משובצים אבני חן. על מזנון הארזים שיִּבא מלבנון, עמדו חפצי האומנות נדירים עשויים שנהבי פילים, רכוש זה נאמד ברבבות דינרים...! כל זה לבד מההון של דינרי זהב המאוחסנים אצלו במקום נסתר ביותר מוגן במנעולי פלדה מיוחדים ששום פורץ לא יוכל להם, 

- 'את זה - שום מכה לא תיקח ממני...!' ככה בגאווה מתנשאת, כמחשבת רשעים מימים ימימה.

פונה לעבר החלון להביט ברקיע המואר ולפתע! כהה מאור השמים השמש נעלמה לחלוטין, קרניה הזוהרים כבו באחת, החושך חזר לשלוט ברמה כמו בליל אפלה. 

עבדול כרים הביט המום במחזה המוזר! מחפש את מקור העלטה הבלתי צפוי ואז הבחין בהם... למרות החשכה אי אפשר היה לטעות בזיהוי, הם באו בהמונים, נישאים על כנפי רוח מזרחית חמה ונראים כענן כבד ביותר שחור מאיים, מיליונים להקות של ארבה עלו על מצרים, התפרסו על פני כל הרקיע לאורך ולרוחב המדינה, שמי הממלכה התמלאו בשרצי העוף האלה גדודים - גדודים בשמים הטריטוריאלים ותוחמים במדויק את גבול מצרים! ניתן היה לשׂרטט מפה מדויקת של הגבולות לפי מיקום ריחוף הארבה. 

עבדול כרים שפשף עיניו בתימהון! למעלה מארבע מאות (400+) שנה מימות פרעה הקדום שהעניק את גושן לשרה אשת אברהם - לא הזיק כל ארבה בגבול מצרים! וכעת הציפו את השמים כל שמונת (8) סוגי הארבה הקיימים בעולם...! כשאליהם מצטרפים מאה (100) סוגי משנה לכל זן!! סך הכל: שמונה מאות (800) מינים של ארבה!!! 

המחזה היה מנוגד לכללי הטבע! לפני שלושה (3) שבועות היו הרחובות מלאים הררי קרח, תוצאות הברד האדיר שירד על הממלכה, לחלוחית הברד טרם יבשה! האדמה עדין רוויית מים, בכל זאת בא לכאן ארבה שאוהב יובש! שלעולם אינו מגיע אלא למקומות חמים מוכי בצורת. ותמוהה ההתנהגות של הארבה, השוהה שלא כדרכו בשמים מרחף סביב - סביב ונמנע מנחיתה על הקרקע! כאילו מצפה להוראות... 

עבדול כרים אץ לחדר הפנימי שלף כל מיני כלי כישוף שונים ומוזרים והציבם על מכונם, מלמל בדבקות מילות קסם לסילוק הארבה והמתין להיעלמותו. לפי כל הכללים זה היה אמור לפעול... אך משום מה נראה היה: הארבה לא מתרשם ממטר הכישופים שהורעפו עליו - וממשיך לשייט ברקיע השמים בריחוף מוזר.

מבט בוחן כלפי הרקיע החשוך הבהיר את התמונה, שמונה מאות (800) סוגי ארבה מעורבבים זה בזה! קוקטייל רב גוני מטריף את העיניים! חוסם כל אפשרות של כישוף, הכישוף לא עובד באמצעי תערובת!!

והוא מביט בעין בוחנת, בניגוד לכללי טבע הארבה, נראה: שהגדודים מורכבים מזכרים בלבד...! ואלה ידועים ברעבנותם הבלתי מתפשרת!! בכוחם לחסל כל דבר שינעצו שיניהם.

המצרים המודאגים יִּחלו: 'כי הארבה ימשיך במסעו ולא יחמוד תבואת האדמה אשר תחתיו!' אך תוחלתם נכזבה, בעוד להקי הארבה מרחפים באוויר, ניתקו מהם בזה אחר זה גדודים-גדודים ובצלילה חדה כלפי מטה - החלו בפשיטה שיטתית על הקרקע שתחתיהן. 

- ממש כמו בעזה... 

מתמקדים בבירור במתחם של ארמון המלוכה והקמפוסים של הנסיכים, מתעלמים ביודעין מהשדות הירוקים של שאר האזרחים. נראה, כי קיבלו פקודה: 'לטפל בראשונה ברכוש של המלך הסורר!...' תוך דקות ספורות הוכחד לחלוטין שלל הצמחיה האקזוטית מקרית הממלכה. 

אחרי שהסתיים הטיפול היסודי באחוזת המלך, החלה ההתקפה על שדות השרים ושאר אנשי הסגל המלכותי, בחבק טבעתי אדיר הקיפו את קריית עבדי המלך ותוך דקות ספורות נעלם כל הירוק מהשטח! 

- עזה ממש... 

בינתיים, נחתו רק במתחם ארמון המלוכה ובקרית מגורי השרים יועצי המלך. דיירי השטחים שמעבר לטווח זה - טרם טעמו את המכה הקשה!

עבדול הישלה את עצמו: 'אוֹ! הסתיימה הדרמה...'

מרחוק התנשאה קול תזמורת מנגנים - זה הזכיר לו: שהוא מוזמן לשמחת השכן בסמוך: 'אלך לשם אולי השמחה תפיג את דכאוני...' 

החתונה היתה בעיצומה! גג הבית הענק המה מאות בני אדם, איש לא רצה להפסיד אירוע יוקרתי של איש אצולה, העושר בלט מכל כיוון וזווית בבית המפואר. 

כדרך רשעים ניצלו את המעמד לרכילות! 

- לא לומדים 'לשון הרע' בבוקר... 

וכולם מרכלים על בעל השמחה... קול מבין טרם את חלקו במידע: 'הוא התעשר - בעקבות נגיסתו ביהודים!... תחת פיקודו היו עשרה (10) שוטרים יהודיים מתחתיו מאה (100) עבדים, כולם סרו למרותו בחיל וברעדה! אוֹךְ!... איך הוא הצטיין באכזריות רבה, רק ממבט עיניו התחלחלו היהודים! לבו לב אבן! אינו יודע רחמים, הוא שקד מאוד על הוראות המלך ודאג: שהיהודים לא יוכלו לנוח אפילו רגע! אפילו לבלוע את הרוק הוא לא נתן להם זמן...'

המזומנים רקדו לצלילי התזמורת מלכסנים עיניים רעבתניות לעבר המאכלים והמלצרים שלא אִכזבו, יצאו מהמטבח נושאים מגשים עמוסי מזון! במרכז התקרובת הנדיבה בלטו קערות בשר גודשים את המגשים בשפע! 

- 'אַה! זה מזכיר את הימים הטובים בהם פִּטמנו את כרסנו עד אפס מקום בבשר לא הותרנו מקום אפילו ללחם!' כך נזכרו בערגה... 

אך הדבר שמשך את עיניהם יותר מכל, מגשי הפירות הטריים! עסיסיים שכאלה לא ראו מזמן. 

- 'איפה הוא השיג פירות כאלה משובחים? בוודאי עלה לו הון תועפות!...' 

- 'אַההה... הם נרכשו אצל היהודים בארץ גושן' השיבו יודעי דבר: 'שם האילנות כל כנם מלבלבים ופורחים! עמוסי פירות עסיסיים והיהודים מוכרים למרבה במחיר והם טוענים: 'שבכך הם מחזירים מעט ממה שגזלנו מהם...!' 

בעל השמחה הבחין במבטים המורעבים! עצר את המנגנים והזמין את כולם להסב לאכילה, הללו שציפו לזאת מזמן, לא השתהו הרבה התיּשבו ליד השולחן ומייחלים לסעודה דשנה תרנין את ליבם לאחר ימי תופת איומים מלווים בכפן! = רעב. 

בעת כזו הקשה כל כך זה היה המזון החיוני ביותר ממש גובל בפיקוח נפש! זמן רב לא באו מאכלים כאלה אל פיהם. 

המלצרים כורעים תחת נטל הקערות עמוסי המזון, קורבים אליהם סוחטים מהם מבטי ערגה מהמסובים: 'אַה! כמה טוב לראות כל כך הרבה אוכל!' התרוננו בנחת: 'תכף נאכל מזה... לא כמו היהודים המסכנים שלעיניהם המורעבות הצגנו מזון מהביל! מבלי לתת להם תקוה כלשהי לטעום ממנו...' ככה ליהגו בלעג מרושע!

העיפו מבט מלגלג לעבר שולחן קטן שהקצה החתן לשכן היהודי העשיר שממנו לווה כספים רבים בעת האחרונה, השולחן היה ריק! היהודי סרב לבוא!! 

- 'אני מתפעל מסירובו של היהודי!' אמר ידען שבהם: 'החתן הפציר בו: 'לפחות תבוא תטעם מהפירות, אין חשש כשרות!!' 

- 'אַה!' אך היהודי התנצל: 'שלפי חוקי הא-לקים: גם אם יביא פירות מביתו - לא יכול לאכול במשתה הגויים!' אכן, היהודים מוכנים להקריב הרבה למען מצוות א-לקיהם!' הוסיף רעהו... 

- 'בתקופת מכת דם הצעתי ליהודי: מלוא הסל ביצי תרנגולת צלויות על גחלים תמורת כוסית מים והוא סרב! למה? - כי התבשלו ע"י גוי!'. 

קול זמזום מוזר נשמע מרחף באוויר...! חודר מכל כיווני הגג הפתוח, הזמזום החזק הסב את תשומת ליבם... 

- 'אַהּ! כנראה עוד פעלול שמחה של המארח!' צהלו הנוכחים: 'ממש קוסם!' התמוגגו... 

מנות הבשר הדשן גלשו לצלחות הענקיות, המצרים התכוונו בחדווה רבה לנעוץ שיניהם ולהרגיע את הקיבה המעונה. 

אבל הזמזום נשמע קרב ובא... וכעת נשמע טורדני ומאיים! ויוצר שאון נוראי המתגבר על המייתם של הנוכחים, כולם הביטו החוצה ו... צפו בענן שחור כבד וצפוף משייט היישר אליהם כמין טיסה מוזרה תוך שהוא מסתיר את אור השמש כמסך עבה בלתי חדיר לקרני אור.

המצרים ההמומים לא יכלו להבין את פשר הדבר! מימיהם לא ראו נחילי ארבה, כי הלחות הרבה היוצאת מִמימי הנילוס - מרחיקה ממצרים את הארבה שאוהב יובש...!

תוך שניות התנפל הגל השחור לצלחות של הקרואים! להקות הארבה זרמו פנימה בגלים תכופים צפופים להחריד, נדחקים בין הרגליים של המזומנים ומטפסים זה ע"ז ובשניות ספורות ראית מצרים שחורים...! וגבהו לערמות ענק מרשימות ממלאים כל מרווח פנוי, חוצצים בין המסובים תוך כדי נקישות עזות בלתי פוסקות בלסטות החזקות כברזל!!

דבר ראשון: חוסל המזון, אח"כ נעלמו הצלחות ואחרי זה התאדו השולחנות והרהיטים המפוארים! דבר לא נותר הארבה נעץ שיניו בכל דבר אפשרי ולא בחל בכלום, הנחילים פשטו על הבית, תפסו כל מקום פנוי - האוויר נעשה דחוס יותר ויותר! זרימת החמצן פסקה, הנשימה והנשמה נשנקה! – 'מיתת חנק!' איימה על כולם.

כולם ניסו לפלס דרך בין מיליוני השרצים הגודשים לצאת החוצה, החתן המבויש נעץ בארבה זוג עיניים מבולבלות, זה העיניים הזדוניות הידועות לשמצה! שנהג לשלח מבטים מזרי אימה ליהודים לזרוע בהם חלחלה ופחד... וכעת הגיע תורם של עיניו לפלבל תוך חוריהן בחרדה גלויה.

הדבר לא ארך זמן רב, אך סיים הארבה הרעבתן את עניניו על השולחן, התנשא בפראות לעבר החתן העומד נכחו ענוד בגדי פאר והתנפלו עליו בתאבון רב וזללו את בגדיו וגם את עיניו...! 

בעודו מנסה להילחם בארבה הנורא ולסלק מעל פניו, טרם הספיק לעכל את העובדה: 'שמעתה הוא עיוור לצמיתות!' פילח כאב חד את לבו... - בפני כאב עז זה לא עמד גם לב האבן שלו - החתן מת! 

המצרים לא ידעו את נפשם! כל מקום שלט השחור המעופף הזה, הסתבר: כי בתום התקפת חיל החלוץ על שדות הסגל המלכותי, נחתו ארצה שאר הגדודים, בבת אחת קלחו מטה בשניות ספורות כיסו אוגדות של הארבה את קרקעות המדינה והחלו בהתנפלות בלתי פשרנית על כל הנקרה בדרכם. 

- לא היה להם בעיה עם 'לא מעורבים'...

מכל שמונה מאות (800) הזנים התבלט בנוכחותו המסיבית זן הארבה, במספרים בלתי נתפשים! מיליארדים של פריטים שוקקי חיים; מחסל! זולל מכל הבא לפיו, כשאר מאות הזנים גם הם לא מפגרים אחריו ובמרץ בלתי נדלה הופכים לְאַיִן כל פיסת מאכל בטווח הלסתות החדות! כל זן מתמחה מסוג חיסול אופייני לו.

מחמת ריבוי השרצים האדיר שכיסה כל מילימטר - לא הצליח הארבה לראות מה נכנס אל פיו! לפיכך אכל הכל ברעבתנות חסרת פשרות כמנהג הסומים האוכלים ואינם שבעים...!

- 'אוי לנו מהרעב הצפוי!' זעק מישהו: 'גם בלי זה אנחנו מורעבים! איי איי.. איי...!'

אחד אמר: 'יש לי רעיון! בואו נאכל את הארבה הזללן הזה...' 

המצרים עטו על הארבה ושללו ממנו מלוא השקים והחביות, איש לא יכל לוותר על המאכל הזה שנראה להם פתאום כמתנת שמים! 

את התזזית של האיסוף - קטעה זעקת שבר! אחד האספנים החוויר כסיד, חבריו אצו לעברו, נחש ארסי שרבץ לו מתחת לנחילי הארבה - הכיש אותו. המשך האיסוף לווה בפחד שהוכח כמוצדק, לא מעט נחשים שייטו להם על הארץ מוסווים היטב מתחת שכבות הארבה, למרות ההכשות הרבות - לא העז איש לחשוב על: 'הפסקת האגירה!' הנואשת שתשמש 'מזון חרום' עד שישתקם המצב הכלכלי הגרוע.

הרעב הציק מאוד! רבים לא יכלו לעצור בעצמם עד בישול הארבה, הרעבון הניע אותם לנגוס בו חי - וזאת היתה טעות טראגית! הרוק של הארבה היה ארסי כארס נחש. 

לאחר האיסוף המייגע של עבדול כרים, הוא שב לביתו מזועזע! הרגשה רעה מאוד דמעות מרירות עמדו בעיניו: 'המכות הנוראות האלה מונחתות מידי חודש במדויק! האם הם יפסקו אי פעם?!' 

מחלון ביתו נשא עיניו לשדות ראה איכרים מבוהלים יוצאים החוצה מנסים נואשים לנסות לגרש את הארבה במקלות... או בדפיקות על הפח... 

איי... איי... איי! מטמבלים ככה וחושבים טמבלים: 'שזה עובד!' וואי וואי וואי... לא נראה היה שהארבה מתרשם מהאיכרים המתוסכלים שצווחו במרץ. 

ואז קרה הלא יאמן! נחיל הארבה התנשא ממקום רבצו ונחת ישר על קבוצת מצרים ובתאבון רב ניקר את עיניהם המבועתות! וזלל אותם עד תום. 

עבדול לא הספיק לראות הרבה, תוך דקות ספורות חדר הארבה גם לבית שלו, בטרם הספיק מוחו לעכל את נוכחותם ראה לחרדתו: את שולחן עץ האשכרוע הכבד שהביא מספרד - מתחסל במהירות! תחת מלתעות הברזל של הארבה. אחרי השולחן נעלמו הכיסאות מתרשיש... תמונת השמן נזללה, כל שְׂכיות החמדה של עבדול לא נשאר אפילו זכר. 

מודאג בעליל תופף ברגליו אץ לבדוק: 'מה קורה עם הכספת?' ביד רועדת התיר את המנעולים הכבדים המחזה שנגלה לעיניו - המם אותו! מעולם לא שמע על ארבה יושב בתוך כספת... וזולל את פירורי הדינר האחרון... עבדול עזיז כרים אל רחמן... נשאר נקי מכל רכושו. 

אבל היתה לו עוד כספת אחת (1) מלאה אוצרות נדירים! – 'האם היא שרדה מכל האוצרות? לא נותר לי כלום! אני עני ורש, אולי הכספת האחרונה נשארה לפליטה!? עכשיו אני דומה ליהודונים האומללים שמצצתי את לשדם עד תום!' מרר בבכי... 

הביט אל על, השמים מכוסים בשכבות בלתי פוסקות של ארבה אימתני! לא נראה סוף לקצהו, אט-אט האפירו פני השמש פני השמים, השמש נטתה אל האופק המערבי עם גווני אור אדמדם קסום.

היהודים נראו נחפזים לדרכם, חלקם חוזרים מהטבילה בנהר, אחרים לובשים בגדי חמודות פוסעים מעדנות לבית התפילה, פנים מקרינים קדושה! אופייני ליום זה.

עבדול נרעד! 'ערב שבת היום! זה יום ששולט בו 'מזל שבתאי' כוכב המבטא: חוסר הצלחה בכל מלאכה! לא לחינם אישר פרעה ליהודים את יום המנוחה את השביעי בשבת דווקא. נשגב מבינתו: 'מדוע היהודים שמחים כל כך?' 

לדידו זה יום עצוב! עת שידידיו השדים וכוחות הטומאה נחלשים פלאים... 

כדרכו בלילות שבת החליף את בגדי השְׂרד בבגדי אבל שחורים קודרים! עמעם את אורות ביתו, התיישב על הקרקע, פצח בסדרת קינות צרודות מלוות זעקות מרירות (ממש 'תיקון חצות'...) השתתפות עילגת בצער של מערכות הטומאה המאבדות מכוחן ביום זה...

עם בוקר שמע שירת יהודים נישאת באוויר! זמירות שבת ענוגות רוויות כיסופים מגנטו אותו אל חלון הבית. הנגינות המרטיטות הִשרו אווירה פסטורלית של שלווה עילאית, נראה: שהעולם שבת מהילוכו, הרוגע התפשט על פני היקום, ניחוח תבשילים נעים במיוחד ריחף באוויר. 

עבדול הכיר זאת! לא פעם נכסף לטעום מהתבשילים של שבת של היהודים, פעמים אין ספור לקח את המתכון המדויק - מעולם לא קיבל את התוצאה המקווה. 

- היה לו חסר תבלין שקוראים לו: 'שבת!'... 

בתחילה חשב:' שהם משטים בו! ומעלימים ממנו את סוד התבלינים המיוחד', אחרי מעקב חשאי נוכח: שהם לא שיקרו לו! אז התעלומה נשארה בעינהּ: 'מהיכן הריח המיוחד הזה?' 

העיניים שתטו החוצה כה וכה ונעצרו בתדהמה! מול עיניו היה מחזה דרמתי שהתיר אותו פעור פה.

נחילי הארבה העצומים היו פרושִׂים כבימים קודמים על פני מרחבי השדות והאילנות לכל מלוא העין, אך באופן מוזר להפליא שבתו כליל מזלילתם המטורפת! ממש כִּדְגֵי 'שבתאי' הרובצים בחופי הים בכניסת השבת ועד ליציאתה. 

יש דגים כאלה, דג ששובת בשבת על שפת הים עד למוצאי שבת, קוראים לדג: 'שבתאי' למה? - בגלל שהוא שובת בשבת. 

'איך יתכן שהיצור הידוע כרעבתן בלתי נלאה! יתייצב מול ירק כל שהוא ולא יחסל?!' תמה עבדול כרים: 'האם גם הוא שומר את הדת היהודית?...'

שבעה (7) ימים ארכה מכה קשה זו! שבעה ימים זה פרק זמן ארוך למדי... בשביל הארבה הרעבתן. 

- תוך חמש (5) דקות - הוא מחסל מדינות! 

גם פרעה נשבר מהמכת המוות הזאת! 

המסקנה שלו היתה ברורה: "חָטָאתִי!" (שמות י, טז) אנא! התפללו בעדי" (שם פסוק יז) התחנן למשה ואהרן... 

תפילתו של משה עלתה למרומים, רוח מערבית חזקה החלה לנשוב בעוז וכבמטה קסם התרוממו להקות הארבה במיליארדים ונִשאו על כנפי הרוח.

המצרים הביטו בארבה הנמוג - כמוכה תימהון! 'האם באמת חולף הסיוט הנורא הזה?!' 

עבדול כרים התרונן מרוב שמחה! 'הנה! העלם האויב האכזר... אוֹ! עכשיו אני יוכל לאכול כאוות נפשי'... 

רץ למחסן של המזון הפרטי העמוס מעדני בשר מיני פירות מיובשים שקנה מיהודי בגושן, תוך הילוך בחמדנות איך ילעיט את עצמו בנתחי בשר צלוי וקינוח בקנקן יין ענק, או בדג מעושן לקינוח גרוגרות ופירות מיובשים, בדרך כלל המסקנה: "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד" (קהלת ד, ט) ו: 'יפה כח הרבים מן המועטים...' מדושן עונג מן הצפוי... - ירד במדרגות הלולניות המוליכות למרתף השמור מכל משמר! 

לאחרונה דאג להפוך אותו לעין מתחם מבוצר! כי הרעב הכבד ששׂרר בעטיין של המכות הקשות - הביא לעליּה במחירי המזון, עד ששווין האמיר יותר מזהב! מִצבורי מזון היו פיתוי רב עוצמה לשודדים ולגנבים למיניהם והיה צריך שמירה מעולה.

עבדול כרים גישש בכיסו, הוציא את המפתחות של המרתף, תוך האפלולית השוררת תר בידיו את מקום חור המפתח, אבל הידיים לא מוצאות את הדלת...! 

- 'כמה מוזר! בדרך כלל הייתי נוגע פה בדלת...!' תמה. 

התקרב עוד צעד נוסף ושוב הידיים מרחפות באוויר - הוא לא חש במאומה! זה נראה לו חשוד מאוד. בתפנית חדה סב על עמדו שלף לפיד מתוך גומחה בקיר, העלה בו אש ועמד המום!! 

- 'אין דלת! דלת האלון נעלמה! האם שודדים פרצו את הדלת וגנבו?' 

מבט נוסף מבהיר לו: שבריחי הדלת וצירי הדלת הפלדה נחים על קרקעית הסף, דבר ששולל חשד לגנבת הדלת. התעלומה מוזרה מאוד! אבל הרעב מציק לו, לא מאפשר לחקור בעניין, העלה אור בעששית וקפא על עמדו! המחסן מרוקן מתכולתו!! כל החביות ארגזי המזון הכל נעלם, אין זכר לפירות המיובשים; לא בשר ולא דגים, זעמו גבר להשחית: 

- 'מי הגנב הזה? לב?! איזה לב לחצוף הזה לגזול לי את כל המזונות?! רחמנות! נבל כזה...'

ולא שת לבו, שכל התארים שהוא אמר נאים לו ולעמו - שגזלו מיהודים מזונות דלים והשאירו אותם מזי רעב! 

במוח הקודח ניסה לשער: 'מי העז לעשות זאת?' וגומר אומר: לכלות חמתו ותסכולו המצטבר בו.

אך מיד נזכר: בזללנים המוזרים שאכלו לו את הרהיטים והקשר נהיה ברור. 

המסקנה הבלתי נמנעת: הארבה חולל את השמות במחסן של המזון...

עבדול כרים, סקר את המחסן בייאוש ונרעד: 'האם אני עבדול עזיז כרים אל רחמן, החרטום האהבל המהולל והעשיר הגעתי לחרפת רעב?!...'

המבט שלו קלט חביות ברזל בירכתי המחסן, עיניו אורו! 'טוב שהייתי חכם והכנסתי לחביות את הארבה בכבודו ובעצמו!' 

כי הם שמרו שיהיה להם מה לאכול... 

- 'בכלל לא היה קשה לאסוף אותם! הם היו כל כך רבים, לפחות הרווחתי משהו... כמות ענקית של ארבה כבוש - תספיק לי לזמן רב, אכן מהאוכל יצא מאכל...' 

עבדול ניגש אל החביות בצעדים מאוששים תוך שהוא בוחן אותם מבחוץ, מוודא בסיפוק שהארבה הנוראי לא נעץ שיניו במעטפת הפלדה, החביות אכן עמדו על עומדם שלמות ויציבות. חיש טיפס על סולם מתכת קבוע הושיט את זרועו פנימה מתכוון לשלוט מלא חופניו בשר כבוש, האצבעות בחשו במרץ - אבל לא תפסו אפילו ארבה אחד (1)! או כל דבר הדומה לזה... 

הלב החסיר פעימה! המום, טיפס למרומי החבית, נשכב על שפתהּ מבחוץ, תוקע ראשו פנימה בולש בעיניו: 'אולי ימצֵא שריד של ארבה לשבור רעבונו...?!' אך לשווא! שלשל גופו פנימה יותר כדי שיטיב לראות את קרקעית החבית הגדולה רק רגליו בצבצו מבחוץ, מייחל בלבו: 'אולי יראה אי שם איזה מישהו...?' ראשו תקוע בתוך חבית כבשׁים, רגליו מקרטעות באוויר והתימהון גדול! 

הוא לא מבין: 'איך הם נעלמו? מה, גנב חדר למחסן ושלף את הארבה מתוך החביות?!'

מאוחר יותר נודע לו: שהתופעה חזרה על עצמה אצל כל השכנים! לאיש לא נשאר אפילו ארבה אחד (1) מהאוסף הנכסף!! 

ורבים ידעו לספר: 'שהם ראו בפה פעור - איך הארבה הכבוש מתעופף ויוצא דרך פי החביות! וגם מהקדרות של המרק המבעבע על הכירה יצאו היישר החוצה אל המרחב הפתוח...!!'

אֶה אה... אה... ה' לא השאיר להם ארבה אחד! גם אלה שבשלו אותם, פתאום התחילו לעוף להם...

אימת זלעפות הרעב לפתה אותם משגילו: שהמחסנים עם החביות והכדים ריקים ושלולים מהכבשים! הם עמלו ע"ז שבוע שלם... 

עבדול נשכב בארץ ממרר בבכי! ומתרעם שוב על חוסר הצדק של הארבה עז הפנים, שגזל ממנו את רכושו ברוב חוצפתו העיז להיעלם ולפרוח גם מתוך מֵכלי הכבשים, לא נשאר שריד! וזה אחרי שזללו את השדות המעובדים להפליא שנזרעו בעמל ויזע ע"י עשרות עבדים יהודים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים...!

משה רבינו הבטיח: 'שהארבה לא ישוב למצרים לעולם!' - זה לא ניחם את עבדול כרים...

הרעב השליך את האותות על פני המדינה לא נותר מה לאכול! גם מעט הירק שהספיק לבצבץ בשלושת (3) השבועות שלאחר מכת הברד - אכל הארבה במרץ רב! גרגירי התבואה במַמגורות במחסני חירום הרבים - לא בחל! אכל הכל, שום דבר לא שרד מלתעות מורעבות שנלטשו מידית לעבר כל זיק של מזון. 

אפילו תפוחי אדמה בצלים גזר שאר ירקות הגדלים מתחת לקרקע - לא עמדו בהתקפה הנוראה...! היה זה היּלק עז הפנים וחסר הפשרות שפשפש אחריהן ושרש אותם ממעבי האדמה עד גמירא! השיב למצרים כגמולם שפשפשו בתבואות של היהודים לגוזלם. 

אמנם מעצם היצורים האלה לא נותר כל זכר! אך רישומי ביקורם המשיכו המצרים להרגיש היטב...! הם הנחיתו מוות מכת מוות האחרונה לחקלאות המצרית ולעושר המשגשג, כל התבואה הושחתה לא נשאר שריד, המחסור הורגש בכל בית, כל הפירות בתצוגתם על החנויות עם המראות - נעלמה לחלוטין. מחזות הרעב שנשכחו מהמצרים שנים - חזרו שוב! 

- כמו בעזה... 

דומה היה: שחזרו לשנות המחסור שהיה טרם בוא יעקב אבינו למצרים לפני שברך אותם בעלית מי הנילוס ובהפסקת הרעב.

אבל איש מהם לא קישר זאת לכפיות טובתם של המצרים כלפי זרעו של יעקב! ועכשיו נאלצו לשלם הרבה ממון עבור מעט אוכל בקניון גושן...! 

תחושת הרעב התעצמה ביותר! נפוחי הגאווה והאכזריות המתנשאת הפכו לניפוחי כַפן סובבים ברחובות קריה, משוועים לקורטוב מזון להשיב נפשם, לא כולם שבו לביתם, רבים מהם לא אצרו כח ומתו כדומן על האדמה!

מלבד נפגעי הרעב ושאר ההמונים שנספו ישירות מהארבה, לקו אחרים במחלות זיהומיות כבדות והתפרצו במלוא עוזן! הזבל הרב שיצרו מיליארדי השרצים הללו, הפך למקור עיפוש קשה מפיץ מחלות נגיפיות שגרמו למוות משתולל, הקטל הפך להיות דבר שבשגרה.

ומצרים רוויית המכות בעלת הגאווה המתנשאת שלא השכילה להרכין ראש בפני הבורא.

ירח ימים חלף מאז שהופיע הארבה הנורא! המצרים עדין לא הפנימו את הלקח, מובלים כעדר כבשים אחרי מלך עקשן, גמד וננס, שהתחפר בעמדה אווילית כפרנית חסרת טעם!

ניסו לחזור לשגרת חיים, מנסים להתעלם מכל אשר בא עליהם ומשכנעים את עצמם: 'שזה מקרה טבעי! או לכל היותר כישוף מוצלח...'

לא רוצים להכניס לתודעה: 'שיש א-לקות גבוהה מנהיגה את העולם ביושר! נותנת שכר טוב לצדיקים ומענישה את הרשעים!'.

גם עבדול כרים, לא היה שונה מכל המצרים... שוהה בביתו ההרוס, כואב את הנזקים והפגעים! מגרד מהכינים שלא עזבו אותו והשחין עם המוגלות, יושב מול החלון... צופה בקרני השמש ולפתע! חש משהו לא כשורה, ממשמש את עיניו שוב ושוב... 

ונתראה מחר...

'הריני מכוון לקיים מצוות חכמים: 'רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות...'.