הייתי שם במצרים חלקים טז-יז - המסקנות ממכת דבר ומכת השחין | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: לרפואת תהל בת רויטל שהאסטמה והאלרגיה יעלמו ולא יחזרו! והשם ישמור עליה תהיה בריאה תמיד - אמן, אמן!

'אני הייתי שם במצרים...' פרק טז ו: יז.

מסקנותיו של הכופר;

במשך שלושת (3) השבועות אחרי המכה היה פרעה עסוק בקבלת דו"חות בדבר יתרות המקנה ששרדו את הדבר, הפקידים שנשלחו לערי המחוז השונים לאמוד את הנזקים - חזרו בפנים נפולות! לא היו בפיהם נחמות כל שהן. מעט מאוד בהמות שַׂרדו את המגפה, האומדנים הצביעו: על הישרדות מזערית שאינה עולה על עשרה אחוזים (10%)! 

תחושת דאגה שררה בארמון המלוכה! המשק המצרי עומד בפני קריסה, אין זה פשוט להפסיד תשעים אחוז (90%) מכלל בעלי החיים!! 

אך לדידם, המרגיז מכל: היו הד"וחות בדבר הישארותם של בהמות ישראל בחיים! הדיווחים שזרמו פנימה העידו: כי באורח פלא! מכת הדבר לא פגעה כלל בבהמות ישראל.

פרעה החמיץ את פניו! ניכר שהדבר מעלה את חמתו, איש מלבדו לא ידע: 'כי נתנה למכשפים הבכירים פקודה חד משמעית: 'לגרום למכת דבר המונית במקנה בהמות ישראל!' 

- 'אך לשווא! שוב תהיה הוכחה לדברי משה' רטן בכעס! 'שוב יוכח: כי א-לקי היהודים אמת!' 

איש לא הבין: כיצד מגפה המונית מדלגת בשיטתיות כה דיְקנית על עדרים רבים כל כך רק מפני שהבעלים יהודים?!

פרעה לא יכול היה לשאת זאת! כטובע נאחד בקנה קש שלח עוד ועוד חוליות בלשים, לנבור ולרחרח אצל היהודים: אולי ימצא את סוד התעלומה הזו...?

אז לשווא! התזכירים היו לקונים: 'אין ממצאים מיוחדים! אצל היהודים הכל מתנהל כרגיל'. 

אם כן הדבר מוכיח את צדקת משה! ופרעה לא יכול לסבול זאת, השפתַים נחשקות בזעף, המצח נחרש קמטים: 'האין מוצא מהסבך הזה?'

מבעד לפרוזדור נשמעו פתאום צעקות של חדווה:' מצאנו...! מצאנו...!!' 

שני (2) שוטרי חרשׁ בעלי פנים משולהבות הוכנסו פנימה וניכר שבשורות טובות בפיהם! הפנים של פרעה אורו, לרגע הזה הוא חיכה בכיליון עינים! 

- 'תגידו! מה בפיכם? כמה עדרים מתו ליהודים? ומה תכסיסי הערמה שנקטתם כדי לתת מגפה בצאנם?... תגידו לי גם, איך הצליחו לשטות בנו עד שסברנו: שלא ארע להם כלום...?' 

כל זה הוא כבר שולף! טט... טט... טט... טטט... 

הפקידים קדו ביראת כבוד: 'שוטטנו בין כל העדרים של היהודים' אמרו בארשת חשיבות: 'אומנם כולם נשארו חיים! רועים באחו כאילו לא אירע דבר, אבל כידוע, אנחנו בלשים וטרינרים מיוחדים!' לא שכחו לשבח את עצמם... 

'כשעקבנו אחר שבט דן - מצאנו מה שחיפשנו! מצאנו מה שחיפשנו!!'. 

עיני פרעה מתכווצות! והם ממהרים לסיים את הסיפור: 'גילינו שעדר אחד (1) לא שרד את הדבר! הבהמות נספו כולם עם הבהמות של המצרים' סיימו בשביעות רצון עצמי. 

כולם הביטו בהם התימהון! לא מבינים מה העליצות? מה השמחה?! מה, אם עדר אחד מת?! אבל כל עדרי היהודים נצלו! זה לא סיבה, מה הסיבה שעדר בודד...?!' 

לפרעה זה הספיק, לזה הוא לא פילל! הֵישיר מבט לנוכחים והוא אמר: 'לו רק בהמה אחת מתה ליהודים - כבר הופרכו דברי משה!' 

בירור קצר מעלה את העובדה הפשוטה: 'כי העדר הפגוע השתייך למי? - לבן של שלומית בת דברי, היחיד שאמנם היה בן לאם יהודיַּה - אבל אביו היה מצרי! ולפני מתן תורה – דינו: כגוי!' אז זה העדר היחידי של עוד מצרי... 

אך פרעה לא חיפש הסברים לצדקתו, כפי שהתנבא משה מראש - כך היה! פרעה נשאר בעמדה עקשנית. אינו רוצה להאמין מסרב להיכנע, מכת הדבר פגעה באופן אנוש בבהמות הרבות ועדיין לא שכנעה אותו... 

נו, נראה שיש להלקות בגופו אולי רק אז הוא יבין, אז עכשיו מתקרבים אליו אל הגוף.

לפתע! הגיחו משה ואהרן, כהרגלם נכנסו לארמון בלי נטילת רשות, מתעלמים מהשומרים ומהזקיפים הרבים ופרעה מסב בהדרה על כיסאו המרומם, לפניו יושבים בהכנעה יועצים חרטומים רבים לא מעיזים להניד עפעף! 

- כמו דובר צה"ל... 

אך למראה הנכנסים בהדרת קודש - אחזה אותם הערצה עצומה! פרעה וגינוני המלכות כאילו נשכחו מהם, כולם נעמדו על רגליהם ביראת כבוד תוך קידה עמוקה, כשקרבו השנים (2) כולם היו בתימהון, הידים של משה ואהרן עמוסות היו בפיח שחור מלוא חופניהם, איש לא שׁיער מה זה... 

בלא אומר דברים - נעמדו אנשי ההוד לפני כיסא המלכות וגם פרעה מביט בהם כלא מבין, ללא אומר שפך אהרן את תכולת שני (2) חופניו לחופני משה המלאים כבר בפיח משלו עד אפס מקום - ולמרבית הפלא! קלטו חופניו של משה גם את הפיח שבחופני אהרן! 

ולא די הנס הזה, מיד לאחר מכן רוקן משה את הפיח שבידו האחת אל תוך השניה העמוסה לעייפה ובאורח פלא! החזיק החופן הזה את תכולתה המלאה של ארבעת (4) החופניים. 

משה הרים את ידו וזרק את האפר בכח, באופן נסי! נדחף האבק למרחוק ועלה עד לרקיע מתפזר על כל פני שמי מצרים! ונוחת למטה ישירות על האדם על הבהמות לא היה מנוס ממנו!! הוא הגיע לכל פינה, הרוח החדירה אותו לתוך הבתים, כל בעל חי שפגע בו הפיח - פרחו בו אבעבועות חמות צורבות מזליגות שחין מאוס! 

הבריות לא הבינו: 'מהיכן הגיע עליהם?' אך אחת ידעו: כי הענין הזה של השחין - כואב עד מוות! גירודים-גרודים גירודים... שוב התמלאה מצרים ביללות ואנקות אדם ובהמה, מתייסרים בייסורי תופת ללא הפוגה, השחין החליש את הכוחות, חיוני היה לתת מנוחה לגוף האומלל, אך למרבה הצרה: אי אפשר לשכב במיטה! אפילו לא לשבת על כיסא, הפצעים הרבים לִפְּפוּ את כל הגוף במעטפת יִסורים דואבת, שלא הותירה אפשרות אפילו להתרחץ או לגעת בגוף, כל שכן שלא להתגרד. 

אבא שלי המנוח לקה בשחין בתימן! הוא אומר: 'שנה! שנה עד שבא איזה ערבי ואמר איזה תרופה, הוא היה צריך לשכב רגל על כיסא והגוף ככה וחלק של הגוף באוויר כל הזמן'. 

אי אפשר! זה כמו דבק ומגרד-ומגרד וזה עם מוגלות ומשהו... מתים מזה בתימן היו מתים הרבה! היה שחין, לא היה פעם תרופות כל כך, ההוא מצא לא יודע מה הוא אמר לו ומאז הוא התרפא. 

בועות השחין טפחו להפליא עד שהגוף איבד את צורתו! משם חדר השחין אל תוך האיברים הפנימיים גורם לזיהום מעיים חמור חסר תקוה. 

גם הגורל של פרעה היושב על כיסאו הרם לא שפר עליו והוא הרגיש לפתע נקודות שונות בגוף צורבות אותו כעין מִכְוַת אֵשׁ!! מהר מאוד התרבו נקודות לוהטות אלה עד שכל גופו הפך למעין בּעֵרה שורפת ללא אש.

היה זה עונש ברור: על השעבוד החמור ביהודים תחת השמש הלוהטת ששרפה את עור בשׂרם! המצרים לא הרשו ליהודים לעבוד בצל, אלצו אותם לבצע עבודות תחת קרני השמש הלוהטת להרבות את יִסוריהן ולהעלות את חום גופם וציוו עליהם: 'לרוץ בשרב הכבד! ולבצע עבודות במרץ רב!!'.

עבדול כארים הרגיש נבוך מאוד! גם גופו התמלא בשחין כבד, בשרו הפך לגוש של פצע כואב זב מוגלה, הגירוי היה חזק ביותר! הפצעים דקרו מבפנים כמו מחט, ההרגשה היתה: כאילו תקועה שם בפנים הפצע חתיכת חרס מכאיבה! לא ניתן להרגיע, אפילו לגרד לא ניתן, המוגלה זולגת ולא נותנת אפשרות לגעת במקום כל העור בוער כאילו נשרף באש. 

בתחילה חשב: 'לטפל בפצעים, כי הוא יודע לרקוח עצי מרפא ויוכל לרפא את השחין', אך עד מהרה למד: 'הפעם אין מזור למכתו!' הוא רק מרח את המשחה בגוף - מיד התווספו לגופו פריחות שחין צורבות!! הוא צורח מעוצמת הכאבים. 

בצר לו החל לרוץ לבית ידידו הרופא המומחה בתקוה לקבל עצה רפואית מקצועית כשהגיע גדל תימהונו! הרופא הנכבד עומד על שתי (2) רגליו מקפץ מעין ריקוד משונה, מנסה ללא הצלחה להתחמק מהכאבים הלופתים את כל גופו, 

בין קפיצה לקפיצה הוא מיַּלל: 'מעולם לא ראיתי כדבר הנורא הזה! אבחנתי בגוף עשרים וארבעה (24) סוגי שחין - אסור להשתמש בתרופות! כי כל תרופה מיועדת לסוג שחין מסוים וגורמת להרעלת סוגי שחין אחרים, אין מה לעשות!!' אמר הרופא. 

התחנן עבדול כארים: 'אני אשלם לך במיטב כספי! אתה מבין מטובי רופאי המצרים, תן לי תרופה אני אשלם לך ביד נדיבה'. 

הרופא מביט בו נבוך! מאוכזב מהרווח העצום שנשמט מלפניו כי אין לו תרופה, אבל יותר היה מוטרד שמפקפקים כבר ביכולתו ובכושרו המקצועי. 

בלחישת יודע סוד! אמר: 'אומרים: 'שאפילו המלך נפל למשכב מהזיהום הקשה שאחז בו! הוא מרותק למיטה קודח מחום, אפילו מומחי הרפואה המלכותיים - אין בידם להושיעו!'

עבדול כארים חזר הביתה, הכאבים והבושה קשים מנשוא! הבריות מסתכלים על החרטום באופן מוזר... מתעלמים ממצבם הם ותוהים: 'איך המכשף הגדול! מוגלה משתפכת על כל גופו והוא לא יכול להציל את עצמו...?!' 

כשנכנס הביתה נפנה להביט במראה ונחרד מהדמות המפלצתית שנשקפה שם! הפנים שלו היו כמו עיסה דביקה של דם ומורסה מעורבבים. 

הסיק מסקנה: שלארמון הוא כבר לא ילך! הוא בינתיים לא יצא מהבית ולו רק בגלל הבושה וגם כפות רגליו התמלאו בפצעים מוגלתיים שהוא לא יכול אפילו לדרוך עליהם: 'אי אפשר לשאת זאת... אסתגר בביתי עד שזה יעבור!'.

התיישב על כיסא מול חלון ביתו ומרחוק הוא רואה: יהודים מחממים דודי מים בשביל להתרחץ... 

- 'אוֹ! אם הייתי יכול לרחוץ את עצמי בקצת מים להתנקות מהזוהמה הנוראה, המוגלה לא פוסקת! להיפטר מן הצחנה הנוראה...!' 

אך לא! הוא לא יכול להזיל על עצמו אפילו טיפת מים אחת (1)! הפצעים כל כך קשים למגע מים - שזה גורם לייסורי תופת...!

'איי... איי... איי...! פעם היה המצב הפוך! הרהר לעצמו: 'אז - היו היהודים ממלאים לי מים מחממים אותם בדיוק כפי שהתחשק לי! ואילו להם - לא הייתי מרשה שיזלפו על עצמם אפילו טיפת מים, פשוט לא נתתי להם זמן אפילו להתגרד והייתי מחרף ומגדף אותם ומכנה אותם: 'טמאים! ומצורעים!!...' וכעת צרעת האבעבועות הזאת נדבקה בו אישית, אוי לו! ואבוי לו... אבל לא נורא! זה יעבור...' כך חשב. 

אך האמת הובררה כמרה מאוד! שכן גם כשסרה מכת השחין משאר מצרים - נדבקה בחרטומים בעקשנות רבה! מסרבת להיפרד מהם. 

עבדול כארים והחרטומים כמעט ולא יצאו מפתח ביתם, מתביישים ממכת השחין שהפכה לצרעת רעה שדבקה בהם ולא סרה מהם עד יום מותם...! 

בפרק יח' (מחר): 'מנגינת הבוקר העריבה העירה את פרעה משנתו, קול החליל הדק המשתלב בקולו המרטיט של הכינור מתרונן בצלילי צלצל ענוג מיוחד, תוצרת אומנותית מצרית מובהקת, על רקע צלילי נבל עדין התמזגו יחד ליצירת מופת מרנינה! על מה ולמה זה...? נשמע מחר...'

'הריני מכוון לקיים מצוות חכמים: 'רבי חנניה בן עקשיא אומר...'